Text Size

ארגון יוצאי קאמין-קושירסקי והסביבה בישראל

בתום מלחמת העולם השנייה, במסגרת "הבריחה" הלא חוקית של ניצולי השואה לארץ-ישראל, נעו ניצולי קאמין-ק והסביבה למחנות עקורים בגרמניה וחיפשו את דרכם אל מחוץ לאירופה - ובעיקר לארץ-ישראל. במחנות בגרמניה החלו יהודי קאמין-ק לחשוב על התארגנות של הניצולים מהעיירה ומהאזור. ב-1947 ו-1948 נערכו בגרמניה אזכרות לנרצחים. מרבית "שארית הפליטה" מקרב אנשי העיירה והסביבה עלתה לארץ-ישראל.

ב-1951, שנים ספורות לאחר תום מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל, התארגנו יוצאי העיירה והקימו את ארגון יוצאי קאמין-ק והסביבה. בשנות השישים נאמד מספר הניצולים מן העיירה וסביבתה במאה משפחות. רובם המכריע התמודדו בהצלחה עם קשיי הקליטה בארץ. יוצאי העיירה נהגו לעזור כמיטב יכולתם לאלו מביניהם שנזקקו לכך. משפחות ותיקות יותר אירחו בבתיהן - לעתים לתקופות ארוכות - משפחות שזה עתה הגיעו ארצה, ועזרו להן להתבסס.

יוצאי העיירה ביקשו להקים מפעלים ומצבות זיכרון שינציחו את זכר היהודים בעיירה ובעיירות הסמוכות. באסֵפה שנערכה ב-25 ביולי 1951 דנו בשאלת הנצחת זכר הנרצחים. הוחלט לכנס אסֵפת אזכרה, וזו נערכה ב-18 באוגוסט 1951 – לפי לוח השנה העברי היה זה יום השנה לרצח יהודי העיירה (כ"ז באב). משנה זו ואילך נערך טקס האזכרה השנתי על פי התאריך העברי. באספה השתתפו כ-150 אנשים מן העיירה וסביבתה, ובראשה עמד יעקב פלוט. הנואמים היו ברוך מלמד, אליעזר שפירא ופנחס אורמלנד.

האסֵפה הניחה את היסוד לארגון יוצאי העיר והסביבה. נבחרה מועצה בת 17 חברים, ומתוכה נבחר ועד פועל של שבעה חברים: יעקב פלוט – יושב-ראש; שמואל אבא קלורמן - מזכיר; פישל לייזרוק – גזבר; ברוך מלמד, אליעזר שפירא, זאב פרוז'נסקי וברכה בן-יהונתן - חברים. בתחילה היה שם הארגון 'איגוד יוצאי קאמין קושירסקי והסביבה בישראל', ובאידיש: 'לאנדסמאנשאפט פון קאמין קושירסקי און אומגעגנד אין ישראל'. השם באידיש נותר בעינו, אך השם בעברית שונה והמילה "איגוד" הוחלפה במילה "ארגון". הארגון החל לפעול ויצר קשרים עם יוצאי העיירה והפעילים בארצות-הברית, בארגנטינה ובקנדה.

להלן כמה מפעולות הארגון:

- ניטע יער בן 1125 עצים ב'יער הקדושים' שבהרי יהודה, והוקמה מצבת שיש להנצחת זכר העיירה והסביבה. בהקמת המצבה עסקו בעיקר אברהם ביבר ויוקל שוסטר.

- הוקמה קופה של גמילות חסדים על ידי אביש קלורמן, והלה תרם סכום נכבד. הקופה נקראה "קופת גמילות חסד של יוצאי קאמין קושירסקי והסביבה בישראל, מיסודו של אביש קלורמן, לזכר אשתו חיה וילדיו שרה, למל וברכה".

- יצא לאור ספר זיכרון. איסוף החומר החל ב-1957, ומפאת קשיים שונים הספר יצא לאור ב-1965.

ספר יזכור

בדומה לקהילות אחרות החליט הארגון על הוצאתו לאור "...של ספר יזכור, אשר יכיל את הערכים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים של עיירתנו, ואשר יספר לדורות הצעירים, הבאים אחרינו, ליורשינו הרוחניים, מעט מזכרונותיהם של ההורים ושל הדורות שקדמו; יספר מה עבר עליהם בחייהם, על עבודתם הפורייה, ופעולותיהם התרבותיות למען הקהילה היהודית והחיים החברתיים בכללם..." . חברי הוועד אספו חומר רב ומגוון על תולדות היהודים בעיירה מימי פרעות ת"ח ות"ט (1648–1649) ועד לפרעות במאה ה-20 מידי הקוזאקים הרוסים, איכרי אוקראינה והכנופייה של בלחוביץ', לשרפות שפרצו לעתים קרובות במקום ולרצח יהודי העיירה בשואה. הוועד שאף לתעד ולהנציח את חיי החברה, ההשכלה וההתעוררות הציונית בעיירה בין שתי מלחמות העולם, ואת גורל היהודים בעיירה במלחמת העולם השנייה - ובכלל זה ריכוזם בגטו, הרצח ההמוני, הלחימה ביערות בשורות הפרטיזנים וסבלותיהם של אלו שניצלו בכל מיני דרכים.

לשם ריכוז החומר לספר והפקתו התארגנו יוצאי קאמין-ק בישראל, ארצות-הברית וארגנטינה. ואלה היו החברים בוועד הספר והמערכת: מישראל - יעקב פלוט, פישל לייזרוק, אביש קלורמן, ברוך מלמד, אברהם ביבר, דב עמית, אליעזר שפירא, יצחק אורמלנד, יעקב גולדשטיין, יהודה קוטלר, מנדל חזן, שושנה פרצ'יק ובת-שבע רבינר; מארצות-הברית - בנימין אייבל ודוד קימל; מארגנטינה - מרדכי זפרן והניה צ'ינוביץ'.

הספר מכיל חומר רב-ערך וכולל זיכרונות של הניצולים בעברית ובאידיש. הספר מכיל כאלף עמודים, כרבע מהם בעברית והשאר באידיש. בסופו של הספר כתבו העורכים: "...אנחנו, שארית הפלטה, שנותרנו בחיים מקהילת קאמין-קושירסקי והסביבה והנמצאים במדינת ישראל, הגשמנו את תקוותם של קדושינו שנקרעו מאתנו. אנו בעצמנו וגם ילדינו ממשיכים את קיומם. בספר זיכרון זה הנצחנו במידת האפשר את הקהילות היהודיות על דמויותיהן ואישיהן של קאמין-קושירסקי, לוביישוב, פניבנו, גלושא רבתא, גלושא זוטא ועוד הרבה ישובים קטנים יותר שהיו קשורים עם קהילת קאמין-קושירסקי. הכנסנו גם את שמות רוב הקדושים (לפי הרשימות שמסרו לנו הקרובים).

אך בזאת לא תם הדבר. חובה קדושה מוטלת עלינו לזכור את יום כ"ז באב - היום הנורא והאיום, כשאלפים מיקירינו זעקו חסרי אונים מכאב ומייסורים עד לב השמים והנשמות הקדושות והטהורות עזבו את גופותיהן המעונים - כיום הזיכרון לאובדנם.

מדי שנה בשנה אנו חייבים להתאסף ולהתייחד עם זכרם. כמו כן אנו צריכים להשתדל להביא לאסיפת הזיכרון את ילדינו. כדי שגם הם ידעו ויזכרו לשמור על יום כ"ז באב כיום זיכרון והתייחדות עם אלה שנעקרו מאתנו. בכך נגשים את בקשתם האחרונה שלא לשכוח אותם..." .

היכל יהדות ווהלין

יוצאי קאמין-ק והסביבה חברו ליוצאי שאר קהילות ווהלין, ויחד אִתם הקימו את 'היכל יהדות ווהלין' בגבעתיים. כיום מנוהל הבית במשותף על ידי 'איגוד יהדות ווהלין', מרכז 'יד ושם' ועיריית גבעתיים. באופן שוטף מתקיימות בו פעילויות חינוך בתחום השואה והגבורה בקרב בני נוער וחיילי צה"ל. מדי שנה בשנה, ב-כ"ז באב, נערכת במקום אזכרה ליהודי קאמין-ק בהשתתפות הניצולים ובני הדור השני והשלישי.

חזרה לקאמין-ק בשנות התשעים

כחלק מה"פרסטרויקה" של גורבצ'וב בברית-המועצות בשנות התשעים הורשו לראשונה הניצולים לשוב ולבקר בעיירה קאמין-ק. מאז תום מלחמת העולם השנייה נמצא פלך ווהלין תחת שלטון אוקראינה, אחת הרפובליקות של ברית-המועצות לשעבר. באוגוסט 1990 נערך ביקור ראשון במקום של משלחת נציגים מהארץ ומארצות-הברית. המבקרים מצאו עיר חרבה, ללא אף יהודי. רוב הבתים התמוטטו ונהרסו. בית הקברות היהודי, מקום הירצחם של כל יהודי הגטו, נמחק לחלוטין; לא נותרו בו שריד של מצבה או עצמות. אנשי המקום קיבלו את פני המשלחת בסבר פנים יפות, ועשו כמיטב יכולתם כדי לסייע בידיהם לאתר, לגדר ולסמן את קברי האחים. במידה רבה נוצר הקשר הודות לאנשים קשישים; הללו זכרו את מה שקרה במקום. נקבע עם השלטונות כי ב-1992 - חמישים שנה לאחר רצח היהודים - ישובו הנציגים לבקר בעיירה, ועד אז ינוקה השטח ויסודרו דרכי גישה.

שלוש מצבות ועליהן דברים באוקראינית ובעברית הוקמו על ידי המשלחת בשטח העיירה: מצבה אחת בבית העלמין, מצבה שנייה במקום שנמצא בו קבר האחים, ומצבה שלישית הוקמה בשטח שאותר בו קברם של מאה מיהודי העיירה אשר נרצחו ב-1941. לראשונה צוין מפורשות כי הנרצחים במקום היו יהודים, אזרחי ברית-המועצות. אבן זיכרון הוקמה במקום שבעבר היה בו הגטו.

ב-20 באוגוסט 1992 ביקרה שוב משלחת במקום לגילוי המצבות. הטקס היה מרגש ביותר. נישאו נאומים קצרים, נאמרו תפילות 'יזכור' ו'אל מלא רחמים', ולבסוף שרו את 'התקווה'. דגל ישראל התנוסס מעל לקברים ולמצבות. לראשונה, במלֹאות חמישים שנה לרצח היהודים במקום, זכו הבנים לכבד את קבר משפחותיהם ויקיריהם. השלטון המקומי אף הבטיח כי ידאג לשימור המקום. החבר קוּחְטֵיי, יושב הראש של המועצה המקומית (הרייאיספולקום), סייע במסירות רבה ביותר ובלעדיו הדבר לא היה מתבצע. מדי שנה נערך ביקור במקום, ונעשה מאמץ להבטיח את שלמות המצבות ולשמור על אתרי הזיכרון.

מדי פעם התגלו קברים של יהודים בודדים או של קבוצות שנרצחו באותה התקופה. נעשה מאמץ לאתר את הקברים האלה ולהעבירם לקבר האחים המרכזי בקאמין-ק. כך נעשה ביחס לעצמותיהם של 19 היהודים שנרצחו בכפר גלושא זוטא בפורים תש"ב ונקברו בקבר אחים בכפר; ב-1994 הועברו עצמותיהם לקבר האחים שבקאמין-ק .

הבאת עצמות משפחת קלורמן לקבר ישראל

משפחת קלורמן הייתה מן המשפחות הוותיקות והמבוססות בעיירה קאמין-ק. האח הבכור, יעקב יצחק קלורמן ז"ל, עסק במסחר, היה גבאי ראשי בבית הכנסת של חסידות טריסק ונודע כאדם נדיב ו"נותן בסתר". בזמן הכיבוש הנאצי הוא היה בין חברי היודנראט, ועזר ככל יכולתו לנצרכים ולנזקקים. בנו, למה קלורמן, עלה ארצה כחלוץ ב-1923 ונפל בקרבות מלחמת השחרור (רְאוּ עליו בפרק לזכרם). האח השני לבית קלורמן, אביש ז"ל, נסע ב-1939 ליריד הבינלאומי בארצות-הברית ו"נתקע" שם עם פרוץ המלחמה. אשתו ושלושת ילדיו נרצחו בגטו קובל. אביש עלה ארצה לאחר המלחמה ותרם להנצחת העיירה. הוא היה פעיל בעיקר בהוצאת ספר ה'יזכור' שיצא לאור ב-1965.

האח השלישי, דוד קלורמן ז"ל, היה שותף עם אחיו אביש בעסקי שיווק סיטונאי ונחשב לאחד האנשים החשובים בבית הכנסת של חסידי סטפין. הוא נישא למנוחה לבית פלוט, ולזוג נולדו שישה ילדים: שמואל אבא, גולדה, למל, מאשה, יהושע וצבי. שמואל אבא, הבן הבכור, היה מראשוני היוצאים ליערות כדי להצטרף לפרטיזנים. יחד עם שלושת האחים לבית צביבל ועם צעירים נוספים הוא יצא מהגטו בקיץ 1942 במסגרת קבוצה שפעלה באופן עצמאי. לקבוצה הצטרפו יהודים נוספים, והיא חברה ליחידת הפרטיזנים של קרוק (כמפורט לעיל). שמואל אבא סיכם עם אביו כי ביום חיסול הגטו תברח המשפחה לכפר הסמוך; שם ימצאו מחסה אצל איוון, איכר גוי וידיד המשפחה, ואחר כך יבוא הבן לקחת אותם ליער. למחרת חיסול הגטו הגיע אבא קלורמן כפרטיזן לבית האיכר. האיכר אמר לו כי הם נרצחו ביום הקודם על ידי המיליציה האוקראינית.

עד ליום מותו היה אבא שרוי בספק שמא היה זה "הידיד", איוון, אשר רצח את בני משפחתו. האיכר אף הצביע על תלולית עפר בחצרו ואמר כי "זהו הקבר", וכי במקום זה הוטמנו גופות הוריו של אבא, אחותו בת העשר, שני אחיו בני החמש והשבע, הדודה ובנה בן השמונה. ב-1944 חלה אבא ואושפז. הוא אף איבד את הכרתו. לאחר התאוששותו הוא סיפר כי " ...לפתע נגלתה אימי בחלום, ואמרה לי: "לא די שנהרגנו, למה עוד עוברים עגלות וסוסים על הקבר שלנו?!..." . אבא יצא לכפר, ושם הובילה אותו אשתו של איוון למקום שונה מתלולית העפר שבחצר האיכר; היא טענה כי שם נמצא הקבר. ואכן, במקום עברו סוסים ועגלות. אבא תקע יתד במקום הקבר בתקווה כי יוכל אי פעם לשוב אליו.

לאחר שחרורו מהפרטיזנים הצטרף אבא לפעילי תנועת "הבריחה" ופעל במסגרת האצ"ל באירופה. הוא השתקע בארצות-הברית וחיכה להזדמנות נאותה לחזור למקום הקבר. עם הפרסטרויקה של שנות התשעים ניתן היה לחזור למקום. מתוך רצון לאתר את הקברים של בני משפחותיהם ואת קברי אנשי העיירה יצאו אבא ז"ל ואשתו זיסל תבדל"א באוגוסט 1990 עם קבוצה של ניצולי העיירה לביקור בה. אבא המשיך בחיפושיו, ובעזרתו של ישיש אחד אותר קבר האחים של משפחת קלורמן-דרייצין. הקבר נפתח ונמצאו בו שבע גולגלות, מהן שלוש של מבוגרים וארבע של ילדים. נמצאו גם השיניים התותבות של האם מנוחה, וכן חלק מהיתד שתקע אבא במקום ב-1944. כל השרידים הוכנסו לארגז והועברו לקבר האחים של יהודי קאמין-ק שבבית העלמין בעיירה.

במאי 1991 יצאו שוב אבא ז"ל וזיסל תבדל"א לקאמין-ק יחד עם אברהם ביבר; מטרתם הייתה לאסוף את העצמות ולהעלותן לקבורה בארץ. ב-21 במאי 1991 (ח' בסיוון תשנ"א), בטקס מרגש ומרשים, הובאו קדושי משפחת קלורמן-דרייצין למנוחת עולמים בבית העלמין שבקרית-שאול . בלוויה נכחו רבה הראשי של תל-אביב-יפו הרב ישראל לאו, היושב-ראש דאז של הכנסת דב שילנסקי, ידידים וחברים, בני המשפחה ויוצאי העיירה. ב-17 בדצמבר 1991 (י' בטבת תשנ"ב) נערך טקס גילוי המצבה על קברם. המצבה תוכננה על ידי נכדתה של פראדל דרייצין ז"ל, לימור. המצבה הוקדשה גם לזכרם של קדושי קאמין-ק והסביבה שנרצחו בשואה, וכן לזכר הלוחמים היהודים באזור שנפלו בקרב במלחמתם נגד הנאצים ועוזריהם.

דברים באזכרה למשפחת קלורמן

משפחה, חברים, ידידים ובני קאמין-ק והסביבה.

החודש הוא חודש שבט – עת לטעת "כי האדם עץ השדה", ועת לספוד לאהובינו שאינם.

השנה היא שנת היובל למדינת ישראל. טרם תקומת ישראל הייתה שואת עם ישראל.

ורק מספר שנים הפרידו – אולם שנים אלו היו ליובלות.

שנים שהיו לנצח. שנים שלעולם לא נוכל לשכוח.

שנים שהצורר הנאצי קם עלינו להשמידנו!

כל אחד מאִתָנו שהיה שם זוכר ולא שוכח.

ולאלה שלא היו שם - נטלנו לעצמנו את החובה והזכות להזכיר ולזכור ולא לשכוח!

בבואנו לכאן כולנו מתאחדים עם משפחותינו ויקירינו.

אנו זוכרים את הצחוק ואת הבכי של ילדים וטף.

את הפחד והאימה שנשקפו מעיני כולם – גדולים כקטנים.

את הגוף והשפתיים שהתחננו: לא רוצים למות – רוצים לחיות!

אולם לא היה להם שומע - גם העולם שתק.

אני זוכרת את המבט האחרון של אבי - ואני רק בת עשר וחצי - ואת מילותיו שאמר: "את צריכה לחיות, את תחיי! ואם אני אחיה, אני אמצא אותך. וזכרי, יש לך גם בן-דוד בפרטיזנים." אבי לא מצא אותי, אך צוואתו התקיימה; אני חיה - בן-דודי, אבא קלורמן הפרטיזן, מצא אותי.

והנה היום אנו ניצבים לפני מצבת זיכרון זו לקבר המשפחה, מצבה הנושקת לקברו של אבא קלורמן ז"ל. לאחר מאמצים מרובים הוא זכה לגלות את מקום רציחתם ולהעלות ארצה את ארונותיהם ועצמותיהם, 48 שנים לאחר שנרצחו. אצטט מדבריו של אבא [קלורמן] ז"ל באותו מעמד, בעת ההלוויה הגדולה: "אינני יודע אם עכשיו יהיה לי מנוח, אך אני שמח שזכיתי לעשות את זה." כולנו מאמינים כי נשא עמו זכות זו לקבר ישראל, ובין רגבי ארץ-ישראל שכה אהב טמונים יקיריו לצדו.

וכמו תמיד, במקום הזה פורצים לרגע קט רגשות חזקים ועמומים הנמצאים בתוכנו תמיד. והכאב והגעגועים והזכרונות ליקירינו גוברים - חסרונם טרם נשתכח מאִתָנו. התמונות רצות ונמוגות, רחוקות; פנים צעירים ששירת חייהם נפסקה, נגדעה בטרם עת. והצביטה בלב - תמיד!

לנו, מתי המעט, שיחק הגורל - שרדנו. אלוהים יודע בזכות מי ומה - אולי בזכות אלו שלא זכו!

זכינו להקים משפחות, לבנות בתים חדשים, להיות בין בוני הארץ הזאת, לחוש חיים חדשים פועמים בנו.

ובלבנו אנו מתפללים: אנא אלוהים, לא עוד.

שלא נדע עוד אבדן, שכול וצער. ותפילה אילמת - יובאו עצמות הקדושים לקבר ישראל.

נזכור:

"את האור הבודד שנצנץ ודעך

ואבד במחשך,

וקול שקרא וחדל ונדם -

להם אאזין עד עולם."

(ממילותיה של המשוררת פניה ברנשטיין)

מאשה וולפסטאהל (לבית דרייצין)

האנדרטה להנצחת זכרם של פרטיזנים וחיילים יהודים יוצאי ווהלין

ב-1991 הגתה קבוצה קטנה של פרטיזנים מישראל וחבריהם לנשק מארצות-הברית את הרעיון להקים אנדרטה לזכרם של פרטיזנים וחיילים יהודים מווהלין, אלו שנפלו במלחמה נגד הנאצים ואלו שניצלו ונפטרו לאחר מכן. על הקבוצה היוזמת נמנו החברים יעקב (אליושה) צביבל וזאב רווה (ורבה) מישראל, ושמואל אבא קלורמן ז"ל וישעיהו זרוצקי ז"ל מארצות-הברית; האחרונים התחייבו לממן את מרבית ההוצאות הנדרשות להקמת האנדרטה. ארבעתם היו מראשוני הפרטיזנים שהתארגנו בקיץ 1942 בגדודו של קרוק ובחטיבה של "דיאדיה פייטייה", חטיבה שהצטרפה בהמשך לאוגדה של הגנרל פיודורוב רובנסקי ופעלה בצפון ווהלין.

זאב רווה (ורבה) סיפר:

"...יחידה זו ניהלה קרבות אין-סופיים נגד הגרמנים והמשטרה האוקראינית, אולם הייחודיות שלה הייתה בייצור עצמי של מוקשים בתנאי היער ופיצוץ עשרות רבות של רכבות בקווים קובל-סארני-קייב, קובל-רובנה ובריסק-פינסק-מינסק, אשר הובילו תגבורת של כוח אדם וציוד צבאי לחזית המזרחית.

בקרבות הרבים ובמעשי החבלה שבצענו נפלו חברים רבים. הם נקברו ביער שלנו בחלקה מיוחדת. אולם לאחר יציאתנו מהיער, השתלטו עליו "הבנדרובצים" וכל סימן לקברים הללו לא נותר. במשך שנים רבות הציקה לי המחשבה שאנחנו שנשארנו בחיים לא הצלחנו להנציח את זכר חברינו הנופלים. בחודש אוקטובר 1991 נפגשתי עם חברי לקרבות, יעקב (אליושה) צביבל... ששכל את אחיו, ישעיהו, באחת הפעולות. הוא הציע הצעה קונקרטית, שנקים אנדרטה בארץ לזכר הפרטיזנים שנפלו. הרעיון שבה את לבי, מאחר שקינן בי, כאמור, כבר זמן רב..." .

ארגון יוצאי ווהלין בישראל אימץ את הרעיון, והוחלט על הקמת אנדרטה בסמוך ל'היכל יהדות ווהלין' שבגבעתיים. עיריית גבעתיים אישרה את הפרוייקט, ולשם כך תרמה שטח בגן הסמוך להיכל. לאחר פטירתו של שמואל אבא קלורמן, רעייתו זיסל המשיכה בדרכו בליווי הפרוייקט ובתמיכה בו. לאחר פטירתו של ישעיהו זרוצקי, רעייתו רוז'קה המשיכה לתמוך בפרוייקט. כמו כן תמכו בפרוייקט משפחתו של אהרון סוקול, יליד קאמין-ק, ורעייתו פרידל ז"ל. גם אלה מאנשי העיירות של ווהלין המאורגנים בארץ תרמו כספים ככל שיכלו. גרשון ויהודית פוגץ' מכפר-סבא סייעו אף הם לבניית האנדרטה.

הוועדה לניהול הפרוייקט כללה את האנשים הבאים: אברהם ביבר (מרכז הוועדה ויושב-ראש ועדת הכספים) מקאמין-ק, יהודה מרין (מזכיר) ממנייביץ', זאב רווה (ורבה) ממנייביץ', יעקב (אליושה) צביבל מפנייבנו, סנדר אפלבוים מוולדימירץ, יצחק (פאשה) אבידוב (רייכמן) מסארני, עזרא ניר (נציג הנהלת 'היכל ווהלין') מלודמיר, האדריכל דני שגב (נציג עיריית גבעתיים) ושמואל אפרת מרפלובקה. האנדרטה היא פרי עבודתם של הפסלת הסביבתית, הגברת איילת שלונסקי-ביתן, ושל האדריכל מר מיכאל אלקובי.

האנדרטה מורכבת משני קירות. קיר אחד הוא גבוה, וחרותה בו דמות פרטיזן לוחם מאת הפרטיזן-האמן אלכסנדר בוגן; הרישום נעשה על ידי בוגן בעת חזרתו ממשימה של העברת הנוער הווילנאי ליער בסתיו 1943. על הקיר השני חרות שיר הפרטיזנים המקורי באידיש, בעברית ובאנגלית. השורה התחתונה של השיר היא "אנחנו פה". בנוסף לכך, על גבי זכוכית מיוחדת בקיר הכניסה ל'היכל ווהלין' חרותים כאלף שמות של פרטיזנים ולוחמים יהודים יוצאי ווהלין - אלו שנפלו בקרבות ואלו שנפטרו לאחר המלחמה.

ב-25 באוקטובר 1994 נערך טקס הסרת הלוט מעל האנדרטה. בטקס נכחו ראש עיריית גבעתיים אפי שטנצלר, ממלא מקומו מר חיים ברזל, רבני העיר, יושב-ראש הארגון העולמי של יוצאי ווהלין בישראל עו"ד שלמה זיסקינד, נציגי קהילות ווהלין בארץ, פרטיזנים ולוחמים יוצאי ווהלין, נציגי שגרירויות פולין, ביילורוסיה ואוקראינה וקהל רב. מדי שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה (כ"ז ניסן), מתקיימת עצרת לרגלי האנדרטה בנוכחות נציגי עיריית גבעתיים ויוצאי ווהלין בארץ. כן מתקיים טקס הנחת זרי כבוד על ידי הארגונים ויוצאי עיירות ווהלין .

פרומי שחורי, מנהלת 'בית ווהלין' (שלוחת בית הספר המרכזי להוראת השואה של 'יד ושם' בגבעתיים), כתבה למר אהרון שטיין מארגון יוצאי ווהלין דברי תודה והערכה על הטקס בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת תשס"ג:

"...ברצוני להודות לך ולחברים המסורים של האיגוד של יוצאי ווהלין על התכנון ועל הביצוע של טכס הנחת הזרים ברחבה שלפני האנדרטה בבית ווהלין. תרומה נפלאה תרם האיגוד בכך שקשר בטכס זה בין עבר להווה, בין הלוחמים לבין ניצולים אחרים, בין יוצאי ווהלין ובני הדור השני והשלישי לתושבי גבעתיים.

באמצעות האירוע נצררו בצרור החיים קהילות ווהלין שחרבו. ניתנה לציבור הרחב הזדמנות להרכין ראש לאותן קהילות, שאין בהן עתה רגל של יהודי ואך קברי אחים ואתרים יהודים, אנדרטאות דוממות לעושר האנושי, התרבותי, הדתי והחברתי, שהיה קיים באותם ימים ונרמס על ידי בני עוולה.

אני מבקשת להודות באמצעותך למר אברהם ביבר, למר בוריס בריק, לגב' שושנה פלג, למר יהודה מרין על האופן המרשים, בו ניהלו את הטכס ליד האנדרטה ולשאר הפעילים על תרומתם בעשייה. מי ייתן ומן הבית הזה, באמצעות העשייה של יוצאי ווהלין ושל אנשי "יד ושם", תקובע טראומת השואה בזיכרון הקולקטיבי והאישי..." .

איסר אורמלנד

הרוסים רצו לגייס אותי לעבודה במכרות פחם באזור הדונבאס. כאשר שמעתי זאת, ברחתי לקובל. כולם נשארו ברפלובקה, ואני עברתי לקובל והתחלתי לעבוד.

בעיר לבוב למדתי מכונאות של מכונות הסרטה. החשמל סופק מגנרטור. שלחו אותי לשם מקובל. הייתי צריך ללמוד, ואחר כך הרוסים רצו לשלוח אותי לכל מקום כדי להסריט סרטים. היינו צעירים. גרנו שם בפנימייה, 30–40 איש, והיינו רק שני יהודים - מרדכי כשר ואני. נדמה לי שהוא עזב לארגנטינה. ישבנו שם והיינו צריכים ללכת שניים-שלושה קילומטרים כדי לאכול.

אחרי המלחמה היה אסור לנוע ממקום למקום בלי רשיון. אני השארתי את הרשיון בחדר המורים. המורה אמר לי: "קח את הרשיון וסע הביתה". אני רציתי לעזוב, כי היהודים יצאו לפולניה ומשם לארץ-ישראל. יצאתי לפולניה, כי אפשרו לאזרחים הפולנים לחזור לפולין. באותו הזמן נודע לי על הפוגרום ביהודים בעיר קילצה שבפולין. שמעתי על הפוגרום ואמרתי לאחראים על "הבריחה" כי אם לא אוכל לצאת מפולין, אז אחזור לרוסיה. עברנו מפולין לצ'כיה. בצ'כיה חליתי ונשארתי לבדי בזמן שהקבוצה המשיכה בדרכה. לאחר שהבראתי, יצאתי מבית החולים. שלחו אותי להונגריה ומשם לאוסטריה, ומאוסטריה לאיטליה. באיטליה הייתי באותה וילה עם יואל הדס ואשתו. אז נולד בנם הגדול, יוסי.

באיטליה חיכינו עד שבאה האנייה. האנייה "אף על פי כן" , אניית מעפילים, עגנה בים. את האנשים הורידו לחוף בסירות קטנות. הגענו ארצה ב-1947, עדיין הייתה זו פלסטינה-א"י. האנגלים תפסו אותנו. הם קפצו לאנייה והרגו אחד או שניים מאִתנו, ואנחנו זרקנו עליהם קופסאות ובקבוקים. הם שלחו אותנו לחיפה, שמו עלינו די-די-טי, העלו אותנו על האנייה שלהם והעבירו אותנו לקפריסין. בארץ-ישראל הכריזו על הקמת המדינה, ובקפריסין החזיקו אותנו האנגלים עד 1949.

אנשים ברחו מקפריסין לארץ-ישראל. בקפריסין, במסגרת פעילות ה'הגנה', לימדו אותנו איך להשתמש בנשק ולטפס על חבלים. בפברואר 1949 באנו ארצה. אחי גר בקרית-מוצקין. אני התחלתי לעבוד ב'סולל בונה' בנגרות. כאשר הייתי בגרמניה במחנות, למדתי מכונאות רכב. כשבאתי ארצה התחלתי להתעניין איפה מרוויחים יותר. אמרו לי שכדאי לעבוד בבניין, ושלחו אותי ל'סולל בונה'. נשארתי שם 32 שנה ובניתי סירות. בין היתר בנינו סירות מעץ עם חומר נפץ כדי לפוצץ אניות. התחלנו בבניית סירות, ונתנו שירות לאניות בתיקון כיסאות ועוד. האנייה עגנה בנמל מספר ימים, ואנחנו עשינו את כל התיקונים הנדרשים. האנייה הראשונה שטיפלנו בה הייתה 'ירושלים'. היא הייתה כמו מוזיאון. אחר כך פירקו את כל החריטות ומדרגות העץ שהיו בה, והרסו את יופיה. ישראל קיבלה מהגרמנים אניות כחלק מהפיצויים. ב-1980 נסגרה הנגרייה הזו, ואני עבדתי כעובד צה"ל.

פנינה אינגברג ז"ל

מכרים של בעלי באו וישנו אצלנו, ואמרו לנו כי יש דרך להגיע לארץ-ישראל. היה קשה לצאת מרוסיה. נתנו לנו אישור לחזור למולדת, לפולניה, ולכן יכולנו לעזוב. עצם השגת האישור הזה היה הישג גדול. עשר פעמים חצינו גבולות עד שהגענו לארץ.

הגענו ארצה רק ב-1947. בכל מדינה אמרו לנו לא לרוץ לגבולות, להישאר. אני זוכרת שהיינו באוסטריה. נתנו לי מיטה לישון בה. המיטה הייתה כל כך לבנה, ופחדתי להשאיר בה סימנים. כל הזמן ישנתי על הארץ. אחי, פנחס, זוכר דברים מלפני המלחמה. אני זוכרת רק את השואה. במשך השנים, עד לעלייה לארץ, הייתי ברוסיה - במינסק ובגומל.

לפני שעליתי לארץ, הלכתי לבית הקברות בקאמין-ק. במקום שהייתה בו ערמת עפר גבוהה בגלל גופות ההרוגים, היה רק שקע. בכל מקום שהרגו בו הרבה יהודים, הייתה גם קבוצה של צוענים. אין לצוענים מקום משלהם. הגרמנים ערבבו בכוונה בין יהודים וצוענים.

יש לי שלוש בנות. שתיים מהן פסיכולוגיות, האחת גרה בכוכב יאיר והשנייה גרה ברמת-חן. אני רציתי ללמוד ולא הזדמן לי, ולכן דחפתי אותן ללימודים.

לא קיבלתי פיצויים מגרמניה. בשנות החמישים התנגד מנחם בגין לפיצויים מגרמניה. הוא כתב אז בעיתונים: "אל תיקחו כסף בעד הדם שלכם". בזמן האחרון דווקא רציתי. אבל מי שלא קיבל אז, לא יכול לקבל היום. לא הייתי מסוגלת לספר לילדים על מה שקרה. עד לפטירת בעלי לא רציתי שהילדים יסבלו, ולכן לא סיפרתי.

פנינה אינגברג נפטרה ב-ו' בטבת תשס"ד (31.12.2003) ונקברה בבית העלמין שבחולון. בעלה זאב (זוסיה) היה מסגר מעולה. הוא היה מראשוני היהודים בגטו שרכשו נשק, וברח ליערות עם אשתו. זאב נפטר לפניה ונקבר בבית העלמין בחולון.

בתיה נוימן וסוניה בורק (לבית גורטנשטיין)

עם השתלטות הרוסים על האזור ב-1939 נסענו לרובנה כדי ללמוד בסמינר למורים. אימא הייתה חולה. בתיה סיימה את הבחינות ב-1941. היינו בנשף, והעיר רובנה הופצצה מהאוויר; המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות פרצה. יצאנו לתחנת הרכבת כדי לעלות על רכבת לקובל דרך סארנה. כאשר הגענו לסארנה הייתה הפגזה, וכולם ברחו. הלכנו ברגל חמישים קילומטרים, ובדרכנו ביער פגשנו את הרוסים. הגענו לרוקיטנו ופגשנו את הרמרניק, בן של איש עשיר מאוד מהעיר קובל. הוא אמר: "הלוואי שהבן שלי היה בורח לרוסיה." הלכנו לתחנת הרכבת, ושם פגשנו את מישה פלדמן; הוא היה אדיוטנט [=שליש] של מפקד הרכבת. סוניה צרחה, ומישה הכניס אותה בכוח לרכבת.

שתינו עלינו לרכבת בזכותו של מישה, וכך הגענו לקייב. בדרך עצרנו בגרניצה; אחרי המלחמה ביקרה בתיה בבית הקברות של הצבא הפולני במקום. בזמנו נאלצו ההורים שלנו לתת חדר לשני מורים מקייב. בקייב חיפשנו את ביתם שברחוב קרל מרקס מס' 6, והם קיבלו אותנו יפה. הייתה זו דירה בת שלושה חדרים, ובכל חדר גרה משפחה אחרת. אחת המשפחות הייתה של ראש הקומסומול - הוא שלח את אשתו לעורף, ואותנו השאיר כמטפלות לשני ילדיו.

מקייב המשכנו לסטלינגרד. בקייב פגשנו את משפחת לוסטיגמן מקאמין-ק, והם הסבירו לנו כי בקייב קר מאוד, אין אוכל וכדאי לנו לנסוע לטשקנט. הפלגנו באנייה על פני הוולגה לאסטרחאן. מכיוון ששתינו היינו סטודנטיות, יָשַנו במעונות סטודנטים בסטלינגרד. הגענו לאסטרחאן, אבל לא יכולנו להפליג משם בים הכספי כי לא היו אניות.

הפליטים באסטרחאן חיו בחורשה. פגשנו יהודי מפינסק, חבר של אבא. הוא היה אדם עשיר מאוד. הצלחנו לעלות על אנייה, והיא החזירה אותנו לקויבישב. אחר כך הצלחנו להגיע מקויבישב לטשקנט. היינו צעירות וידענו היטב רוסית. מכרנו את שעוני הזהב כדי להשיג מזון. בטשקנט קיבלנו עבודה בתחום החינוך.

ניהלנו שם בתי-ספר. מ-1944 ואילך ניהלנו מוסדות לחינוך שלמדו בהם אזרחים פולנים. סוניה סיימה לימודי מתמטיקה ופיזיקה ובתיה סיימה לימודי היסטוריה. במאי 1946 הגענו מטשקנט לגוסטינין, שם ריכזו הפולנים את כל הילדים מפולין - יהודים וגויים - שנמצאו בזמן המלחמה בטשקנט. את הילדים היהודים העברנו לידי התנועה הציונית בלודז', והילדים הלא-יהודים נשארו בפולין. כל המפלגות הציוניות הקימו בתי-ילדים. בלודז' נפגשנו עם הלל זיידל מתנועת 'גורדוניה'.

סוניה: עזבתי את פולין בדצמבר 1946. במסגרת עלייה ב' עברתי בצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה ועליתי ארצה דרך צרפת. הגעתי ארצה באנייה 'בן הכט' במארס 1947. הבריטים תפסו אותנו בדרך, והייתי במחנה 66 שבקפריסין. בני נולד בקפריסין, וב-13 בדצמבר 1948 עזבתי את קפריסין והגעתי לנמל חיפה. בני גדל, ולימים היה היועץ הכלכלי של שמעון פרס. שמו יעקב בורק.

בתיה: נסעתי עם דודק שיף, איש משרד הביטחון, כדי לדבר עם המנהלת. המנהלת הסכימה לתת את הילדים, אך ורק אם נציג הקומיטט [הוועד] היהודי יסכים לכך. באה אליה אשתו של פרופ' מרק, היסטוריון ידוע; הם היו קומוניסטים, והיא החליטה שהקומיטט לא רצה למסור את הילדים לתנועה הציונית. דודק שיף חזר ללודז'. אני הכרתי את מנהלי בתי הילדים; הלוא ברוסיה הייתי מנהלת בית-ספר וסגנית המנהל בבית-יתומים בנמנגן. ארגנתי את הילדים. דודק שלח שתי מכוניות, ובהן היו קיבוצניקים לבושים במדים של הצבא הפולני. אמרנו לילדים להתכונן לטיול. אחר כך חילקו את הילדים לשתי קבוצות; הילדים הקטנים נסעו לגליביץ, ובעלי ואני נסענו אִתם. הלל זיידל הבטיח כי יהיו רשימות של שמות הילדים בכל משרדי הוועד היהודי, כדי שאם מישהו מההורים נשאר בחיים אז הוא יוכל למצוא את הילדים. נסענו עם הילדים לצרפת, ומשם הם עלו ארצה. אחרי שנים סיפרו לי הילדים כי בארץ שאלו אותם אם ידוע להם משהו על אודות היהדות; בעלי הידיעות הועברו לקיבוץ דתי, ואילו האחרים נשלחו למגדיאל - יישוב אשר היה מזוהה עם המפלגה הפרוגרסיבית. עד היום אני שומרת על קשר עם הילדים האלה; אחד הילדים היה חשב עיריית תל-אביב. אנחנו אימצנו ילדה ושמה אינגה.

ההורים של בעלי קיבלו ויזות של המפלגה ונסעו לפריז. קיבלתי רשיון מהדוד שלי לנסיעה לדרום אמריקה. נסעתי למשרד של המוסדות הלאומיים ברחוב מרשלקובסקה 21 בוורשה. הגעתי לשם, ושאלו אותי לאיזו מפלגה השתייכתי. פגשתי את אשקה מלניצר (לימים הוא עברת את שמו לצבי נצר), ראש תנועת "הבריחה" בפולין. זיהיתי אותו ושאלתי באידיש: "אשקה, מה אתה עושה?" הוא השיב לי: "אני לא יהודי." הופיע חבר אחר, נציג של תנועת 'דרור', וביקשתי ממנו לעזור לי לצאת מפולין. אני הייתי ראש חוג הנשים של מפלגת מפא"י בשצ'צ'ין. פגשתי שם את שפירא ואחר כך את דודק שיף.

אספתי ילדים ממנזרים בפולין שהם הוחבאו בהם בזמן המלחמה. לקחתי את הילדים לבתי-יתומים של המוסדות הציוניים. אספתי לפחות עשרה או שנים-עשר ילדים כאלה. באחד הימים נתקעה הרכבת בין לודז' לרוזוודוּ. הרכבת עמדה ביער, ואנשי המחתרת הפולנית הימנית עלו לרכבת והרגו קצין רוסי. לאחר הגעתי לקטוביץ', בעלי לא רצה שאסתכן עוד וביקש ממני להפסיק את פעילותי.

סוניה: לא יכולתי להישאר בפולין. הייתה לי הרגשה כאילו אני צועדת על קברים. הלכתי ברחובות וחיפשתי פנים של יהודים.

בתיה: אשקה מלניצר (צבי נצר) סידר לי ויזה. אמרו לי כי אני חייבת לעזוב את המדינה בתוך יום אחד. הגעתי לפראג; כל מנגנון "הבריחה" ישב שם. חודשיים הייתי בפראג, ואחר כך נסעתי לגבול צ'כוסלובקיה-אוסטריה. אחד השליחים מהארץ היה לפני המלחמה אלוף ארץ-ישראל בטניס שולחן. יצאנו למינכן ומשם לאיטליה. במארס 1948 עלינו על האנייה 'יחיעם'. עשרה קילומטרים לפני חיפה עצרו הבריטים את האנייה והעבירו אותנו לקפריסין. בעלי היה נכה מלחמה. ראש ה'הגנה' בקפריסין היה יענקל'ה קמינסקי, חבר קיבוץ יגור ואיש הפלמ"ח; מוצאו מקאמין-ק. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות העבירו אותנו ארצה. קיבלנו עדיפות בגלל נכותו של בעלי; הבריטים אפשרו לאנשים שלא יכלו להועיל למאמץ המלחמה לעלות לארץ.

הגענו לרעננה, ושם חילקו בתים ביפו לעולים חדשים. קיבלנו בית ביפו; אחר כך העבירו את כולם ל"שטח הגדול". לבעלי היה סמל של ארגון נכים ברוסיה. הסמל שאל אותו: "מה זה?"; בעלי אמר בפולנית כי זהו אות הצטיינות. נשארנו שם חמש שנים. אחר כך עברנו לרמת השרון. אני הלכתי לאולפן והתחלתי לעבוד בעיר לוד. הקמתי בית-ספר בלוד ועבדתי בו עד 1960. באותה השנה הקמתי בית-ספר חדש ברמת-גן - 'אונים'; ניהלתי אותו עד 1970. ב-1970 מוניתי לממלאת מקום המנהל בבית הספר 'מסילות'. אחר כך ניהלתי את בית הספר 'אחווה' ברמת-גן עד 1977; קיבלתי פרס מעיריית רמת-גן ונשלחתי לסיור בחו"ל. בהמשך הייתי מפקחת בחינוך המיוחד. באותן השנים הייתי גם אחראית על השתלמויות מורים. ב-1987 פרשתי מתחום ההוראה והמשכתי לעבוד במשך יומיים בשבוע במשרד החינוך. הייתי יועצת למוסד למפגרים ושמו 'אחיקם'. הגעתי לגיל שבעים. הזמינו אותי לפתוח קורס להסבה מחינוך רגיל לחינוך מיוחד בבית הספר לחינוך, שלוחה של אוניברסיטת ירושלים.

בעלי נולד בווילנה והיה הנדסאי חשמל. בארץ לא רצה אף מפעל לקבלו לעבודה בגלל נכותו. כל השכלתו הייתה באידיש. הוא עבד עשר שנים בארגון הג'וינט והרוויח יפה מאוד. הייתה לו תאונה קשה, הוא נסע לארצות-הברית ולמד. בארץ הוא היה מורה למלאכה, למד עברית והיה למורה מוסמך. הוא היה יצירתי מאוד - צייר, פיסל בעץ וכתב ספרי שירה. הוא יצא לפנסיה בגיל שישים ונפטר ב-1984. יש לי בן אחד - מומחה עולמי למזל"טים – ושלושה נכדים; אחד מהם הוא מהנדס אלקטרוניקה.

סוניה: הגעתי ארצה ב-1948. התחלתי לעבוד ב-1954; קיבלתי עבודה בחינוך המיוחד ועבדתי כמורה במשך חמש שנים. עברתי הסבה מקצועית - אחרי חמש שנים הצעתי את עצמי למשרת ניהול. בתחילה נתנו לי את התפקיד, ואחר כך נתנו את התפקיד לגבר. לאחר שנה הוא ברח מהתפקיד, ואני ניהלתי את בית הספר 'מסילות' עד 1987. הייתי גם מפקחת במשרה חלקית - המשכתי לפקח במשך שלוש שנים. עבדתי גם בסמינר לוינסקי. במשך שנות עבודתי עסקתי בהשתלמויות מורים בכל הארץ.

כתבתי ספרים רבים להוראת מתמטיקה לילדים. הספר הראשון היה להוראת מתמטיקה לילדים קשי תפיסה; אחר כך הוצאתי סדרת חוברות לילדים עד גיל שש. כתבתי ספרי עזר וחוברות להוראת מתמטיקה ולפיתוח האינטליגנציה; ב'טיפת חלב' בדקו את רמת האינטליגנציה של הילדים לפי החוברות שלי. באוניברסיטת תל-אביב כתבנו ספר לפיתוח חשיבה לוגית, ספר שיצא לאור בהוצאת 'רמות'. כל ספרי המתמטיקה שחיברתי נועדו לילדים קשי תפיסה.

באחד המקרים כתבתי ספר להוראה מתוכנתת של הוראת חשבון. כתבתי סדרת חוברות לפיתוח האינטליגנציה בגני-ילדים, חוברות עזר לקריאה ולמתמטיקה וסדרת חוברות לעבודה על מוטוריקה עדינה; מרפאים בעיסוק בכל הארץ השתמשו בחוברות. כתבתי גם סדרת ספרי לימוד במתמטיקה עבור תלמידי כיתות א'-ג' בחינוך הרגיל. שיטתי הייתה שונה מהשיטה שהייתה מקובלת בבתי הספר ונכשלה. ב-1979 קיבלתי פרס חינוך ארצי מנשיא המדינה, יצחק נבון.

בעלי ברוך בורק, יליד קובל, היה צלם ידוע בעיר. עקב היותו ציוני ותיק, הוא התקבל לאחר עלייתנו ארצה לעבודה בסוכנות. יש לי בן, נכד ונכדה. הבן הוא בוגר הטכניון ולמד באוניברסיטת הרוורד. הוא היה בצוות של שמעון פרס בעת שהלה היה ראש ממשלה; בני היה מנהל כוח המשימה בארץ. כיום הוא הבעלים של חברת אוורגרין (Evergreen) להשקעות ולקרנות נאמנות. החברה שלו השקיעה ארבעה מיליון דולרים במחקר במכון ויצמן. הנכד הוא בוגר 'בצלאל', עובד בתחום ההיי-טק ועומד להתקבל להרוורד. הנכדה בוגרת בית-ספר לטיפול בשיטת אלכסנדר ובית הספר לקולנוע שבאוניברסיטת תל-אביב.

ללא תמיכת בעלי לא הייתי מגיעה לכל מה שהגעתי אליו. ביקרנו באינדונזיה, בבאלי ובתאילנד.

בתיה: הייתי יושבת-ראש של ארגוני המתנדבים בתל-אביב בעלייה הגדולה של שנות התשעים. היום אני מתנדבת ב'יד ושם' - אני חברה בוועדה הממליצה על הענקת תוארי "חסידי אומות העולם"; אני אחראית על השפות הסלאוויות. ישנם חסידי אומות עולם מקאמין-ק; שני אחים ממשפחת גולדשטיין הוסתרו על ידי משפחה של לא-יהודים, והמשפחה קיבלה מעמד של חסידי אומות העולם. אני עוסקת בהיסטוריה של החינוך המיוחד בישראל.

אברהם ביבר

בקיץ 1945, עם גל העזיבה מברית-המועצות של בעלי אזרחות פולנית לשעבר ושיבתם לפולין, עברתי עם אחותי ועם קבוצת יהודים לפולין; משם המשכנו לבודפשט ואחר כך לאיטליה. הכול היה מאורגן על ידי ארגון "הבריחה". לאחר שהות של כמה חודשים בהכשרה ברג'יו אמיליה שבאיטליה עליתי ארצה עם אחותי באנייה 'אנצו סירני'. הגענו ארצה בט"ו בשבט תש"ו (17 בינואר 1946). הועברנו לעתלית, שהינו בה שלושה שבועות ואחר כך יצאנו בקבוצה של כחמישים איש לקיבוץ גשר שבעמק הירדן. בגשר שובצתי לעבוד כשכיר בפרדס של קיבוץ אשדות יעקב, פרדס אשר עמד להימכר לקבוצת גשר. העבודה בפרדס בימי הקיץ החמים של עמק הירדן הייתה קשה.

במשך שהותי במשק נשבעתי אמונים ל'הגנה', וכך צורפתי לפל"מ (פלוגת לילה מיוחדת) של עמק הירדן. התאמנו וחיכינו לבאות. לאחר החלטת האו"ם הגורלית ב-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל החלו מיד מאורעות גם בעמק בית-שאן. גויסתי כמלווה שיירות לחיפה ולתל-אביב. השתתפתי בהגנה על גשר בקרבות נגד הלגיון הירדני בסוף אפריל ובקרבות נגד הצבא העיראקי במאי.

באוגוסט 1948 עזבתי את הקיבוץ והתגייסתי לצה"ל. נפל בגורלי לשרת בחיל האוויר. גויסתי כטוראי, ולאחר גמר שירותי הסדיר הוחתמתי לשירות קבע בדרגת סמל. שֵירַתִּי בחיל האוויר למעלה מעשרים שנה והשתחררתי באוגוסט 1968 בדרגת סגן אלוף. במשך שירותי מילאתי תפקידי פיקוד ומטה שונים; כל התפקידים גרמו לי סיפוק רב וזיכו אותי בהערכה רבה מצד הממונים עליי. ב-1952 סיימתי קורס קצינים והוצבתי במטה חיל האוויר כשליש לראש מחלקת אוויר דאז, בוריס סניור ז"ל, ואחר כך כקצין מטה בענף אוויר 1. ב-1955 הוצבתי בכנף 1 (רמת דוד) בתפקיד מפקד טייסת מנהלה בדרגת רב-סרן. שֵירַתִּי בתפקיד זה כשלוש שנים עד לאוגוסט 1958. היה לי המזל לשרת תחת שלושה מפקדים - האלוף עזר ויצמן ז"ל, אל"מ גדעון אלרום ז"ל ואל"מ מנחם בר. עם מינויו של עזר ויצמן לתפקיד מפקד חיל האוויר ב-1958 מוניתי לתפקיד ראש לשכתו. היה זה תפקיד מעניין, רבגוני ומעורב בכל הנעשה בחיל. ב-1960 הייתי מפקד טייסת המנהלה בבסיס תל נוף. בשנים 1960–1963 הייתי ראש מכ"א 11 בשלישות הראשית. ב-1963 מוניתי לתפקיד ראש ענף חוגרים במפקדת חיל האוויר וקיבלתי דרגת סגן אלוף. ב-1966 אושרה לי שנת לימודים באוניברסיטת ירושלים, ובה סיימתי את לימודיי לתואר ראשון במִנהל ובהיסטוריה יהודית. לאחר גמר הלימודים מוניתי ב-1967 למפקד בסיס ח"א 3 ברפידים (ביר גפגפה) שבסיני. היה זה בסיס מבצעי בהקמה. עם סיום תפקיד זה ביוני 1968 השתחררתי משירות סדיר והמשכתי לשרת במילואים עד לשנת 1981. תם פרק חשוב בחיי.

באותה השנה חל אירוע חשוב נוסף בחיי. הכרתי עולה חדשה, רחל לבית גרבר, אחות במקצועה. החלטנו להקים בית בישראל. היא רעייתי ושותפה מלאה למעשיי ולהצלחותיי בחיים.

עם שחרורי מהצבא הוצע לי תפקיד ראש אגף כוח אדם בחטיבת אבן וסיד של חברת 'סולל בונה'. שימשתי בתפקיד זה ארבע שנים, ואחר כך מוניתי לראש אגף השיווק של החברה. ב-1975 עזבתי מרצוני את החברה ופרשתי לשוק החופשי. הצטרפתי כשותף בחברה לייבוא נייר ומוצריו. קיבלנו זיכיון מחברה יפנית לייבוא ולשיווק של נייר כימי (ללא נייר העתקה). העסק היה רווחי והתבססתי מבחינה כלכלית.

באמצע שנות השמונים עזבתי את החברה, וב-1990 יצאתי בשליחות ארגון הג'וינט לברית-המועצות כדי לסייע בחלוקת הסיוע ההומניטרי לערים לנינגרד (כיום סנט פטרבורג) ומוסקבה. עם פירוק ברית-המועצות והקמת מדינה אוקראינית עצמאית יכלו יוצאי קאמין-ק, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, לבקר בעיירת הולדתם. יצאנו במשלחת שכללה כעשרים וחמישה אנשים, לרבות קבוצה מארצות-הברית. איתרנו את מקום קבורתם של יקירינו, אם כי לא נשאר זכר לבית הקברות היהודי. סיכמנו עם השלטונות על הקמת מצבות בשלושה מקומות: מקום קבורתם של מאה קדושים שנרצחו ב-1941 (ערב ראש חודש אלול תש"א); מקום קבורתם של רוב הנרצחים הקדושים (כ-3000 נפש) בבית הקברות היהודי שנהרס ב- 1942; ובכניסה לגטו. ואמנם, כשחזרנו לאחר שנה היו המצבות במקומות שנקבעו. נערך טקס מכובד בנוכחות נציגי השלטון המקומי, והם הבטיחו לנו לשמור על המקומות.

בביקור זה עלה בידו של בן עירנו אבא קלורמן ז"ל לאתר את הקבר של בני משפחתו ושל בני משפחת דרייצין; הם נרצחו כנראה על ידי הגוי שהבטיח להחביא אותם. כעבור כמה חודשים הובאו שרידי הגוויות והעצמות ארצה לקבורה בטקס נאות בבית העלמין שבקרית-שאול. מאז אנו יוצאי העיר, בשיתוף עם משפחות קלורמן ודרייצין, מקיימים בכל שנה אזכרה במקום. כיום, בהגיעי לגיל הגבורות, אני פעיל בארגון יוצאי ווהלין בישראל כחבר הנהלה. כמו כן אני פעיל בארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, ומשמש כאחראי לארגון יוצאי קאמין-ק והסביבה.

לבסוף פונה אני לדור ההמשך, הצעירים בני הדור השני והשלישי ליוצאי קאמין-ק והסביבה, לבוא ולתת כתף בסיוע לארגון יוצאי קאמין-קושירסקי. אנו ניצולי השואה עשינו את שלנו, ועכשיו תורכם וחובתכם להמשיך בכך.

ברל גרינברג ז"ל

נולדתי ב-1912 למשפחה מרובת ילדים בעיירה גלושא רבתא. הייתי הילד השמיני, בן הזקונים במשפחתי. העיירה נמצאת בין שתי הערים המפורסמות קובל ופינסק, והן השפיעו על החיים בה; קובל הייתה המקור הכלכלי-מסחרי ופינסק השפיעה על חיי הרוח והציונות. העיירה שוכנת במחוז פולסיה-וולין הגובל ממזרח ברוסיה הלבנה. ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובמהלכה עבר המחוז שלנו מידי הרוסים לידי הגרמנים פעמים מספר. שני הצבאות רוקנו את האזור מכל היבולים ומכל החי אשר היו לאיכרים, והדבר השפיע גם על קומץ היהודים שבעיירה.

עקב המלחמה והרעב פרצה בעיירה מגפת טיפוס והפילה חללים רבים, וביניהם היו גם הוריי שנפטרו בני 45 בערך. כך הפכתי להיות יתום בגיל צעיר. סבלתי רעב ומחסור. לא ידעתי מה זו ילדות ומה הם נעורים, אבל זו הייתה רק תחילת הסבל והיתמות.

ב-1920 כבשו הקומוניסטים הרוסים חלק גדול מפולין והגיעו עד לוורשה כמעט. הם שלטו רק במשך זמן קצר; המנהיג הפולני המפורסם יוזף פילסודסקי גירש את הקומוניסטים מפולין, כבש חלק מאוקראינה והקים את פולין הגדולה. אבל לפני כן שחרר פילסודסקי מבתי הסוהר את כל הרוצחים הרוסים, "לבנים" שונאי הקומוניזם ושונאי יהודים, הקים מהם גדודים ובראשם העמיד את ההטמן בלחוביץ'. הגדודים האלה פשטו על עיירות היהודים ועשו בהן שמות ופוגרומים. בעיירה שלי נהרגו 24 גברים ונשים, וביניהם גם אחי הבכור בן ה-24.

בהיזכרי בעיירתי ובחיי התרבות בה, אינני יכול לקפח את זכרה של העיר פינסק ואת השפעתה על העיירה שלנו. בזמן המלחמה גורשו יהודים רבים מבתיהם. בעיירתנו נקלטו כעשר משפחות מפינסק, וזוג מורים גר בביתנו. הפינסקאים היו כולם חדורי תרבות עברית וציונית, הם פתחו מועדון להתכנסות צעירים, לימדו אותנו עברית ושרו שירים בעברית ובאידיש. קמה רוח חדשה בעיירה. הם הביאו עִמם ספרים רבים בעברית ומכרו אותם. בחלקנו נפלו הספרים של אברהם מאפו – "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון". רוב בני הנוער ידעו לדבר עברית, והדבר חייב את ההורים להביא לעיירה מורים טובים.

בינתיים מלאו לי 17 שנים. לפרנסתי הייתי מורה מלמד בכפרים שסביב העיירה. יסדתי בעיירה את סניף 'החלוץ' והייתי בקשר עם אליהו וינר מהעיר לוצק, רכז מחלקת ההכשרה של התנועה. יצאנו כעשרה חברים להכשרה; אנו היינו היחידים שנשארו בחיים אחרי השואה, כי בינתיים קיבלנו אשרות עלייה. התחתנו בנישואים פיקטיביים כדי להכפיל את מספר העולים.

הגעתי ארצה לקיבוץ "הבחרות הסוציאליסטית" אשר בגבעת רמב"ם (כיום קיבוץ גליל ים). הייתי שם שש שנים. אז הכרתי את שיינדל זילברשייד ז"ל ממשק הפועלות אשר בנחלת יצחק. כעבור כמה שנים עברתי אליה לקיבוץ משמר הים (כיום קיבוץ אפק). הקמנו משפחה, נולדו לנו שלושה בנים מוכשרים והיינו מאושרים.

חיים, בננו השלישי, היה ב-1973 בן 19, חניך בקורס מט"קים. יחד עם כל משתתפי הקורס הוא הוזעק ביום הכיפורים כדי לבלום את המצרים שהצליחו לחצות את תעלת סואץ. העיר קנטרה הייתה מלאה מצרים; חיים נפל בהגנה על מעוז "מילנו" אשר על שפת הסואץ, ממזרח לקנטרה [רְאוּ עליו בפרק "לזכרם"]. שיינדל הייתה חולה במחלה ממארת. מותו של חיים זירז גם את מותה. מאז השתנו החיים בבית. דממת אבל השתררה, פסקו הנגינות והשירה, אבל ויתמות שררו בכול.

לפני מחלתי האחרונה ביקרתי עם קבוצת חברים מהעיירה בפולין. חיפשנו אחר שורשים, שרידים; מצאנו רק עיי חֳרָבות. גם בית הקברות של העיירה נחרש ונעלם, ובמקומו גדל יער עבות. כתבתי רשימות מהביקור הזה בפולין וברוסיה; קראתי לרשימות האלה "המסע אל האין".

כידוע, אין כניסה חופשית ליהודים לתוך שטחי הכיבוש אשר היו שייכים בעבר לפולין (חבלי ווהלין-פולסיה), ובפרט לעיירות נידחות. מארגני הטיול הגישו בקשה לשלטונות רוסיה להרשות לקבוצה קטנה של ישראלים לחפש את שורשיהם במקומות ילדותם.

למרבה הפלא, לאחר התכתבות ארוכה התקבל הרשיון. היינו קבוצה של גברים ונשים, מהארץ ומארצות-הברית, כולנו ילידי קאמין-ק והעיירות שבסביבתה. אזור זה נקרא עכשיו באוקראינית "פלך ווהלין-רובנה". העיר החולשת על כל השטח הזה היא לוצק. המוסדות בלוצק קיבלו הודעה על אודות "משלחת ישראלית" שאמורה להגיע, והם התבקשו לטפל בנו ולעזור לנו בכול.

וכך החל המסע. ב-5 באוגוסט, יום ראשון בערב, טסנו ב'אל על' וכעבור 3 שעות וחצי נחתנו בוורשה. מדריך ורכב של החברה כבר חיכו לנו והגענו למלון. עד למלון נסענו בחושך ברחובות ורשה. ברחובות היה אור קלוש ומעט מאוד מכוניות נעו בכבישים; אבל שדרות העצים והגנים היפים הנראים אפילו באור החלש, מחפים איכשהו על השקט והשיממון שברחובות.

למחרת בבוקר יצאנו ברכב של החברה לסייר קצת בעיר. הגענו ל"פביאק", בית הסוהר הידוע לשמצה בפולין. הכניסה ל"פביאק" הייתה גם אחת הכניסות לגטו ורשה, ולידה נמצאת האנדרטה המרשימה לזכר מרד גטו ורשה. היה קשה למוש מהמקום. הבטנו, צילמנו, וכל אחד מאִתנו שב והתייחד עם נפשו.

עזבנו את ורשה ונסענו לכיוון לובלין-מיידנק. הייתה זו עונת קציר השיפון (אין חיטה). משני עברי הכביש ניתן לראות בשדות אלומות מתייבשות בשמש. לאורך מאות קילומטרים לא ראינו אף קומביין. הם קוצרים במגל וחרמש, בדיוק כמו לפני 50 שנה. ליד כל בית ראינו משק פרטי לגידול תירס וירקות. הפרות והסוסים רועים באחו הנמצא על יד הבית. אפשר לומר כי פולין משתקמת. קינאנו בהם על היערות, המרחבים והנחלים.

והנה לובלין – עיר ואם בפולין היהודית. עם פלישת הגרמנים לפולין היו בלובלין קרוב ל-40 אלף יהודים. נסענו ברחוב ארוך וחיפשנו אחר שלט או אות יהודית, ואין. וככה, כאשר כל אחד שקוע במחשבות, הופיע השלט – מיידנק.

כשאומרים מיידנק על יד לובלין, משתמע מכך מרחק של לפחות כמה קילומטרים. לאמִתו של דבר מיידנק נמצאת בתוך העיר, על אם הדרך, בכביש הראשי. צד אחד של המחנה מוקף בתי קומות, ומהם אפשר להשקיף לתוך פנים המחנה. הכניסה למחנה מרשימה ומפחידה. הוקם שער גבוה בצורת חצי קשת, יצוק מחומר כהה שלא יכולנו לזהותו. השער לא מלוטש, אולי בכוונה תחילה; הוא מחוספס וסדקים הרבה בו. כלומר, אתה נכנס למקום אפור ומדכא. זו הייתה ההתרשמות הפרטית שלי. קדימה מהשער יש גדר בטון. בפנים רואים גל אפר גדול, כמה מטרים גובהו. את גל האפר מכסה גג בטון.

המדריך במחנה סיפר לנו כי מספר היהודים שהובאו הנה ונרצחו לא היה רב, אולם ערמת האפר מעידה אחרת. צריפי המגורים נשארו במקומם וכנראה שופצו כדי לקיימם. על הצריפים נשארו הודעות בשפה הגרמנית. הגענו לצריף שרֵפת הגופות. שישה תנורים. התנור בגובה מטר מעל האדמה. במרחק של שני מטרים מן התנור עומדת חצובה, וממנה ועד לפי התנור יש פח קעור ועליו אלונקה מברזל. על האלונקה הביאו את הגופה ודחפוה אל התנור. מהצד השני יצאו עצמות ואפר. באחד התנורים דולקת אש-תמיד.

יצאנו ממחנה מיידנק שבורים ורצוצים והמשכנו בדרך.

לפנות ערב הגענו לגבול הפולני-רוסי הנמצא על יד לובומל-קובל. במעברי הגבולות, המעבר הפולני-רוסי והמעבר הרוסי-פולני, בילינו כמה שעות. לפנינו היו כמה עשרות מכוניות שחיכו לתורן. רוב התיירות בין שתי המדינות מתנהלת דרך האוויר. הזמן עבר במילוי טפסים בפולנית וברוסית, בדיקת דרכונים וכו'.

לבסוף השתחררנו מהם ונסענו לכיוון לוצק. הגענו למלון בחצות. השם לוצק מעורר התרגשות בקרב אלפי בני פולין שעברו את ההכשרה בעיר וזכו לעלות ארצה. העיר יפה למדיי ואומרים כי היא גדולה. השפה השלטת היא אוקראינית. על המלון מתנוסס השם "אוקראינה" באותיות גדולות. משתדלים כאן למחוק את כל מה שהיה שייך לברית-המועצות. רק בפסלו של לנין עוד לא נגעו, אבל גם תורו ודאי יגיע בקרוב.

היינו בלוצק ארבעה ימים והתקבלנו במלון ביחס מיוחד. מכאן התחילו הגיחות לקאמין-ק והסביבה. כל בוקר חִכּו לנו 3 מוניות, ויצאנו למשימתנו דרך קובל – מהלך של 200 קילומטרים. הכבישים משובשים כי לא תוקנו במשך שנים רבות, אבל הנהגים הזריזים התגברו על כל התקלות. מכונית ה"וולגה" חזקה מאוד, ואם הנהג קיבל בבוקר קופסת סיגריות אז הוא מילא אחר כל בקשותינו.

בקאמין-ק עבר עלינו הזעזוע הראשון. הכיכר המרכזית עם בתי העץ נעלמה כליל, ובמקומה הקימו מרכז חדש של מוסדות - עירייה, מטבח פועלים ועוד. ראש העיר, כבן ארבעים, התגלה כאדם פתוח וסימפטי מאוד. הוא ידע על אודות בואנו והוביל אותנו לשני קברי אחים. אחד הקברים נמצא בבית הקברות הישן. בקבר אחים זה מונחים גופותיהם של שלושת אחיי, אחותי ומשפחותיהם; הם נורו במקום הזה יחד עם כל יהודי הסביבה. בית הקברות היהודי נחרש ונמחק מעל פני האדמה. ראש העיר הוביל אותנו לקבר אחים נוסף הנמצא בתוך יער; לא כולם ידעו על דבר קיומו של קבר האחים הזה. על שני קברי האחים ערמו תִלי עפר והציבו עליהם לוחות זיכרון קטנים: "נורו על ידי הפאשיסטים". כרגיל, לא צוין מי הם היורים. ראש העיר קיבל אותנו בעירייה והוגש לנו כיבוד יפה. הוא אמר כי הוא מבין ומשתתף בצערנו, ואף הציע לנו לבחור ועדה שתעמוד בקשר אִתו. הוא הבטיח כי אם בשנה הבאה תבוא משלחת שנייה, כבר יהיו לוחות זיכרון כתובים באידיש או בעברית. אחר כך הזמין אותנו למטבח הפועלים לארוחת צהריים.

בני העיירה קאמין-ק התרוצצו בעיר, חיפשו, זיהו כמה בתים של יהודים וחזרו אל האין.

מהעיירה שלי היינו שניים – אני וחברי יהודה קוטלר מגבעתיים. הצטרף אלינו מארגן הטיול, אברהם ביבר מתל-אביב, כדי לעזור לנו. הוא יליד קאמין-ק, שולט באוקראינית ובפולנית; בזמן הכיבוש הגרמני הסתתר אצל איכר, והוא מכיר היטב את כל הסביבה.

ביום חמישי ה-9 באוגוסט נסענו במונית מלוצק אל העיירה שלי, גלושא רבתא. כשלושה קילומטרים ממנה נמצא כפר ושמו גלושא זוטא, וגם שם הייתה קהילה קטנה של יהודים. נכנסנו לכפר הזה. איכר זקן סיפר לנו כי לא רחוק מהכפר ישנו קבר אחים של יהודי המקום, וקרא בכמה שמות מוכרים לנו. נכנסנו לוועד הכפר. הפקידה הצעירה הבטיחה לטפל בזה ולהקים על הקבר לוח הנצחה. התקדמנו לעבר העיירה שלנו. ליתר ביטחון לקחנו בדרך גוי כבן שמונים כדי שילווה אותנו. הוא הכיר כמעט את כל היהודים בעיירה וקרא בשמותיהם.

כבר בכניסה לעיירה נתקפנו הלם. השדרה היפה מימי הגרפים, השדרה עם העצים העבותים בני מאה השנה – איננה; במקומה ניצבו שתי שורות של בתים. הארמון של הגרף לובינסקי והגן המטופח אינם. נכנסנו לעיירה עצמה, יצאנו מהמכונית ועמדנו המומים. אולי טעינו? אולי זה לא המקום בכלל? ובכן, מהעיירה היהודית לא נשאר כל זכר. היא נחרשה כולה, ובמקומה הקימו יישוב חדש.

רק הכנסייה הפרבוסלאבית מתנוססת על מקומה בגאווה וצופה על החורבן. לפי מיקומה של הכנסייה ולפי כמה בתים שזכרנו, הלכנו לחפש את מקום בתינו. היה יום גשום, עצב בלב.

עמדתי מול המקום שעמד בו בית חלומותיי, בית שגדלתי בו ביתמות קשה עם עוד שלושה אחים ואחות.; בית שהיה מקום התכנסות לנוער בעיירה; בית שכל עניין תרבותי וציוני מצא בו את מקומו; בית שנגינת כינור ודיבור עברי נשמעו בו. כמו מתוך דחף נבואי כינסתי אז את הנוער ויסדתי את סניף 'החלוץ'. התכתבתי עם אליהו וינר מלוצק, הממונה על ההכשרות. ואכן, בגלל ידיעת העברית יצאו מיד כולם להכשרה וזכו לעלות ארצה. יצאתי האחרון להכשרה ונפרדתי מיקיריי ומעיירתי.

אבלים וחפויי ראש עזבנו את העיירה לכיוון בית הקברות. התקרבנו, והנה אין בית קברות ואין סימן לקברים; יער גדול משתרע לכל העברים.

היה לנו סימן מובהק: בית הקברות היהודי היה במרחק של 300-200 מטרים מבית הקברות הפרבוסלאבי. הלכנו שנינו ביער לכל הכיוונים ולא מצאנו שום זכר לקברים. עצים למעלה ועשבים גבוהים למטה. אמרתי "יזכור" לזכר אִמי ושני אחיי השוכנים בעפר המקום הזה. טפטף גשם, צעדתי כסהרורי; דימיתי לשמוע בלחש העצים וברשרוש העשב את קולם, ועדיין הלחש הזה מלווה אותי כל הזמן.

מלוצק יצאנו ברכבת לקייב. אחרי טלטולים ועצבנות הגענו סוף סוף לקייב. בוקר סגרירי ליווה אותנו בדרכנו למלון. קייב, עיר הבירה של אוקראינה, יפה מאוד ואין בה בית הדומה למשנהו. מעל הקירות בולטים כל מיני כרכובים, פיתוחים וציורים פרי דמיונם של הבונים. בכל הרחובות יש שדרות של עצי ערמון העומדים בירקותם המלאה.

הייתה שבת. יצאנו לטייל בעיר ברכב של החברה בלוויית מדריכה מטעמם המדברת אוקראינית, רוסית ואנגלית. היא הביאה אותנו לבית-כנסת. הגענו בזמן קריאת התורה. יצאנו לחצר, ובמשך כמה רגעים היינו מוקפים גברים ונשים שהתעניינו איך ניתן להגיע במהירות לארץ. הם רוצים לברוח מהר. ראינו את הפחד בעיניהם, אבל איך יכולנו לעזור להם? בבית הכנסת היו שלושה מנייני יהודים, והם התפללו בנוסח אשכנזי. הזמן דחק. עזבנו את בית הכנסת כדי להמשיך בסיור.

קייב מלאה כנסיות, וכל אחת מהן נקראת על שמו של אחד הקדושים שלהם. אוקראינה משתחררת מהקומוניזם השנוא וחוזרת לדת. אנחנו עוברים ליד אנדרטה של בוגדן חמלניצקי. המדריכה אומרת במבוכה: "אין לי מה להסביר, השם הזה ודאי אומר לכם הרבה...". ואכן, השם הזה מלווה אותנו עד להגעתנו לבאבי יאר. "לשם הזה ישנן הרבה גִרסאות" - אומרת המדריכה - "אבל מקובל כי המילה יאר היא עמק או בור". הגרמנים והאוקראינים לא הצטרכו לטרוח ולחפור בור מיוחד.

זהו עמק טבעי גדול שהכיל לתוכו את רבבות יהודי קייב; הריצו אותם דרך הרחובות היפים עד לבור וקטלום במכונות ירייה. הבור לא כוסה כראוי, והמוסדות בעיר לא הציבו במקום שום ציון. במשך השנים התגוללו במקום הזה עצמות אדם, ולבסוף התעוררה תרעומת בעולם על החילול הזה של כבוד המתים. רק אז הם התחילו "להתבייש" ולעשות משהו. הם גירפו את האדמה מסביב לקבר האחים, יצרו ממנה תל גבוה ועליו הקימו אנדרטה יפה המתנשאת מעל לכל הסביבה.

סביב התל בעמק שתלו פרחים והפכו את המקום ל"גן פורח". בפעם הראשונה בטיול ראינו על האנדרטה שלט באידיש במילים סתמיות: "אזרחי קייב שנהרגו על ידי הפאשיסטים"; וזאת על אף שידוע לכל העולם כי קבר האחים הגדול הזה הוא כולו על "טהרת הגזע היהודי". עכשיו תהיה קייב "עצובה"; אחרוני היהודים בורחים ממנה, ולא יישאר להם זכר בעיר. אמנם הם שונאים יהודים חיים, אבל יהודים מתים הִנם עסק מכניס.

מקייב טסנו במטוס קטן למוסקבה. המטוס מכיל 120 מקומות. הכיסאות לא מסומנים; עולים למטוס לפי קבוצות - שישה נוסעים בשורה, ובאמצע יש מעבר. הגענו למוסקבה, למלון "בלגרד". בעיר גרים שמונה מיליון תושבים והרחובות בולטים ברוחבם הרב. היינו יומיים במוסקבה. הספקנו לראות את הכיכר האדומה המוקפת כנסיות בעלות כיפות זהב. משום מה לא עורר בי הביקור במקום הזה שום התרגשות. בגלל אלפי התיירים שהיו במקום לא יכולנו לגשת קרוב לקברו של לנין. צילמנו את שמו מרחוק. המדריכה במוסקבה הובילה אותנו לכנסיה היסטורית מפורסמת המלאה תמונות קדושות במסגרות מוזהבות. כל הזמן צלצלו שם פעמונים. יצאתי מהכנסייה. יש לי רתיעה נפשית מכנסיות ומצלצול פעמוניהן. הם תמיד מזכירים לי הכנה לפוגרום... בכלל, מוסקבה מלאה בכנסיות, כל אחת יפה מקודמתה. לבסוף אתה נשאר אדיש כלפיהן. באחד הערבים ראינו באלט של יצירות צ'ייקובסקי; הבאלט התקיים באולם הקרוי על שמו. היה זה פיצוי על המחסור הגדול השורר במוסקבה – ברחובות אין אף חנות, לא קיוסק ולא דוכן. במשך שבועיים לא טעמנו עגבנייה, מלפפון או פֵּרות אחרים; כלל לא ראינו כי קיימים שם דברים כאלה.

ממוסקבה טסנו ללבוב והמשכנו כל הלילה בנסיעה לכיוון קרקוב. שוב עברנו את הגבול לפולין. רוב הדרך נסענו בחשֵכה ממש, בכבישים צרים ומשובשים. רק לפנות בוקר הגענו לקרקוב. גם פה לא התאכסנו במלון. הרכב שלנו חנה לא רחוק מן הקתדרלה המפורסמת הבנויה בצורת מבצר. בחצר רואים את האנדרטה של הגיבור הפולני הלאומי, קושצ'ושקו. בקרקוב התחלנו להרגיש בשינוי לטובה: האוכל במסעדה טעים יותר, הכלים יפים יותר ועם הקפה מגישים חלב. גם בקרקוב לא שהינו הרבה; מגמתנו הייתה אושוויץ.

ושוב, לאחר שעות רבות של טלטולים בדרכים הגענו לעיר ההריגה אושוויץ. היה יום קיץ יפה. המגרשים סביב המחנה המו אוטובוסים רבים, ואלה פרקו מתוכם את אלפי התיירים שבאו לבקר במקום. בגלל החופש הגדול באו המוני תלמידים עם מחנכיהם. המבקרים היו מארצות-הברית, קנדה ויפן. אין כניסה חופשית למחנה, קונים כרטיסים. לנו חיכתה מדריכה פולנית.

ובכן, הגרמנים הקימו באושוויץ עיר של ממש: רחובות עם בניינים מלבנים אדומות, כולם בעלי שתי קומות וחלונות קטנים. כל הבניינים אדומים כצבע הדם. בקצות המחנה יש מגדלי שמירה. כאן הביאו אותם, כאן מיינו אותם וכאן שרפום. במשך השנים הפכו את אושוויץ למוזיאון השואה. על אחד הבניינים יש שלט בפולנית: "בלוק המוות". אנחנו צועדים בעקבות המדריכה. אולם ארוך. חלונות ראווה, כל חלון אורכו כעשרה מטרים. מחיצת זכוכית מפרידה בין החלון והקהל. חלון ראווה של שיער, חלון של נעלי ילדים, חלון של תיקים, מזוודות וסלים, חלון של קביים, חלון ובו קופסאות ריקות של גז... מאות מצלמות מופנות אל החלונות, אחד דוחק את השני, כולם רוצים להנציח. הרבה נשים בוכות, אחרות נתקפות בתחושת קבס. המדריכה מתעכבת על יד מתקן קטן דמוי חבית, אבל בעל קירות ישרים. גובהו של המתקן כמטר וחצי, ללא מכסה, רוחבו כמטר ועשרים סנטימטרים. זהו "צינוק", מסבירה המדריכה. אין דלת למתקן, אלא חור בתחתיתו ברוחב גוף אדם. "רְאו," היא אומרת, "רְאו את הגאוניות של הגרמנים ואת שפלותם. את מי הם כלאו בצינוק הזה? שלד אדם אשר גנב פת לחם או לא גמר את מכסת עבודתו." כדי להיכנס לצינוק הזה היה האסיר מוכרח לזחול על ארבע כמו כלב למאורתו. האסיר לא יכול היה לשכב, אלא לכרוע על ברכיו או לעמוד במשך כל שעות מאסרו. רוב האסירים הוצאו מהצינוק הזה ללא רוח חיים.

זוהי אושוויץ. קשה לכתוב על אושוויץ בקצרה; צריך לראותה בעיניים. בסוף נכנסנו לחדר "יזכור". בתוך המרתף פריטים שונים של האסירים. למעלה, על שולי המרתף, נרות נשמה שהמבקרים מדליקים. מתקליט בקע קולו של חזן בתפילת "יזכור"; קולו עצור, שבור. בכי, התייפחות. גם המדריכה הפולניה (אולי יהודיה) בכתה.

יצאנו לאור. בחוץ השמש זורחת, אלפי התיירים ובני הנוער עולים לאוטובוסים. גם הם ודאי שמעו את ה"יזכור". היזכרו? אנחנו עוזבים את המקום. עוד 300 קילומטרים עד ורשה. אצה לנו הדרך להגיע בזמן למלון. ורשה, מלון "ורה". המלון מלא תיירים. באותו הזמן התאכסנו במלון 150 בני נוער מישראל. כולם בני קיבוצים אשר באו עם מדריכיהם ובכל יום נסעו למחנה השמדה אחר. בפעם הראשונה אחרי עשרה ימי מחסור אכלנו ארוחה אנושית. מתברר כי יש להם אוכל בשפע. בכלל, ורשה תוססת בשעות היום. אנחנו עוזבים את ורשה. בשדה התעופה מרוכזים כמאתיים ישראלים, מחכים בקוצר רוח לעלות למטוס 'אל על'. בזמן העלייה למטוס מקיפים את המטוס צנחנים פולנים ברובים שלופים, והם מחכים עד שיעלה אחרון הנוסעים. הם שומרים עלינו כדי שנוכל לבוא עוד פעם אליהם, לקנות כרטיסים לאושוויץ.

אנחנו במטוס שלנו, העיניים נוצצות משמחה. הדיילות מחלקות עיתון ערב. הלב נפעם מהאור, מהניקיון, מהאוכל הטעים, משמחת החזרה ארצה. המטוס נוחת בשדה התעופה בלוד, נוגע באדמה. אנחנו, חברי הקבוצה הקטנה, ראינו במו עינינו את העצב והשכול, את האין הגדול; אנחנו חוזרים אלייך, ארצנו הקטנה, ארץ עם יש גדול בכל התחומים, ומברכים אותך: ברוכה תהיי לנו לעולמי עד.

חיה גרינברג (לבית כגן)

שמי חיה כגן-גרינברג ואני בת לניצולי שואה, יוסף וצילה-ציפורה כגן ז"ל.

משפחת כגן הייתה מתושבי הכפר גלושא זוטא. הכפר נמצא בנפת קאמין-ק שבאוקראינה, על גבול פולין. להורים אשר וחיה (לבית קנדל) היו שבעה ילדים - שיינדל, ביילה, יוסק'ה, ברכה, חנה, מוטל'ה וזלדה.

בכפר גלושא זוטא חיו כ-30 משפחות יהודיות. הן היוו מעין משפחה אחת גדולה, וזאת מכיוון שהמשפחות התחתנו אלה באלה. סבי, אשר כגן, עסק בנפחות; סבתי חיה עסקה במסחר. היה להם בית גדול במרכז הכפר. בחצר הבית היו עצי פרי, גינה גדולה ובית-מלאכה לנפחות; בית המלאכה ייצר ובנה עגלות ומרכבות עבור האיכרים מהכפרים. סבי אשר היה איש אמיד, מקובל וחשוב בכפר, ואנשי הכפר באו להתייעץ אִתו בכל מיני עניינים אישיים. סבי גם היה ממנהיגי חיי הציבור של היהודים בכפר: הוא דאג לחינוך על ידי הבאת מורים טובים מערי הסביבה; הוא דאג לתרבות על ידי הקמת ספרייה והבאת מרצים לערבי קריאה ושירה; גם לבית הכנסת דאג, ונידב עבורו חדר גדול בביתו. ביתם של סבי וסבתי היה פתוח לכל נזקק - רעב ללחם או חסר דיור. הייתה זו משפחה מאושרת שעמלה קשות לפרנסתה. האהבה והנתינה היו המסר שהעבירו לילדיהם, ואת זאת מנסים אנו - הילדים, הנכדים והנינים – ליישם, לשמר ולהנחיל לדורות הבאים.

משפחתי נרצחה על ידי "השכנים הטובים", האוקראינים והפולנים, בחסותם של הגרמנים. עם כניסת הגרמנים לכפר מימשו השכנים את איומם "לרצוח את היהודים", ובכך נתנו ביטוי לקנאתם ושנאתם. משפחת כגן הייתה מבין המשפחות הראשונות בגלושא זוטא שנרצחו ונקברו בקבר אחים, כי לא התייצבו לעבודת כפייה.

בעת פשיטת האוקראינים ברח דוֹדי מוטל'ה ליער. האוקראינים הכירו את משפחתי ואיימו על סבתי חיה כי אם לא תלך ותחזיר את בנה מוטל'ה, אז הם יפגעו לרעה במשפחתה. האם רצה ליער והתחננה בפני מוטל'ה לחזור הביתה ובכך להציל את משפחתו. הוא לא רצה לחזור, אך לא עמד בפני תחנוני אִמו. האם, חיה, נרצחה ברחוב. על מוטל'ה הוטל לחפור בור, ובו נקברו חיים הוא וכל בני המשפחה. כל שאיפתו הייתה לעלות לארץ-ישראל וללמוד באוניברסיטה בירושלים; לצערנו, חלומו לא התממש.

יהודה קוטלר ז"ל נטל חלק בסיור הראשון של ניצולים מהארץ בקאמין-ק וסביבתה. הוא שוחח עם שכן מקומי אשר הכיר את בני משפחת כגן וזכר אותם. השכן סיפר ליהודה כי משפחתי נקברה בעודה בחיים, והאדמה "רעדה" (עלתה וירדה) במשך שעות אחדות עד שנשמתם פרחה.

לאחר המלחמה שרדו מבין בני משפחתי דודתי שיינדל ז"ל ואבי יוסף ז"ל. דודתי שיינדל (יפה) כגן-מילר ז"ל עזרה לראובן גרבוב בהקמת סניף של תנועת 'החלוץ הצעיר' בעיירה יחד עם שמואל ווליניץ, דב גרינברג ומשה קוטלר. למרות התנגדות הוריה (בעיקר אִמה) היא עלתה לארץ ב-1935; מובן כי אז לא שיערו ההורים את הצפוי להם. עבור כל הצעירים היהודים הייתה עלייה לארץ-ישראל הדרך להשתחרר מהגלות הפולנית האנטישמית.

פרידתה של דודתי מההורים לא הייתה קלה. לאחר שהיא לקחה את המזוודה לעגלה אשר הסיעה אותה לקאמין-ק, הייתה התפרצות של כאב ובכי רב. כל בני המשפחה, יחד עם כל הצעירים של הכפר, ליוו אותה עד לקצה הכפר; כולם השתדלו להרגיע את ההורים בדברי נחמה ועידוד.

יפה עלתה כדי לחיות בקיבוץ. ברשותה הייתה הכתובת של משפחת מילר, קרובי משפחה אשר גרו בתל-אביב. היא נסעה לבקרם ופגשה את אליעזר, צעיר בני המשפחה. הזוג הצעיר נישא וזכה להקים משפחה לתפארת; נולדו שתי בנות - ציונה ושרקה.

אבי, יוסף כגן ז"ל, גויס לצבא האדום. בתום המלחמה לא חזר לכפרו; הוא התחתן ברוסיה עם אִמי, צילה-ציפורה ז"ל לבית שרגרודצקי. אִמי הייתה ניצולת שואה, ילידת רומניה; היא שרדה את המלחמה במחנה עבודה יחד עם שתי אחיותיה, ריבה ורחל ז"ל. הוריי הקימו משפחה לתפארת ונולדו להם שלושה ילדים. לילדיו קרא אבי בשמות הוריו ואחותו: אשר הבכור נולד ברוסיה, חיה – אני - נולדתי בגרמניה, וברכה נולדה בארץ ונקראה בשם אחותו.

לאחר המלחמה חידש אבי את הקשר עם שרידי משפחתו. אחותו יפה עדכנה את המשפחות שלנו בארגנטינה ובארצות-הברית; היא סיפרה להן על אודות האסון שפקד את כל העם היהודי תחת הכיבוש הנאצי, על אודות אָבדן משפחתנו הגדולה והישרדותו של האח יוסף הנמצא ברוסיה. כך נפתחה הדרך להתכתבות עם קרובי המשפחה, ומצרכים נשלחו לאבי ברוסיה. ההתכתבות עם אבי והעזרה נמשכו גם לאחר הגעתנו לגרמניה ואחר כך לישראל.

בידי משפחת רוזנשטיין מארגנטינה (בינתיים הם עלו לארץ) ישנו תצלום של מכתב מסבתי לאחותה באמריקה, ובו היא ביקשה ממנה להגיש עזרה לאחיינים – הילדים של אשר כגן; כך נוצר הקשר הראשוני בין אבי לבין דודותיו (שתי אחיותיה של אִמו, חיה) שבארגנטינה.

קשר נוצר גם בין אבי לבין אחות אביו (אשר); עוד לפני המלחמה היא עברה לגור בארצות-הברית, נישאה ונולדו לה ארבעה ילדים. שם משפחתה לאחר נישואיה הוא גורביץ'; ילדיה הם פאול וברני ז"ל, וולה ורודה תיבדלנה לחיים ארוכים. הקשר עם משפחת גורביץ' מארצות-הברית היה הדוק מאוד ונשאר כזה עד היום. בשנתיים שלאחר המלחמה, בעת שחיינו בגרמניה, קיבלנו כל העת מכתבים וחבילות עם מצרכים אשר עזרו לנו בתקופות הקשות. פעמיים קיבלנו גם ויזות לארצות-הברית. ברשות משפחת גורביץ' מארצות-הברית נמצא כיום אוסף של מכתבים מקוריים, מכתבים שנשלחו אליהם מקאמין-ק לפני פרוץ המלחמה. האוסף כולל התכתבות משנת 1916 בין האם דינה כגן (אִמו של סבי אשר) לבין בִּתה אשר התגוררה בארצות-הברית, מכתבים משנות השלושים מסבי לאחותו ומכתבים של שאר בני המשפחה שנספו. ברשותי וברשות בת-דודתי, ציונה לבני החיה בקיבוץ ראש הנקרה, נמצאים תצלומים של המכתבים.

דודתי (אחותו של אבי, יפה מילר) לחצה עלינו לעלות לארץ ולהתאחד עם משפחתה, ולא להגר לארצות-הברית. מובן שאבי לא חשב אחרת - משאת נפשו בגולה הייתה לעלות לארץ-ישראל ולהתאחד עם אחותו היחידה ששרדה. משפחתי עלתה לארץ ב-1949, לאחר מלחמת העצמאות. דודתי יפה מילר קלטה אותנו ועזרה לנו להתבסס בארץ. השתכנו באחד המבנים ההרוסים למחצה בשכונת מנשייה שביפו. אבי שיפץ ובנה לנו דירת מגורים, שני חדרים עם חצר ולול תרנגולות. בימים הראשונים לא הייתה עבודה או פרנסה. אבי ראה מסביבו את ההריסות מכל עבר, את האבנים הפזורות וגושי הבטון שמתוכם הזדקרו חודי הברזלים – פעם הברזלים האלה חיזקו בטון, ועתה נראו עזובים וחסרי תועלת – ובמוחו עלה רעיון מקורי. הברזלים הדבוקים לגושי הבטון העידו עדיין על עוצמתם; הוא חשב כי ניתן לפצח את גושי הבטון ולשחרר מתוכם את הברזלים, ואולי הוא ימצא שכר לעמל שישקיע בהפרדתם. וממחשבה למעשה: במקום לשבת בטל מעבודה, החל אבי לעבוד בעבודה זו. בחריצותו עשה חיל והרוויח מעט כדי לקיים את משפחתו.

לימים ניסה אבי לעבוד כשכיר בכמה מקומות, אלא שלא ראה תכלית בעבודה כשכיר. הוא רצה להיות עצמאי ולהתפרנס מכישוריו ומחריצותו. ביפו אפשר היה אז לרכוש מגרש ולהקים עסק עצמאי; הוא ניצל הזדמנות זו ורכש מגרש כדי להקים עליו נפחייה. באותה העת הגיעו ליפו עולים רבים וביניהם היו אנשים שמצאו את פרנסתם בהובלה וכעגלונים. אבי החל לייצר עגלות. הוא היה בעל מקצוע אמין ובעל אופי נוח לבריות, ולקוחות רבים צבאו על פתח הנפחייה שלו. עסקי הנפחייה הצליחו, ועד מהרה חייב היה לקבל לנפחייה עובד נוסף. לימים הוא הקים מוסך על חלק מהמגרש, ואחי אשר מנהל אותו עד היום.

ב-1955 עברנו לגור בבית משותף בצפון תל-אביב. גדלנו בבית מסורתי; אבי המשיך לשמור על המסורת ועל קיום המצוות כפי שהיה נהוג בבית הוריו. נהגנו לקבל את ערבי השבת באווירה מיוחדת – אִמי הדליקה נרות והכינה ארוחה חגיגית, אבי קידש את השבת וכולנו ישבנו קשובים מסביב לשולחן.

אבי נהג להתפלל בבית הכנסת "בר אילן" שבשדרות נורדאו בתל-אביב. הוא תרם תרומות נכבדות לבית הכנסת - פרוכת ושולחן המתפללים. בראש השנה וביום הכיפורים התכבד והיה "בעל תוקע". עד היום שמור אצל אחי אשר השופר שאבי היה נוהג לתקוע בו בחגים. בהיותו כוהן היה מוזמן לפעמים למשפחות כדי לערוך את פדיון הבן. הוא השתתף בכל האזכרות שנערכו לזכר יוצאי מחוזו, גם בעת שהייתו ברוסיה ובגרמניה. אבי היה סמל לאדם אמיץ וסבלני; הוא עבר תקופה קשה בחייו, עלה ארצה חסר-כול, ואט אט עלה על דרך היצירה באמצעות עבודת כפיים מבורכת. הוריי הורישו לנו את ערכי האהבה והדאגה לזולת. אנו גאים להמשיך בדרכם, ומשתדלים להמשיך ולהנחיל את אותה המורשת לדורות הבאים.

אליעזר גרשוני

בתחילת 1942 הרשו לנו לנוע בחופשיות במרחב קזחסטן. הגענו לעיירה קטנה ושמה ויקטורובקה, ובה עבדתי כעגלון. אִמי חלתה בטיפוס ונפטרה בפברואר 1942. לאחר הקבורה התלבטנו מה לעשות. מכרנו את הבגדים שהיו ברשותנו; את מטבעות הזהב שקיבלתי תמורתם נתתי לאחותי. החלטתי להתגייס לצבא הפולני, ואילו אחותי התקבלה לבית-יתומים פולני. מרים נשארה בקזחסטן; לאחר סיום המלחמה היא הגיעה מפולין לשלזיה, והייתה במחנה פליטים בבלזן שבגרמניה.

בצבא הפולני שררה אנטישמיות גלויה. כל המגויסים הועברו לפרס [אירן]. בטהרן היה מחנה צבאי ענקי, ושם ישבנו כחודש. סיוע רב הועבר לברית-המועצות ברכבות, ותפקידנו היה למנוע חבלה אפשרית. אחר כך העלו אותנו על רכבת והעבירו אותנו לבנדר שהפור, נמל במפרץ הפרסי. משם הסיעו אותנו באנייה דרך עדן לעיר סואץ שבדרום התעלה, ומשם לקנטרה. במשך כל הלילה נסענו ברכבת, ולמחרת בבוקר הגענו לתחנת רחובות. לקחו אותנו למחנה צבאי גדול ושמו אל ח'סה, ליד אשדוד. היה זה ערב חג השבועות, וניתן לנו אישור לצאת לחופשה קצרה. הגעתי לבית דודתי סימה בבת-ים, וההתרגשות הייתה עצומה; כולנו ישבנו ובכינו. סיפרתי להם את כל מה שידעתי. אחר כך חזרתי למחנה.

החזירו אותנו לעיר סואץ, ומשם המשכנו מערבה - לגבול שבין מצרים ולוב. בדרך לטוברוק עלה ה"ברן קרייר" [שריונית נושאת מקלע 'ברן'] שנסעתי בו על מוקש, ואני נפצעתי ברגלי ואושפזתי בבית-חולים. הועברתי עם פצועים אחרים לדרום אפריקה, ולאחר החלמתי הגעתי באנייה לסקוטלנד. בגלל האנטישמיות הגואה בצבא הפולני דרשתי להעביר אותי לצבא הבריטי - וכך היה. בצבא הפולני הייתי בחיל השריון, ולכן שלחו אותי לבית הספר לשריון. הייתי בצוות של טנק מדגם 'קרומוול'; תחילה הייתי אלחוטן, ואחר כך מוניתי למפקד טנק בדרגת סרג'נט.

לאחר הפלישה לנורמנדי (ה-(D-Day התקדמנו בספטמבר 1944 במעלה נהר הסיין, משם המשכנו לבלגיה, ומבלגיה להולנד; אחר כך שלחו אותנו להילחם באזור הריין התחתון. במארס 1945 חצינו את נהר הריין. בגשר וונלו ניצלנו בנס ממוקש גדול. הגרמנים נכנעו, והגדוד נשלח לעיר הנמל הגדולה פלנסבורג. ראיתי שם את אלברט שְפֶּר - האחראי על התעשיות בגרמניה הנאצית, ואת קרל דניץ - האדמירל הגרמני וראש הממשלה לאחר התאבדותו של היטלר. בעת תורנות שלי בתחילת מאי שמעתי בקשר דיבורים ברוסית, וכך נודע לנו כי הרוסים הגיעו לברלין. כאשר נודע לבריטים כי אני יודע רוסית, הם מינו אותי לקצין קישור לצבא הרוסי ושלחו אותי לברלין. כך הזדמן לי להיות נוכח במצעד הניצחון בברלין.

במשך שנתיים וחצי הייתי בברלין, ובמארס 1948 שוחררתי מהצבא הבריטי. הגעתי ללונדון והלכתי לסניף של הסוכנות היהודית. אמרתי להם כי אחותי כבר נמצאת בארץ-ישראל; שם התברר לי כי היא נמצאה בבלזן, קרוב ללוּנְבֶּרְג, בצפון מערב גרמניה. באמצעות ארגון "הבריחה" הגעתי לפריז. בפריז פגשתי את יוסף צוקרמן, הדוד שלי. בארץ גויסתי לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה והייתי איש צוות בטנק מדגם 'הוצ'קיס'. ביולי 1948 נערך מבצע "דני", ואני נפצעתי בכפר דיר טריף מפגז מרגמה ירדני.

לאחר שהגעתי ארצה, התקשרתי ללובה ולדב קוטן; אחרי שחרורי מבית החולים באתי אליהם, והם קיבלו אותי בטבעיות כאחד מבני המשפחה. שהיתי אצלם שבועות רבים. לובה עבדה קשה כגננת, בייחוד לאחר שבעלה דב קוטן חלה. היא הייתה אישה טובת לב ואם מסורה לבניה פנחס ואברהם, ואני המשכתי לשמור על קשר אִתם.

בת-דודתי רייזל ז"ל הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים. היא הייתה בת אחותו של אבי, טובה ;משפחתה גרה בעיירה קטנה ליד קובל. מאז בואי ארצה היה לי קשר מיוחד עם רייזל ועם בעלה משה ז"ל. שוחחנו שעות ארוכות באידיש. פשטות הליכותיהם וטוב לִבּם קסמו לי, ואני מתאבל עליהם מאוד עד עצם היום הזה. בנה נתן ואשתו אווה טיפלו ברייזל ובבעלה במסירות בשנותיהם האחרונות.

תמר, בִּתנו היקרה, נולדה ב-1951 במושב הבונים. היא אם הדואגת לילדיה ומעודדת אותם בלימודיהם, עובדת קשה, ממשיכה בלימודיה ומצליחה מאוד בעבודתה. היא מסורה לנו מאוד. בננו הצעיר יהודה נולד ב-1960; תמיד הוא היה מלא מרץ, עוד לפני היותו בן שנה. בן 15 החל לעסוק בספורט הרכיבה על אופניים והגיע להישגים בלתי מבוטלים. במשך שש שנים רצופות הוא זכה באליפות ישראל. לאחר שחרורו מהצבא המשיך כרוכב אופניים מקצועי באירופה, ואחר כך התחיל ללמוד מחשבים בגרמניה. הוא מצליח מאוד בעבודתו. הוא נשוי, אב לבת וגר עם אשתו אווה בווינטרטור שבשוויץ.

אני מסרב להתנחם על מות בננו יורם; הוא נפטר באופן פתאומי ב-1989, והוא רק בן שלושים וחמש. יורם נולד עם מום בלב, ובשנות החמישים לא ניתן היה לעשות למענו הרבה. הניתוח שעבר בהיותו בן עשרים לא עזר. יורם היה בחור מבריק, למד בטכניון וסיים את לימודי ההנדסה שלו. הוא גם היה צייר והצטיין בכתיבת סיפורים ושירה. ב-1973 התעקש להתגייס לצה"ל, וזאת על אף שצה"ל לא היה מוכן לגייסו עקב בריאותו הלקויה. במלחמת יום הכיפורים התנדב לצבא וחצה את תעלת סואץ. הוא היה חובב מכוניות, והיה לו ידע אנציקלופדי בנושאים רבים.

אני מסיים את תיאור זיכרונותיי בכמה משפטים על אודות רינה יקירתי. רינה הגיעה למושב הבונים כתיירת מדרום-אפריקה באביב של 1950. התאהבתי בה ממבט ראשון, ונישאנו ב-21 בנובמבר 1950. שנות הצנע היו שנות נישואינו הראשונות, והיו אלה שנים קשות במיוחד בהתיישבות העובדת. התגברנו על כל הקשיים בזכות חריצותה ומסירותה. גידלנו את ילדינו ושלושתם הוכיחו את עצמם, הרבה הודות לעידודה. אני אסיר תודה על חמישים ושתיים שנות נישואינו ועל הנכדים המרבים את הנחת.

יואל הדס (איידעס)

לאחר תלאות מרובות שנמשכו כמה חודשים, הגעתי עם יהודה קוטלר לעיר קויבישב ברוסיה התיכונה. בעיר זו גר דודי מצד אימי שהגיע לשם במלחמת העולם הראשונה. הם קיבלו אותנו באהבה אך הדלות הייתה גדולה עקב המלחמה. יהודה החליט לנסוע לצ'יליבינסק ולעבוד במכרות הפחם. לא יכולתי להשאר אצל הדוד, כי קויבישב הפכה לעיר בירה של ברה"מ במקומה של מוסקבה שהגרמנים צרו עליה.

נגשתי למשרד האוצר ולהפתעתי התקבלתי מיד לעבודה בתנאי שאצא לפריפריה. קיבלתי הפנייה ולמחרת נסעתי לעיירה לעבודה. עבדתי שם כשנה וחצי, עד שקיבלתי צו גיוס. למזלי, בגלל שקצינים וחיילים אוקראינים רבים מסרו עצמם לידי הגרמנים, ניתנה הוראה שלא לגייס אותם לצבא, אלא למנהל הרכבות. מכיוון שנולדתי באוקראינה המערבית, חל עלי הצו. עד תום המלחמה עבדתי במערך הרכבות, בתחילה כפועל ואחר כך כפקיד.

בגמר המלחמה קיבלתי חופש כדי לנסוע "הבייתה" ולברר מה עלה בגורלה של משפחתי. למרות שכבר נודע לי מבת דודתי מייטע אורמלנד, שהייתה בפרטיזנים, על גודל הטרגדיה, נסעתי ומהעיר קובל עברתי לפולין. מלודג' נשלחתי לקיבוץ בקרקוב וכעבור תקופה קצרה הועברתי לוולבז'יך כדי לעבוד ב"בריחה".

חליתי קשות ולאחר אושפזתי כמה חודשים ובטיפולה המסור של חברת הקיבוץ המקומי-הבראתי. חברת הקיבוץ היא היום אישתי ושמה רחל מבית מנדלהולץ. אחרי ההבראה מוניתי למה שאז נקרא מדריך הקיבוץ.

כעבור זמן לא רב, הקיבוץ עבר לאוסטריה ולאחר תשעה חדשים, בלילה חורפי, חצינו את האלפים לאיטליה. באיטליה נולד בננו הראשון. לא יכולנו להמשיך באותה עת לארץ-ישראל. נשארנו באיטליה ארבע שנים ועלינו לארץ בשנת 1950.

הגענו למעברת בנימינה. כעבור כשבועיים התחלתי לעבוד כמנהל חשבונות ראשי ולאחר מכן כמנהל אדמיניסטרטיבי בכפר הנוער מאיר שפיה.את השפה העברית ידעתי מהבית. לאחר כרבע מאה, עזבנו את הכפר ועברנו לגור בחיפה. שם עבדתי קרוב לעשרים שנה בתיאטרון העירוני כמנהל אדמיניסטרטיבי.

כשיצאתי לפנסיה, בנינו במשותף עם הבת והמשפחה, בית בזיכרון יעקב, בה אנו גרים עכשיו. במשפחה המורחבת שני בנים ובת, אקדמאים במשרות מכובדות, ותשעה נכדים.

הוריי, אחי ואחותי התגוררו אצל קרובי משפחה בגטו בקאמין-ק ונרצחו ביחד עם יתר היהודים. שבעת הבנים ממשפחת הרשל איידעס מרטנה הגרו לפני המלחמה לארגנטינה ורק הבת הקטנה נספתה. הבנים אינם כבר בין החיים, אבל מספר לא קטן של נכדים עלו לארץ והתערו בה היטב. אחד מהם, שמואל הדס, כיהן כשגריר הראשון של מדינת ישראל בספרד ואחר כך כשגריר בותיקן.

יועד וולפסטאהל

סבתי מאשה נולדה בעיר קאמין-ק שבפולין ב- 3 במארס 1932. השם מאשה ניתן לה על-שם סבה - משה פלוט. שם הנעורים שלה היה דרייצין; פירושו בגרמנית הוא שלוש-עשרה. בילדותה לא היו מכוניות, והתחבורה הציבורית התנהלה ברכבות ובמרכבות סוסים. הבניינים היו נמוכים, בני שתי קומות לכל היותר. הקשרים עם האחים וההורים היו טובים ובלי מריבות. הם גרו בבית רגיל עם חצר גדולה וחדר לכל אחד. סבתי הייתה הבכורה, והיו לה עוד שני אחים ואחות. שפת האם שלה הייתה אידיש, ובגיל שש היא למדה עברית בבית הספר. סבתי למדה בבית הספר 'התחייה' בכיתות א' ו-ב'. ב-1939 עברה העיירה לידי הרוסים, ושפת ההוראה בבית הספר הוחלפה מעברית לאידיש. הלימודים בבית הספר הופסקו לאחר ההתקפה של גרמניה על ברית-המועצות. סבתי אהבה את כל המקצועות ואת כל המורים. בביתה היו כלים מיוחדים לפסח, כלים שנשמרו אך ורק לחג. לקראת כל פסח נערכו הכנות בבית, והשמחה שררה בין כל בני המשפחה. בפולין חגגה סבתא את החגים בצורה מסורתית.

מ-1941 הייתה סבתי בגטו עם משפחתה. כעבור שנה, ב-1942, התחילו הנאצים "לחסל את הגטו" (בעצם את מי שבתוכו – היהודים) ב"אקציות" (חיסול יהודים במבצעים): פעם רק זקנים או צעירים, פעם רק נשים או גברים, ולפעמים כמה קבוצות ביחד. האוכלוסייה בגטו החלה להצטמצם בהדרגה.

יחס הסביבה ליהודים בפולין היה רע, וחלקם אפילו סייעו לנאצים.

בתוך ביתם שבגטו התקינו קיר כפול, ובזכותו ניצל חלק מהמשפחה מה"אקציות" הגדולות שביצעו הנאצים בגטו זה - גטו קאמין-ק. ביום האחרון של חיסול הגטו ברחה סבתי יחד עם אביה; אִמה ואחיה נשארו בגטו בזמן הבריחה. בעת בריחתם לא ידעו סבתא ואביה כי יום זה היה יום חיסול הגטו.

הם הגיעו ליערות. במשך כשבוע ימים היו ביחד, ולאחר מכן נפרדו (רק מאוחר יותר נודע לה כי הוא נהרג). במשך שנתיים הייתה סבתי ביער ועברה את המלחמה לבדה. בתקופות שונות אימצו אותה אנשים שונים, והיו אנשים שדחו אותה מהם.

את מסעה לישראל עשתה מהעיר רפלובקה, משם לרובנה ומרובנה ללובלין; דרך הונגריה, ברכבות, היא עברה לרומניה. ב-1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עלתה ארצה.

עם בואה ארצה הגיעה לקיבוץ, ובמשך חמש שנים נשארה בו. סבתא הייתה בהרבה קיבוצים: היא הייתה בין מקימי קיבוץ גדות ("קיבוץ הגוברים" של אז); לאחר עזיבת "קיבוץ הגוברים" הלכה ללמוד בסמינר גבעת השלושה; אחרי הסמינר עבדה במעברת כברי. בצבא הייתה סמלת בחיל הים. לאחר שחרורה מהצבא הכירה את סבא. החתונה הייתה בבית-כנסת של הרב מהעיר שסבא רבא (מצד אבא) גר בה.

סבתא אוהבת את הארץ ואוהבת לטייל בשביליה. את העלייה הראשונה לארץ דמיינה סבתא כחלום נהדר שיתגשם בעתיד. השנים הראשונות בארץ היו לא קלות. הדבר שסבתא הכי אהבה בארץ היה הפלמ"ח ולימודיה.

כיום הולכת סבתא לבתי-ספר שונים ומרצה איך שרדה בשואה כילדה קטנה, בת עשר בסך הכול.

דב ויסמן

עם גמר המלחמה שוחררנו מהצבא ונשארנו בפולין עד שנת 1950. באותה שנה עלינו ארצה. אבי נישא שנית לרבקה ועברנו לגור ביפו. אני נשלחתי על ידי הסוכנות למוסד בכפר רופין ובשנת 1951 גוייסתי לצה"ל. עברתי קורס מדריכים ושובצתי לתפקיד מדריך טירונים בבה"ד 4. כן סיימתי קורס סמלים קרביים בבה"ד 3 בהצטיינות ונשארתי שם להדריך. יצאתי לקורס קצינים בבה"ד 1 וסיימתי אותו בהצלחה. בשנת 1954 שוחררתי מצה"ל.

הכרתי את אשתי בשנת 1952 ובשנת 1954 התחתנו. למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי במקצוע זה. אשתי עבדה כלבורנטית בקופת החולים הכללית. נולדו לנו שלושה ילדים-דודו, עידו ואורלי. כולם רכשו השכלה אקדמאית. הבנים מהנדסים והבת רוקחת ובעלת תואר שני במנהל עסקים. הבן הבכור עבד במשרד הביטחון כמהנדס ואף קיבל פרס לביטחון ישראל. יש לי שמונה נכדים ואשתי ואני מטפלים בהם.

אני פעיל בארגון יוצאי קאמין-קושירסקי והסביבה.בשנת 1995 ארגן אברהם ביבר ידידי נסיעה לקאמין-ק. נסעתי עם אשתי ועם הנכד הבכור שהיה אז בן 13. הקמנו שלוש מצבות ועליהן כתובות בעברית וברוסית תוך ציון תאריכי ההשמדה. התפללנו ליד המצבות את תפילת ה"קדיש" ו"אל מלא רחמים". נכדי פתח תיק, הוציא ממנו את דגל ישראל וזעק:"זה בשביל סבא שלי והמשפחה".

עזבנו את העיר והמשכנו לורשה. בדרך חזרה נכנסנו למאיידנק. היה קשה מאוד לראות את הזוועות. חווייה קשה עברה על נכדי וגם עליי. בהגיעו הבייתה, ישב וכתב שמונים עמודים על כל מה שראה. המורה ומנהלת בית הספר התרגשו מאוד, בכו וביקשו ממנו לקרוא ביום השואה בכיתות בבית הספר.

יוצאי העיירה קאמין-ק שותפים להקמת היכל ווהלין בגבעתיים (בשנת 1965), שהפך לבית ספר להוראת השואה מטעם יד ושם. ליד ההיכל הוקמה בשנת 1997 אנדרטה לזכר הפרטיזנים והלוחמים היהודים נגד הנאצים. חרוטים שם כאלף שמות וביניהם גם שם אבי יוסף ויסמן ז"ל. יהא זכרם ברוך!

המסר שלי לדורות הבאים: לזכור ולא לשכוח.

נחמה ורניק (לבית גרינשטיין)

בסתיו 1945 עזבתי את קובל. יחד עם רחל וינוקור ועם קבוצת יהודים עברנו ללובלין. מלובלין שלחו אותנו לגרמניה. שלמה ורניק, בעלי לעתיד, היה חייל בצבא האדום ובא לבקר את אחותו; כך נפגשנו. הוא ערק מן הצבא האדום בלובלין, ויחד עם קבוצה של פרטיזנים נשלחנו מלובלין למחנה פרנוולד בגרמניה. תמיד הייתי עם קבוצה של אנשים. משם העבירו אותנו אנשי "הבריחה" לרג'יו אמיליה שבאיטליה. שלמה היה בקרמונה ואני הייתי ברג'יו אמיליה. שלמה בא לביקור, פגשתי אותו וביוני 1946 התחתנו ברג'יו אמיליה. הינדה קוז'ושניק דאגה לחתונה. עלינו לאניית המעפילים 'כ"ג יורדי הסירה' באוגוסט-ספטמבר 1946 והפלגנו לארץ-ישראל. האנייה נתפסה על ידי הבריטים ונלקחנו לקפריסין.

הדוד אייזיק שלח לנו לקפריסין שני פונט (שתי לירות). בקפריסין נערכה הגרלה מי יֵצא לארץ. האנגלים נתנו חמישים סרטיפיקטים [=רישיונות עלייה] בלבד. החליטו לתת אותם לזוגות נשואים. שנינו זכינו בהגרלה ועלינו על אנייה. היו לנו שתי מיטות. אני ישנתי למעלה, על הסיפון. היה צפוף מאוד, והאנשים ישנו בשבע קומות של ערסלים. בינואר 1947 הגענו למחנה מעבר בקרית-שמואל. אחר כך עברנו לראשון-לציון. מזכיר מועצת הפועלים, חברו של בעלי, דאג לו לעבודה. האחות של בעלי שלחה לנו ניירות כדי שניסע לארצות-הברית, אבל הוא רצה להישאר בארץ. בעלי שלמה עבד בקואופרטיב של נגרות ושמו "תרזה". אחר כך הוא עבד בעבודה משרדית. הפעלנו מזנון בקולנוע, ואני פתחתי חנות מכולת.

בדצמבר 1947 נולד בננו הבכור אברהם, על-שם סבי. ב-1953 נולד בננו השני, אריק. אברהם עובד בתחום המחשבים ואריק הוא מהנדס מכונות. מהבן הבכור יש לי שלושה נכדים – אמיר, חגית ויעל; שלושתם סיימו את לימודיהם לתואר שני בערבית. לאריק יש שתי בנות – טלי ושירי. אנחנו גרים מאז בבית שבנינו בשיכון מפ"ם. הם לא רצו לקבל את שלמה בעלי, יליד רטנה, אך לבסוף הבינו שהיה ב'השומר הצעיר'. בעלי היה מפ"מניק, והיום שינה את דעתו.

רוז זרוצקי

נולדתי בלובלין ב-1930 וגדלתי בקובל. אִמי הייתה מלובלין; היא פגשה את אבי ועברה לגור שם. אני הייתי בת יחידה. אחותו של אבי עלתה לארץ בשנות העשרים והקימה משפחה. אִמי רשמה אותי לבית-ספר פולני ואחר כך לבית-ספר 'הרצליה'. בזמן השלטון הרוסי למדנו באידיש.

הגרמנים בנו שני גטאות בקובל: בגטו אחד הם ריכזו את הזקנים והילדים, והשאר רוכזו בגטו מיוחד ל"אנשים מועילים". אִמי שלחה לי "ארבייט שיין", אישור עבודה שהיה בבחינת רישיון לחיים ובזכותו יכולתי לעבור לגטו של העובדים המועילים. המעבר לגטו של האנשים המועילים הציל אותי.

הגרמנים אמרו כי יבואו לבדוק למי יש אישור עבודה, ומי שלא היה ברשותו אישור כזה - ירו בו. האנשים בגטו של הזקנים נועדו למות. ביולי-אוגוסט 1942 באה המשטרה לקחת את הזקנים לבחוו (Bachow), ושם רצחו אותם. הצוענים חפרו את הקברים. אחר כך רצחו גם את "המועילים", אותם אנשים עובדים שעד אז הושארו בחיים. בתחילה אמרו הגרמנים שאלו שברחו יוכלו לחזור, והם ייתנו להם אוכל. כך הם התפתו לחזור וחוסלו. אלו שניצלו ברחו לפרטיזנים.

בקובל היו 15,000 יהודים לפני השואה. הייתה לי חברה מגן הילדים, גוטה זיסקינד שמה. היא הייתה כבר בתוך הקבר. הגרמנים אמרו ליהודים לבוא עם בגדיהם הטובים, והם התבקשו להתפשט. גוטה נותרה בחיים לאחר היריות, אחר כך לבשה חולצה, טיפסה על עץ וחיכתה שם. עשרים שנה לאחר מכן נודע לי שהיא עדיין בחיים.

אִמי הייתה אמיצה. הייתה לנו הזדמנות לברוח, ואנחנו הצטרפנו לעובדים ברכבת. עלינו על רכבת להולובי, שם הייתה לנו דודה. הגענו למשפחה פולנית, מריה ויאן ברזל (Maria and Yan Barzal), ונשארנו אִתם במשך 18 חודשים - מאוגוסט 1942 ועד לפברואר 1944, למעשה עד לשחרור על ידי הצבא הסובייטי. לאחר שקמה מדינת ישראל קיבלה משפחה זו הכרה כחסידי אומות העולם.

עברנו לגור בקיברצה (Kiverzea), עיירה קטנה בסביבה. אחר כך עברתי עם אִמי ללובלין. המלחמה נמשכה, אבל האזור שוחרר. למדתי בגימנסיה. ב-1945 שוחררה לודז', ואִמי התחתנה שוב. היא פרסמה מודעה בעיתון: בלה ורוזה פלומנבאום נשארו בחיים. אבי הצליח לשרוד במחנות הריכוז בוכנוולד ופלוסנבורג; אִמי לא ידעה זאת. מישהו הביא את העיתון לאבי. הוא בא ומצא שאִמי נישאה שוב.

בדצמבר 1945 עברנו את הגבול באופן לא חוקי, משצ'צ'ין לברלין. הגענו לבווריה, ואני עברתי לגור עם אבי ברגנסבורג עד ליולי 1949. ביולי 1949 באתי לניו-יורק יחד עם אבי. אז התחילו חיים חדשים. אבי עבד בחווה בניו-ג'רסי, ואני עבדתי בניו-יורק בשכר של ארבעים דולר לשבוע. אבי גידל תרנגולות. אחר כך הוא התחתן עם אישה אחרת מקובל.

בעלי צ'רלי, ישעיהו (שייקה) זרוצקי, נולד ב-1923 בכפר הולובי (Holobi) שליד העיירה קאמין-ק. הוריו היו יוסף-אבא ובתיה מִמלניצה [שם המקום]. הם היו שלושה ילדים בבית: שייקה הבכור, האחות שפרינצה (ילידת 1926) והאחות פסיה (ילידת 1936). אביו של ישעיהו מת בהיותו עדיין צעיר. אִמו החליטה להמשיך ולגדל את ילדיה בעצמה, ולא נישאה שוב. צ'רלי למד בבית הספר העממי 'התחייה' שבקאמין-ק, והמשיך את לימודיו בגימנסיה שבקובל. הוא אהב לקרוא והיה בעל השכלה רחבה. בזמן הכיבוש הנאצי הועברה כל המשפחה לגטו שבקאמין-ק, ובדומה לרוב היהודים שם נרצחה באקציה הראשונה ב-10 באוגוסט 1942. ישעיהו לא הגיע לגטו באותו היום וכך ניצל.

ב-2 בנובמבר 1942, לפני הרצח הסופי של אלו שנותרו מהאקציה הראשונה, הוא הצליח לצאת מהעיירה; יחד עם קבוצת צעירים מקאמין-ק הגיע ליערות קוחוב והתקבל לקבוצת צביבל-קלורמן.

הדרכים של צ'רלי ושל זאב ('וובה') רווה (ורבה) הצטלבו בסוף קיץ 1942. זאב נולד במנייביץ', אף היא בצפון ווהלין. תחת הכיבוש הגרמני הוא הצטרף לקבוצת פרטיזנים יהודים; בסוף 1942 הצליחה קבוצה זו להגיע ליערות קוחוב, והצטרפה ליחידת פרטיזנים בפיקודו של האוקראיני ניקולה קונישצ'וק הידוע בכינויו: "קרוק". לאחר זמן קצר הצטרפה אליהם קבוצת צביבל-קלורמן מקאמין-ק, ובין החברים היה ישעיהו זרוצקי. באותה תקופה היו הפרטיזנים היהודים לבדם ביערות. רק לאחר זמן מה נוצרו קבוצות של פרטיזנים רוסים, ואלו הצטרפו אליהם ונלחמו יחד אִתם. חלקו של צ'רלי היה רב בכל הקשור לנקמה במשתפי הפעולה עם הנאצים וברוצחים המקומיים.

צ'רלי וזאב איבדו את משפחותיהם בעת רצח היהודים בקאמין-ק, ושניהם היו נחושים לנקום את דמם השפוך של בני משפחותיהם. סיפר זאב רווה (ורבה): "...במקרים רבים נבחרנו שנינו להשתתף באותם מבצעים. ביחד צעדנו מרחקים ארוכים כדי לתקוף עמדות של הצבא הגרמני. במשך שעות שכבנו במארבים בשלג ובגשם כדי להפתיע את האויב - או חשוב מזה, בציפייה לפוצץ רכבת צבאית שנשאה תגבורות גרמניות לחזית הרוסית. משימת פיצוץ הרכבות הייתה תמיד מסוכנת ביותר, אך המראה של קרונות עמוסים בנשקו של האויב הנמחצים ומושלכים לכל עבר כפסולת מתכת היה תמיד מקור לסיפוק רב. היחידה שלנו, שגדלה והפכה לבריגדה [חטיבה], הייתה מעורבת באין-ספור קרבות ומעשי חבלה נועזים. למרות מספרנו הקטן בהשוואה לכוחות הגרמניים ביערות גרמנו לנזק ניכר, והיינו לגורם מרתיע שהגרמנים היו מוכרחים להתחשב בו. רבים מאתנו נפלו וקבריהם פזורים בצפון ווהלין.

במרץ 44' שחרר הצבא הרוסי את האזור. יחידות הפרטיזנים פורקו ואנשינו נשלחו למשימות שונות. שנינו בלבד, צ'רלי ואני, נשלחנו לעיר זדולבונוב (Zdolbunow) ליד רובנה כדי לסייע בשיקום העיר וסביבתה לאחר הכיבוש הגרמני. במשך למעלה משנה עבדנו יחד וגרנו באותו חדר. באותה תקופה העיר זדולבונוב, צומת רכבות חשוב, הופצצה כמעט מדי לילה על ידי הגרמנים. בלילה ישבנו במקלטים וביום נלחמנו בכנופיות שנשארו לאחר הנסיגה הגרמנית. ב-8 במאי 45' גרמניה נכנעה. שנינו נותרנו לבד. היה לנו ברור לחלוטין שלא היה אף ניצול ממשפחותינו. צ'רלי החליט לנסוע לארה"ב שבה נמצאו קרובי משפחתו..." .

על הצטיינותו בלחימה קיבל את 'אות מלחמת המולדת' הסובייטי. לאחר השחרור היה צ'רלי פעיל גם במסגרת "הבריחה", והעביר קבוצות יהודים ממזרח אירופה למערבה. ישעיהו הגיע לארצות-הברית מפריז ב-1948. הוא עבד בחנות למכירת עודפי מדים, ואימץ לעצמו את השם "צ'רלי" כי זה היה שם החנות הראשונה שהוא עבד בה. עם הזמן פתח חנות משלו. באחד הימים נפלה אישה שירדה מהאוטובוס, והוא עזר לה לקום. על פי מבטאו היא הכירה כי מדובר במישהו זר. נקשרה ביניהם שיחה, והיא נתנה לו את מספר הטלפון שלי. ב-1953 נישאנו. לא נולדו לנו ילדים, ואנחנו אימצנו שתי בנות באופן פרטי והפכנו למשפחה. הֵבַנו שהאימהות שלנו הגיעו שתיהן ממלניצה, צחקנו ואמרנו כי הן הלכו ביחד למקווה.

היה לו עסק שהתרחב בהדרגה. על פי המלצתי הוא מכר את העסק ועבר לנכסי דלא ניידי. במשך כל השנים הוא עבד קשה. ארצ'יק (אהרון) סוקול, אף הוא מקאמין-ק, היה שותפו לעסקים. אחר כך עברנו לגרייט נק (Great Neck). לשעיה היה רקע אורתודוקסי, והרב הזמין אותו לקרוא את ההפטרה.

הוא שמר על קשר הדוק עם חבריו הפרטיזנים. מדי שנתיים-שלוש נהג לבוא לישראל לכנס של ארגון הפרטיזנים. בין ידידיו היו דורה ופאשה אבידוב (רייכמן) מלודז'; לפני המלחמה הם היו קומוניסטים, ואחר כך הפכו לפרטיזנים. חברינו הקרובים היו הניצולים. הקשר עם האידיש והעבר היה קבוע כל הזמן.

אחת משתי בנותינו נישאה לישראלי ונולדו לה ארבעה ילדים. צ'רלי היה גאה לחזור ולהתחבר לישראל, ואנחנו נהגנו לבוא לארץ לעתים קרובות. השתתפנו בהקמת 'היכל ווהלין'. צ'רלי תרם רבות למען ישראל בפרט וחינוך יהודי בכלל. היו לו שלושה ערכים עיקריים: רגישות, נדיבות ונאמנות למשפחתו ולחבריו. הוא חש קשר רגשי עמוק לשואה. כאשר דובר על הקמת האנדרטה לפרטיזנים ליד 'בית יהדות ווהלין' שבגבעתיים, תרמנו סכום כסף גדול מאוד כדי להשלים את הפרוייקט. צ'רלי היה אחד משלושת הפעילים העיקריים. אולם באופן טרגי, צ'רלי – מי שהיה בין האחראים להקמת האנדרטה מאז שהרעיון הוצע לראשונה בדצמבר 1991 - נפטר ממש לפני חנוכת האנדרטה, ב-18 במאי 1997. מותו הפתאומי זעזע את כולנו. שמו נוסף לרשימת השמות של הפרטיזנים הנופלים החקוקה על קיר בקרבת האנדרטה. תמיד אזכור אותו כאדם מיוחד ("א מענטש" באידיש), אינטליגנטי, מבריק, אנרגטי ובעל חוש הומור.

חסיה כנעני (לבית דוניץ)

אחד המשפטים הזכורים לי ביותר משנות העשרה שלי הוא שהאדם קיבל שתי מתנות: האחת היא היכולת לזכור והשנייה היא היכולת לשכוח. היום, כשאני כבר סבתא, נראה לי כי אני נטועה במרחב המתוח בין שתיהן.

הזיכרון החזק ביותר משנות ילדותי הוא קולה המייבב של אימא, קול שהיה מעיר אותי משנתי. הייתי מגיעה אליה בריצה ומוצאת אותה בוכה מתוך שינה. לעתים הייתה זועקת זעקות כבושות. ידעתי מה עליי לעשות - אימא ביקשה שבמקרה כזה אעיר אותה מִיד. היא הייתה מתעוררת שטופת זיעה, מבועתת, לרגע מתבוננת סביבה, מנסה להבין היכן היא ונרגעת. לאחר כל מקרה שכזה התפללתי וקיוויתי שתשכח את כל מה שגרם לה לסיוטים. השכחה הייתה מתנה שקשה היה להשיגה. בשלב זה לא סיפרה לנו אימא את קורותיה. שאבנו מידע מספרים שסיפרו על אודות השואה, מהעיתונות ומהרדיו.

בילדותי חילקתי את הילדים שהכרתי לשתי קבוצות: קבוצת אלה שיש להם סבים וסבתות, וקבוצה של חסרי סבים וסבתות. הייתי משחקת ומדמיינת לעצמי כי הדלת נפתחת, ואל הבית נכנסת "סבתא" - זקנה, כפופת גו, את כתפיה עוטף שָל [צעיף] מעוטר בפרנזים [גדילים], משקפי הראייה מכסים את סביבות עיניה, היא נשענת על מקל ומברכת בשלום בקול שבור ורצוץ. עד היום לא ברור לי מנין שאבתי את התמונה הזו. כעבור שנים, באחת מפגישותיי עם הגננת שלי, היא סיפרה כי קשה מאוד היה לה להסביר לנו - לילדים שנולדו אחרי השואה - את המושגים "סבא" ו"סבתא". האם הראתה לנו דמות של סבתא שנשארה חרותה בזיכרוני?

יום אחד, כשהייתי כבת שש, אמרה לי דודה מלכה ז"ל (אחות אבי) כי נולד לה נכד ראשון, ולכן היא סבתא. אני זוכרת את עצמי מביטה בה בחוסר אמון. איך יכול להיות שאישה צעירה ויפה, ללא משקפיים וללא מקל, תהיה סבתא? זמן רב העסיקה אותי השאלה הזו. היום, כשאני סבתא, אני מבינה את גודל ההפסד שלנו ואת עָצמת האָבדן ביתר שאת.

הזיכרון הטביע את חותמו על צורת החשיבה של אִמי ועל התנהגותה. אני זוכרת כי בכל פעם שהיה מתח בגבולות, או בימי מלחמה, הייתה אִמי אוספת את שיירי הלחם, מייבשת אותם ושומרת אותם בשקיות בד מבהיקות מלובן. "שיהיה," נהגה לומר. לא היה אדם שנכנס לביתנו רעב ולא קיבל אוכל. אני מדברת על סוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים. המצב הכלכלי היה קשה. לאחר שנים התברר לי כי היו לילות ובהם אימא הלכה לישון רעבה, אבל נתנה לאחרים. היא לא יכלה לשאת את המחשבה כי אנשים יישארו רעבים. היא ידעה מה פירושו של רעב. לא אחת קיבלה מעט מזון מאנשים זרים, אנשים שסבלו אף הם ממחסור.

כעבור שנים, כשהייתי כבר אם לילדים, אמרה לי אימא כי לעתים כל מה שהיא עברה בחייה נדמה לה כחלום רע, כמשהו שלא התרחש במציאות. איך אפשר להאמין כי בני-אדם יכולים לעשות את מה שעשו הנאצים ועוזריהם?

דומה היה כי אימא הצליחה לחצות איזשהו קו. אולי התרחקה מעט מן הזכרונות, אולי הצליחה להקים חומת מגן שתחצוץ בינה לבין הזוועות, אולי הייתה עסוקה בבעיות השגרה היומיומיות ואולי היה זה שילוב של סיבות. במבט לאחור אני מבינה כי הזיכרון היה זה שהניע את אימא להעניק לנו ילדות ונעורים נורמליים ככל האפשר, ללא מטענים של פחדים וסיוטים.

כדי להשיג זאת צריך להשתדל לשכוח, להתרחק מן הזוועות, לגרש אותן או להדחיק אותן. אני זוכרת את הבית שלנו כבית פתוח, מלא שמחת חיים; אני זוכרת אימא אוהבת, חמה, תומכת - אך ממעטת לספר על אודות עברה. קולות הזוועה

שהשמיעה בלילות דיברו יותר ממילים. בלילות הגיחו הזכרונות, חדרו מבעד לשמירה שהציבה ונגעו בנו.

עד היום אינני יודעת אם אימא לא רצתה לספר, לא הייתה יכולה לספר, או אולי הרגישה שלא רצינו לשמוע. משפט אייכמן היווה עבורי נקודת מפנה. האזנתי בעקביות לכל הדיווחים. לאט לאט הרגשתי כיצד אני מסתכלת על אימא באופן שונה. ברגע מסוים הבנתי כי אימא שלי היא בעצם גיבורה. עדיין לא ידעתי הרבה פרטים על מה שעברה, אבל ידעתי שהיא הייתה פרטיזנית לוחמת.

אם עד אז הייתה צריכה לבקש שאעזור לה, הרי שמאותה העת החל להתפתח אצלי הצורך לעזור ככל יכולתי ולהקל במעט. אינני יודעת באיזו מידה עשיתי זאת הלכה למעשה, אבל הצורך היה קיים. נשאבתי לתוך סיפורה של אימא יחד עם בני הבכור. רק כשהוא החל לשאול, לנדנד ולרדת לעומקם של פרטים ושל עובדות, נאלצה אימא לספר. הוא זה שקשר אותי לראשונה בקשר משמעותי לסיפורה של אימא. בתחילה היא סיפרה לו, והוא בא הביתה נלהב וסיפר לי על מעשי הגבורה של הפרטיזנים. לאחר מכן השתדלתי להקשיב יחד אִתו. בני גרם לזיכרון לצוף מחדש. הקשר המיוחד שנוצר ביניהם אז נותר איתן עד היום.

שמעתי את בני מספר את סיפור הסבתא לחבריו וראיתי אותם מקשיבים בעניין. אז הבנתי כי הזכרונות של אימא חשובים לא רק למשפחה. התחלתי להביא אותה לכיתות שלימדתי כדי שתספר. הזכרונות של אימא עזרו לי לחבר את תלמידיי לנושא השואה. הם האזינו לסיפורה בקשב רב, התעניינו ושאלו. בשיחותיי עם חלק מהם, היו שטענו כי את השיעורים האלה אינם שוכחים.

אימא חלתה ולא יכלה להגיע לבית הספר יחד אִתי. כשהגיע יום השואה הייתי נכנסת לכיתה, מבקשת מהתלמידים לסגור ספרים ומחברות ולהקשיב. סיפרתי את הסיפורים ששמעתי יחד עם בני ואת אלה שכבר "חלבתי" ממנה אני. ברור לי מעבר לכל ספק כי הלמידה בשיעורים כאלה הרבה יותר משמעותית מאשר שיעורי ההיסטוריה בנושא. הצלחתי להבין עמוק בפנים את משמעותה של מתנת הזכירה כאשר בני השתתף במבחנים ליחידה מובחרת. כשחזר הביתה שאלתי אותו מה עבר לו בראש כאשר היה לבד עם עצמו בתנאים קשים. תשובתו צמררה אותי. בכל אותו הזמן ליוו אותו הסיפורים של סבא אריה ז"ל - ממייסדי קיבוץ תל-יוסף בעמק יזרעאל - על אודות ייבוש הביצות, וסיפוריה של אִמי על הפרטיזנים.

באותו רגע, לראשונה, הגדרתי לעצמי בבירור את ההבנה כי הזיכרון מהווה את אחד המקורות העיקריים שאנו שואבים מהם את כוחנו. כוח זה נותן לנו את היכולת לבנות חיים בריאים ושלמים ולהקים משפחה, ואף היא מהווה מקור לכוח בונה. וכך שוב נוצר מעגל של חיים. ואם יש חיים טובים, אז יש בהם כוח להרחיק זכרונות זוועה - במידה זו או אחרת. כתוצאה מגילוי זה הבנתי כי אני חייבת לכתוב את סיפורם של הוריי. התחלתי. אינני יודעת מתי אסיים. דבר אחד אני יכולה לומר בוודאות: ככל שחולף הזמן ההזדהות שלי עם אימא הולכת ומתעצמת, הולכת ומעמיקה ומקשה על הכתיבה.

פישל לייזרוק ז"ל

ביוני 1941 גויסתי על ידי הרוסים לצבא בתפקיד תותחן. הלכנו בדרך לא דרך. הייתי בקלינין שליד אסטוניה, ונפצעתי מרסיס בירך במהלך הקרבות הקשים. הגעתי לבית החולים באיגומנו, מרחק כ-400 קילומטרים ממוסקבה.

אחרי הניתוח נשארתי כחודש בּמָקום. לא שלחו אותי יותר להילחם, אלא רק לעבוד. הייתי בעיר גורקי (ניז'ני נובגורוד, ליד נהר הוולגה), ובה עבדתי עד לסוף המלחמה ב-1945. בעיר זו היה בית-חרושת גדול, ובו ייצרו מטוסים, טנקים ופגזים. פעמים רבות הגרמנים הפציצו ממטוסים. לאחר סיום המלחמה יצאתי לחופשה ונסעתי לקאמין-ק. אחי הגדול, חיים, גויס גם הוא לצבא הרוסי. אני לא ידעתי זאת. עם תום המלחמה כתבתי מכתב לקאמין-ק, ואחי חיים כתב גם הוא. בעיירה היה יהודי ושמו דוד לרמן, ואליו הגיעו שני המכתבים. הוא שלח לשנינו מכתבים, ביקש כי נחזור לעיר וכך נפגשנו. חזרנו לשם וראינו מה קרה. הלכנו לבית הקברות, והתחילו לספר לנו את שקרה. הגרמנים הוציאו את היהודים מהגטו ב-1942 והביאו אותם לסביבות בית הקברות היהודי. לא רחוק מבית הקברות היו צריפים. אלו שהיו בצריפים קיבלו רישיונות מהגרמנים, רישיונות שהשאירו אותם בחיים. היתר הובאו למקום ליד בית הקברות, וירו בהם קבוצה אחר קבוצה. אני ואחי חיים ראינו את שני הבורות. זה היה הסוף של היהודים בקאמין-ק.

האנשים שנִספּו ממשפחתי: אבי - איסר בן חיים הלוי לייזרוק; אִמי - לאה בת אבא; אחי - אבא בן איסר הלוי; גיסתי - לאה בת מרדכי; אחייני - רפאל בן אבא הלוי; אחי - יעקב בן איסר הלוי; גיסי - משה בן חנינא קייזר; אחותי - ויטל בת איסר הלוי; אחייניתי - שרה (סוניה) בת משה קייזר; גיסי - זאב (וולפו) בן בייניש קויפמן; אחותי - רייזל בת איסר הלוי (אשתו של זאב); ילדיהם: בייניש בן זאב קויפמן; יהושע בן זאב קויפמן; פישל בן זאב קויפמן.

לאחי חיים היו שני ילדים, בערך בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה. בזמן שהיה בגטו, אחי יעקב דאג מאוד לכל המשפחה. לפני שהוציאו את הילדים מהגטו, האח יעקב לקח את שני הילדים ומסר אותם לגוי שהוא הכיר היטב. הוא אמר לגוי: "שמור את שני הילדים ובסוף המלחמה תקבל כסף." הגוי הסכים ואמר שהכול יהיה בסדר. כאשר הוציאו את היהודים מהגטו - כשכולם כבר היו ליד בית הקברות - הוא הביא את שני הילדים ומסר אותם לגרמנים, וקיבל קילוגרם מלח בשבילם. כאשר חזרו הרוסים לעיירה, הם שפטו את הגוי הזה; אחר כך נודע לי כי הוא נשלח ל-15 שנות מאסר בכלא.

בעת שהייתי עם אחי חיים בקאמין-ק, הבנו כי אין עוד משפחה וכולם נספו. נסענו לעיר קובל. בקובל התחתן חיים אחי בפעם השנייה; שם אשתו השנייה הוא תמה זפרן. היינו בקובל כחודש או חודש וחצי. הגיעו אלינו שמועות שיהודים נוסעים לארץ-ישראל בדרך לא דרך. שליח מארץ-ישראל הוביל אותנו. הצלחנו להגיע לצ'כוסלובקיה בזהות בדויה של יוונים החוזרים ליוון. כאשר עברנו את הגבול דרך השדות לצ'כוסלובקיה, לקחתי ילד קטן על הכתפיים שלי. בצ'כוסלובקיה היינו שבוע ימים.

מצ'כוסלובקיה נסענו לגרמניה. בגרמניה רוכזו הפליטים במחנות. קודם כול באנו ללנדסברג; במקום זה נכלא היטלר כאשר ניסה לתפוס את השלטון בגרמניה בפעם הראשונה, בשנת 1923. שהינו שם זמן קצר. המקום שימש כמחנה מעבר זמני. השליחים מהארץ מצאו מקום אחר ושמו לייפהיים, מקום הנמצא במרחק של עשרים קילומטרים מהעיר אולם (Ulm). בְּמָקום זה היה שדה תעופה. מלנדסברג שלחו אותנו ללייפהיים, ושם היינו צריכים להתארגן לשהייה ממושכת. נאספו כמה אנשים, ואני נבחרתי לנהל את המחנה. התחלנו לנהל את המקום. הקמנו מטבח כללי ודאגנו לאוכל, לעבודה ולמשטרה. סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם (אונרר"א) פעלה במחנה. ארגון ה'ג'וינט' שלח לנו דברים שונים לחלק לאנשים. מחנה לייפהיים נועד לרכז את האנשים ולהכינם לקראת עלייתם לארץ-ישראל. בלייפהיים ביקר דוד בן-גוריון, וכן ביקרו שם כמה סופרים.

הוועדה האנגלו-אמריקנית באה למחנה כדי לשאול את היהודים לאן הם רצו ללכת. הם קראו לי וביקשו לשמוע את דעתי כמנהל המחנה. שאלו שאלות שונות. בין שאר השאלות שאלו אותי מה דעתי על המופתי, חאג' אמין אל חוסייני. עניתי להם כי המופתי הוא היטלר השני הרוצה להצית אש במזרח התיכון. הם שאלו אנשים נוספים במחנה לאן הם רוצים ללכת. אנחנו הכנו את כולם לקראת בואה של הוועדה – היה עליהם להגיד כי הם רוצים לנסוע לארץ-ישראל. כל שבוע יצאו מלייפהיים שבע משאיות למרסיי, בדרכן לארץ-ישראל. הבריגדה (החטיבה היהודית הלוחמת) ניהלה את העניין.

אשתי גיטל (טובה) ז"ל ואני טיפלנו בהכנת האנשים ובהוצאתם לדרך מלייפהיים. גיטל אשתי נולדה בבודפשט והייתה באושוויץ. שם משפחתה בנעוריה היה טייטלבוים. היא וחמש מאחיותיה נשארו בחיים; אחיה נמצא באמריקה. ההורים שלה נספו באושוויץ ב-1944, וההורים שלי נספו בקאמין-ק ב-1942.

מאה בנות שניצלו מאושוויץ באו ללייפהיים, והיא הייתה ביניהן. לצורך אחזקת המחנה היו עבודות שונות; היא טיפלה במגורים, וכך נפגשנו והכרנו. ב-1947 התחתנו באוּלְם ואחר כך עברנו למינכן; שם עבדתי בוועדה המרכזית (צנטרלקומיטט). ב-29 בינואר 1949 נולד לנו בן במינכן, ושמו בישראל טוביה. באותה השנה באתי לביקור בארץ כתייר למשך שבועיים. אחי, חיים, כבר היה בארץ; הוא בא עם אשתו מפולין, והם שהו במחנה עולים ליד נתניה. ב-1951 עלינו לארץ באנייה 'ארצה'.

תחילה גרנו בביתו של אחי בעכו; הוא עבד ב'עמידר'. אחר כך עברנו לגור ברמת-גן. ב-1952 נולד לנו בן נוסף, וקראנו לו איסר על-שם אבי; הוא נולד בבית החולים 'פרויד' שברחוב יהודה הלוי בתל-אביב. לאחר עלייתי ארצה, התחלתי לעבוד במסחר ביינות ובמשקאות. הייתה לי חנות לממכר יינות ברחוב אילת 14 בתל-אביב. הייתי הסוכן של 'יקבי אחיעז' בין השנים 1951 ו-1980. מ-1980 ואילך עבדתי בתחום המשקאות בנמל תל-אביב. גייסו אותי לצבא, ושירתי במילואים במבצע סיני (1956) ובמלחמת יום הכיפורים (1973). טוביה הוא כיום רב בישיבה תיכונית בנתניה, ואיסר נותן שיעור ודף גמרא בישיבה גדולה בירושלים ושמה 'אור ברוך'. אשתו היא מורה ב'בית יעקב' ושמה בתיה. לאיסר שישה ילדים ולטוביה ארבעה. תמיד הייתי קשור מאוד לארץ-ישראל. כל האחיות של אשתי נסעו לארצות-הברית, ואילו אני לא רציתי בכך. לאשתי יש גם אח בארצות-הברית.

כבר בהיותי בגרמניה, בעת שניהלתי את מחנה לייפהיים, ערכתי אזכרה לזכרם של אנשי קאמין-ק. ב-1951 ערכנו אזכרה לאנשי העיירה בבניין ויצ"ו שברחוב המלך ג'ורג' בתל-אביב. אחר כך התחילו לבנות את 'היכל ווהלין', ואנחנו קנינו חדר בבניין בשותפות עם אנשי העיירה רטנה. מדי שנה, ב-כ"ז באב, אנחנו עורכים אזכרה ב'היכל ווהלין'. יושב הראש הראשון של האגודה שהקמנו להנצחת העיירה היה יעקב פלוט, מי שהיה איש ציבור עוד בקאמין-ק. בזמן המלחמה הוא היה ברוסיה, ואחר כך עלה לארץ. הוא היה איש מסור. אני עבדתי אִתו ביחד עד שנפטר, ואנחנו מזכירים אותו מדי שנה באזכרה. הוא תרם רבות בכתיבתו לספר הזיכרון שהוצאנו על אודות העיירה ב-1965. היה לו אח שעבד כשוחט, ושמו יצחק פלוט.

חנה ליפשיץ (לבית גלבורד)

ב-1923 נולדתי בלובומל. כשהייתי בת שנה, עברנו לגור בקאמין-ק. הייתי הבת היחידה. אִמי הייתה עקרת בית ואבא היה אקספדיטור – טיפל במטענים. בכל חופש נסעתי עם אימא ללובומל. כל לימודיי היו בשפה העברית, מגן הילדים והלאה. לא הלכתי לבית הספר הפולני ולא היו לי חברים גויים. במשך שנה או שנתיים הייתי ב'תחכמוני'. ידעתי שיש תנועות נוער, ובהן 'החלוץ', 'השומר הצעיר', 'בית"ר' ועוד. אבי לא היה דתי כל כך.

עד לגיל שלוש-עשרה למדתי בקאמין-ק. אחר כך התחלתי ללמוד בגימנסיה בקובל, ועד לפרוץ המלחמה ב-1939 סיימתי שתי שנות לימוד. הלימודים בבית-ספר 'התחייה' עלו הרבה כסף, כ-50 זלוטי. אימא דחפה אותי ללמוד והשקיעה הרבה כסף. ב-1939 גייסו את אחי שעיה לצבא הפולני; הוא נפל בשבי הגרמני כחייל פולני, ונרצח על ידם.

בעת שלטון הרוסים בעיירה נאסר עלינו ללמוד עברית, והותר לנו ללמוד אידיש בלבד. היה לי מורה ושמו לייב אוליצקי; הוא הוציא ספרים באידיש ולימד אותנו את השפה. היו אלה זמנים עצובים: לפני כניסת הרוסים הסתובב מחנך הכיתה בפרוזדורים ואמר לנו לדבר רק עברית; עתה הוא נכנס לכיתה, הביט בנו בדמעות בעיניו ויצא. אחר כך חזר ואמר: "הזמנים השתנו, עכשיו נלמד אוקראינית." הרוסים כפו עלינו ללמוד בשבת, והיו ילדים שלא באו לבית הספר באותו יום.

ב-1941 נכנסו הגרמנים לעיירה; אבי שלח אותי ואת אִמי לרוסיה. המטוסים הגרמנים טסו בגובה נמוך וירו. אני נפצעתי בגבי מכדור, ואחת מצמותיי נשרפה. ירדנו מהרכבת בקובל. כבר בערב הראשון בקובל התחילו לקחת דברים מאנשים ולהתעלל בהם.

הייתי בגטו בלובומל וחזרתי לקאמין-ק רק אחרי המלחמה. בגטו היו הרבה אנשים שכבר רצו למות. לא היה קל לחיות בגטו. קובל נמצאת באמצע הדרך (חמישים קילומטרים מכל כיוון) בין לובומל לקאמין-ק. הגרמנים באו, הוציאו כמה יהודים וירו בהם, אחר כך הוציאו גברים ואחר כך נשים וגברים. הם דרשו מהגברים לקצץ את הזקָנים ומהנשים לספר את הצמות. כשהגרמנים גילחו את זקנו של סבי, הוא עטף את ראשו במטפחת כי חש עלבון עמוק. הם לקחו אפילו ידיות מהדלתות. לקחו קצת אוכל. האוקראינים היו גרועים מהגרמנים. בסוף, בעת חיסול הגטו, הגרמנים הביאו גם ליטאים כדי לעזור לחסל את היהודים.

בן-דוד שלי לקח אותנו לפרטיזנים. יצאנו יחד – אני, הגבר שלימים היה בעלי ושלושה בני-דודים. היינו בפרטיזנים זמן רב. הייתי באוטריאד של שישקין. רכבתי על סוס. היו מקומות שהסוסים טבעו. היינו הרבה ביער, אבל גם בכפרים. פרטיזנים פוצצו גשרים ופסי רכבות.

אחר כך הייתה פקודה לצאת לחזית. הגרמנים ירו עלינו ביער והאירו בפנסים. זכור לי שבשלב מסוים היה הכרח לעבור את הגשר למקום שהגרמנים היו בו. הם ירו עלינו כל הזמן, ומי שהצליח לעבור נשאר בחיים.

ב-1944 חזרתי לקאמין-ק. פגשתי שם את אברהם ביבר, את אחותו שרה, את משפחת גולדשטיין ואת בן הדוד שלנו. בן הדוד היה זה שלקח אותנו לפרטיזנים עם אשתו ושני בניו. בקאמין-ק כבר לא היו גרמנים; הם נסוגו לנהר הבוג. ברחנו לכפר גריבֶה. אִתנו היו גם אברהם ביבר, מנשה פרצ'יק ואימא שלו.

לאחר שהחזית התרחקה, באנו שוב לקאמין-ק. אחר כך נסענו ללובומל כדי לראות מי נשאר. לצערנו, אף אחד לא נשאר בחיים. ב-1945 יצאנו לפולניה כאזרחים פולנים. גרנו בלודז' חמש שנים. בפולין הכינו רשימה של האנשים, כי רצו לגייס אותנו לצה"ל ב-1948. ב-1950 עלינו לארץ-ישראל באנייה ושמה 'הגלילה'.

יהודית (אדית) לנדא (לבית מליק)

מקום המחבוא שלנו היה קרוב ליערות, לפרטיזנים. הפרטיזנים באו מדי לילה כדי לחפש אחר מזון. הגויים ידעו שיש יהודים בין הפרטיזנים. הגוי אמר לפרטיזנים: "אל תקחו ממני דבר, יש לי ארבע נשים בעליית הגג."

יצאתי מעליית הגג, זיהיתי שמדובר ביהודים ואמרתי: "אל תקחו ממנו דבר, הוא הציל אותנו." אחר כך הפרטיזנים לקחו אותנו ליערות. היינו ביערות עם הפרטיזנים, באוטריאד של קרוק. באמצעות הפרטיזנים נודע לנו מה מתרחש במלחמה. הגיעו מטוסים רוסים והצניחו אספקה ביערות. היו גם אוקראינים בין הפרטיזנים. אחר כך פגשתי מישהו מקאמין-ק, והוא סיפר לי כי סנדר לנדא היה עם הפרטיזנים. פגשתי אותו - את מי שעתיד היה להיות בעלי – ב-1943; הוא היה אחראי על חלוקת המזון. הוא לא עשה פעולות צבאיות כמו הפעולות שעשו הפרטיזנים - הנחת מוקשים לרכבות גרמניות, וכן הלאה. הוא היה במחנה האזרחי שהיה צמוד לאוטריאד של קרוק, והיה אחראי לכל האספקה.

היינו במחנה האזרחי במשך 1943–1944, ויצאנו מהיערות באביב 1944 עם הגעתם של הרוסים. חזרתי לעירי עם אִמי ואחותי, ולא מצאנו אף אחד. אחר כך יצאנו לכיוון הגבולות. האיש שפגשתי בפרטיזנים היה אִתנו, וביולי 1944 התחתנו. עזבנו את העיר. ניסינו לחפש יהודים ולהתאסף ביחד. הגענו לעיר הפולנית קטוביץ', ומשם המשכנו לגבול הגרמני. היו שם רוסים, ונסענו בצורה חופשית. הגענו לקרקוב, ושם פגשנו יותר יהודים. עם היהודים האלה יצאנו לאוסטריה, וב-1945 היינו במחנה וינדרמיכל שליד לינץ; במחנה זה הייתה משלחת שבאה מארץ-ישראל, ודיברנו על עלייה לארץ. בזמן שהותנו במחנה קיבלנו מזון ובגדים שנשלחו מארצות-הברית. שלושה מאחיה של אִמי היו בארצות-הברית. זכרתי את כתובתם וכתבתי אליהם. אחרי חמישה או שישה שבועות חזר אלינו המכתב, כי הם כנראה עברו דירה. סבתי שנפטרה בינתיים והדודים הגיעו ב-1921 לארצות-הברית. באוסטריה היו חיילים אמריקנים, והיה גם רב יהודי בצבא האמריקני. הגעתי למשרד ואמרתי לגברת שהייתה שם כי הקרוב שלנו נמצא ב"מילבאוקי". היא ביקשה ממני לאיית את שם המקום, ואז אמרה: "זו מילווקי!" אִמי מסרה לה את השמות של אחיה, והיא מצאה אותם. דודיי שמחו לדעת כי אנחנו בחיים וביקשו שנבוא מיד. ב-1946 נסענו לארצות-הברית, כי אִמי רצתה לפגוש את אחיה. באתי לשם עם בעלי ואִמי. בתחילה נסעה אחותי לישראל, התחתנה שם, ולאחר עשר שנים באה לארצות-הברית עם בעלה וילדיה. אִמי רצתה שבִּתה תהיה אִתה.

בסיום דבריי אזכיר את שמות בני משפחתי שנרצחו בשואה. ב-1942 נרצחו יחד עם יהודי קאמין-ק: אחותי הינדה, בעלה ישראל ובנם בן השנתיים אהרון. שם המשפחה: פרצ'יק; אחותי מרים בת השש-עשרה. שם המשפחה: מליק; אחותי פרידה בת הארבע-עשרה. שם המשפחה: מליק; בעלי הראשון שלום קמינר, ובני אהרון בן החמש; חותני לייזר קמינר ואשתו חוה (ההורים של שלום בעלי); אחיו של שלום, קוסיה, אשתו רבקה ובנם בן האחת-עשרה; רחל (אחותו של שלום), בעלה ובִתה. שם המשפחה: פינצ'וק.

ממשפחת אבי (מליק) נרצחו: הדוד מנדל מליק, אשתו דבורה, שלושת בניהם - יעקב, אברהם-משה ואהרון - ובתם הינדה; הדוד יעקב יוסל, אשתו הניה, בנם ושתי בנותיהם - ציפה ואידה; דודתי פולה ובנה בן השמונה-עשרה איצ'ה מליק; הדוד לייבל, אשתו רייזל ושני ילדיו - בנו יואל ובתו פייגל'ה בת השתים-עשרה; בת-דודתי הניה מליק (שם נעורים אבינוביץ') ובנה (ראובן, בעלה של הניה, הצליח להינצל ונפטר בארגנטינה).

אנשים נוספים מהמשפחה שנרצחו בשואה: הדוד ברוך ואשתו רייזל פיאלקוף; דודה בסקה, הדוד יצחק ושלושת בניהם: פייבל, ישיע (ישעיהו) ולייבל. שם המשפחה: פינצ'וק. הם נרצחו בדיבין, ליד העיר קוברין; הדוד שמעון והדודה רוחל גובר, אנשי פנייבנו שליד העיירה לוביישוב, נרצחו בפנייבנו ב-1942.

ממשפחת בעלי (סנדר לנדא ) נרצחו בשואה: הרשל צבי לנדא, אביו של סנדר, בן שמונים וחמש. הוא נולד בדרווק שליד לוביישוב. היה נשוי לשרה. נרצח בלוביישוב ב-1942; שמואל לנדא, אחיו של סנדר, היה נשוי לשווה. נרצח בקובל ב-1942; דב לנדא, רווק, אחיו של סנדר, נרצח בלוביישוב ב-1942; חנה, אחותו של סנדר, נישאה לשלמה. נרצחה בקובל ב-1942; יחזקאל, אחיו של סנדר, בן ארבעים ושמונה, נולד בדרווק שליד לוביישוב. היה נשוי לחווה, ובנם שמעון היה בן השתים-עשרה. נרצחו בלוביישוב ב-1942; צילה סוקניק, אחותו של סנדר, בת שלושים וחמש, נולדה בדרווק שליד העיירה לוביישוב. היא, בעלה ובנם איצ'ה בן השלוש-עשרה נרצחו בקובל ב-1942; אסתר לנדא (לבית וסרמן), אשתו הראשונה של סנדר, ושני בניה – חונה בן השש וזאב בן השבע - נרצחו בקאמין-ק ב-1942.

חיה נעמי מליק ז"ל

ב-1944 השתחררנו ויצאנו מהיערות. הגענו לעיירה קטנה ושמה רפלובקה. היינו בה ארבעה חודשים. משם עברנו לעיר רובנה, ובה נמצאנו במשך שלושה חודשים. בִּתי יהודית (ראה לעיל) התחתנה ברובנה עם סנדר לנדא. הבת השנייה אף היא התחתנה. משם הלכנו לעיר למברג [לבוב], ובה שהינו במשך שנה. משם יצאנו לעיר קרקוב שבפולין, ונשארנו בה במשך שלושה חודשים. נודע לנו כי יש ארגונים שיעבירו אותנו לגרמניה. נרשמנו כדי שנוכל לעבור. יצאנו לקטוביץ', ומשם לצ'כוסלובקיה - לפראג ולברטיסלבה. סבלנו שם, ואחר כך המשכנו לוינה ולוולס שבאוסטריה. בוולס ילדה בִּתי יהודית את בִּתה הבכורה. יהודית חלתה מאוד בעקבות הלידה ונשארה בבית החולים במשך חודשיים. בכל יום הלכתי לבית החולים. אחר כך הארגון העביר אותנו ללינץ שבאוסטריה, למחנה ושמו וינדרמיכל. בווינדרמיכל היה לנו טוב, גרנו בשני חדרים ושהינו שם במשך שמונה חודשים.

התחלתי לחפש את אחיי שנמצאו באמריקה. במחנה שלנו היה רב, ואני ביקשתי ממנו לעזור לי למצוא את אחיי. הרבי מצא את אחיי בעיר מילווקי שבוויסקונסין. האחים החלו לכתוב אליי מכתבים. הם שלחו את המסמכים הנדרשים, ובתוך זמן קצר נסענו לארצות-הברית. אני מודה לאלוהים שמצבה של בתי יהודית הוא טוב, יש להם עסק, הם מתפרנסים יפה, יש להם בית יפה וארבעה ילדים. אני מודה לאלוהים שיש לי כסף למחייתי.

בימי חיי סבלתי צרות גדולות. כיום עדיין אין בי שמחה. אני מקווה כי אלוהים ייתן לי שמחה, אושר ונחת מבנותיי ששרדו את הרדיפות של היטלר. אני מבקשת בריאות טובה לשתי בנותיי ולחתניי. יש לי שבעה נכדים, ארבעה מהם באמריקה ושלושה בישראל, והם גורמים לי אושר רב.

בינה פבזנר (לבית וולודבסקי)

אימא שלי, שרה, נפטרה לפני ארבע וחצי שנים. אני עדיין חולמת עליה די הרבה. בחלום היא תמיד צעירה, נמרצת, לבושה מכנסיים (היא לא לבשה מכנסיים אף פעם – לא מאז שאני זוכרת אותה, על כל פנים), צוחקת המון, פעילה. אני משוחחת איתה, לומדת ממנה מה שלמדתי כל חיי- שצריך לחיות, לרצות לחיות, שהחיים זו מתנה חד פעמית שאסור לבזבז אותה.

בשנים האחרונות לחייה, אימא הלכה והתנתקה. לפעמים, רק לפעמים, היה נדמה לי שהיא בוחרת להתנתק, להתכנס אל עצמה, אל מחשבותיה. לפעמים, כשהייתי באה אליה, היא הייתה שואלת אם פגשתי את אימא שלה, או שהייתה מספרת שרק אתמול פגשה אותה בעצמה. ועצב גדול היה ממלא את ליבי, כי אימא שלה, הסבתא שלי, הרי נפטרה לפני כל כך הרבה שנים, וגם האימא שגידלה אותה- נרצחה "שָם".

אני מניחה שכמו אצל הרבה בני "הדור השני", יש מילים שלא צריך להרחיב עליהן את הדיבור. גדלנו איתן, כמו עם מושגים, הרגֵלים, משמעויות – שבדרך זו או אחרת באו לידי ביטוי בחיים שלנו, בהרבה מאוד בתים.

"שָם"- היה ארץ אחרת. עם זכרונות וגעגועים לבית שהיה, למשפחה- אבא, אימא, אחים, אחיות- וגם מה שהיה אחר כך, שנים של אימה, פחד, כאב ועצב גדול מאוד. "בני עיר" (במלעיל) – כל אותם אנשים שאִכלסו את ילדותנו והיו תחליף למשפחה שלא הייתה, מלאים אהבה, סודות, צחוק ועצב משמשים ביחד. והיה ה"אֵין" שהיה מאוד נוכח בחיינו. בכל ארוחת ערב של יום שישי, בחגיגות המשפחתיות. אפילו לנו היה נהיר ש"הם" לא פה. וההעדר שלהם היה כל כך מורגש.

אימא סיפרה לי פעם שכשהגיעו לארץ הם נסעו לבקר את אנטק צוקרמן, והלכו איתו לטייל בשדות של לוחמי הגטאות, ודיברו ודיברו...והוא אמר להם:"קינדערלאך, המתים שלכם ידפקו לכם על הגב כל החיים..." והם באמת היו שם. אבל מה שאימא לא ידעה, נדמה לי שהיא לא ידעה, שהמתים שלה יהפכו להיות גם המתים שלי, שההעדר של סבא וסבתא והמשפחה המורחבת, היו לחלק משמעותי ממני. שידעתי- עד היום- את השמות והגילאים וזכרתי את כל הסיפורים. וכשבאנו לקאמין-ק (בקיץ 1993) הייתה לי תחושה מאוד מפחידה של "חזרה" למקום שכבר הייתי בו.

אולי צריך להוסיף פה, שהמושג "דור שני" עלה ותפס רק בשנות השמונים. וכשבאתי לבקר את ההורים בת"א והבאתי איתי כתבה מהעיתון על כנס בני הדור השני שעמד להתקיים בירושלים, וזו הייתה, נדמה לי, הפעם הראשונה שהשתמשו במושג הזה, הם נורא כעסו. ואמרו:"מה פתאום דור שני? אין דבר כזה. אנחנו גידלנו ילדים נורמליים, צברים, בני הארץ הזאת. לא דור שני...".

אימא הייתה בת בכורה.נולדה בשנת 1919 לדוד ולביני-טאבי ביבר. הם התחתנו בשנת 1912, אבל סבא התגייס ונעדר מהבית כמה שנים, לא לפני שהשאיר לה גט על תנאי. ואז הוא חזר, ונולדה שרה (אימא שלי) ואחריה אטל, פיניע, אברהם וסימה. מהסיפורים אני יודעת שהחיים לא היו קלים. היה עוני והייתה עבודה קשה. אבל היה בית חם. הם היו אנשים טובים מאוד והגונים. ביני-טאבי חלתה בשחפת. אימא לחמישה ילדים (הבכורה בת שבע, הצעירה בת שנה?) ושלחו אותה לאוטבוצק, ליד וורשה, להחלמה. אני לא יודעת את הפרטים- ואין מי שיספר- אבל אני מניחה שהיה מדובר במאמץ גדול מאוד. והיא נפטרה שם – ולא חזרה הבייתה. כנראה שלא הייתה אפשרות אפילו להביא אותה לקבורה ודוד, אלמן צעיר, אבא לחמישה ילדים, נסע לאוטבוצק וקבר אותה שם. לא הייתה מצבה על הקבר, רק ציון שֵם. בתום שנת האבל נשא לאישה אלמנה צעירה עם ילד, אסתר. (לפעמים אני חושבת- איזה אומץ היה לה, להתחתן עם איש וחמישה ילדים קטנים. ואולי לא הייתה לה ברירה). אימא סיפרה עליה שהייתה טובה, לא "אימא חורגת". ונולדו עוד שלושה ילדים. וחיו. לא היה קל, ועבדו קשה, ונדמה לי שהשתדלו לעשות את המיטב. ורק במבט לאחור, ממרחק של שָנִים – אפשר לנחש באימה את הצפוי להם, את הנורא מכל ההולך ומתהווה ומאיים. ואיך כל קשיי היום-יום יתגמדו ויהפכו לזכרון, לגעגוע, למשאת נפש...בכל אופן, לקבר של ביני-טאבי, לא עלו יותר. אם הבנתי נכון – היה איסור על האלמן לעלות אל הקבר לאחר שנישא מחדש.

בשנת 1938, כ- 12 שנים לאחר שנפטרה, התקבלה מתנה מהמשפחה בארה"ב, שאפשרה להקים מצבה על הקבר באוטבוצק. ושרה, הבת הבכורה, קיבלה (או לקחה על עצמה) את המשימה ונסעה לאוטבוצק, מאות קילומטרים מערבה, כדי להקים סוף-סוף מצבה לאימה. וחזרה הביתה, לקאמין-ק. השנה, כאמור, 1938, וחשרת עננים כבדה כבר מאפילה ומאיימת על העולם המוגן לכאורה, על הקהילה, על הבית, על המשפחה. והופכת לסופה שמכלה ומחריבה ומשנה את פני העולם.

מכל המשפחה הזו, אבא, אימא, תשעה ילדים-נשארו בחיים רק שרה, הבת הבכורה, אימא שלי, ואברהם. הם עלו לארץ, ובנו כאן חיים חדשים. כששואלים אותי, או כשאני חושבת לעצמי מה קיבלתי בבית הוריי, אני חושבת קודם כל על חום ואהבה, המון. וגם על המון כוחות, רצון עצום לחיות, אמונה בלתי מתפשרת בכוחות הטמונים באדם הרוצה לחיות.

לפני 13 שנים נסעתי עם תלמידיי לפולין. הגענו לבית הקברות באוטבוצק. בית הקברות הישן. המצבות חפורות והפוכות. היער משתלט בהדרגה על הקברים ומכסה אותם. אין גדר ואין שם איש. ישבנו מצידה השני של הדרך, וסיפרתי להם את סיפורה של המשפחה. הסתובבנו שעה ארוכה בין הקברים. והיה משהו מאוד מנחם, ועצוב, בקולות הצעירים, דוברי העברית שנשמעו שם. ידעתי שבאיזשהו מקום נמצא הקבר של הסבתא שלי, אבל ראיתי שלא יהיה ניתן לחפש ולמצוא אותו, בין מאות הקברים שם.

לפני שלוש שנים חזרתי לשם שוב. עם תלמידים אחרים. הפכנו את בית הקברות הזה ליעד שאיננו מוותרים עליו, בבית הספר שלנו. ובכל מסע מקדישים שעות למקום הזה, מנסים לשפץ ולשמר את המצבות, להאט אולי את השתלטות היער על הקברים. את ההעלמות של הקהילה הזו של יהודי אוטבוצק-גם מעולם המתים.

אז חזרתי לשם שוב, וישבנו בצידה השני של הדרך, וסיפרתי להם את הסיפור. והתחלנו לשוטט ביער בין המצבות ההולכות ומתכסות טחב וירוקת ועצים. ואחרי כמה דקות, צליל, אחת הבנות, קראה לי בשקט, ומצאתי את עצמי יושבת על המצבה של סבתא שלי, ביני-טאבי ביבר, שנפטרה לפני עשרות שנים, ומאז שאימא שלי הייתה שם בשנת 1938 והקימה את המצבה על קברה, לא פקד אותה איש.

הייתה שם התרגשות רבה. ניקינו את המצבה כמיטב יכולתנו. ואמרנו קדיש. ואח"כ- הילדים פרשו לצידה השני של הדרך, לשיחות סיכום עם המדריכים (זה היה היום האחרון של המסע), ואני נשארתי ליד הקבר, משוחחת עם סבתי שנפטרה, מספרת לה עָלַי, הקרויה על שמה. על לֹטֶם, בִּתִי הבכורה. ארבעה דורות של אימהות ובנות, שחייהן כה שונים, ובכל זאת- הרגשתי שם את קיומו וחוזקו של החוט המחבר אותנו.

בסיפורים שסופרו לנו במהלך השנים, יש הרבה "חורים". את חלקם אני מנסה להשלים בעזרת הדמיון, את חלקם כבר לא אדע. אני מצטערת צער רב על כך שלא שאלתי יותר כשעוד היה אפשר.

ולו יכולתי- הייתי אומרת היום לאימא שלי- שהמתים שלה נהיו גם שלי. שמאז היותי ילדה יש בי געגועים עצומים לסבא שלא הכרתי, אבל את דמותו אני נושאת עימי כל השנים. לסבתא שמצטיירת בעיני כדמות אמיצה וטראגית. לאסתר- שהייתה לאימא ולדודים שלי אם אמיתית.

ושכן, יש דבר כזה "דור שני". לא בחרתי-בחרנו בו, אבל אני בִּתָּם של אבא ואימא שלי, ששרדו את השנים ההן, ובנו בית והקימו חיים, ונשאו בתוכם את זכר המשפחות שנשארו שם ואת מותם הנורא. והיותי בתם, עשה אותי למי ולמה שאני.

ולא, אין דבר כזה "דור שני"- במובן של איזו קהילה מחויבת לזיכרון אחד, לדרך שבה זוכרים, למסקנות וללקחים. היו בתים שבהם דִּבְּרוּ יותר, סִפְּרוּ ושִתְפוּ, כמו אצלנו. והיו בתים שבהם ניסו להדחיק ולשכוח, ובחלקם היה כל השנים איזה סוד גדול, קשה מנשוא.

אני יודעת שרבים מבני גילי שהם "דור שני"- עובדים עם אנשים, מחויבים לקהילה, נושאים את הזכרונות של ההורים, שבמשך השנים הפכו מנֵטֶל, לצוואה המעשירה את החיים ומעניקה להם משמעויות נוספות.

ואני אומרת תודה. על הכוחות שאספתם כדי לגדל אותנו, להיות מי ומה שאנחנו.

מוקדש לאימי ז"ל, שרה וולודבסקי לבית ביבר; לאבי, חנן וולודבסקי יבדל"א

ולדודי, אברהם ביבר יבדל"א, שהוא לי כאבא נוסף.

שרה פוגל (לבית אורמלנד)

כילדה לא ידעתי שאני "דור שני". ידעתי כי אני שונה מעט - בת יחידה להורים מבוגרים אשר סיפור חייהם עצוב מאוד. מעולם לא הכרתי את אחי ואחותי. אבל דיברו על כל הדברים האלה ולא רק לחשו אותם; הם לא היו סודיים, חבויים ומוסתרים.

להוריי היה חשוב מאוד לספר לכל זר ומכר את שעבר עליהם כדי לשמר את זכר הנספים ולתאר את גודל האסון. רק כאשר בגרתי, הבנתי עד כמה יש בי את כל הסימפטומים של "דור שני" - הדאגה להורים, הרגישות לפרֵדות וכו'.

גדלתי כ"צברית" לכל דבר. השתתפתי בכל הטיולים והפעילויות של הילדים, אולי הודות לכך שגדלתי במושב. רק עכשיו אני יודעת להעריך זאת, ולהבין את הקושי שלהם להיות מגוננים אבל לא חונקים.

הוריי סיפרו בכל עת על העיירה, על ההסתתרות ביערות, על חיסול הגטו ועל השואה האישית שלהם. הם לא ישבו והִרצו בפניי את הדברים, אבל אני הייתי עדת שמיעה לכל סיפוריהם באוזני כל מי שהזדמן לביתנו. חשתי קִרבה רבה לאנשי העיירה שנשארו בחיים. מכיוון שהיו לי קרובי משפחה "אמִתיים" מעטים בלבד, החברים והקרובים היו אנשי ה"שטעטל"[העיירה באידיש]. קִרבה גדולה מאוד הייתה קיימת ביני לבין בניהם של דודותיי המנוחות (יעקב שוסטר ויעקב קצב) ובת-דודו של אבי (פסיה פרליס) אשר עברו את המלחמה יחד עם הוריי. אני הייתי הילדה הקטנה של כולם, הילדה שלא האמינו כי תיוולד לאִמי אחרי כל מה שהיא חוותה.

הוריי, בתיה ופנחס אורמלנד, נחלקו בדיעותיהם ביחס לסיבות להישרדותם. שניהם לא יכלו להבין לגמרי כיצד שורדים תופת כזו, וראו בכך את יד הגורל או נס שאירע להם. אולם כל אחד מהם ראה בצורה אחרת את הסיבה להישארותם בחיים. אימא חשבה כי היא שרדה רק כדי להמשיך ולשאת את הכאב; אבא היה בטוח כי הוא שרד כדי לספר את הסיפור הנורא, לשמר את הזיכרון ולהביא את האשמים לדין. כפי שהוא כתב בספרו "עבדים היינו": "הצטרפתי לצבא האדום כדי לנקום". כאשר הוא חזר מהקרבות, לאחר שחרור ברלין, הוא עמד על כך שהוא יעיד במשפטם של משתפי הפעולה האוקראינים והפולנים. והוא אכן העיד במשפטם בארכנגלסק.

אבל בכך לא היה די. הוא רצה לשמר את זכר הנספים ואת זיכרון העיירה קאמין-ק, ולספר את הסיפור הנורא של המלחמה. לספר גם כדי לתאר את התנהגותם של אנשים – חברים ושכנים - ההופכים את עורם בזמנים קשים כל כך, וגם כדי לציין לשבח את מעט הגויים שעזרו להם ובזכותם הם נשארו בחיים.

אבא היה מספר סיפורים מופלא. דבריו תובלו בפסוקים מהמקורות ושפעו משלים ודברי חכמה. תחילה הוא כתב את הדברים בקיצור, אבל לא הסתפק בכך. הוא פנה למוסדות, השיג לוחות-שנה משנות המלחמה והתחיל לכתוב בפירוט מה קרה בכל יום במהלך המלחמה. הכתיבה ארכה כשנה. הוא כתב בשפתו העשירה והמליצית, ומר אליעזר אסתרין ז"ל עיבד את הכתוב וערך אותו. אימא דאגה לו מאוד ולא אהבה את עיסוקו בכתיבה בגלל חששותיה לבריאותו.

כדרכם בכל שבוע נפגשו אבא והעורך בערבו של יום חמישי, ה-12 במאי 1977. אבא נתן לו את הפרק האחרון. אולם חששותיה של אימא התאמתו - ב-15 במאי 1977 נפטר אבא מדום לב. מלאכתו הושלמה כנראה.

אלקה פוקס (לבית קורזש)

באביב 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום. חליתי ואושפזתי בבית החולים הצבאי שבעיר רובנה. קבוצה של יהודים יוצאי יחידת קרוק נשארה להתגורר בעיר רובנה.

ברובנה התארגן גוף שמטרתו הייתה להעביר יהודים מאזור רוסיה לרומניה דרך צ'רנוביץ'. שני בחורים, יעקב צביבל וזאב אוורוך, נשלחו לצ'רנוביץ' כדי להכין מעבר ל"בריחה". הייתי אז חברתו של יעקב צביבל, ולכן הצטרפתי אליהם. היה לי אישור מעבר כפרטיזנית. בצ'רנוביץ' הייתה קבוצה של עשרה אנשים שעסקה ב"בריחה", ובראשה עמד יעקב צביבל.

בעיר גר רופא יהודי; בסופו של דבר הוא הסגיר אותנו לידי השלטון הסובייטי, ושני האחים צביבל נעצרו . הייתי עם שתי בחורות, והצלחנו להתחמק מהשוטרים. כולנו הצלחנו לברוח לבית שקבענו אותו מראש כמקום מפגש, למעט שלמה צביבל שנתפס. לאחר שהִכּו אותו קשות, הביאו אותו לדירה שנמצאנו בה ועצרו את כולנו. לאחר זמן קצר הועמדנו לדין בפני בית משפט סובייטי באשמת הברחת הגבול. עלינו, הבחורות, נגזרו שלוש שנות מאסר. יעקב צביבל וד"ר אמרנט נידונו לעשר שנות מאסר עם עבודת פרך. הדבר נודע לאנשי "הבריחה", והם פעלו לשחרורם. בחורה ושמה סילביה הגיעה למקום. היא יצרה קשר עם התובע, ובעזרת שלמונים הצליחה לשחרר את כל הבחורות לאחר שנה וחצי במאסר. נשארתי בצ'רנוביץ' עם הגברת אמרנט כדי להמשיך ולטפל בשחרור הגברים. כפרטיזנים לשעבר פתחנו קיוסק, וכך יכולנו לשלוח אוכל לבחורים - כל עוד הם נמצאו בבית הסוהר שבצ'רנוביץ'. אחר כך הם נשלחו לגולאג [מחנה עבודת כפייה] במזרח הרחוק, והצלחנו להחזיר אותם לצ'רנוביץ' לערעור שהגשנו על גזר הדין.

יעקב שוחרר, ונאמר לו כי בתוך יממה עליו לעזוב את צ'רנוביץ'. אני עוד נשארתי בצ'רנוביץ' למשך תקופה קצרה, ואחר כך עברתי את הגבול לרומניה. משם עברנו בעזרת "הבריחה" לאיטליה דרך אוסטריה. באיטליה הכרתי את בעלי לעתיד אלכסנדר פוקס, חייל לשעבר בצבא האדום. בפברואר 1948 עלינו ארצה באניית מעפילים, מצוידים בסרטיפיקטים [רשיונות עלייה שניתנו על ידי הבריטים]. זמן קצר שהינו בחדרה, ולאחר מכן עברנו לגור בקיבוץ רמת דוד יחד עם חברים שהכרנו בעבר. שהינו ברמת דוד כשלוש וחצי שנים. בִּתנו הבכורה בתיה נולדה שם.

עזבנו את רמת דוד ועברנו לגור בקרית טבעון. בעלי עבד במפעל 'סולתם', ואני עבדתי ב"קדם צבאי" כחובשת. שם גם נולדה בִּתנו חוה. בעלי נפטר ב-1974. ב-1980 עברתי לגור בתל-אביב ופגשתי ידיד מהעבר. בתי הגדולה בתיה נשואה לרונן אלוני, והם מתגוררים בטבעון. יש להם שלושה ילדים, שני בנים ובת. הבת השנייה חוה נשואה ליגאל רצון, ולהם שלושה ילדים - שתי בנות ובן. הם מתגוררים ביישוב גן נר (מעלה הגלבוע). בסופי השבוע אני מתארחת אצל אחת מבנותיי. באמצע השבוע אני מתגוררת בתל-אביב.

פני פינקלשטיין (לבית קוטן)

החזית התקרבה, הפרטיזנים עזבו, ואילו אנחנו הגענו עד לרפלובקה והתחלנו להתארגן. זכור לי כי מישהו דאג שנוכל לחזור לפולין כאזרחים פולנים. אחי בא מניקולייב, והדוד יענק'ל הגיע מזי'טומיר והיה אִתָנו. אִמי, אחותי, הדוד, רחל וינוקור ואני התארגנו והגענו ללודז' כאזרחים פולנים. מלודז' לקחו אותנו לפראג ולברטיסלבה שבצ'כיה. אני זוכרת שהיינו צריכים לנסוע מפראג במסווה של פליטים ממינכן. פחדנו מהרוסים; הם לא ידעו שברחנו. איש "הבריחה" אמר לנו ברכבת לדבר עברית ולהגיד שאנחנו יוונים. ניגש רוסי ושאל מישהו מאִתָנו לזהותנו. הנשאל התחיל להתפלל. הרוסי היה יהודי, אמר לו את המשך התפילה ושלא יפחד ממנו. הביאו אותנו לפרנוולד. אחי יאשה ואני נרשמנו שם ללימודים. אחי הבכור דב היה בארץ; הוא שלח לאימא סרטיפיקט והעלה אותה ארצה. אחי יאשה, אחותי פולה ואני נשארנו יחדיו. פולה נסעה ארצה חצי שנה לאחר מכן. אני הגעתי ארצה במרץ 1949. סיימתי לימודי רפואת שיניים. קיבלנו חדר בעכו. יש לי שלושה ילדים - בתי הגדולה למדה ארכיטקטורה, בני הוא רופא שיניים ובתי הקטנה עורכת דין. בעלה של הבת הגדולה הוא מפקד טייסת מסוקים במשטרה. אף פעם לא דיברנו על השנים האלה. גם סרטים לא הייתי מוכנה לראות. עד לשנים האחרונות התנתקתי מהעבר.

משה פלדמן

לאחר שתקפה גרמניה את ברית-המועצות, נעה היחידה שלנו לעבר החזית בביילורוסיה, לאזור גומל-מינסק. הגרמנים הצניחו צנחנים בעורף החזית. האויב היה מלפנים ומאחור, ומדי לילה נסוגונו לאחור. באחד הימים קיבלתי את תפקיד האחראי על המים של הפלוגה. העמידו לרשותי שני חיילים, שני סוסים ושתי חביות גדולות למים. בכל פעם יצאתי אִתם להביא מים מהסביבה. היחידה נמצאה באזור של יערות. באחד הימים הגענו למקום שהיה בו צורך לעבור גשר ארוך מאוד כדי לקחת את המים. אנשי צבא ומשטרה שמרו על הגשר. במקרה הייתה באר המים בקולחוז של יהודים. הוריתי לחיילים למלא את החביות ונכנסתי לאחד הבתים. פגשתי משפחה יהודית - סבתא, אימא ובחורה בת שמונה-עשרה.

הגדוד נסוג כי לא היה דלק, ואי אפשר היה להפעיל את הטנקים והאופנועים. במשך כמה שבועות נסוגונו עד לאזור מוסקבה, והגרמנים היו מאחורינו. בסתיו 1941 הוחלט כי הגדוד שלנו – היו בו אוקראינים, פולנים, רוסים, ביילורוסים ויהודים - יהפוך לגדוד עבודה. בנינו מבצרים וחפרנו תעלות נגד טנקים. בראש השנה היינו במוסקבה. היינו שם כמה יהודים, החלפנו בינינו דברים ותהינו איך נוכל להתפלל ביחד. יצאנו למקום שהיה מאחורי האוהלים והתפללנו בלי מחזורים ובלי סידורים; כל אחד אמר מה שהוא יודע בעל-פה והתפזרנו.

כך עברו עלינו היום הראשון והשני של החג ויום הכיפורים. לאחר כחודשיים הורידו אותנו מהחזית ושלחו אותנו לסיביר. במשך שבועיים נסענו לאוראל, לווכניה–סלדה שבמחוז סוורדלובסק; בקרבתה נמצאה העיר ניז'ני טג'יל. בכל יום יצא טנק חדש מבית החרושת. הקימונו בתי-חרושת צבאיים לייצור טנקים וחלקים שונים. באוראל היה מזג האוויר קר ביותר ועמד על 40 מעלות ויותר מתחת לאפס. עבדנו, ומי שלא עבד והתבטל - קפא מקור.

יָשַנו בבתי-ספר, במיטות של שלוש קומות העשויות קרשים ועליהן מזרונים מקש. בכל יום יצאנו לעבודה בשש בבוקר, ולאחר שתים-עשרה שעות עבודה רצופות חזרנו בשש בערב. בחזית אכלנו לשובע, אך בעורף קיבלנו 800 גרם לחם ביום ומרק. עם הזמן הנעליים נקרעו, או שגנבו אותן. אם חייל התעורר בלילה והיה צריך לעשות את צרכיו, היה עליו לרוץ לשירותים שמחוץ למבנה - בקור או בשלג. מי שעשה את צרכיו בדרך לשירותים – נענש, והוטל עליו להיות אחראי על נקיון השירותים למשך שעתיים. פעם אחת גם אני נענשתי, והוטל עליי לשמור על הסדר בשירותים בין ארבע לשש לפנות בוקר. דאגתי לסדר מופתי באולמי השינה ובשירותים. למזלי בשעה חמש הגיע לביקורת הגנרל, מפקד הגדוד. הוא התרשם ממני לטובה, התעניין בי, שאל מהיכן אני והיה לבבי ביותר. הוא טפח על שכמי ואמר: "אנא, מסור למפקד הפלוגה שלך כי הכול היה בסדר וקיבלת אות הצטיינות בעל-פה – קיבלת שבחים."

שמחתי מאוד ויצאתי עם כל החיילים לעבודה. חזרתי מהעבודה בשעה שבע בערב

והצעתי להכין נעלי בית מעץ ולהעמידן ליד כל דרגש. וכך היה. ביקשתי לחטוב עצים בשביל תנור הבישול. עזרתי גם לרחוץ סירים. בתמורה קיבלתי חתיכת לחם. במקום חתכו את הלחם לחיילים: בוקר – 200 גרם, צהריים – 300 גרם, ערב – 300 גרם. עזרתי להם, וכך קיבלתי עוד לחם שיכולתי לחלק לאחרים. הייתי חופשי במשך היום והסתובבתי בסביבה, לבוש בתלבושת צבאית. מצאתי יהודים מבוגרים וזקנים שלא נשלחו לחזית עם משפחותיהם ועזרתי להם. דאגתי לעשרה יהודים במחלקה שנעליהם נגנבו; מדי פעם באתי בסמרטוטים לרגליי אל הנהג של מפקד הגדוד, יהודי ושמו שלמה קרביץ ז"ל, והוא נתן לי בכל פעם זוג נעליים. כך עם הזמן היו לכולם נעליים.

המשכתי בחיפושיי אחר משפחות יהודיות. בחנוכה הגעתי אליהן והכנתי לילדים שקיות עם כמה מטבעות וסביבונים. חלקם היו מרוצים וחלקם פחדו מאוד, כי נאסר לעסוק ביהדות. ב-1944, לאחר שהגרמנים התחילו לסגת, הגיעה למשפחת סנקין הנערה סניה (שרה). ב-19 ביוני 1945 התחתַנו. גדוד העבודה פוזר, ואנחנו קיבלנו אזרחות רוסית. עבדנו בבית החרושת שהקימונו.

המנהל שלי היה מהנדס גדול וחשוב, ולמזלי הוא הבין ללִבּי. כך, למשל, הוא אִפשר לי לא לעבוד בשבת, ואני החזרתי את השעות בכל דרך שהתבקשתי. ב-1944, באחד הימים שלפני ראש השנה, הצלחתי לארגן מניין בראש השנה וביום הכיפורים לתפילה קצרה. יצאתי לרכוש סחורות שונות בשליחות המפעל בסוורדלובסק ובמוסקבה. באחת הנסיעות לסוורדלובסק רכשתי שופר קטן ותקעתי בו. לאחר התפילה חילקתי לכל הנוכחים מנות לחם. הצלחתי להביא לחתונתי רב מסוורדלובסק. דיברתי עם המנהל שלי על כוונתי לעזוב. הוא התעצב למשמע הדברים, אך הבטיח לי את עזרתו.

הוא נתן לי תעודת מעבר (קומנדירובקה). יצאנו לדרך והצלחנו להגיע עד לעיר ניז'ן שליד קייב, אותה עיר שהסופר והמחזאי הרוסי הנודע גוגול נולד בה. בַּמָקום גר הדוד שלה שברח לקווקז וחזר משם. הדוד הזה, ישראל סנקין ז"ל, היה יהודי מסורתי בכל תקופת המשטר הקומוניסטי. היה לו סידור תפילה עם סליחות ליום הכיפורים, סידור שקיבל מהכומר הראשי של ניז'ן. הכומר הביא לו את הסידור במתנה ואמר: "אם יש לך עניין בזה, אדאג לעוד דברים." בזמן המהפכה ב-1917 הפך הכומר לאוהד הרוסים, ובמקום הכנסייה שהפכה למוזיאון - קיבל משרה. הוא היה מלומד גדול וכנראה ידע הרבה על היהדות; בעת שהייבסקציה השמידה את כל הספרות – ספרי תורה, חומשים, משניות – הציע להם להביא את הכול למוזיאון. היה זה נס מהשמים. הכומר הוריד את ספרי התורה וספרי קודש אחרים לאחד מהמרתפים של הכנסייה, ושם נשמרו הספרים עד ל-1945. לאחר תום המלחמה הוא הביא לדוד ישראל את הסידור עם הסליחות, ואחר כך הביא חומשים ושמונה ספרי תורה במצב טוב. הדוד נתן לו מתנות יקרות ערך: ערדליים, נעליים, מגפיים, ועוד. הדוד חילק מספרי התורה לי ולשתי בנותיו; הללו התחתנו עם אוקראינים ועזבו את הבית לפולין.

בניז'ין התפללנו בבתים עם הדוד. בכל פעם היה המניין במקום אחר. בספטמבר 1945 נודע לי כי הסובייטים מאפשרים לפולנים ולאוקראינים לחזור לפולין. הצלחנו להצטרף לטרנספורט הראשון שיצא ממחוז צ'רניגוב לפולין. כשלוש מאות משפחות נסעו ברכבת בקרונות משא של בקר. לאחר כחודש של נסיעה, הגענו לפולין בתחילת דצמבר 1945.

הגענו לעיר רייכנבאך שבמחוז שלזיה התחתונה, אזור של תעשייה ומכרות פחם. שם נולד בני הבכור, יעקב. במארס 1946 אשתי הייתה בחודש התשיעי להריונה; באמצע הלילה החלו הצירים. רצינו לצאת והתקשינו. לאחר כחצי שעה יצאנו, והבאתי את אשתי לבית החולים ליולדות. אני חזרתי לביתי וציפיתי להודעה. באמצע ההרצאה שנתתי לבָּנות על חג הפורים ועל המגילה, צלצל הטלפון; המזכירה קיבלה הודעה כי נולד לי בן. קראו לי לטלפון ואחת הבנות כתבה על הלוח: "מזל טוב להולדת הבן." כולם שמחו אִתי, ואני רצתי לבית החולים. בבית החולים הייתה אנטישמיות; אשתי סבלה ממנה וביקשה אותי להוציא אותה משם. וכך עשיתי. הצלחתי להזמין מוהל מוורשה. הוא הגיע באיחור; היה זה מוהל שנסע ממקום למקום. הוא התנצל ואמר כי בטח שמענו שזורקים יהודים מרכבות. בן שלושה חודשים היה בננו בעת שיצאנו לצ'כיה. יחד אִתי לקחתי שני נערים שזה עתה הגיעו מרוסיה.

הגענו למקום האיסוף ואחר כך עזבנו את רייכנבאך. עלינו על משאית שהוכנה על ידי אנשי "הבריחה". נסענו והגענו לגבול פולין-צ'כוסלובקיה. אמרו לנו לעלות לבית של שתי קומות ולהמתין שם עד לערב. היינו כשבעים איש בַּמָקום. בשעה ארבע הגיעו ארבעה קצינים במדים פולניים וביקשו מאִתָנו לצאת.

בני יעקב היה בן שנה ורבע בעת שהגענו לארץ באנייה 'אקסודוס' 1947 ('יציאת אירופה' תש"ז). עברנו לגור בהרצליה, וב-1948 גויסתי לצה"ל עד לתום מלחמת השחרור. לאחר המלחמה עבדתי בבניית הבלוקונים בשכונת נוה עמל שבהרצליה. היתה זו תקופת הצנע. מנהל העבודה עמד על כישוריי והציע לי לעבוד בניהול חשבונות. עבדתי שם כחודשיים, ולאחר מכן עבדתי בדואר במשך שנתיים והייתי הדוור השני בהרצליה. נמניתי על הפעילים המרכזיים של ההסתדרות בהרצליה. הייתי המנהל הראשון של 'מבטחים' בסניף הרצליה-רמת השרון, וכן העובד הראשון. באותו הזמן לא היו מפעלים רבים באזור פרט למלון 'השרון', מחסני הסוכנות ומפעל 'אדרת'. 500 עובדים הצטרפו לקרן בשנה הראשונה מעשרים מקומות עבודה. במשך 38 שנים, מאז 1950, ניהלתי את הסניף לתפארת עם הפנים למען העובד. בסוף 1987 הגיע מספר המבוטחים בקרן לכ-25,000 חברים. יצרתי קשר אישי עם העובדים כדי לשכנעם להצטרף ל'מבטחים', ולאחר מכן שכנעתי גם את בעלי המפעל להצטרף. משכתי צעירים להצטרף לקרן על ידי מתן הלוואות מוגדלות, פיצויי פרישה, דמי חופשה ומחלה. ב-1980 קיבלתי פרס על צירוף כל המפעלים בהרצליה-רמת השרון לתכנית פנסיה מקיפה של 'מבטחים'. עם פרישתי מוניתי ליושב-ראש הנהלת סניף 'מבטחים' בהרצליה-רמת השרון, וכיום אני משמש כרכז ייעוץ בתחום קרנות הפנסיה.

בין פעילויותיי הרבות הייתי ממלא מקום וסגן ראש המועצה הדתית בהרצליה, יושב-ראש ועד השכונות, יושב-ראש איגוד החיילים המשוחררים, גבאי ראשי בבית הכנסת המרכזי בנווה עמל (ייסדתי את בית הכנסת הזה), גזבר גמלאי הרצליה, גזבר עמותה גריאטרית של בית החולים 'מאיר', חבר הנהלת בית האבות בהרצליה, חבר ועדת הערעורים של 'חברה קדישא הרצליה' מ-1951 ועוד פעילויות רבות.

רעייתי שרה הייתה שותפה מלאה למאמציי ולהצלחתי, והיא תרמה רבות להישגיי. יש לי שני בנים – יעקב ויונתן - נשואים ובעלי משפחות. ליעקב וברכה בן ובת (אסף ונועה), וליונתן ורחל שתי בנות (רעות ורננה).

משה פלטיאלי (פלוט)

אחרי שהבראתי ממחלת הטיפוס ולאחר נסיגת הגרמנים חָבַרנו לצבא האדום. בדרך כלל גויסו כל הפרטיזנים לצבא. ליפא אבינוביצקי היה רופא צבאי, קיבל דרגת סרן ונשלח לאן שהוא. אותי ועוד כמה חברים השאירו במקום על מנת לארגן את חיי המחוז. חזרתי ללוביישוב, העיירה שעבדתי בה לפני המלחמה. תפקידי החדש היה רם מעלה - מוניתי למנהל משרד הפיננסים של המחוז. שמי היה עכשיו מויסיי איסקוביץ' פלוטוב. כדי לקבל משרה רמה ואחראית זו עברתי קורס מיוחד ומרוכז בעיר לוצק. הייתי ממונה על מחלקות רבות - מס הכנסה, מסים חקלאיים, תקציבי חינוך, תקציבי בריאות, עזרה סוציאלית וכולי. בתוקף תפקידי היה עליי לבקר בכל המחוז, ובאחד הימים הגעתי גם לעיירת ילדותי גלושא רבתא. למעשה, לא היה זה ביקורי הראשון שם לאחר אובדן יהודיה. פעמיים עברתי בה לפני כן בלוויית חבר לנשק במהלך סיור בסביבה.

לא פיללתי אז כי בעוד כמחצית השנה אשוב ואבקר בעיירתי בתוקף תפקידי כמנהל משרד הפיננסים הסובייטי במחוז. ראש המועצה המקומית קיבלני בכבוד גדול ובהתרפסות בולטת, וגם שאר הנכבדים הביעו את התפעלותם (ובעומק לבם את אכזבתם) על שנשאר נצר ושריד מהיהודים - בנה של רחל המשמש בתפקיד נכבד ואחראי. כל אחד מהם החל מלמד זכות על עצמו וסיפר לי כיצד עזר ליהודים המסכנים על ידי "הגנבת" קמח ותפוחי אדמה לתחומם. כולם הביעו את צערם על גורל היהודים. ידעתי היטב כי הייתה זו העמדת פנים, וכי הם נהנו מהרכוש הגזול.

יצאתי לרחוב. במרחק צעדים ספורים, מצד שמאל, הזדקרו כָּתלי בית הכנסת. המקום עמד בשיממונו כמקודם, וערֵמות של זבל וגללי אדם ובהמה נצטברו שם. לרגע צללתי במעמקי העבר, ונדמה היה לי ששמעתי את הצלילים ואת ניגון התפילות - תפילות שבת ומועדים, מוסף ושחרית של ימים נוראים . שוב אני כמו נחלץ מתחומי המקום והזמן, ולנגד עיניי עומד מקום זה לפני השואה... השעה היא בין מנחה למעריב, ומיטב הנוער מתרכז בחזיתות הבתים. חלקם מתיישב על הספסלים, חלקם עומד ומאזין לדברי "המשכילים" – אלה המתווכחים על עניינים העומדים ברומו של עולם, מנתחים את ספריהם של הסופרים הגדולים ומסיקים מסקנות. בין ראשי הדוברים נמצאת אחותי, ברכה, המשכילה ובעלת הכשרונות הנדירים. על אף מחלתה הקשה הדריכה והשתתפה בכל מאורע ומפעל תרבותי, בין אם זה סימפוזיון זוטא על בעיות ספרות ובין אם זו הצגת תיאטרון של חובבים. גם גיסי, ר' שמואל - העניו והצנוע, הצמא תמיד לדעת ולהשכלה למרות היותו שו"ב [שוחט ובודק] ויהודי חרד - היה לִבּו ער לכל המתרחש בעולם ואהבתו היתה נתונה לשפה העברית, שפה שהיה בקי בה ודלה ממנה פניני מילים. יוסף כגן - "העיתונאי", מנויו היחידי של עיתון "היינט" הוורשאי - היה מוסר דוח פוליטי, בקי מאין כמוהו באירועים המדיניים. גם אנו, הקטנים, היינו מזדנבים מאחורי הגדולים ושותים בצמא את דבריהם.

הגעתי לביתי שליד בקתת מיכלקה שכננו, ה"גוי של שבת" שלנו שידע את כל מנהגינו והליכותינו; לבסוף שינה בן הבליעל את פרצופו, הפך ל"פולקס דויטש"[בן העם הגרמני] ונמלט עם הגרמנים. בביתי, מורשת סבי ר' אבא שו"ב, עברו עליי שנות ילדותי - השנים היפות ביותר בחיי. אמנם יתום הייתי, שכן אבי נרצח אף הוא בפרעות 1920 ולא אזכרהו. ברם, אִמי הייתה לי גם לאב ומחנך. במסירות ובהקרבה עצמית גידלה אותי, ולא אחת חסכה מפִּתה ונתנה לי. הייתה מוכיחה אותי ומיד סולחת, קשה לכעוס ונוחה לרצות. ומי כמוני ידע והכיר את טוב לבה ללא סייג, את יושרה ונכונותה לעזור תמיד. היו ימים לא מעטים שזולת פת לחם קיבר לא היה בבית שום מאכל; ואף על פי כן, בכל שבוע הייתה אימא אורזת בצנעה ובסתר חבילת מזון, מסתירה אותה מתחת לצעיפה החורפי העבה, ומביאה לביתה של משפחה מכובדת וענייה שניאותה לקבל עזרה רק ממנה. על אף אדיקותה ודבקותה במסורת, על אף שקיימה את כל המצוות, קלות כחמורות, ועל אף אמונתה התמה שנבעה ממעמקי הלב – תמיד לימדה זכות על החלוצים ה"אפיקורסים" למיניהם, ונאחזה בדברי חכמים כי מצוות יישוב ארץ-ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה...

נרגש ונבעת הלכתי לביתי מקודם. שמתי פעמיי לעבר הדלת, והנה אני בתוך הבית. ריח של זיעה ושל כבסים מלוכלכים נדף בחלל, אי סדר והזנחה שררו בכול. מהחדר הקטן, חדרי לשעבר, יצאה לקראתי "בעלת הבית" החדשה ושאלה למטרת בואי. כנראה האישה הגוצה והשמנה לא הכירה אותי. השיבותי לה בשלווה מלאכותית כי ביתי הוא זה, ובדעתי להציץ בו קמעה. לרגע נדהמה, כאילו יצור שלא מעלמא הדין [שלא מהעולם הזה] עומד לפניה; ברם, חיש התאוששה והצטדקה על שלא ידעה כלל ולא שיערה כי נשאר שריד "מהם", ואני הופעתי באופן פתאומי לחלוטין.

הרגשתי זר בבית זה, בית שבעבר היה ביתי. יצאתי משם.

באחד הביקורים שלי במשרד הפיננסים המרכזי שבעיר לוצק, בירת ווהלין, נתקלתי בבחורה יהודיה. היא סיפרה על חיילים יהודים מארץ-ישראל שבאו לעזור לאנגלים במלחמתם בנאצים, ועתה הם עוזרים לפליטים יהודים להגיע לארץ-ישראל. גמלה בלבי ההחלטה לעזוב את הכול ולהצטייד בתעודה של תושב העיר לובלין שבפולין. עיר זו השתחררה משלטון הסובייטים, ושמעתי כי ב"בית י.ל. פרץ" הנמצא בה נפגשים יהודים כדי לקבל מידע נחוץ לחיפוש קרובים. הגעתי ללובלין, ושם חָבַרתי לצעירים פרטיזנים כמוני. כדי להתחיל בדרכנו לארץ-ישראל עלינו על רכבת, ונסענו להונגריה דרך צ'כוסלובקיה.

באותם הימים הייתה אירופה במצב של תוהו ובוהו, מחולקת לאזורי שליטה רוסיים, בריטיים ואמריקניים. בדרך לא דרך הגענו לאוסטריה. אספנו עוד מידע כיצד ניתן לעבור את הגבול לכיוון אזור השליטה האנגלי. הצטיידנו בוודקה כדי לשחד את השומרים בגבול, ולאחר צעדה ארוכה וקשה בהרים הגענו לעיר טרוויזו שבאיטליה. שם שכנה החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל). לראשונה פגשנו חיילים יהודים מארץ-ישראל. ראינו סמלי מגן דוד בכל מקום, שמענו את צלילי השפה העברית וכולנו פרצנו בבכי מרוב התרגשות.

בטרוויזו פגשנו בשליחי הסוכנות היהודית. לבושים היו במדי חיילים יהודים, ועיקר עיסוקם היה הברחת יהודים לארץ. הם איתרו ניצולים יהודים בגרמניה – בחורים ובחורות - והעבירו אותם לטרוויזו. כך פגשתי במופע של שחקנים מארץ-ישראל את אשתי שרה, אם ילדיי והסבתא לנכדיי. בינתיים הוחלט לייסד קיבוץ במתכונת הקיבוצים שבארץ; קיבוץ כזה הוקם בווילה של אציל איטלקי נאצי בורח, בעיירה נוננטולה שליד העיר מודנה. אותי מינו למדריך ולמורה לעברית ולידיעת הארץ בגלל ידיעותיי. הצעתי לחברתי להצטרף אליי לקיבוץ, אולם המכסה הייתה מלאה ולא היה מקום יותר. בלית ברירה הודעתי כי היא ארוסתי, ובלעדיה לא אוכל לנסוע ולמלא את תפקידי. כך היא הצטרפה לקבוצה.

במשך חצי שנה חיינו חיי שיתוף לכל דבר. הייתה זו תקופה יפה מאוד. החומר האנושי בקיבוץ היה מגוון: חלק מהצעירים היה בתנועות נוער ציוניות עוד בפולין ואִתם לא היו בעיות, אבל רבים גדלו ושרדו בדרך נס במחנות השמדה. יצר הקיום וההישרדות אצלם היה מעל לכול, ומילת המפתח הייתה "להסתדר" – דהיינו להשיג פת לחם ולבוש כלשהו. זכורני שמִדֵי בוקר היינו מוצאים חתיכת לחם מתחת לכרית, על אף שהיה אוכל בשפע בקיבוץ. בתפקידי כמדריך ומחנך השקעתי מחשבה רבה ומאמץ כדי להפוך ילדים אלה למועילים. לימדנו אותם עברית וסיפרנו להם על הארץ ועל העם היהודי. עמדנו על חשיבותם של ערכים כמו עבודה, כיבוד הזולת ועזרה הדדית.

בעזרת חיילי הבריגדה היהודית התגברנו על בעיות רבות. האינסטינקטים המחודדים שלהם עזרו להם להסתגל לחיים חדשים ולהתגבר על משקעי העבר המחרידים. לפני העלייה ארצה כולם קיבלו באהדה רבה ובהבנה את שיעורי ההגנה והשימוש בנשק ובמקלות שניתנו להם על ידי חיילי הבריגדה, חיילים שלמעשה היו שליחי ארגון 'ההגנה'.

מהקיבוץ בנוננטולה כתבתי מכתב לברל, אחי גיסי. הוא גר בקיבוץ גליל ים, ושלחתי אליו את המכתב על אף שלא ידעתי את כתובתו המדויקת. הוא התרשם מאוד ממכתבי ומסר אותו לפרסום בעיתון "דבר". בין היתר כתבתי לו כי "המלחמה האחרונה הוכיחה כי הדרך היחידה לכל שארית הפליטה [היא] לבנות מדינה יהודית ולהקים דור חדש שלא יידע טעם גלות, דור מאוחד ששאיפותיו הן לבנות ולהיבנות, דור של איכרים ופועלים - עם שווה לכל העמים ועולה עליהם ברוחו... לנוער המשוחרר, בייחוד לפרטיזנים היהודים, מגמה אחת: לאחד את כל הכוחות ולבנות את ארצנו וללחום בעדה עד טיפת דמנו האחרונה... רצוננו שלא יחזור עוד מה שהיה ושלא יובלו עוד יהודים כצאן לטבח."

בינואר 1946 עלינו על ספינה ישנה ורעועה ושמה 'אנצו סירני'. לאחר מסע קשה, תלאות מרובות וצפיפות איומה נלכדנו על ידי הבריטים; באופק כבר אפשר היה לראות את חופי הארץ. נכלאנו במחנה מעצר בעתלית. לאחר כמה שבועות השיגה הסוכנות היהודית את האישורים הדרושים, ומשה שרת בכבודו ובעצמו בא למחנה כדי לבשר לנו את דבר שחרורנו. האנייה שלנו הייתה האחרונה שנלכדה ונכלאה בעתלית. אחרינו נשלחו כל המעפילים למחנות בקפריסין.

לאחר השחרור מעתלית גרנו בקרית חיים בביתו של משה לצטר, בן-דודה הטוב והמסור של אימא. במארס 1946 התחתַנו אצל הרב המקומי בנוכחות של פחות ממניין אנשים. שנינו הרגשנו עצובים מאוד ובודדים בהֶעדר משפחה קרובה. לאחר מכן קיבלנו מהסוכנות היהודית דירת חדר אחד בקרית חיים על יד פסי הרכבת, דירה עם מטבח וחדר אמבטיה משותפים לנו ולשכנינו. אשתי התחילה לעבוד כקופאית בצרכנייה וגידלה ירקות בחצר ביתנו. תחילה הציעו לי משרת מורה, אך לבסוף קיבלתי עבודה של מנהל חשבונות בבית-מסחר בחיפה; עבודה זו הייתה רווחית יותר. בקריית חיים הצטרפתי ל'הגנה', ומתחת לכניסה למטבח היה "סליק" לרובה. בלילות יצאנו לשמירה ולאימונים בחולות ועל שפת הים. פחדנו פן ערביי עכו יתנפלו עלינו ברדתם מהרכבת.

התחבורה מהקריות לחיפה הייתה כרוכה בסכנה. כדי לנסוע לעבודה היינו צריכים לעקוף את שכונת חליסה שבמבואות חיפה, לעלות לנווה שאנן ומשם לרדת לחיפה. באותה תקופה סבלה אשתי מכאבים חזקים מאוד בחוט השדרה, כאבים שמנעו ממנה לתפקד; מסיבה זו שוחררתי משירות פעיל בצבא. לאחר הניצחון במלחמת העצמאות ושחרור חיפה עברנו לגור בחליסה בדירה של שני חדרים. באותה השנה נולדה בתנו רחל, והשמחה הייתה גדולה. אחר כך נולד בננו יואב. בעבודתי כמנהל חשבונות הנהגתי שיפורים רבים, שיפורים שבאותה העת נחשבו מהפכניים וחסכו שעות עבודה רבות וניירת מיותרת. מאזנים שערכתי בסוף שנת הכספים נתקבלו על ידי מבקרי מס הכנסה, וזאת אף על פי שלא הייתי רואה חשבון מוסמך. התחלתי ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטה, אך לא יכולתי להתמיד ולסיים את הלימודים לקבלת תואר - לא הייתי מסוגל להמשיך לעבוד במשרות הרגילות שלי ובמקביל לנסוע לתל-אביב להרצאות ולמבחנים.

תמיד היה חינוך הילדים הדבר החשוב ביותר עבורי. עבדתי קשה כדי שילמדו ב'בית הספר הריאלי העברי' בחיפה. במבט לאחור אפשר להגיד כי משאלותינו התגשמו. שני ילדינו הם בוגרי בית-ספר זה, ושניהם גם קיבלו השכלה מוזיקלית. הם המשיכו ללמוד במוסדות אקדמיים - רחל היא בוגרת האוניברסיטה בחיפה בעבודה סוציאלית ובעלת תואר שני במוזיקה מאוניברסיטת סן-דייגו שבארצות-הברית; יואב היה נווט בחיל האוויר ובעת שירותו סיים תואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה, המשיך ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחה בגיניקולוגיה [רפואת נשים] ובהמשך גם קיבל תואר דוקטור למדעים מהטכניון בחיפה. שניהם הקימו משפחות לתפארת, שניהם בעד מצוינות בעיסוקם - כל אחד בתחומו. הם מייצגים את ישראל היפה ועליהם גאוותנו.

לאחר שפרשתי מהעבודה החלטתי להצטרף לארגון 'בני ברית' - ארגון יהודי התנדבותי כלל-עולמי. מצאו חן בעיניי סִסמת הארגון ("צדקה, אחווה ואחדות") ומטרותיו.

ב-1987 נבחרתי ליושב-ראש ועדת הרווחה והקליטה בארגון ועסקתי רבות בקליטת עולים חדשים. עקב כך גיליתי מחדש את השפה הרוסית וסגרתי מעגל. עסקתי בהפצת תרבות ישראל בקרב העולים החדשים; סיפרתי להם על הארץ, על המלחמות שהיו כאן, על השפה העברית שקמה לתחייה, על חגי ישראל ומסורת ישראל. השתתפתי בעריכת בטאון הלשכה וכתבתי מאמרים רבים ברוח הזמן.

ב-1992 נבחרתי לנשיא לשכת הכרמל בחיפה ושירתי בתפקיד זה במשך שנתיים.

תחת הנהלתי עזרנו למוסדות שונים, ליחידים נזקקים, לבתי אבות, לבתי-חולים ולבתי-ספר לילדים מפגרים. חילקנו מלגות לימודים לסטודנטים, לעולים מעוטי יכולת ולתלמידי בתי-ספר במרחב חיפה הבאים משכבות נחשלות. אימצנו את שכונת נוה דוד שבחיפה, חילקנו לנצרכים מצרכי מזון בחגים וסייענו להם בפרטי לבוש ובציוד כללי לבית.

בכל הפעולות האלו עזרה לי אשתי ז"ל בעצה, בשיקול דעת ובביקורת בונה. בלעדיה לא הייתי יכול להצליח. אגב, גם אשתי קיבלה תעודת הערכה מיוחדת על התמדה ומצוינות בעבודת הרווחה והעזרה לזולת. ב-1996 קיבלתי אות הוקרה על פעולותיי למען 'בני ברית' בישראל.

ראוי לציין כי לאחר יציאתי לגמלאות התחלתי ללמוד לימודי יהדות באוניברסיטה הפתוחה. שוב הייתה זו סגירת מעגל עבורי והגשמת חלום נעורים. מאז ועד היום אני קורא, כותב ומדי פעם מרצה בנושאי יהדות ומחשבת ישראל. אני מאמין בשמירה על מסורת ישראל ובטיפוחה בצורה מתקדמת וליברלית, ומצטער על כך שהדתיים הקיצוניים והחרדים בארץ מעוותים את עקרונות היהדות וערכיה.

שרה גיבורת ההישרדות

לתומי חשבתי כי במשפחה שלי אני הוא הגיבור. לחמתי ביערות פולסיה עם פרטיזנים אחרים, ואף הייתי סייר רוכב בקבוצה מיוחדת. את סיפורי "הגבורה" שלי סיפרתי לילדיי ואפילו לנכדיי. רעייתי שרה ז"ל הועמדה בצל, כאילו הייתה התחזותה לבחורה אוקראינית בזמן המלחמה עניין של מה בכך. בת 17 הייתה בעת שלראשונה נאלצה לצאת מהעיירה רדזיכוב(Radziechov) שבפולין אל העולם הרחב. היא השיגה תעודת לידה בחתימת כומר העיירה כדי שתהיה לה זהות של אוקראינית נוצריה. בזהות זו ובעזרת חבר של אחיה שהיה שוטר אוקראיני בשירות הגרמנים, הגיעה לעיר המחוז לבוב. שם הסתננה לתוך קבוצת בנות אוקראיניות שנלקחו לעבודה בבתי-חרושת בגרמניה. כבר ברכבת שמו לב כי היא שותה תה בסוכר גבישי כמנהג היהודים. דבר זה עורר חשד אצל חלק מהבנות הנוצריות, והן העירו כי היא שותה כמו יהודיה. מאותו רגע ואילך הבינה שרה כי עליה להיזהר יותר. היא חמקה מיד מהקרון ועברה לקרון מרוחק.

בגרמניה כבר חִכּו נציגים של בתי החרושת, נציגים אשר הגיעו לקבל את פני הפועלות החדשות. כמו כן הגיעה לַמקום קבוצה של גרמנים אשר קיבלו אישור מהשלטונות לבחור מספר בנות לעבודה במשק ביתם. בחושיה החדים הבינה שרה כי עבודה במשק בית היא הבחירה העדיפה עבורה. כך היא לא תצטרך להיות בקרבת האוקראיניות ולהסתכן כי הן תגלנה את זהותה האמיתית. לבסוף התקבלה לעבודה אצל משפחה בעיר שטוטגרט; בני המשפחה התרשמו מהופעתה האסתטית והמסודרת, וכן מידיעתה את השפה הגרמנית. היה עליה לשמור על נקיון הבית ולטפל בשלושה ילדים.

ברבות הימים הטילו עליה לנקות גם את בית השכנים. הדבר היה למעלה מכוחותיה, ולבסוף היא נפלה למשכב ונלקחה לבית החולים. שרה חששה שאם חוּמה יעלה היא תדבר באידיש, וכך תיחשף זהותה האמיתית. היא הייתה מוכנה לסבול כאבים קשים מנשוא, ובלבד שלא להשתמש בתרופות הרגעה שיגרמו לה טשטוש.

גם לאחר שחזרה לעבודה, המשיכה החרדה ללוות אותה. בימי ראשון הלכה לכנסייה הפרבוסלבית וחששה מפגישה עם הכומר, שמא יגלה את זהותה האמיתית. היא חששה גם שמא נערות אשר גדלו בעיירה שלה ולמדו אִתה בבית הספר, יחשפו את זהותה האמיתית. ואכן, באחד הימים היא נפגשה עם "שיקסע" [גויה] שלמדה אִתה באותה כיתה. היא קראה לה בשמה האמיתי, ואמרה כי היא מכירה אותה היטב. שרה ענתה שהדבר אינו אפשרי, וכי היא מעיר אחרת; כך הצליחה להתחמק מהגויה ולחזור. בכל רגע היא חששה מביקור הגסטפו.

בשנה האחרונה של המלחמה הסתכנה והאזינה לרדיו לונדון בשפה הפולנית, ואז נודע לה המצב האמיתי בחזיתות וכי גרמניה צפויה לנחול מפלה.

בעקבות תחילת הפצצות בנות הברית על העיר, היא נאלצה להיכנס לבונקר. בזמן הכיבוש של גרמניה על ידי בנות הברית, עברה שרה טראומה נוספת; החיילים הצרפתים היו ברובם שחורים, והם עברו מבית לבית ואנסו את הנשים. היא הרהיבה עוז והראתה להם טלאי של מגן דוד, טלאי ששמרה אותו במקרה במזוודה. החיילים לא פגעו בה. אז גם נאלצה לחשוף את זהותה האמִתית בפני בעלת הבית.

אחרי הכיבוש היא באה לפגישות עם הרב הצבאי האמריקני בשטוטגרט. נוצר קשר בינה לבין חיילי הבריגדה היהודית, ואלה העבירו אותה לטרוויזו שבאיטליה. שם היא פגשה בני נוער שהיו במחנות ובפרטיזנים, וכך נפגשנו לראשונה. אין ספק כי תושייתה ואומץ לִבּה של שרה ראויים להיכתב לצד סיפורי הפרטיזנים תחת הכותרת: שרה גיבורת ההישרדות. שרה נפטרה ב- 30 נוב' 2001 וטמונה בבית הקברות בחיפה.

שרה פרס (לבית זסק)

נולדתי ב-1924 בעיירה רטנה שבסמוך לקאמין-ק. אבי משה היה מהכפר בוזאקי (BUZAKI) הנמצא כ-12 קילומטרים מקאמין-ק, ואִמי הייתה רבקה לבית שטיינברג מהעיר קובל. היינו חמישה ילדים במשפחה: אביגדור (יליד 1922), אני - שרה (1924), בת-שבע (1929), ישראל (1932) ויצחק (1938 או 1939).

בגלל ענייני הפרנסה עברה המשפחה לגור בכפר בוזאקי, בין רטנה לקאמין-ק. לאבי הייתה חנות מכולת אשר שֵרתה את האוכלוסייה במקום. בנוסף לכך עסק אבי במסחר עם ה"פריץ" הפולני שבכפר. הייתה במקום עוד משפחה יהודית, משפחת פינס; אם המשפחה הזו הייתה אלמנה, והיו לה שני ילדים. למדנו בבית-ספר עממי פולני עד לכיתה ד', וכן אצל מורה מלמד שלימד אותנו "יידישקייט". לאחר שסיימנו ללמוד ארבע כיתות, עברנו אנו - ילדי המשפחה - ללמוד בבית הספר 'התחייה' שבעיירה הסמוכה קאמין-ק. לאחר סיום הלימודים עברתי לגור בעיר קובל, ובה למדתי תפירה בבית הספר 'אורט' בשנים 1938–1939. לאחר פלישת הגרמנים חזרתי למשפחתי בכפר. בכל פעם שהגיעו גרמנים לכפר, ברחנו ליער או מצאנו מחבוא אצל גויים מכרים. עם חיסולו הסופי של הגטו בקאמין-ק ב-2 בנובמבר 1942 נאלצנו לעזוב את הבית ולהסתתר מאימת המשטרה האוקראינית והגרמנים שחיפשו אותנו. כל אחד מהילדים מצא מקלט אצל גוי אחר.

בתקופת השלטון הסובייטי כיהן אחי הבכור אביגדור במשרת מזכיר הכפר, ובאמצעות קשריו עם המקומיים הוא דאג למחבוא ולסידור מתאים בשבילנו. באחד הביקורים של הגרמנים בכפר הם נכנסו לביתנו והִכּו את אבא מכות נמרצות; הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו, ולאחר מכן הוא התקשה מאוד בתנועה. בבית נשארו ההורים עם בן הזקונים יצחק. אנחנו, ארבעת הילדים הגדולים, נדדנו בין בתי הגויים. לאחר חיסול הגטו בקאמין-ק באו שוב הגרמנים ורצחו את הנותרים בבית - אבא, אימא והאח הקטן.

אביגדור חפר והכין מקלט (בונקר) ביער הסמוך, ולשם עברנו לגור. מפעם לפעם נאלצנו לנדוד לבונקר אחר, כי חששנו מהלשנה ומהסגרה. במהלך החורף של שנת 1942–1943 הצטרף אלינו זוג מקאמין-ק - טובה וייסגרוס וחבר שלה. הגיע גם בחור מרטנה ושמו ברוך. אז כבר מנינו שבעה אנשים בבונקר. אביגדור דאג למזון. התקיימנו מתפוחי האדמה שגנבנו מבורות האחסון החפורים בשדות.

באביב 1943 מסרו לנו איכרים כי שוב עלו על עקבותינו ומחפשים אותנו כדי להשמידנו. אז גם נודע לנו כי באזור גלושא רבתא קיימים פרטיזנים. לא הכרנו את הדרך, אולם לבסוף נמצא מישהו שהתנדב להביא אותנו למקום. כך הגענו לאזור נוויר הסמוך, ושם פגשנו ניצולים יהודים מקאמין-ק. ב-1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום; אביגדור גויס לצבא, ואנו נדדנו מעבר לחזית עד שהגענו לעיירה רפלובקה. אחר כך חזרנו לקאמין-ק. אני הסתדרתי בעבודה, ואילו האח והאחות המשיכו בלימודים.

ב-1945 עברנו לפולין והגענו ללודז'. בעיר זו נמצא ריכוז של יהודים ניצולי שואה. אחותי בת-שבע הצטרפה לקיבוץ נוער, ואחי ישראל התקבל למסגרת נוער. מפולין נדדנו לגרמניה. בעיר ולדנבורג שבפולין הכרתי את בעלי לעתיד, אשר פרס מהעיר קובל. בגרמניה, ב-1947 נולדה בתנו רחל, וב-1949 עלינו ארצה. הועברנו מהנמל לבית עולים בנתניה, ושם נולדו לנו שתי בנות נוספות - זהבה (1954) ועדנה (1955). כל שנותיו עבד בעלי ב'תנובה'. הוא פרש לגמלאות ב-1984, וב-15 בדצמבר 2002 הלך לעולמו. יהא זכרו ברוך.

באשר לאחי אביגדור - לא היו לי ואין לי ידיעות באשר לגורלו לאחר גיוסו לצבא האדום. נודע לי מחבר כי הוא נהרג בפולניה בחזית. אחי ישראל היה חבר בקיבוץ עברון ומורה לחינוך מיוחד. הוא הקים משפחה והיו לו שלושה ילדים; ב-1974 נפטר מדום לב. אחותי בת-שבע היא חברה בקיבוץ נירים, ויש לה ארבעה ילדים.

מנשה פרצ'יק

ברובנה פעלו אנשי "הבריחה". פתאום הוקף הבית, וכל מי שהיה בתוכו - 15 אנשים ובהם אִמי - נעצר. אחר כך שוחררתי וברחתי לעיר קיוורץ. במשך חודש התחבאתי שם, ומשם נסעתי ללבוב. אִמי שוחררה אחרי שברחתי.

בלבוב היה עוצר בלילה. שם פגשתי את משפחת סנדר לנדא , קרובי משפחה שלי. אחות אשתו הייתה דודתי. נשארתי בביתם זמן מועט. בראש "הבריחה" בלבוב עמד אבא קובנר - מפקד גטו וילנה, פרטיזן ומשורר. הכנו מסמכים מתאימים לנסיעה לצ'רנוביץ', ומשם ניתן היה להמשיך לרומניה. נסענו בקבוצה שמנתה חמישה אנשים לצ'רנוביץ', והקבוצה נתפסה עקב הלשנה של רופא . בצ'רנוביץ' עצרו את בנימין לוין, יעקב צביבל ועוד בחורה אחת. הצלחנו לברוח לסטניסלב. ברחנו בחזרה ללבוב, הכנו ניירות אחרים ועברנו את הגבול שבין רוסיה לפולניה. הגענו בתחילה לז'שוב ומשם ללובלין. בלובלין הייתה קבוצה נפרדת שהונהגה על ידי כמה מיוצאי וילנה, ובה היו חיים לזר ועוד בחורה – אלקה קורזש. קיבלנו מסמכים כדי לנסוע לרומניה בכיסוי של יוונים השבים לארצם ממחנות הריכוז. מלובלין נסענו לבוקרשט, ושם היינו בקיבוץ עד לתום המלחמה. בבוקרשט פגשתי ברכבת החשמלית מישהו שהיה אִתי ביחידה בצבא האדום, ובאמצע הנסיעה פתחתי את דלת הקרון וקפצתי החוצה. לאחר שהסתיימה המלחמה נסענו לבודפשט, ואחר כך לגראץ שבאוסטריה.

מגראץ יצאנו עם קבוצה ליודנבורג שבאזור האנגלי. היינו צריכים לחצות נהר שזרם בעצמה רבה, ולמזלי ידעתי לשחות בצורה טובה מאוד ומצאתי מקום חצייה. אנשי הבריגדה היהודית הגיעו עם משאיות סגורות ביריעות ברזנט והעבירו אותנו לטרוויזו שבאיטליה. פגישות נרגשות ביותר היו בין אחים - אחד מהם היה חייל בבריגדה והאחר ניצול שהצליח לברוח. הייתה משפחה יוצאת דופן, משפחת זבלודוביץ'; הם היו שישה אחים, וחמישה מהם נפגשו שוב בטרוויזו. שניים מהם היו חיילים בבריגדה, ושלושה הצליחו להישאר בחיים. האח השישי נשאר בחיים בארגנטינה.

מטרוויזו שבאיטליה לקחו אותנו לאודינה, ומשם לקיבוץ. בקיבוץ התאספנו כולנו והתחלנו לאסוף נשק כדי שנוכל להביא אותו ארצה. עבדתי עם הפעילים ב"בריחה", והחליטו לשלוח אותי לארץ-ישראל בכיסוי של חייל בריטי - איש חיל ההנדסה שנשאר באיטליה, ואני נשלחתי לארץ-ישראל כדי שאוכל "להשתחרר" בשמו . באנו לנמל בטרנטו, והמפקד היהודי של היחידה הבריטית נבהל ודרש להוריד אותנו מהאנייה.

העבירו אותנו לקיבוץ בעיר בארי. משם שלחו אותי לכנסייה כדי לארגן ציוד לאניות מעפילים. דובר על כך שבעוד שבוע נפליג. גמרנו לארגן את הדברים, ואז אמרו לי: "מנשה, אתה מפליג היום." הספינה " פטר א' " הגיעה לנמל ב-12 בספטמבר 1945, ומאה שבעים ושישה אנשים עלו עליה. הצפיפות הייתה רבה מאוד. לי היה ניסיון בעבודה על ספינות מהים הלבן [מצפון ללנינגרד], ולכן נמצאתי על הסיפון. בלב ים אירעה תקלה. הרוח קירבה אותנו לאי כרתים, ומן האי נורו לעברנו יריות. ביקשו שאנחנו נזדהה. האחראים על האנייה היו קיבוצניקים, והם החליטו שלא להזדהות. אחר כך הרוח דחפה אותנו ללב ים, ובינתיים הצלחנו לתקן את האנייה.

התקרבנו לחוף ארץ-ישראל והוצאנו את הברזנטים. ירדנו מהאנייה בחוף שפיים, והספינה הפליגה בחזרה כדי להביא עוד עולים לארץ. בחוף שפיים חִכּו לנו בחורות ובחורים עם סנדוויצ'ים ושתייה. הביאו אותי למשק רשפון כדי שאוכל לישון בביתה של אחת המשפחות. לראשונה מזה חמש שנים ישנתי במיטה עם סדין. בלילה ערכו רישום; האחראים על הרישום היו כספי מהסוכנות וגולדה מאירסון . אחר כך הביאו אותנו לקיבוץ גליל ים, ושם ישנו במשך כמה ימים. נערכה מסיבה לכבודנו בקיבוץ, ובה השתתפו בין היתר אבא קובנר שכבר היה בארץ, יצחק טבנקין ואחרים. באוקטובר הגיעה אִמי לארץ-ישראל.

אחי הצעיר נשאר בארכנגלסק [ליד הים הלבן], ואחר כך החזירו אותו לוולוגדה יחד עם אנשים נוספים. בזמן שנמצא בסירה, זרקו אותו החיילים הרוסים למים כי היה יהודי. הוא לא ידע לשחות וטבע. אחר כך הגיע מסמך לרפלובקה, העיירה שבה גויס לצבא האדום, ולפיו הוא נפל בעת מילוי תפקידו. ראש העיר, שמו היה בס, מסר לי את המסמך. בזמן שהייתי כבר בארץ-ישראל, ה-נקו"ד המשיך לחפש אחריי ברוסיה. לכן פחדתי לנסוע לרוסיה. היה לי חבר שנסע לרוסיה, נעצר ונכלא לעשר שנים.

בקיבוץ משמר הים פגשתי אנשים מבני-עירי שהגיעו לארץ-ישראל לפני המלחמה. היו ביניהם צבי וטון ומוישה קמינסקי (סלע). הלכתי לרפת לפגוש את צבי וטון והתחבקנו. בעיירה היינו שכנים, דלת ליד דלת. אִמו נהגה להיכנס לביתנו ולאפות חלות. הוא עבד אצל אבי. צבי יעץ לי לא להישאר בקיבוץ. נסעתי לקרובי משפחה בתל-אביב, והם סידרו לי עבודה בחברת החשמל. קרוב משפחה אחר שלי, מי שהיה הסנדק שלי כשנולדתי, מצא לי אחר כך עבודה בחברת הדלק "של". הוא גם ליווה אותי לחופה כאשר התחתנתי. במלחמת השחרור התגייסתי לחטיבת "גבעתי", ואחר כך הועברתי לחיל האספקה.

בשנת 1953 נשאתי לאישה את בחירת ליבי חנה לבית ברזוב מהעיירה אלכסנדריה שבווהלין. אף היא ומשפחתה ניצולי שואה. הקמנו משפחה ולנו שני ילדים- בן ובת. הבן הבכור יוסי נשוי לאֶלִין ולהם נולדו שלושה בנים, ששניים מהם משרתים כעת בצה"ל. יוסי שירת בצה"ל בקבע והשתחרר בדרגת סא"ל בשנת 1998. הבת ליאורה נישאה לאבי זאבי, מהנדס מחשבים במקצועו. ליאורה היא בוגרת הפקולטה לאומנות ובעלת גלריה בתל-אביב. להם שני ילדים- מיכל ששרתה כקצינת חינוך וגיל, המשרת היום כקצין בצה"ל.

אחרי שהשתחררתי מהצבא הוצבתי במילואים בחטיבה 4 (קרייתי) בתפקיד של חובש. במלחמת ששת הימים הייתי יחד עם אלוף משנה שמואל גונן (גורודיש), מפקד חטיבה 7. במלחמת יום הכיפורים הייתי ביחידה של חיל הרפואה ברמת הגולן בתפקיד של חובש. התחלתי להקים תחנת דלק בכוחות עצמי ועשיתי הסכם עם "אסו". כיום אני בעל תחנת דלק באזור תל-אביב המסונפת לחברת דלק.

חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי(לבית ברש)

בלובלין לא היה לנו לאן לפנות. אדם פנה אלינו ברחוב ושאל אותנו אם אנחנו יהודים. משהודינו בכך, יעץ לנו לא ללון בפארקים, כי הפולנים רוצחים בלילות את היהודים. הם חוששים, שהיהודים יבקשו את רכושם בחזרה. הוא הציע לנו חדר קטן עם מטבח בקומה החמישית, ללא מים וללא חשמל. כל יהודי שפגשנו ללא מקום לינה, הוזמן על ידינו ללון באותו חדר פצפון. מדי לילה הייתה רצפת הדירונת מכוסה באנשים. את הצרכים עשינו בדלי, שעמד בפינת החדר. כל מי שנזקק לדלי, נאלץ לדרוך על אחרים. היינו חייבים לעזור האחד לשני.

איש קשר של הבריגדה פגש אותנו ואמר, שהוא שולח קבוצה לקרקוב. התייצבנו בתחנת הרכבת. שם הולבשו ארבעה מחברינו במדים של הצבא הרוסי, נתנו להם אישורים, שהם מובילים אסירים שבויים. בקרקוב שהינו כחודשיים בבתים נטושים. קיבלנו שם שמות ותעודות. בעזרת הג'וינט והבריגדה הגענו לבודפשט, שם שהינו באופן לא-חוקי שלושה ימים. משם נסענו לגבול עם אוסטריה, במטרה לעבור את האלפים כדי להגיע לאיטליה. הגענו לכפר על גבול אוסטריה ואיטליה. אנשי הבריגדה קיבלו את פנינו בחום ובשימחה, אפשרו לנו לנוח מספר ימים. משם העבירו אותנו לגרץ שבאוסטריה. נאסר עלינו להסתובב לבד או להראות הרבה בחוץ. אפילו לחדר האוכל הלכנו בקבוצות קטנות כדי שלא להתבלט.

באחד הלילות יצאנו לעבר הגבול. נאמר לנו להתנהג כאלמים, לא לענות על אף שאלה. המעבר באלפים היה קשה ביותר. היה קור מקפיא. שקענו בשלג העמוק. העליות והירידות היו תלולות וקשות ביותר, אבל תמכנו זה בזה ולא וויתרנו על אף אחד. באחד המקומות נתקלנו בחיילים עם כלבים. היינו בטוחים שזה סופנו, אבל אנשי הבריגדה שיחדו אותם והם אפשרו לנו להמשיך בדרכנו.

כשירדנו מהאלפים ליד לנקוביצה, ראינו לפנינו צריף. פתחנו את הדלת ומצאנו שולחנות ערוכים בכל טוב. קצין אנגלי נכנס מלווה בשני חיילים. הם החלו לדבר בעברית וסיפרו על הבריגדה ועל תפקידם בהצלת יהודים. התרגשנו לשמוע שהם יהודים מארץ-ישראל. כששמענו שאנחנו חופשיים וכי אין לנו ממה לפחד יותר, פרצה השמחה מתוכנו. משם העבירו אותנו לבולוניה ולמודנה. בתחנות שלאורך מסילת הרכבת חיכו לנו נזירות עם כדים גדולים של פסטה ברוטב עגבניות.

יהודה, רגינה, שמוליק ואני, ביחד עם שני זוגות נוספים, הגענו עם ערב לרומא. השעה הייתה מאוחרת ולא היה לנו היכן ללון. מישהו שלח אותנו לקומה השמינית באחד הבניינים, בה גרה משפחה רוסית ולה שני חדרים להשכרה. בת המשפחה דיברה איתנו ברוסית. אביה היה הבמאי של התיאטרון ברומא. בבוקר יצאנו למחנה שבו נמצאו פליטים יהודים. נשארנו ברומא חודש ימים. יכולנו לנסוע חינם בחשמליות וסיירנו בכל מקום מעניין ברומא.משם העבירו אותנו לעיר בארי ומשם למחנה פליטים סנטה מרי. שהינו שם כמה חודשים. העוני בו חיו האיטלקים היה מחריד. מדי פעם נתנו להם מעט מן השימורים שקיבלנו.

באיטליה שהינו כחצי שנה. בסופה של התקופה נפוצה שמועה, שהמלכה אליזבט שלחה אוניה שתביא לארץ-ישראל נשים בהריון וכן ילדים שהוצאו ממנזרים. כל הצעירות במחנה ניסו להכנס להריון. בזכות ההריון שלי עם בתי הבכורה חסיה קיבלנו סרטיפיקטים (רשיונות לעלייה).

כשהגיע הזמן לעלות לארץ, הובילו אותנו במשאיות לנמל טרייסט. שם עלינו על האוניה "המלכה אליזבת" והפלגנו לחיפה. ההפלגה הייתה קשה. כשראינו מרחוק את חיפה הרגשנו שבאנו הבייתה.

החיים בארץ היו קשים מאוד. כאשר בתי הבכורה חסיה הייתה בת שלוש וחצי ושושנה הצעירה הייתה בת חצי שנה, נפטר יהודה על שולחן הניתוחים מאולקוס קשה. נשארתי עם שני ילדים ללא פרנסה. התחלתי לעבוד בניקיון בקופת חולים. כעבור זמן נישאתי שנית. מנישואים אלה נולדו אהובה ואבי. הילדים גדלו באהבה רבה. בשנת 1964 נפטר בעלי השני, אליהו. אחריו סירבתי להנשא פעם נוספת.

במהלך השנים קיבלתי תפקיד של מנהלת משק במרפאה אזורית, אותו מילאתי עד צאתי לגמלאות.

כיום אני סבתא לאחד עשר נכדים ובינתיים- שבעה נינים. כל ילדי למדו, בנו בתים מלאי שמחת חיים. הם שומרים על קשר ביניהם והעיקר-שומרים עלי ומרעיפים עלי אהבה רבה. כשאני מסתכלת על משפחתי, אני יודעת שניצחנו.

יעקב (אליושה) צביבל

עזבנו את קאמין-ק ומיהרנו להגיע לרובנה. היהודים הראשונים שנתקלנו בהם בהגיענו לעיר הִפנו אותנו מיד לרחוב קלינין מספר 30. אפשר לומר שבאותם הימים הפכה הכתובת הזו למרכז החיים הציבוריים היהודיים בחבל ווהלין ובפולסיה, ואפילו מעבר להם. האחים אברהם ואליעזר לידובסקי - מוצאם היה מברנוביץ' שברוסיה הלבנה, והם פעלו עם הפרטיזנים ביער קוחוב - היו הראשונים שנרתמו לעבודה ציבורית למען שארית הפליטה שבעיר. הם הכשירו למגורים דירה עזובה ויצאו לחוצות העיר לחפש יהודים. הדירה הפכה לבית-ועד עבור כל אלה שנרתמו בעול העבודה הציבורית למען שארית הפליטה. כאן הועלו לראשונה רעיונות בדבר הצורך בארגון השרידים, הפנייתם לאפיק שראשית יוציאם אל מחוץ לשטחי פולין ואחר כך לארץ-ישראל. עד מהרה התגבשה סביב האחים לידובסקי קבוצת פעילים; ביניהם היו פאשה רייכמן ורעייתו דורקה, משה הימלפרב ואחרים. שליחים מווילנה באו והביאו עמם מונח חדש לציון התנועה הזו – "הבריחה". באופן מפתיע היו רעיונותיהם ותכניותיהם של הווילנאים זהים בכול לאלה של הרובנאים. כך עלה רעיון "הבריחה" בו-זמנית בשני מוקדים, בווילנה וברובנה.

אברהם לידובסקי ואבא קלורמן יצאו לצ'רנוביץ', בירת בוקובינה, כדי לבדוק את אפשרויות המעבר דרך גבול רומניה. הם קיוו להיעזר ברופא יהודי ושמו דאובר; הלה חי עם משפחתו בצ'רנוביץ', והיו לו קשרים טובים עם האוכלוסייה המקומית. הרופא קיבל אותם בחמימות, הזמין אותם להתארח בביתו וביקש לדעת הכול על חייהם של הניצולים בחלקי פולין המשוחררים. הוא התעניין בכל פרט בנוגע לפעילותם ולתכניותיהם, והבטיח לעזור ככל שיוכל.

אבא קלורמן הכיר בצ'רנוביץ' נערה שחרחורת חיננית - תושבת העיר ושמה זיסל , מי שעתידה להיות אשתו ושותפתו הנאמנה בכל פעילויותיו. הזוג הצעיר החליט להמשיך לרומניה ולבדוק על בשרו את סדרי המעבר בגבול. אברהם לידובסקי חזר לרובנה עם הבשורות הטובות על אפשרויות להמשך הפעילות בצ'רנוביץ'. אליעזר לידובסקי, ראש הפעילים בעיר, החליט לשלוח מיד שני אנשים לצ'רנוביץ' כדי שיארגנו בהקדם נקודת מעבר לרומניה דרך הגבול. אני נבחרתי להיות אחד מהשניים. קיבלנו על עצמנו את המשימה בהתלהבות רבה. אברהם ואליעזר לידובסקי הדריכו אותנו מה עלינו לעשות וכיצד לפעול. הם ציידו אותנו בכתובתו של ד"ר דאובר - האיש שהיינו אמורים לפנות אליו מיד עם הגיענו לצ'רנוביץ', כי הוא אשר יושיט לנו את מלוא העזרה וינחה אותנו בצעדינו הראשונים.

שליחות בצ'רנוביץ'

עזבנו את רובנה בראשית ספטמבר 1944. הגענו לצ'רנוביץ' וראשית דרכנו הייתה לביתו של ד"ר דאובר. מספר שנים לפני המלחמה עבר הד"ר דאובר לצ'רנוביץ' יחד עם בני משפחתו, פתח מרפאה ועד מהרה יצאו לו מוניטין של רופא מעולה. כפריים מהסביבה ועירוניים מכל שכבות האוכלוסייה שיחרו לפתח מרפאתו. בהגיענו לביתו נדהמנו למצוא משפחה יהודית חיה כתמול שלשום. זוג ההורים, הבת ואפילו הוריו הקשישים של הדוקטור יצאו בשלום מהשואה. ד"ר דאובר קיבל אותנו בשמחה רבה. פניו הביעו צער עמוק למשמע סיפורנו, אם כי גורל היהודים בפולין היה ידוע לו. רצח היהודים בצ'רנוביץ' החל בשלב מאוחר, סמוך למועד השחרור, והודות לכך ניצלו מרבית היהודים שם. אחרי שהביע את מלוא הערכתו לשליחותנו והציג את עצמו כציוני בכל נפשו ומאודו, שאל הד"ר דאובר במה יוכל לעזור לנו. ביקשנו רשיון לשהייה בעיר, עבודה, מקום מגורים, קשר אל תושבים מקומיים מהימנים (כאלה אשר יוכלו לשמש לנו מורי דרך אל הגבול), אמצעי תחבורה ומקום שנוכל לשכן בו את הקבוצות אשר תגענה מרובנה לפרקי זמן קצרים. ד"ר דאובר רשם לפניו את בקשותינו אחת לאחת וטיפל בהן במהירות. הוא שכר חדר עבורנו וסידר לנו עבודה ברכבת כעוזרים לנהג קטר. הרכבת היתה אמורה להביא אותנו למחוז חפצנו, אזור הגבול. ממש לא האמנו למזלנו הטוב.

שיגרנו מברק לאליעזר לידובסקי; בלשון סתרים, כפי שסוכם בינינו, הודענו לו כי אפשר להתחיל לשלוח אנשים לצ'רנוביץ'. בינתיים הכרנו עוד מספר יהודים במקום, וביניהם היה זוג צעיר - בובי ברש ורעייתו. בובי היה מומחה בזיוף תעודות וחותמות, והוא תיווך בינינו לבין האיכרים שפרנסתם הייתה על הברחת סחורות דרך הגבול. לא היה קשה למצוא בין מבריחי הסחורות כאלה שיסכימו להעביר גם אנשים מעבר לגבול תמורת תשלום.

כמעט מדי יום נהגנו לבקר בביתו של הד"ר דאובר. היינו מדווחים לו על כל צעד שעשינו ומשתפים אותו בהצלחותינו ובקשיינו כאחד. תמיד שמח לקראתנו ולעולם לא שבע מלשמוע את סיפורינו על מעללינו כפרטיזנים. קבענו אִתו כי האנשים שיגיעו מרובנה יפנו קודם אליו, ואני אגיע לביתו כדי לקבלם ולהעבירם לאן שצריך. הסידורים שנקבעו בינינו פעלו כמתוכנן, והקבוצות החלו להגיע ולעבור בשלום את הגבול לרומניה.

בסוף אוקטובר 1944 הגיעו אלינו לצ'רנוביץ שני שליחים מווילנה – רוז'קה קורצ'ק וד"ר שמואל אמרנט. רוז'קה הייתה בדרכה לשליחות, שליחות שנועדה להביא אותה ארצה מוקדם ככל האפשר; היא ביקשה לעבור את הגבול בעזרתנו. הד"ר אמרנט ביקש לאסוף מידע על אפשרויות המעבר לרומניה גם עבור קבוצות שתגענה מווילנה. רוז'קה קורצ'ק התעכבה כמה ימים בצ'רנוביץ'; לאחר שהגיעה קבוצה מרובנה - צירפנו אותה אליה, והם עברו בשלום את הגבול. ד"ר אמרנט חזר לווילנה דרך רובנה, מצויד באינפורמציה על אודות הפעילות במקומותינו.

העברנו ארבע קבוצות דרך הגבול, וכולן הגיעו בשלום לרומניה. העבודה כעוזר לנהג הקטר הייתה קשה, והמתח בעבודה המחתרתית שלנו היה רב. לא אחת דיברנו בינינו, חברי שמריהו ואנוכי, כי הגיע הזמן שגם אנחנו נתקדם דרומה.

הודענו לאליעזר לידובסקי ברובנה כי ברצוננו לעבור לרומניה ומשם לארץ-ישראל, ולכן אנו מבקשים ממנו לשלוח אנשים כדי למלא את מקומנו. כמו כן ביקשתי למסור לאחי שלמה ולאלקה קורזש כי אם ברצונם לעבור לרומניה, עליהם להזדרז ולבוא אליי לצ'רנוביץ'. לא רציתי שגבול יחצוץ ביני לבין אחי אחרי כל מה שעבר עלינו.

בינואר 1945 הגיעה אלינו קבוצה גדולה מרובנה, רובם פרטיזנים לשעבר. ביניהם היו אחי שלמה, אלקה קורזש, דב ואייזיק אוורוך ועוד כמה מהחברים הקרובים. פיזרנו את האנשים בדירות שעמדו לרשותנו והכנו את כל הדרוש ליציאה לגבול. אחרי יומיים עזבנו את צ'רנוביץ'. בשעות הערב התאספנו כולנו בקרבת הגבול. שלג כבד כיסה את האדמה והקור היה עז. אחרי שנמסרו ההוראות ומורה הדרך נתן את האות, התחלנו לצעוד. פתאום נפתחה עלינו אש. האנשים נשכבו בשלג. אחד נפצע פצעים קלים והיריות פסקו. שכבנו זמן מה בתוך השלג מבלי לנוע. אחר כך קמנו והתאספנו בחורשה ודנו במצבנו. החלטנו לחזור לצ'רנוביץ'.

האכזבה והמתח הכבידו עוד יותר על ההליכה בשלג העמוק. חזרנו לצ'רנוביץ' עם שחר. האנשים התפזרו למקומות הלינה שעמדו לרשותנו ולדירותיהם של חברים ומכרים. אני החלטתי לא לחזור לדירה שהתגוררתי בה, כי חשתי שאורבת לי סכנה. מסרתי לאנשים היכן אפשר יהיה למצוא אותי בשעת הצורך ופניתי לדירתם של מכרים. כשהגעתי לדירה כבר קדחתי מחום. כנראה הצטננתי בעת השכיבה בתוך השלג. לקראת הצהריים עלה החום. הרגשתי רע מאוד. ביקשתי משתי הבחורות שאירחו אותי בדירתן, אסתר (פירה) ואלקה, לקרוא לד"ר דאובר. הבחורות חזרו יחד אִתו, והוא נתן לי תרופה להורדת החום.

ד"ר דאובר נפרד ממני, והבחורות יצאו ללוותו. אחרי שעברו כברת דרך, אמר להן כי עליו לבקר חולה הגר בסביבה ופנה לדרכו. הן נפרדו ממנו בקרבת תחנת המשטרה של ה-נקו"ד. הבחורות חזרו לדירה מבלי שייחסו חשד כלשהו להיעלמותו הפתאומית של הד"ר דאובר. אנשי נקו"ד הגיעו לדירה והתחילו לערוך בה חיפוש. בינתיים התחילו להגיע לדירה חברים מהקבוצה הבאה שעמדה לעבור את הגבול. הם באו לבדוק אם ננסה שנית לעבור את הגבול עם רדת החשֵכה. אנשי ה-נקו"ד פתחו את הדלת לכל הבאים, הכניסו אותם פנימה, בדקו תעודות ולא התירו להם לעזוב את הדירה. כך התאספו בדירה כמעט כל החברים שלי. לשאלות השוטרים "לשם מה באו לכאן," ענו כולם כי באו לביקור חולים והציגו את עצמם כחבריי לנשק בשורות הפרטיזנים.

הם רצו לקחת אותנו למעצר, אך כשיצאנו לרחוב התפזרנו כולנו לכל הכיוונים והשתדלנו להיבלע בתוך זרם עוברי האורח. אנשי ה-נקו"ד התחילו לרדוף אחרינו וירו באוויר. פניתי לרחוב צדדי, עקפתי גוש בתים ויצאתי שוב לרחוב הראשי. הלכתי לתומי כאילו אני אחד מעוברי האורח ברחוב. בראשי הקודח מחום התרוצצו מחשבות. לא הצלחתי להתרכז ולחשוב על תכנית פעולה. לא היו בידי תעודות וגם לא כסף; השוטרים החרימו הכול. פתאום מצאתי את עצמי בקרבת בית מוכר. אימצתי את זיכרוני ונזכרתי כי שם מתגורר חבר שלי, בחור ורשאי ושמו מיליו בייגלמן; הוא גר בביתה של חברתו, ילידת צ'רנוביץ'. נכנסתי פנימה. חברתו של מיליו פתחה את הדלת. הוא לא היה בבית. הנערה הבחינה מיד כי אני מתוח ומבוהל. תיארתי בפניה בקצרה את מצבי. לתדהמתי היא התחילה להתייפח ולהתחנן שאעזוב את ביתה. היא פוחדת להסתבך עם השלטונות. גופה הצנום ממש רעד מפחד. התחלתי לרחם עליה ושכחתי מהצרות שלי. יצאתי החוצה. מרוב ייאוש התבהרה מחשבתי. בקרבת מקום נמצאה גם אחת הדירות ששכרתי עבור החבר'ה. באותה הדירה השתכן אחי שלמה יחד עם שני חברים בני-עירנו. ברחוב לא הורגשה תכונה מיוחדת; כנראה נמשך המרדף אחרינו בחלק אחר של העיר. החשתי את צעדיי, ובתוך מספר דקות כבר הייתי בדירה.

נכנסתי מיד למיטה. הרגשתי רע, ממש לא הייתי יכול לעמוד על רגליי. חלפו כמה שעות. נשמע צלצול בדלת. לחדר נכנס אחי שלמה בליווי ארבעה אנשי נקו"ד. הם תפסו אותו ברחוב, חקרו אותו בתחנת המשטרה, ואחר כך אמרו לו כי הם לוקחים אותו לביתו על מנת להצטייד בבגדים ובחפצים אישיים; אלה יהיו נחוצים לו, כי ישאירו אותו במעצר. הם דחפו אותנו לעבר הדלת. בחוץ חיכה רכב אסירים מסורג. הכניסו אותנו פנימה והביאו אותנו לתחנת המשטרה. מאותו רגע התחילה מסכת ארוכה של משפט והגליה לוולדיווסטוק, מרחק 12,000 קילומטרים מצ'רנוביץ'. בזכות מאמציהם של אנשי "הבריחה", ורק לאחר תלאות שנמשכו חודשים רבים, הצלחתי במארס 1946 לצאת לחופשי .

יצחק צ'רטוק ז"ל

נולדתי ב-1913 בעיירה קאמין-ק לאבי צבי הרשל צ'רטוק ולאִמי רוזה לבית לנדברג. אִמי אף היא מהאזור. אני הבן הבכור; אחריי נולדו אסתר, יהודה, טייבל (טובה) יונה, שרה, דבורה וציפורה. אבא היה רצען במקצועו ומכר ציוד לסוסים וכלים לחקלאים. עבדתי יחד עם אבא. למדתי בבית-ספר עברי, 'התחייה'. אחיותיי למדו בבית-ספר פולני; ביום השני ללימודיי בבית הספר הפולני קרא לי גוי: "ז'יד!" ואני הכיתי אותו בפרצופו. אחר כך המורה הושיבה אותי על הברכיים מול הצלב. אבא הבין כי איני יכול להישאר שם, ועברתי לבית הספר 'התחייה'.

היה לנו בית גדול. חצי ממנו היה מושכר על ידי פלצ'ר (ספר/גלב) אוקראיני - ידיד היהודים אשר טיפל בכל האוכלוסייה היהודית שבעיירה. אשתו הייתה מיילדת ויילדה את כל הילדים היהודים. פרנסתנו הייתה טובה ובכבוד בהשוואה לאחרים. אחי יידל למד שנים רבות בישיבות פינסק ורוז'נוי. לא שֵירתּי בצבא הפולני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתי בן 26. בזמן שלטון הסובייטים בעיירה גויסתי לצבא האדום והשתתפתי בקורסים של הגנה אווירית (נ"מ). שוחררתי מהצבא האדום כמה חודשים לפני שגרמניה תקפה את ברית-המועצות. עם ההתקפה גויסתי שוב; הייתי מוצב ביחידת נ"מ שנערכה במקום גבוה בקאמין-ק. לאחר שעזבו הרוסים, ברחתי הביתה ולקחתי אִתי מהצבא כמה רימוני-יד ונשק.

בזמן השלטון הגרמני עבדתי במקצועי יחד עם אבא ועם בעלי מקצוע נוספים, ושירתנו את האוכלוסייה המקומית ואת הגרמנים. ב-1 ביוני 1942 הוקם הגטו. באקציה הראשונה ב-10 באוגוסט 1942 נרצחו אחותי טובה, בעלה ושני ילדיה. אחותי רייזל נרצחה כמה שבועות לפני כן על ידי שוטר אוקראיני. כל היתר נשארו בחיים והמשכנו לעבוד. אחותי שרה השיגה ניירות אריים וברחה מהגטו יחד עם חברה, רבקה אינגברג מסוסיצ'נו. בדרך הן נתפסו כנראה, ועד היום לא נודע לי גורלה בוודאות. החברה שהייתה אִתה הצליחה לברוח לגרמניה, והיא לא ידעה מה קרה לאחותי.*

עם החיסול הסופי של הגטו ב-2 בנובמבר 1942 נשארנו במקום מחבוא בתוך הגטו, בעליית הגג (הבוידעם) שבביתו של הדוד צלי (בצלאל). שם היינו יחד – הוריי, אחי ואני. היו שם גם אנשים נוספים ממשפחת דודי ודודתי. בלילה ברחנו - אני, אחי ואנשים נוספים - והחלטנו ללכת בכיוון יערות נוויר-ווטלה. לפי השמועות היו שם פרטיזנים. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות בדרך הגענו ליער. הלכנו רק בשעות הלילה. באזור מצאנו יהודים ניצולי הגטו והבנו כי אין פרטיזנים באזור; להֵפך, ידוע היה שיש שם שודדים ורוצחים ההורגים בעיקר יהודים.

שלחתי את אחי יידל (יהודה) לגטו כדי להביא את ההורים. הרגל שלי הייתה נפוחה ולא הייתי יכול ללכת. מאז לא נודע לי מה היה גורלו ומה גורל המשפחה שבמחבוא. עברתי תקופה קשה בחורף של 1942–1943; נדדנו, התחבאנו, גנבנו אוכל ואיכשהו הצלחנו לעבור את החורף. נשארנו מתי מעט מבין אלה שהצליחו לברוח מהגטו עם חיסולו. בקיץ של 1943 קיבלו אותי ליחידת הפרטיזנים של סובורוב, יחידה שהשתייכה לבריגדה על-שם מולוטוב. היינו שנים-עשר יהודים בין הפרטיזנים ביחידה, וביניהם היו מקאמין-ק: אברהם ביבר ואחותו שרה ביבר (לימים וולודבסקי), דוד ופס'ל לרמן, בן-ציון מליק, ד"ר הוטניק – רופא כירורג - ואנוכי. היחידה מנתה כמאתיים אנשים - רובם ברחו מהשבי הגרמני, וכן היו בה אוקראינים מקומיים.

באביב 1944 היחידה עברה את החזית וגויסתי לצבא האדום. נשלחתי לחזית הבלטית השנייה. זכור לי שהייתי בווילנה שבליטא. נפצעתי בחזית, שלחו אותי לבית החולים, ריפאו אותי ושוב שלחו אותי לחזית. הייתי קצין נ"מ, אחר כך שֵירתּי בחיל רגלים ואחר כך ביחידת טנקים. בזמן הלחימה שאפתי מאוד לנקום את נקמת דמם של הוריי, והשתדלתי לעשות זאת בכל הזדמנות שהייתה.

בגמר המלחמה ברחתי מהצבא הרוסי שבגרמניה. הורדתי את המדים, עברתי לצד שבשליטת הצבא האמריקני ומשם הגעתי לאיטליה בעזרת תנועת "הבריחה". באוגוסט 1946 הגעתי לארץ כמעפיל על האנייה 'כ"ג יורדי הסירה'. האנייה נתפסה והועברנו לקפריסין. בארץ התיישבתי בפתח תקוה. עבדתי בחברת החשמל עד ליציאתי לגמלאות. ב-1953 נישאתי לאשתי, שיינדל שוורץ. הקמנו יחד משפחה. יש לי בן ושמו צבי, ובת ושמה יהודית. לבתי יש שני ילדים: הגדול שמו שמואל שי, והקטנה שמה שיר. השתתפתי פה בכל המלחמות.

יצחק נפטר בשיבה טובה ב- 3 באוקטובר 2005.

הינדה קוז'ושניק (לבית גבאי)

אני ילידת קאמין-ק. אבי מרדכי גבאי ואִמי לאה לבית אייזן היו מהכפר יזרקה. גרנו בבית שלנו, בית שהיה ענקי בגודלו. אבא השכיר את הבית לקיבוץ [הכשרה לקראת עלייה לארץ-ישראל]. הוא היה ציוני נלהב. היינו שישה ילדים בבית: ניסן הבכור (יליד 1915), אני הינדה (ילידת 1919), אחי ישראל (יליד 1922), אחותי חיה (ילידת 1923), אחי אריה לייבל, ואחותי זלאטה - בת הזקונים (ילידת 1930).

אבא היה סנדלר ופִרנס בכבוד את המשפחה. אני ואחי ניסן למדנו בבית הספר 'התחייה' שבעיירה, ושאר הילדים למדו בבית הספר הפולני. בנוסף לכך למדו אצל מורה פרטי, מורה אשר כונה: "דער לישקע רֶבֶּע" [כלומר, הרב מהכפר גלושא זוטא]. היו לי סבא וסבתא בכפר יזרקה, כחמישה קילומטרים מקאמין-ק; לכפר הזה נסעו יהודי העיירה כדי לנוח. בעיירה היו תנועות נוער מכל הסוגים: 'החלוץ', 'השומר הצעיר' ו'בית"ר'. כולנו במשפחה השתייכנו לתנועות נוער ציוניות; אחי הבכור ניסן היה בתנועת 'החלוץ', ואנוכי הייתי בתנועת 'השומר הצעיר'. אחי החלוץ עלה לארץ ב-1933 והתיישב בקיבוץ יגור. הוא התמיד לשמור על קשר אִתָנו ושלח לנו מכתבים וכסף.

בזמן השלטון הסובייטי בעיירה נהנו היהודים מחופש רב יותר. היה לי חבר מהתנועה במשך ארבע שנים, שמו היה יוסף סגל ז"ל. ב-1940, ביום האחרון של חנוכה, התחתנו ועברנו לגור אצל ההורים. יוסף היה בנאי במקצועו ומוכשר ביותר. הוא עבד עם אביו כחלק מקבוצה של בנאים שעסקו בבנייה בעץ בעיירה. לאחר שהרוסים באו לעיירה, הוא עבד כמנהל חשבונות של טחנת קמח. המשכנו להיות בקשרים עם חברי התנועה לשעבר, ובהם היה דב עמית (דרוג).

זיסל קלורמן

נולדתי ב-8 בינואר 1925 בסוצ'ווה, ובמשך חלק משנות ילדותי גרנו בבליצ'נה שבאזור בוקובינה. הייתי בתם הבכורה של יהושע זיו ליקוורניק וציפורה לבית הס; אחריי נולדו אחיותיי הינדה ופייגה-שרה (נספתה בשואה) ואחיי אלתר, פנחס (נספה בשואה) וחיים. אחי אלתר קיבל את שמו מפני שקודם לכן נפטרו שני בנים מיד לאחר לידתם; הוריי טלפנו לרב ושאלו אותו איזה שם לתת לילד כדי שיינצל מגורל מר. הרב אמר להם לקרוא לילד בשם אלתר ו"לפדות" אותו. אלתר קרוי היום אלי, תושב העיר מודיעין; הבנים שלו היו קצינים בצבא, ואחד מהם שירת כטייס והגיע לדרגת תת-אלוף. לאחר השואה נשארו בחיים הינדה, אלתר (אלי), חיים ואני. חיים ניצל מהשואה, הוסמך לרבנות והוא גר בבני ברק; נולדו לו חמש בנות, וכולן נשואות לבחורי ישיבה.

הסבים שלי היו תלמידים חכמים וחונכתי בסביבה חסידית. לפרנסתו עסק אבי במסחר, אבל למד תורה. ספגתי מהוריי ומהסבים והסבתות את אהבתי לתרבות האידיש ("יידישקייט") ואת ערכי החסד והצדקה של היהדות, ערכים אשר הנחו אותי תמיד.

משפחתי כולה גרה באותה הסביבה. באזור זה ישנה השפעה של תרבות גרמנית. עד 1918 האזור היה תחת שלטון האימפריה האוסטרו-הונגרית.

ב-1937 או 1938 היה פוגרום: הלכתי לביקור אצל אחד הסבים שגר בקרבת מקום. לפתע זרקו אבנים וכולם ברחו. אותי החביאו בין שתי דלתות, וכך הפורעים לא מצאו אותי. אני ראיתי והבנתי את מה שקרה. הייתי כבר בת 12–13.

זכור לי כי החיים היו יפים במקומות האלה. הייתי בת שלוש, ולא היה גן-ילדים; יחד עם בנים הלכתי ל"חדר" עד שהייתי בת שש. אחר כך התחלתי ללמוד חומש עם הבנים. היה לי רב מגליציה, והוא היה אומר לבנים: "הבת יודעת יותר מכם." בהמשך הלכתי לבית-ספר 'בית יעקב' . הוריי שכרו מורים פרטיים עבורי, ואלה לימדו אותי גרמנית ועברית. ידעתי עברית מאז שאני זוכרת את עצמי.

ב-1941 החלה מלחמת העולם השנייה מבחינתנו. עד לפרוץ המלחמה היינו תחת שלטון רומניה; הרוסים שלטו בבסרביה ובחצי משטחה של בוקובינה, ואז הגרמנים פלשו. הגרמנים סיפחו את השטח, וברדיו הורו לנו לעלות על הרכבת בתוך שלוש שעות. נאסר עלינו לקחת אִתָנו זהב ומתכות יקרות, ואיימו עלינו כי מי שיעשה זאת יוצא להורג. חיים אחי נולד בסוף 1938, והוא היה אז כבן שנתיים; היינו צריכים לשאת אותו על הידיים. לקחנו כמה חפצים והלכנו לרכבת. זו הייתה רכבת משא, והיו בה קרונות להובלת בהמות. ההורים שלי לא ידעו לאן לוקחים אותנו. אמרו כי מעבירים אותנו למקום אחר, מכיוון שמסוכן להישאר בסוצ'ווה. לאימא היו תכשיטים רבים. לקראת החגים - ראש השנה ופסח - נהגו לתפור בגדים לילדים. היו לי שמלות בעלות כתפיות מרופדות; בהן ובחגורה של החצאית החבאתי תכשיטים. ההורים לא ידעו דבר על כך, וממה שהחבאתי בדרך זו - חיינו חצי שנה. אחר כך העבירו אותנו למוגילוב: חצינו את נהר הדניסטר. לאחר יומיים-שלושה הגענו ברכבת למקום הנמצא בצד הרומני של הנהר, טרנסניסטריה. הכניסו את כל האנשים לבית-כנסת, ועל אחד מקירותיו כתב מישהו שהורגים את היהודים. במקום הזה נרצחו דודתי מצד אמי ובעלה שהיה מהעיר סיגט שבטרנסילבניה. הם ניצלו מפוגרום, ואחר כך זרקו אותם לנהר והם מתו.

לפנות ערב הגענו למקום שבעבר הייתה בו יחידת צבא. היה שם בניין ובו ארבע קומות, בניין שבעבר היה קסרקטין. אמרו לנו לעלות לקומה השלישית. עליתי. הדלקתי גפרור וראיתי אנשים מתים על הרצפה. שתי סבתות וסבא, בני למעלה משישים, ואחרים שלא היו יכולים ללכת - נרצחו מיד. בַּמקום היה מעין גטו; מסביב לבניין היו גדרות תיל, וחיילים רומנים שמרו על המקום. התחלתי לדבר עם אחד השומרים וביקשתי ממנו לתת לנו לצאת מהמקום הזה. הגעתי אִתו להסכם: הוא תמיד היה נמצא שם בלילה. הצלחתי לצאת משם ומצאתי חדר. בהמשך ניסיתי להוציא את ההורים, האחים, האחיות, הסבא והסבתא; אז באו אליי אנשים נוספים וביקשו שאוציא אותם. באחד הלילות הוצאתי את האנשים, והחייל אמר: "כל כך הרבה אנשים, הם יהרגו אותי." נתַנו לו כסף והגענו לחדר שהכנתי מראש. בחדר היו אנשים רבים, ונאלצנו לעמוד עד הבוקר.

נשארנו במוגילוב, והגטו הפך להיות קטן יותר. המקום היה תחת שלטון גרמנים ורומנים. האנשים חלו. הסבא והסבתא מצד אמי נפטרו - סבא נפטר שבוע לפני פורים, ואחרי פטירתו הסבתא התייאשה ונפטרה. הוריי ואני סבלנו ממחלת הטיפוס. לפני שחליתי, הצלחתי להביא תרופות לאימא ולאבא. אני הצלחתי להבריא ממחלת הטיפוס. ביום הראשון של פסח תש"ב, בשנת 1942, אבי נפטר. אחרי עשרה שבועות אימא נפטרה. בינתיים נפטרו ממחלות אחי פנחס ואחותי פייגה-שרה. אני נשארתי עם הילדים. בכל פעם הגטו נעשה קטן יותר. הלכתי למכור בבזאר את מה שנשאר לנו; היו שם אנשים בעלי הרבה כסף. הייתה במקום מאפייה גדולה. נכנסתי למאפייה ורציתי לקנות לחם, אך לא היה לי את הסכום הנדרש. גנבתי משם לחם. בזמנים מסוימים בישלתי ארוחה מתפוח אדמה ומים בסיר. הינדה, אלי וחיים היו אִתי. בעת שהייתי יכולה לקנות ביצה ופרוסת לחם, אז אכלנו כולנו.

בסוף 1943 או תחילת 1944 באה קבוצה של ראשי קהילות מרומניה כדי להוציא מהמקום יתומים בני 12 ומטה. לא לקחו ילדים מבוגרים יותר, כי היו יתומים רבים. אני הייתי כבר בת 18; הם באו לקחת את הילדים. אנשים רבים רצו לשלוח את הילדים שלהם, ולכן שמרה עליהם משטרה. במשטרה היו יהודים; דיברתי אִתם, והם אמרו לי שאי אפשר לשלוח את האחים שלי. שאלתי אחד מהם אם אוכל לראות את רשימת הנציגים. ראיתי כי רבים מהנציגים היו מהעיירה סֵקוּלֶן. זמן רב לפני המלחמה התגוררו בסקולן דודתי מצד אמי ובעלה; הבעל היה מוהל וחזן, והוא עבד שם כפועל. בעת שדודתי הייתה בהריון מתקדם, נסעה אמי אליה כדי לעזור לאחותה. איש זה נמצא בין הנציגים. אחרי מאמץ ממושך הצלחתי להגיע אליו; סיפרתי לו על הילדים ועל מצבנו שהיה איום ונורא. לאלי ולחיים הייתה בטן נפוחה מרעב. הוא הסכים לקחת את הילדים. היה יום גשום, ולי היו נעליים עם חורים בסולייה. הרצפה הייתה מעץ. למחרת האיש שלח לי נעליים חדשות, כי הנעליים שלי השאירו בוץ על הרצפה. לאחר שקיבלתי את הנעליים, השתכנעתי כי הוא באמת ייקח את הילדים. וכך אמנם היה - חיים ואלי נשלחו למשפחות מאמצות, מצוידים בסרטיפיקטים. לימים הגעתי לאיטליה, ואז נודע לי כי הם נשלחו באנייה לארץ. גיליתי כי הסרטיפיקט של הינדה נמכר תמורת כסף, והיא נשארה אצל המשפחה ברומניה; אחיי עלו לארץ. באותה העת לא ידעתי מי נשאר בחיים מבין בני המשפחה. סבתי מצד אבי נפטרה. בפסח תש"ד (1944) נכנסו הרוסים למקום, ואנחנו ניצלנו.

הרוסים לקחו גברים לצבא ונשים לעבודה. הצלחתי להגיע לצ'רנוביץ', ומשם הלכתי לנובוסליצה; בקרבת מקום נמצא הגבול, ואנשים עברו מהאזור שהיה בשליטת הרוסים לרומניה. הגעתי לנובוסליצה בערבו של יום שישי, והיו שם אנשים שחיפשו את קרוביהם. פגשתי שם בחור, והוא שאל אותי מהיכן אני. אמרתי לו כי אני רוצה לעבור את הגבול. הוא סיפר כי הוא שייך למשפחה גדולה אשר מעטים נותרו ממנה. הוא הכיר מישהו בעל עגלה רתומה לסוסים, ואותו האיש עסק בהעברת אנשים מצד אחד של הגבול לצדו האחר. אמרתי כי אינני נוסעת בשבת. הוא לקח אותי ביום ראשון. בגבול אמרו לנו כי עד למוצאי שבת הגבול היה פתוח. הוא אמר לי: "את הצלחת לשלוח את הילדים, ואת רוצה לראות מה קורה אִתם. היכן הוא האלוהים שלך?" הוא נתן לי את כתובתו.

אני נסעתי למקום אחר – הֵרְצָה; שם חיפשתי אפשרויות אחרות לעבור את הגבול. פגשתי אנשים נוספים. אישה אחת טענה כי היא יודעת להדריך אנשים כיצד לחצות את הגבול. אנשים אמרו כי שומרי הגבול סיירו קדימה ואחורה, ובזמן שהללו נעו אחורה - הם חצו את הגבול. חלק מהאנשים הצליחו לעבור את הגבול, חלקם נתפסו וחלקם התפזרו לכל עבר. שמענו יריות. מקום המגורים של המדריכה היה ידוע לי. למשפחתה היו אורווה ורפת. הגעתי לחצר ביתה וטיפסתי בסולם. עליתי לעליית הגג ודחפתי את הסולם כדי שיחשבו כי אין אף אחד בעליית הגג. הייתי עייפה מאוד, היה כבר לילה; כיסיתי את עצמי בקש ונרדמתי. חלמתי על אבא שלי; אף פעם לא האמנתי בחלומות. חלמתי כי אני אומרת לו: "אבא, אני בצרה גדולה." הוא אמר: "אל תדאגי, לא יקרה לך שום דבר." לפתע שמעתי קולות ברוסית, ומישהו הניח את הסולם כדי לטפס למעלה. מישהו עלה למעלה ואמר ברוסית: "אם יש מישהו - שייצא מיד, ואם לא - אני דוקר את הקש בכידון." הוא לא מצא דבר וירד. בבוקר קמתי ושמעתי תנועות של אדם. הייתה זו הילדה של המדריכה. היא אמרה שאימא שלה ברחה, וכעת היא (הבת) תסגיר אותי למשטרה. אמרתי לה: "אם תלכי, אני אספר מי הייתה המדריכה. אתן לך שמלה אחת מהשתיים שאני לובשת." היא השתכנעה, וביקשתי ממנה להראות לי לאן ללכת. נשארתי בהֵרְצָה וחשבתי על דרך אחרת לעבור את הגבול. לא הייתה לי ברֵרה - מי שנתפס נשלח לכלא לכמה שנים.

החלטתי לנסוע לצ'רנוביץ'. בצ'רנוביץ' מצאתי את משפחתו של הבחור שניסה לעזור לי לעבור את הגבול; שמו היה חנינא שטרוסברג. משפחתו הייתה מבסרביה, והם קיבלו אותי יפה; אביהם היה חביב אליי אף יותר מאשר לשאר בני המשפחה. הבנות עבדו, והייתה ברשותן תעודה שאפשרה להן לנוע באופן חופשי. ידיד שלהם היה מורה לעברית לפני המלחמה; הוא חזר למקום ושמח מאוד לפגוש מישהו המדבר עברית. עברו שבועות וחודשים, ואני התחלתי לחפש מדריך שיעזור לי לעבור את הגבול. באחד הימים בא המורה לבית. הוא ידע כי לא הצלחתי לעבור את הגבול, וסיפר כי לצ'רנוביץ' הגיע ציוני גדול שהיה פרטיזן. הפרטיזן לשעבר ארגן קבוצה של יהודים במטרה להוציא אותם מפולין ולעלות לארץ-ישראל. הדרך הייתה להעביר את האנשים מפולין לצ'רנוביץ', ומשם לבוקרשט. המורה לעברית הציע לי להיפגש עם הפרטיזן. מר שטרוסברג אמר לי: "אל תעשי זאת." הוא חשש כי לפעמים אירע שאנשים הבטיחו עזרה, ואחר כך מסרו את האנשים לשלטון המקומי. אני אמרתי: "הגויים לא תפסו אותי, ואם אני יכולה לעזור ליהודים - למה לא?" זכור לי שהדברים קרו בהושענא רבא, בסתיו של 1944.

הפרטיזן, שמואל אבא קלורמן שמו, היה בחור נאה. בדרך כלל קראו לו "אבא". בשניים מהכיסים שלו היו בקבוקים של וודקה. הוא סיפר לי כי יצא ליערות והוא בן שמונה-עשרה, ובתוך זמן קצר נעשה למפקד קבוצה בפרטיזנים. אני דיברתי אִתו בגרמנית. אחר כך הוא אמר לי: "מדוע לא דיברת באידיש? שברתי את השיניים בגרמנית." הלכנו לאחד מהאנשים שהייתי בקשר אִתו ביחס לחציית הגבול. אביש אמר לי כי הוא נוסע בחזרה לפולין, והוא ידבר עם האנשים. הוא נסע לעשרה ימים. אחר כך חזר ואמר כי התארגנה קבוצה המתכננת לצאת לדרך. היו להם קשיים להוציא אנשים נוספים מפולין.

בצ'רנוביץ', לפני שיצאנו לדרך, אבא הביא לי זוג מגפיים שקנה מקצין רוסי. הוא עצמו היה לבוש במדים של חייל רוסי. חשבנו להתחבא במכל מים של קטר כדי לעבור את הגבול. ארגנו קבוצה בצ'רנוביץ' ועברנו את הגבול. המדריך שלנו ברח כאשר שמע יריות, והשאיר אותנו לבד ביער. הלכנו ברגל במשך כל הלילה. לא ידענו בדיוק היכן נמצא הגבול. מכיוון שאבא היה בפרטיזנים וידע איך להתקדם ביער, הגענו מוקדם בבוקר למקום יישוב. היה שם בית קטן ועליו מזוזה. אני כבר לא יכולתי ללכת, ואבא לקח אותי על הידיים. בבית הקטן הייתה משפחה יהודית. ביקשנו תה ומקום לנוח. אחר כך קמנו והלכנו לעיר הסמוכה, דורוהוי.

בדורוהוי עמדנו לצחצח את המגפיים, ופתאום ראיתי מישהי מוכרת לי. הייתה זו דודתי פייגה, אחותו של אבי. היא סיפרה לי על מה שקרה לה, ונודע לי כי היא ומשפחתה היו במקום אחר בטרנסניסטריה. היא סיפרה לי שאחותי נמצאה אצל דודה אחרת בדורוהוי, וכי בעוד כמה ימים יבוא הדוד וייקח אותם לסוצ'ווה. סיפרתי לה על אביש והכרתי ביניהם. החלטנו שאני אסע לסוצ'ווה לראות את אחותי, ואביש ייסע לבוקרשט. ביני לבין אביש נוצר קשר טוב; נדברנו לערוך חתונה ליד הכותל המערבי בירושלים. הדודות שלי אמרו כי אנחנו משפחה אריסטוקרטית, ולא יעלה על הדעת שאני אתחתן אִתו. נסענו יחדיו לסוצ'ווה ואחרי שבועיים התחתַנו. לאחר נישואינו נסענו לבוקרשט.

הוא התחיל לפעול במסגרת האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) ובמסגרת עלייה ב' (עלייה בלתי חוקית לארץ-ישראל). בבוקרשט קיבלנו סרטיפיקטים (רשיונות עלייה) כדי שנוכל לנסוע ארצה באופן גלוי וללא פחד. אביש הכיר את מנחם בגין והיה חבר 'בית"ר' לפני המלחמה. עוד בהיותו נער בקאמין-ק היה ברשותו אקדח. הוא ברח מהגטו בקאמין-ק ליערות יחד עם שלושה חברים. הארבעה יצאו מהגטו רק עם אקדח אחד, האקדח שהיה ברשותו של אבא. השלושה שהצטרפו לאבא היו שלושת האחים צביבל, וביניהם יעקב (אליושה) . נודע להם כי לגוי אחד יש נשק. הם הכינו רובה דֶמֶה ממקל, וכך האיכרים חשבו שיש להם נשק; לכן הצליחו להוציא את הנשק מאותו הגוי. הם הצטרפו ליחידה שהיו בה פרטיזנים רוסים ויהודים. ליד יחידת הפרטיזנים הם הקימו מחנה משפחות, ובו נאספו נשים וטף וגם גברים שלא נלחמו. מספרם הגיע למאתיים וחמישים יהודים.

הגענו ביחד לבוקרשט. אחרי חצי שנה היו בבוקרשט הרבה קיבוצים, קיבוצים שהתארגנו לעלייה לארץ. התברר לי כי לאבא נשארה בת-דודה (מאשה וולפסטאהל לבית דרייצין ) שהוא הציל בזמן היותו בפרטיזנים. באותה העת היא הייתה בבוקרשט, וגם אחותי הייתה שם. נתַנו לבת-דודתו ולאחותי את הסרטיפיקטים שלנו.

הדוד שלי סידר לאבא תעודה, ובה נרשם כי הוא הגיע לרומניה ב-1939. בא רוסי וביקש לראות תעודות זהות. הראיתי לו את התעודה שלי, והוא אמר כי היא בסדר. על אבא אמר שהוא עריק. אבא ענה לו רק בפולנית, כאילו אינו יודע רוסית. לאבא היה בכיסו את האקדח שהוא יצא אִתו לפרטיזנים. לי הייתה חליפה כחולה בעלת כיסים גדולים; הוא הצליח להגניב את האקדח לאחד הכיסים שלי. ברשותו של אבא נמצאו מסמכים, ואותם הוא לא יכול היה להעביר. נאלצנו ללכת עם אותו רוסי. במרחק של מאה מטרים מהמקום שהמפקד הרוסי היה בו, אמר לו אותו אדם שבדק אותנו: "אינני רוצה להיות אחראי לכך שתלך לכלא." הוא לא היה יהודי, אבל נתן לנו ללכת.

אבא לבש מעיל עור ומגפיים, מן הסוג שהיה מקובל ברוסיה. מצאנו בבוקרשט חדר. באחד הימים יצאנו למסעדה ואכלנו. אבא ראה את אחד ממפקדיו לשעבר בפרטיזנים, לבוש מדים וענוד בכל הדרגות. הוא הלך אליו ואמר לו: "אני במשימה חשאית. תעמיד פנים שאתה לא מכיר אותי." הקצין הגבוה קיבל את הדבר, וכך ניצלנו שוב. היינו בבוקרשט מדצמבר 1944 ועד לאחרי שביתת הנשק שסיימה את המלחמה במאי 1945.

הגענו למסקנה כי יהיה לנו קל יותר לצאת מאיטליה. יצאנו לאוסטריה, ומשם לאיטליה. האיטלקים החזירו לי את האמון בבני-אדם. בגבול שבין אוסטריה לאיטליה פגשנו לראשונה את אנשי החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל), יחידה הידועה בכינויה "הבריגדה היהודית". זכורים לי מאיר גרבובסקי (ארגוב) , מאנשי הגדוד הראשון של הבריגדה, וברוך דובדבני. פגשנו גם את משה סנה. בין יוצאי המפלגות השונות משמאל ומימין הייתה תמיד יריבוּת; היו כמה חודשים של ירח דבש ביניהן, ואחר כך חזרו המריבות.

התחלנו לעבוד עם אנשי הבריגדה. אבא עבד במסגרת עלייה ב'. הפעילים הביאו ילדים שניצלו ממחנות ריכוז בהונגריה ובטרנסילבניה. ביקשו ממני ללמד אותם עברית כדי שיבינו כמה משפטים בהגיעם לארץ. אנשי הבריגדה סייעו לנו רבות. לאחר שהגיעה הקבוצה הראשונה, הבחורים מהבריגדה הכינו סכו"ם וכלי חרסינה. חשבתי אז כי כל יהודי יודע אידיש, אך התברר לי שהילדים לא הבינו מה אמרתי להם בעת שדיברתי אִתם באידיש. ביקשתי מדובר הונגרית לדבר אִתם; אני אמרתי להם "נמעס!" ("תאכלו" באידיש), והם הבינו "נֶם" - "לא" בהונגרית. ילד בן שלוש החביא לחם, כי חשש שלא יהיה לו לחם ביום המחרת. זכור לי מקרה יוצא דופן אצלם - שישה ילדים ממשפחה אחת ניצלו, בני שלוש עד שש-עשרה.

אחר כך החלטנו לנסוע לרומא ומשם לנסוע ארצה. שלושה לילות ישנו בפארק. אחרי הלילה השלישי הגענו למסקנה כי צריך למצוא מקום כדי להתרחץ. בזמן שישנתי, הגברים שמרו. חיפשנו מקום לישון, ולא היה לנו כסף לשלם אפילו עבור לינה של לילה אחד. בבית המלון דיברנו עם מישהו. הוא סיפר לנו שדודו היה מתנגד למשטר הפאשיסטי, וברשותו כמה חדרים להשכרה. הוא הציע לנו לבקש את החדר הקטן. הגענו למקום, ביקשנו את החדר הקטן וקיבלנו אותו. לא היה לנו איך לשלם. בבוקר, בשעה אחת-עשרה, עמדנו לצאת. אבא שאל כמה צריך לשלם עבור הלינה. בעל בית המלון שאל אותנו אם אנחנו נשואים ומה התכניות שלנו. אמרנו כי אנחנו רוצים לנסוע לארץ-ישראל ולהילחם למען הקמת המדינה. היה לנו תרמיל קטן, והוא לקח אותו והניחו בחדר הכי יפה שלו. להפתעתנו הוא אמר: "אתם תישארו כאן עד שיהיה לכם כסף לשלם עבור שכר דירה, בתנאי שתאכלו אִתָנו ארוחת צהריים." הוא היה נשוי, והיו לו בן (בגילו של אבא) ובת. המשפחה הייתה נעימה מאוד. נשארנו שם.

אני הייתי אז בהריון. דוֹדוֹ של אבא, אביש קלורמן , יצא לפני פרוץ המלחמה לארצות-הברית לצורך עסקים ולא יכול היה לחזור לפולין; אשתו וילדיו נהרגו במלחמה. נודע לדוד הזה כי אבא נשאר בחיים והוא נשוי. הוא ביקש מאִתנו לבוא לארצות-הברית. אמרנו לו כי נבוא לארצות-הברית רק לאחר שתקום מדינה יהודית, מדינה שנוכל בה לגדל ילדים מבלי שיקראו להם: "יהודי מלוכלך". הוא אמר כי איבדנו את שפיותנו, מכיוון שיכולנו לחיות טוב מאוד בארצות-הברית.

אבא התחיל לארגן את פעילות האצ"ל באיטליה. באותה העת הגיע לאיטליה שליח של ארגון הלח"י (לוחמי חירות ישראל, "השטרניסטים"). אנחנו תמכנו גם בשליח של לח"י, שליח ששמו היה ישקה. התחלנו לחפש דרך לעלות לארץ במסגרת עלייה ב'. אלי תבין הגיע לאיטליה כשליח של האצ"ל, והוא בא אלינו; לימים כתב ספרים על הארגון ועל דרכו. התברר כי נודע למנחם בגין, מפקד האצ"ל, שאבא נותר בחיים. אלי תבין סיפר לנו כי בזמן ה"סֶזוֹן" הוא נתפס, ובמשך חצי שנה הוחזק קשור. פעם ביום הוא קיבל לחם ומים.

אלי תבין הגיע לאיטליה ללא דרכון. אבא היה אזרח פולני, ואנחנו קיבלנו מאלי דרכון פולני ריק; היה זה דף עם חותמת מים. אמרתי שאלך לקונסוליה כדי לראות מה אוכל לעשות. לא הייתי טובה באמנות, אך התחלתי לעבוד על החתימה. הכנתי תעודה מזויפת על נייר של הקונסוליה הפולנית. באחד הימים חזר אלי תבין לבן כשלג: הוא הלך לטייל עם מישהו מפולין. בדרכם פגשו אנגלים. הם שאלו כמה שאלות את הבחור מפולין ולקחו אותו לחקירה. למרבה המזל הם שחררו את אלי תבין בעל הנייר המזויף. באותה תקופה שלחו קבוצות לכל מיני מקומות, ולא היה כסף. אני זייפתי כרטיסי רכבת. המטה של האצ"ל ברומא נמצא בביתנו. ב-1946 נולדה לנו בת בכורה, וקראנו לה ציפורה. היינו הזוג הנשוי היחיד מבין הפעילים, הכי צעירים ועם ילדה. אנשי המחתרת שמרו על ציפורה. לעתים נערכו ישיבות עד שתיים בלילה, והיא גדלה בתוך האווירה של המחתרת.

אבא היה פעיל מאוד, ולצורך פעילותו הוא נסע למקומות שונים. יום אחד הגיעה ידיעה מהארץ כי תעודותיו של בחור אחד שברח מהארץ (אולי מבית הסוהר?) נמצאות בארכיון ברומא, ומן ההכרח להשמיד את התעודות האלה. באחד הלילות הניחו הפעילים פצצה במקום; אף אדם לא נפגע, אבל כל הניירות נשרפו. בדרך כלשהי הבינו הבריטים שאבא לקח חלק בפעולה, והוא נאלץ לרדת למחתרת. ציפורה הייתה אז בת שישה שבועות. לקחתי אותה ונפגשנו עם אבא ליד הוותיקן. אני הזמנתי ליקר, ואבא שתה וודקה. לפתע הילדה נרדמה; התברר לי כי היא שתתה את הליקר, ותחת השפעת האלכוהול ישנה שמונה-עשרה שעות ברציפות. פחדתי מאוד פן ייגרם לה נזק. הייתי מוכרחה לצאת מהבית בגפי ולהוציא תעודת לידה. למזלי נמצא בחור ושמו דב הורביץ, והוא שמר עליה עד שחזרתי. דב נתן לילדה חפיסת שוקולד, והיא אכלה ונרדמה.

אבא היה צריך לברוח מרומא. גם אני נאלצתי לצאת מהעיר, כי האנגלים באו לחפש אותי ואת הילדה. הצטרפנו לקיבוץ שהתארגן בעיירה גרוטא-פרטה, בקרבת קסטל גנדולפו. הבריטים הבינו שהמטה היה בביתנו. הם שאלו את בעל הבית אם ראה נשק. הוא אמר שקיבלנו מאמריקה חבילות עם בגדים ישנים; "הגוי" הזה עזר לנו יותר מאשר היהודים. אשתו ראתה גלויה שאבא שלח משוויץ. היא הכירה את כתב היד שלו והחביאה את המכתב בחולצתה. פעם אחת יצאנו עם אשתו להצגה של פרטיזנים; הידיד הגוי שלנו אמר שהיהודים בארץ נלחמים יותר טוב. לפני פסח תש"ז (1947) קיבלתי אשרת כניסה לצרפת בשם בדוי. חבשתי לראשי פאה בלונדינית. נפגשתי עם אבא בפריז, והחלטנו לנסוע ארצה.

בפריז הגיע אלינו אליהו לנקין, מי שנתמנה למפקד המטה לגולה מטעם האצ"ל; לאחר קום המדינה הוא חזר לארץ על האנייה "אלטלנה". הוא קיבל הוראה ממנחם בגין, מפקד האצ"ל, לדבר אִתָנו. אנחנו רצינו לעלות לארץ, אך השתכנענו להישאר באירופה. הוא ביקש מאִתָנו לנסוע לרומניה, וכי אבא יהיה מפקד האצ"ל ברומניה. אני אמרתי: "אם אפשר להציל יהודים, אנחנו נעשה זאת." אבא נסע לרומניה והצליח לעבור את הגבול בדרך לא חוקית. שלושה שבועות לאחר שאבא יצא לרומניה ולא ידעתי מה קרה לו, יצרתי קשר עם יוסף קלרמן - ראש עליית הנוער. טלפנתי אליו, והוא אמר לי כי אבא הגיע לבוקרשט. ב-1948 אמרנו לבגין מזל טוב להקמת המדינה, והוא ביקש מאִתָנו להמשיך ולהישאר בבוקרשט כל עוד ניתן להציל יהודים. אבא ארגן את האצ"ל ברומניה. הרומנים והרוסים חיפשו אותו, אבל לא הייתה להם תמונה שלו. הם ידעו את השמות שלנו, אבל לא הצליחו למצוא אותנו. ברומניה היה כבר משטר קומוניסטי, וכל מי שרצה לצאת לישראל סבל מקשיים. היו לנו דרכונים, והזדקקנו לוויזה כדי לצאת מרומניה. נודע לי כי ההמתנה לוויזה ארכה חצי שנה ואפילו שנה, והבנתי כי אנחנו בצרה גדולה. בכל פעם גרנו במחבוא אחר. הצלחתי להגיע לאחראי על הוויזות, גנרל רוזיאנו. הייתי אז בהריון, וביקשתי מהאחראית בכניסה לתת לי להיכנס.

רוזיאנו היה יהודי קומוניסט. דיברתי אִתו על הציונות, והסברתי לו כי אני רוצה ללדת בארץ-ישראל. הוא אמר לי לבוא ביום חמישי למישהו אחר, ואחר כך אמרו לי לבוא ביום שבת. ביום שבת קרא לי רוזיאנו לחדרו ואמר: "יש אנייה בשם 'טרנסילבניה' האמורה לצאת ביום רביעי. אתם תעלו על האנייה, כי אני לא אאריך לכם את הוויזה." עד אז לא כתבתי מעולם בשבת, וגם היום איני כותבת; אולם אז, בפעם היחידה בחיי ולצורך פיקוח נפש, חתמתי בשבת. ביום רביעי עלינו על האנייה 'טרנסילבניה'. כל עוד נמצאנו במים הטריטוריאליים של רומניה חששנו, אבל אחר כך נרגענו. סידרנו לעצמנו חדר יפה והגענו ארצה בקיץ 1949.

במעברה בפרדס חנה אבא סובב את הרגל וסבל מכאובים. אחר כך לקחו אותנו למעברה בבאר יעקב. אני הייתי בהריון. המעברה הייתה פתוחה לכל עבר, וזכור לי שראיתי שם תן. אמרתי לאבא: "אלך לסוכנות היהודית, אבדוק מה אפשר לעשות כדי לשפר את מצבנו." פגשתי שם את מרדכי סורקיס, מן החיילים בבריגדה היהודית ומפעילי "הבריחה". הוא זכר אותי היטב; אנשי הבריגדה נהגו לכנות אותי "מתוקה", ולאבא הרוסים קראו "לוניה". סורקיס זכר אותנו ואמר: "אתם בבאר יעקב אחרי כל מה שעשיתם למען המדינה?" הוא סידר לנו מקום ברחוב השומר בתל-אביב. היו שם פרוצות וגנבים, ואמרתי לו אחר כך כי עדיף לי להישאר בבאר יעקב.

הוא נתן לנו מקום ברחוב אלנבי; מקום זה היה של מישהו שבמקור היה מהעיר קוֹבֶל שבווהלין. כאמור הייתי בהריון, ואמרו לי כי לא ייתנו לנו להיכנס לדירה עם תינוקת. חיפשנו מקום אחר, ונודע לנו כי יש צריפים באבו כביר. חזרתי לסוכנות ונרשמנו לשיכון בשכונת הדר יוסף שהייתה בבנייה. באבו כביר חיינו כשישה-שבעה חודשים. התנאים במקום היו קשים מאוד, ועכברים שוטטו לכל עבר. אבא הלך לחפש עבודה. יותר משלושה חודשים לא רצו לתת לו עבודה, כי אמר שהיה באצ"ל. לבסוף מצא עבודה כרואה חשבון. היו לו ידע וניסיון, כי בחופשת הקיץ - בהיותו נער - נהג לעבוד עם הוריו. הוא הלך העירה, קנה ספר, למד את החומר ועבר את המבחן בהצלחה. הוא נחשב לרואה חשבון בסיווג טוב מאוד – א"א. הוא עבד בניהול חשבונות בצבא בבסיס סרפנד (כיום צריפין), ואחר כך עבד בבית-חרושת גדול. ב-1954 הוא נסע לבקר את דודו אביש קלורמן בעיר דנבר שבמדינת קולורדו. בינתיים הילדים התחילו ללכת לבית הספר. אבא התחיל לעבוד אצל הדוד, ואחר כך בביטוח חיים; הוא מכר הכי הרבה פוליסות ביטוח חיים וקיבל פרוות מינק במתנה. אחר כך החליט לעזוב את התחום והחל לעבוד בתחום הריפוד והריהוט.

ב-1955 נסענו כולנו לדנבר. אביש היה ידוע בעיר והיה רב של בית-כנסת. התחלתי ללמד בכיתה ז', כיתה עם ילדים קשים מאוד. שמעתי את דברי המורים; שאלתי אותם אם שוחחו עם הורי התלמידים וקיבלתי את העבודה. אבא עבד אצל אביש, ואני הרווחתי בהוראה יותר ממנו. עבדתי חמישה ימים בשבוע, וההורים עזרו לי להשתלט על הילדים. אחרי שלושה חודשים הכיתה הפכה לכיתה למופת. ביום הראשון אמרתי לילדים כי אני מדברת אנגלית במבטא בריטי וביקשתי את עזרתם באנגלית אמריקנית. במשך שלושה חודשים אני למדתי את האנגלית, והם הפכו לילדים שקטים.

אבא החל לעסוק בקבלנות בניין. ב-1963 עברנו לגור בניו-יורק. מצבנו בניו-יורק היה קשה מאוד בהתחלה. אבא ביקש הלוואה של עשרים וחמישה אלף דולר, וסגן מנהל הבנק נתן לנו לבסוף הלוואה של רבע מיליון דולר. אבא נכנס לפרוייקט של בנייה בניו-ג'רסי, ואחר כך התחיל לבנות בתי אבות.

לפני המלחמה החביא אביו של אבא קלורמן שני סירים עם מטבעות זהב ודולרים, והראה לאבא את מקום המחבוא. ב-1944 אבא חזר לעיירה, מצא את הכסף וחילק ממנו לאנשים רבים. לאחר שהגענו לתל-אביב והוא היה צריך את הספר כדי ללמוד ראיית חשבון, הוא פגש מישהו מאלו שנתן להם כסף.

בניו-יורק התחלנו חיים חדשים. בכל שנה נסענו לחודשיים בארץ. הילדים למדו בבתי-ספר רגילים [כלליים] ועבריים בניו-יורק. יש לנו ארבע בנות: ציפורה גרה באיטליה, מנוחה בתל-אביב, דבורה בדנבר ודינה בניו-יורק. גרנו בניו-יורק עד 1980, ואחר כך עברנו למיאמי.

כאשר נפגשנו בצ'רנוביץ' בהושענא רבא של 1944, אבא דיבר על המדינה היהודית שתקום. הוא סיפר לי גם על החלום שחלם בזמן שהיה פצוע וחולה עם חום גבוה. אִמו באה אליו בחלום ואמרה: "לא די בכך שהנאצים הרגו אותנו, הצוררים נוסעים בעגלות על הקבר שלנו." לאחר שהוא הבריא מהפציעה, הוא זכר את החלום. לפני צאתו מהגטו הוא נדבר עם הוריו כי בעת שישמעו כי הולכים לחסל את הגטו, תצא המשפחה למקום מחסה אצל גוי. אבא עם קבוצה של צעירים יצאו מהגטו והצטרפו ליחידת פרטיזנים ביער קוחוב.

לאחר שהבריא לקח אִתו את החבר שלו אליושה צביבל, ושניהם הלכו לחפש את המקום. הוא פגש את האישה של הגוי, והיא אמרה לו כי שם קבור הסוס שלהם. הוא איים עליה, והיא לקחה אותו למקום שעברו בו עגלות וניטעו שם עצים. הם קיצצו ענף מעץ ותקעו אותו באדמה. הגויים סיפרו לו כי בני משפחתו נתפסו על ידי הגרמנים ונרצחו יום לאחר שיצאו מהגטו. הוא אמר שם קדיש לזכרם. הוא סיפר לי על הוריו ועל חלומו, ואמר כי ברגע שהמדינה תקום - הוא ייסע לקאמין-ק ויביא את עצמותיהם לקבורה בארץ-ישראל. אני נדהמתי מהאמונה שלו.

במשך שנים ארוכות לא ניתן היה לנסוע. הרוסים אסרו כל מי שנחשב עריק מהצבא הרוסי. ב-1990, לאחר שגורבצ'וב עלה לשלטון, יצאנו למקום יחד עם משלחת של למעלה מעשרים איש - כמחציתם מישראל ומחציתם מארצות-הברית .

אבא חשב כי הוא יודע היכן הם קבורים, אבל הכל השתנה מאז. הוא לא מצא את הבית שלו. אני עודדתי אותו לא להתייאש. טיילנו בעיירה ופגשנו שתי נשים מבוגרות; אחת מהן אמרה: "קלורמן, אתה מכיר אותי? אני עבדתי תשע שנים אצל אימא שלך." חיפשנו ומצאנו בן-דוד של האנשים שגרמו למות ההורים. בסוף מצאנו את הקבר. בפעם הראשונה לא נתנו לנו לגשת למקום. היו שמועות שאותו בן-דוד היה אחראי בעצמו למותם; הוא אמר כי עזר לאותם האנשים להוציא את משפחת קלורמן מהגטו. בתחילה מצאו את הקבר ואת המקל בתוכו; בתוך הקבר נמצאו שבע גולגלות. ב-1991 הובאו העצמות לארץ דרך ורשה; בטקס שנערך על ידי הרב לאו הן נקברו בבית העלמין שבקרית-שאול. מדי שנה אנו באים לאזכרה שנערכה במקום, ובכל שנה הציבור הולך ומתמעט.

ב-1999 נסעתי לטרנסניסטריה יחד עם אחי אלי ועם בנו כדי לחפש את הקברים של בני משפחתי. במשך שבוע חיפשנו ולא מצאנו. פגשתי את ראש העיר של מוגילוב, והתברר כי הוא בנה תחנת דלק על בית הקברות. אחרי חצי שעה מצאנו את הקבר של אבי ושל אִמו (הסבתא שלי). הקבר של האבא שלי נמצא במרחק שתי שורות מן המקום שתחנת הדלק נבנתה בו. אמרתי לו שבאתי מארצות-הברית, וכי אפרסם את העניין בעיתונות אם העבודות לא תיפסקנה. היה שם יהודי אחד, ונתַנו לו כסף כדי שיקים גדר. לאחר שנה חזרנו למקום; מצאנו כי הבנייה פסקה, ובמקום הוקמה חומה. בכל פעם דרש ראש העיר יותר כסף כדי להימנע מבנייה.

בזמן המלחמה קברנו את אבי, אִמי, סבתי וסבי מצד אמי וסבתי מצד אבי. מצאנו רק את הקברים של אבי ואמי, אך לא מצאנו את הקבר של אחותי ואחי כי הם נקברו בקבר אחים. אחר כך הצלחנו למצוא את הקבר של סבי מצד אמי. מצאנו גם את קבר הסבתא של חוה - אשתו של אלי - ואת הקבר של אביה.

ב'יד ושם' נשמר רישום מדויק מזמן המלחמה, רישום שהוכן על ידי הקברן באותו בית קברות; בעזרת הרישום הזה הצלחתי למצוא את הקברים של אבי, סבי וסבתי, וכן את הקברים של הסבא, הסבתא והאב של חוה, אשתו של אלי.

תמכנו תמיד בחינוך יהודי, והיינו בטוחים כי מן ההכרח לדאוג לכך שיימשך. אבא תמיד דיבר על כך שהיהודים ברוסיה אינם יודעים מספיק על יהדות. עקב שנות הדיכוי הקומוניסטי בברית-המועצות חששנו מהתבוללות מוחלטת של יהודים אלו, ופעלנו כדי ללמד אותם מחדש את שפת האידיש ותרבותה.

באחד הימים בא לבקר אותנו ד"ר גרשון וינר, מי שהיה רבה של הקהילה היהודית בדנבר שבקולורדו. הוא בא יחד עם בחור מרוסיה, בחור שדיבר אידיש וביקש לעשות משהו למען חינוך יהודי ברוסיה. קראנו לתכנית שלנו "אידיש ואידישקייט". בשנה הראשונה פעלנו בשיתוף עם טוּרוֹ קולג', אוניברסיטה שקמה במקום. ד"ר לנדר, המנהל, היה ידיד שלנו. אבא אמר לו: "אתה בן-אדם שיכול לעשות את הדברים האלה. אתה תקבל כל מה שנדרש כדי לפתוח דבר כזה." הקמפוס העיקרי של טוּרוֹ קולג' נמצא בניו-יורק, וסניפים אחרים נפתחו במוסקבה ובקליפורניה; בקרוב צפויה פתיחת סניפים נוספים בפלורידה ובברלין. ייסדנו את "מוסד קלורמן לאידיש ולתרבותה" במזרח אירופה, ואני ממשיכה לעמוד בראשו. מעל לאלף תלמידים השתתפו בסמינרים שערך המוסד ברוסיה ובאוקראינה. הסמינרים מספקים תכנית גדושה בלימודי יהדות, תכנית הנמשכת חודש. זוהי חוויה מעשירה של חיים יהודיים עבור סטודנטים שאינם מוצאים הזדמנות כזו במזרח אירופה. תכנית הלימודים של המוסד כוללת לימודי תנ"ך, אידיש ועברית, היסטוריה יהודית, יהדות, פולקלור ולימודי מדינת ישראל. כמה מהסטודנטים שהשתתפו בסמינר העריכו כי הסמינר מנע מהם להתבולל.

היהודים צמאים למידע על אודות היהדות וההיסטוריה הציונית, וחלקם באו לסמינר כמה וכמה פעמים. יש כאלה שעליהם לנסוע חמישה ימים כדי להגיע למקומות שהסמינרים נערכים בהם, בשטחי ברית-המועצות לשעבר - רוסיה, בסרביה, אוקראינה (הערים קייב ואודסה) ועוד. הסמינרים נערכים תמיד בסוף יולי ובתחילת אוגוסט. במסגרת הסמינר מלמדים על השואה. פעמיים נערך הסמינר בתשעה באב, והתלמידים ישבו על הרצפה ובכו. קודם לכן הם לא ידעו דבר על חורבן בית המקדש.

הילדים שלנו גדלו, וציפורה התחתנה בארץ. אנחנו הלכנו לארגן את המסיבה. פגשנו מישהו שהכיר את אבא מהפרטיזנים וזכר כי שמו היה "לוניה". האיש סיפר כי אבא הציל את אשתו.

אבא התכתב עם לֶמָה קלורמן , בן-דוד ראשון שלו. הם היו ידידים טובים, ואנחנו קיבלנו תמונות מקיבוץ נגבה. היו לו שתי בנות, והוא היה נשוי. יום אחד אמר לי סם (שמואל אבא): "אני מרגיש שמשהו לא בסדר. אני מפחד שלמה אינו בחיים." בערך באותו הזמן למה נהרג: הוא עלה על שדה מוקשים. למה שמע קולות של אדם פצוע ויצא לחלצו. החבר'ה אמרו לו: "אל תלך, השדה מלא מוקשים!" הוא הלך ונהרג. כולם אמרו כי הוא היה אדם יוצא מהכלל.

אבא קיבל את ספר התורה של חסידות טריסק. לחסידות היה שטיבל בקאמין-ק; הוא נתן את הספר לקהילה של טריסק בקרית מטרסדורף שבירושלים.

אחרי שאבא נפטר בא מישהו והביא מדלייה מרוסיה עבור פעולותיו כפרטיזן בזמן המלחמה.

אבא קיבל תואר דוקטור של כבוד מטורו קולג'. הוא סיים את התיכון, אבל אחר כך נאלץ לעסוק במלחמת הקיום. בעת שהתחלנו לבנות בתי אבות, היו אנשים שאמרו כי אין הרבה זקנים; אבא אמר שאנשים בתקופה המודרנית חיים שנים רבות יותר, ויהיה צורך בבתי אבות. שתי אוניברסיטאות הזמינו אותו להרצות על התופעה הזו. אחר כך שאלו אותו מהיכן לקח את הרעיון. אני נכנסתי לעסקים רק לאחר שאבא נפטר. במשך כל ימי חיינו יחדיו שוחחנו על כל דבר. באתי לבקר אותו במשרד והכרתי את האנשים. עשינו מסיבה פעם בשנה. הוא התייעץ אִתי והכיר לי אנשים חדשים כדי לקבל את חוות דעתי. באתי למשרד לאחר מותו, הזמנתי אליי את ראשי המחלקות ובהדרגה נכנסתי לעניינים. רואה החשבון עבד אִתָנו 22 שנה; הוא אמר לי כי אבא (סם) היה תמיד עשרה צעדים לפניו.

ביום הכיפורים תשל"ד (1973) היינו כאן. יש לנו דירה ברחוב קריניצי ברמת-גן, מול השלישות הראשית. ראינו פעילות רבה מאוד בשלישות הראשית, והאנשים נקראו לצבא. פרצה מלחמת יום הכיפורים. אני התחלתי לחפש מקומות שניתן לסייע בהם, מקומות רחוקים יותר כמו בית החולים 'תל השומר'. במקום הזה הנמצא בגבול שבין בני ברק לרמת-גן ריכזו חיילים מוכי הלם. הקמתי ארגון שלם שם, וקראו לי "המלאך". דאגתי להביא לשם עוגות וקפה, והבאתי ילדים מהגן כדי שתהיה שמחה. באו זמרים לשיר. היו שם חיילים שמצבם הנפשי היה קשה יותר משל אלו שנפצעו בגופם:

פגשתי מנהל של בית-ספר בגליל. הוא סיפר לי כי הוא מכר את הדירה שלו והיה צריך לקבל הלוואה, אבל הוא נמצא חולה בבית החולים ולאשתו לא רצו לתת את ההלוואה כי לא היו להם ערבויות. הוא היה מפקד טנק; בזמן הלחימה נפגע חייל לידו מפגיעת כדור, והמוח של החייל שנפצע נשפך עליו. הוא ניסה להתאבד כמה פעמים.

לצעיר אחד שם היו ילדים קטנים, והוא היה מאוד מבולבל. אני דיברתי עם מנהל בית החולים; הבאתי את האישה והילדים כדי לבקר את הבחור הצעיר, ומצבו אכן השתפר. אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנו חבילה. הוא היה מנהל בית-חרושת לנעליים ושלח לי חבילה של נעלי בית כאות תודה.

מנהל בית החולים אמר לי: "אני לא הייתי יכול לעשות מה שאת עשית עם שני האנשים האלה."

באחד הימים פגשתי קצין, מפקד פלוגה; בעלי היה בארצות-הברית, ואני נשארתי כאן. החיילים היו צריכים לעלות לחרמון, ואני ביקשתי מבעלי לשלוח מעילי סקי וטרנזיסטורים. ביקשתי אלף טרנזיסטורים; הלכתי ל'ועד למען החייל' וביקשתי מהם לדאוג לכך שלא אצטרך לשלם מכס. לקחתי שמות של יחידות, הכנתי חבילות ושלחתי. אחר כך קיבלתי גלויה מחייל שכתב לי: "הטרנזיסטור שלך עשה היסטוריה. זה היה הראשון שעלה לחרמון." הבאתי מארצות-הברית גרבי צמר וכפפות. ארגנתי קבוצות של נשים שיסרגו כפפות וכובעים. דאגתי לאפיית עוגות ולמשחקים. הבאתי שתי טלוויזיות עבור הצנחנים. קניתי להם מיחם, תרמוס ופנסים. באחד הימים טלפנו אליי, מכיוון ששמעו על בית החולים בבני ברק-רמת גן; הם הכינו בית-חולים שדה למוכי הלם ב'מכון וינגייט', והיה חסר להם ציוד. ארגנתי קבוצות של נשים שאפו ואספו עוגות, קפה וסוכר. בלילה נסענו והבאנו את כל הדברים ל'מכון וינגייט'. בבוקר חסרו לי עוד כמה דברים. אנשי ה'ועד למען החייל' התפלאו איך נודע לי על הדבר בצהריים, וביום המחרת הכול היה מוכן. אמרתי: "אם אתם לא מאמינים לי, תבדקו. הצלחתי לארגן הכול."

ייסדתי ארגון בשם "ליגת הגולן", ארגון שאימץ פלוגה של צנחנים ישראליים במלחמת יום הכיפורים. אם נהרג אחד מהצנחנים, טיפלנו באלמנות וביתומים. דאגנו למתנות יום הולדת לילדים. קיבלנו ייעוץ פסיכולוגי איך לדבר עם בני המשפחה. הפעולה התבצעה תחת הסִסמה: "חברים של אבא". עשינו גם מחנה קיץ בשבילם. "משה וחצי", לימים הרמטכ"ל, בא לקלף תפוחי אדמה. בחנוכה ובפורים לקחו את הילדים לכל מיני מקומות. הוצאנו את הנשים ליום-יומיים לבתי-מלון. פעם קיבלנו הזמנה למסיבה של הצנחנים ופגשנו שם את רפול (רפאל איתן); זה היה לאחר שהסתיימה המלחמה. רפול דיבר על כך שהקבוצה הזו של הצנחנים יכולה לסמוך על מישהו בעורף, והוא קרא לי לבמה. עברו לפניי כל חיי בשואה ובמלחמת השחרור. נזכרתי כיצד אמרו לנו אז: "איך אתם מעיזים לחלום שתהיה מדינה?" והנה - יש מדינה ויש צבא. נתנו לי מגן של הצנחנים, ובלִבּי הייתה התרגשות רבה.

אני עסוקה ללא הפסקה בקידום חינוך יהודי, בריאות ורווחה באמצעות חברותי בעשרות ארגונים בארצות-הברית ובישראל; בין הארגונים יש אוניברסיטאות, מכללות, ישיבות, בתי-חולים ומוסדות מחקר. כיום אני הנשיאה של התאגיד 'גנות', תאגיד המפעיל מרכזים לשיקום ולטיפול. גאוותי היא על ארבע בנותיי, ששת נכדיי ובני-זוגם וששת ניניי.

פמחס קרוין

עליתי ארצה ב-20 בפברואר 1933 וירדתי מן האונייה בנמל יפו. לפני העלייה ארצה הייתי בהכשרה ברובנה, ועליתי לארץ דרך איטליה.

משפחתי נשארה בפולין. אח אחד [שמואל] נפטר עוד כשגרנו בנסכיז'. האח שעיה, שען במקצועו, היה נשוי והיו לו שלושה ילדים - בת ושמה פרל ושני בנים, מאיר ויעקב. הוא התפרנס יפה מאוד. בזמן האקציה הגדולה הגרמנים רצחו את ילדיו והשאירו אותו ואת אשתו בחיים, כי היה בעל מקצוע. הוא הלך לאיכר כדי שיחביא אותו, ובדרך פגשו אותו איכרים ורצחו אותו. אשתו בילה ניצלה, נשארה בחיים והגיעה ארצה.

חיים היה אמור לעלות ארצה, אך לא עשה זאת כי אימא התנגדה. הרוסים גייסו אותו לצבא האדום. בדרך הוא ברח מהצבא. הם תפסו אותו ואמרו לו כי אם ינסה לברוח - יהרגו אותו. הוא הגיע עד חרקוב, יחד עם פישל לייזרוק ועם עוד מישהו. בחרקוב הייתה הפצצה והם נפצעו ;הוא נלקח לטיפול ומת מפצעיו. זה היה בשלהי 1941.

באנייה נסעו שלושה-ארבעה בחורים שהתגנבו אליה בלי סרטיפיקטים; הם חשבו שאיכשהו יוכלו להתגנב מבלי להיתפס. הם נתפסו והוחזרו אל החוף. ירדתי מהאנייה ביפו והגעתי לבית העולים שברחוב העלייה בתל-אביב; יָשַנו שם על מיטת ברזל. 'השומר הצעיר' שלח אותי לראשון לציון; שם הקיבוץ שלנו היה עלייה ב'. בראשון לציון עבדנו בפרדסים. היה שם ערבי שהכין "צלחות" - גומות להשקייה - מסביב לעץ. אנחנו החלוצים הצטרכנו לעשות את העבודה הזו כמו הערבים. התרגלנו לעבודה הקשה. לאחר זמן קצר עזבתי את הקיבוץ. בהמשך הם הקימו את קיבוץ נגבה בנגב.

הייתי בעל מקצוע והלכתי להסתדרות בתל-אביב. נרשמתי, קבעו לי סידור עבודה ושלחו אותי למקום עבודה. השיטה בארץ הייתה מודרנית יותר מאשר מה שלמדתי בעיירה. הגעתי לקבלן יחד עם פועל מארגנטינה; הסתכלתי על הפועל ולמדתי את העבודה. בתחילה רצה הקבלן לפטר אותי, אבל אני למדתי את העבודה בתוך יום והקבלן השאיר אותי. בכסף שהרווחתי קניתי שני כרטיסים להצגה בתיאטרון 'הבימה'.

לאחר שעזבתי את הקיבוץ, חיפשתי מסגרת חברתית. הצטרפתי לחוגים המרקסיסטיים שאורגנו על ידי חלק מחברי מפלגת 'פועלי ציון שמאל'. המנהיגים של החוגים המרקסיסטיים היו יצחק יצחקי ואברמוביץ'. הצטרפתי לתנועה כי חסרה לי הפעילות, והתנועה נתנה לי בסיס בארץ. למדו הרבה בזמן המפגשים ונערכו הרצאות מעניינות; יצחקי חשב שהוא יהיה לנין השני. גם הוצאנו לאור עיתון, ואנשי החוגים המרקסיסטיים נהגו ללכת ברחוב ולמכור את העיתון. התארגַנו בקבוצות וקיימנו פעילות תרבותית טובה מאוד. בין המשתתפים היו כמה קומוניסטים, וכמה מהם הצטרפו למפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל. הוויכוחים היו בין התומכים בסטליניזם לבין התומכים בטרוצקיזם . אחד הטרוצקיסטים היה יודין, ואילו אבני היה סטליניסט; יצחקי ניסה לפשר בין היריבים. באחד הימים הסניף הזה התפרק; חלק מהחברים נטשו ועברו למפלגה הקומוניסטית. החוגים המרקסיסטיים התקיימו מ-1933 ואילך, והופיעו ברשימות להסתדרות. נערכו פעולות שונות וגם הפגנות. בתוך האיגודים המקצועיים היו מפלגות.

עבדתי, הייתי חבר באיגוד המקצועי וגרתי בתל-אביב. הייתי מסור לתנועה; קבלן בניין הציע לי להיות עצמאי, אך כמרקסיסט בהשקפותיי התקשיתי להתחיל בעסקים.

עם הגעתי לארץ הצטרפתי לארגון 'ההגנה'. הייתי חבר בארגון ומילאתי את כל התפקידים שהטילו עליי. שלוש פעמים בשבוע יצאתי לשמירה באזור ולמדתי להשתמש בנשק.

ב-1938 התחתנתי.

במלחמת העולם השנייה הגיע הצבא הגרמני בפיקודו של רומל עד לגבול עם מצרים, והיו חששות שהוא יגיע לארץ-ישראל. אנחנו התכוננו לאפשרות הזו. יצחקי הִרצה מה צריך לעשות אם יכבשו הגרמנים את הארץ.

במלחמת השחרור לא גייסו אותי לצבא, כי הייתי בעל משפחה. היו לי כבר שני ילדים. לקחו אותנו לשמירה בלוד וברמלה אחרי שהן נכבשו. היינו יום בשמירה ויום בבית, והעייפות הייתה רבה. בוקר אחד ברמלה עמדתי עם אזרח, ונורתה עלינו במפתיע אש חזקה. תוך כדי כך הערבים נכנסו לעמדה ורצחו כמה אנשים. אחד האנשים הצליח לברוח.

בזמן חברותי בחוגים המרקסיסטיים, מפלגת 'פועלי ציון שמאל' קנתה שטח אדמה והתארגנה לבנות מעונות לעובדים. הם החליטו לבנות בתים, כי ההסתדרות עשתה זאת; הבתים האלה נמצאים ברחוב לביא ברמת-גן. הקימו שלושה בתים שנועדו למאה משפחות. הייתי חבר בוועד הבנייה. כל אחד מהחברים נתן כסף, ומכרו גם לאחרים. הדירות חולקו בהגרלה. אני הגרלתי דירה טובה בבית השני. הייתי חייב את רוב הכסף על קניית הדירה. עבדתי ברמת-גן כצַבָּע; ההסתדרות ארגנה קבוצות קבלניות, ובסך הכול התקיימנו בצורה טובה. רמת-גן הייתה אז מושבה, ואחרי המלחמה התחילו לבנות אותה בתנופה.

עבדתי בתל-אביב בבניין, בצבעות. הייתי בין הקומה הרביעית לקומה החמישית ורציתי לעבור מדירה לדירה; לא היה מעקה, ואני נפלתי דרך חדר מדרגות עגול. נפלתי במרחק חמישה סנטימטרים ממדרגה. באו הפועלים, הזמינו את 'מגן דוד אדום' ושלוש אחיות יצאו לבדוק אותי. הן ראו מהיכן נפלתי וצעקו לי: "אל תקום!" קמתי ונכנסתי לרכב. לקחו אותי לבית החולים 'הדסה' בתל-אביב. בא רופא לבדוק אותי. אמרתי לו שהכול בסדר. מכל מדרגה בלטו ברזלים, והם בלמו את עצמת הנפילה. לא נגרם לי נזק. חזרתי הביתה.

יש לי שני ילדים - בן ושמו מתי על-שם אבי, ובת ושמה פנינה. מהבן יש לי נכד ושמו תום, ונכדה ושמה ניצן. יש לי גם נינים. אחותי פנינה אינגברג הייתה פרטיזנית. היא עלתה לארץ ב-1947 והקימה משפחה; ב-31 בדצמבר 2003 נפטרה.

פסיה שטרן

בקיץ 1945 עזבנו את קאמין-ק ועברנו לפולין, וזאת בהתאם להסכם שבין פולין לבין ברית-המועצות בדבר הענקת אזרחות פולנית לכל בעלי האזרחות ערב פרוץ המלחמה. הגענו לעיר רוביישוב שבפולין ושם השתקענו. פולין שרצה אז רוצחים של א"ק ['ארמיה קריובה'], ואלה השתדלו לרצוח יהודים בכל מקום שמצאו אותם. באחת הפעמים נסע בעלי ברכבת; הם מצאו אותו, הורידו אותו מהרכבת ורצחו אותו.

נותרתי אלמנה. הצטרפתי לקבוצת פרטיזנים לשעבר. המטרה שלנו הייתה לעלות לארץ-ישראל. עברנו את הגבול בגנֵבָה לאוסטריה שהייתה תחת פיקוח בריטי. כך הגענו למחנה עקורים בגראץ. שיכנו אותנו במלון של עקורים יהודים, וקיבלנו מזון ותמיכה מאונרר"א [סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם לסיוע לפליטים].

מגראץ שבאוסטריה סייעו לנו להבריח את הגבול לאיטליה תחת שמות בדויים של פליטים יוונים. באיטליה שהינו במחנה עקורים בקִרבת רומא. לבסוף קיבלה קבוצת הפרטיזנים אישור מהסוכנות היהודית לעלייה בלתי חוקית [עלייה ב'] באנייה 'אנצו סירני'. הפלגנו מאיטליה ב-6 בינואר 1946 והגענו לחופי הארץ לאחר עשרה ימים. נתפסנו ונעצרנו על ידי משחתות בריטיות, ולאחר משא ומתן בין הסוכנות היהודית לשלטון הבריטי הוחלט להעביר אותנו למחנה מעצר בעתלית. היינו באנייה כאלף איש, על אף שהיה בה מקום למאתיים. לאחר שלושה שבועות קיבלנו סרטיפיקטים, שוחררנו מעתלית ויצאנו החוצה כדי להתחיל לבנות את חיינו בארץ-ישראל. בגראץ הכרתי אחד מהפרטיזנים, ישראל שטרן מהעיירה טוצ'ין שליד לוצק בחבל ווהלין. החלטנו לבנות את חיינו מחדש ונישאנו.

מעתלית הלכנו לקיבוץ משמר הים, לימים קיבוץ אפק. הקיבוץ היה קיבוץ ימי. הייתה שם בת-דוד שלי, שרה סגל. גרנו במקום כמה חודשים. גם שרה ביבר הייתה בקיבוץ. לאחר תקופה קצרה החלטנו כי זו אינה דרך חיים עבורנו. עזבנו את הקיבוץ ונסענו למשפחת מלמד, מיוצאי העיירה. הם הגיעו ארצה לפני המלחמה וגרו בהרצליה. אלו היו דודים של משה פלדמן . נסענו עם שרה ביבר אליהם. בדרך התקלקל האוטובוס ברמת-השרון, ואי אפשר היה להמשיך להרצליה. בינתיים יצאנו מהאוטו וראינו פונדק. לקראתנו באה אישה וראתה כי אנחנו עולים חדשים. סיפרתי לה שאנחנו נוסעים להרצליה. היא אמרה: "למה לכם הרצליה? יש כאן צריף פנוי". שילמנו שכר דירה. שרה נכנסה אִתנו לצריף. היא הייתה תופרת והלכה לעבוד במקצועה. גרנו שם חצי שנה. בעלי הבית קיבלו אותנו יפה. כשעזבנו את הצריף האישה בכתה. אחר כך בנו במקום שיכון לעולים חדשים, ואנחנו התיישבנו בו. שרה התחתנה ועברה לגור ברמת-גן.

בעלי ישראל עבד בבניין. הוא היה טפסן במקצועו, נחשב לפועל מצטיין והרוויח יפה. עקב בעיות בריאות הוא נאלץ להפסיק את עבודתו בבניין.

ישראל נסע לשוק הכרמל כדי ללמוד את מקצוע הקצבות, ואחר כך פתח חנות לבשר עם שותף. בארץ הייתה אז "תקופת צנע", וחלוקת הבשר הייתה לפי נקודות ותלושים. התבססנו, קיבלנו דירה בשיכון ולאחר זמן אף רכשנו חלקת אדמה חקלאית. מאוחר יותר בנינו את הבית על חלקה זו. המושבה גדלה ושגשגה והפכה לעיר. ישראל בעלי עבד קשה כל חייו, חלה בשנותיו האחרונות ונפטר ב-1984. יהי זכרו ברוך.

משה ויגאל שפירא

משה: אליעזר שפירא, אבא שלי, נולד ב-1900 באולבסק. הוא היה מורה בבית הספר 'התחייה' שבקאמין-ק ולימד עברית. קאמין-ק הייתה עיירה קטנה מאוד. בין התלמידים שלמדו אצלו בבית הספר 'התחייה' היו פייגה זפרן, אסתר פרוז'נסקי, ברכה לרמן ואסתר וסרמן; מני קוטן היה גם הוא בין התלמידים של אבי. אבא רכש תעודת בגרות רוסית. סבי מצד אמי, יצחק פלוט, היה מוהל ושוחט; הוא מל את כל בני העיירה.

ביתנו היה תמיד פתוח, וכל מי שבא היה נשאר ללון. אמי, פסיה לבית פלוט, נולדה בעיירה. הוריי הכירו בעת שהיא הייתה תלמידה ואבי היה מורה בבית הספר; היא הייתה צעירה מאבי בשבע שנים לערך, כנראה ילידת 1907.

אחינו הגדול, ברוך שפירא , נהרג ב-1948. הוא היה רוויזיוניסט [מתומכי זאב ז'בוטינסקי], ולפני גיוסו לצבא הבריטי נתפס בהדבקת כרוזים של האצ"ל; הוטל עליו מאסר בית - מרדת החמה ועד לזריחתה. באמצע תקופת המאסר הוא זייף מסמכים והצליח להתגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, על אף שהיה בן פחות משמונה-עשרה. הוא שירת בצבא הבריטי ב-RAF [חיל האוויר הבריטי] והשתתף בכל הקרבות – ממצרים ועד לאיטליה; בסך הכול הוא שירת שש שנים בצבא הבריטי. הוא נהרג בשיירת חולדה, שיירה שניסתה לפרוץ את הדרך לירושלים במלחמת העצמאות.

משה: היה בעיירה מגרש ריק, גדול כמו מגרש כדורגל, ומסביבו היו הבתים של היהודים. היו להם חנויות ועסקים. בימי שלישי היו עורכים ימי שוק; הייתה הגרלה, ואני הגרלתי חזיר. הבדחנים צחקו עליי: "תיקח את החזיר לסבא כדי שיעשה שחיטה כשרה." הבן-דוד שלי, מנשה פרצ'יק , מכר את החזיר.

נולדתי בקאמין-ק ב-1924, ובשנה שלאחר מכן עלינו לארץ-ישראל. בפעם הראשונה נסעתי מהארץ לקאמין-ק יחד עם אחי הגדול, ברוך; זה היה עוד לפני שיגאל נולד, כלומר לפני 1933. היה לנו דוד ושמו שבח, בעלה של שרה אחות אמי; הוא לימד את הילד שלו לקרוא בסידור, ובכל פעם היה אוסף מטבעות וזורק אותם כדי שהילד יתפוס.

מ-1925 גרנו בתל-אביב - בתחילה בשכונת שפירא ואחר כך בכרם התימנים. אבי היה רוויזיוניסט; הוא קיבל מכתב המלצה מזאב ז'בוטינסקי והיה מנהל של ביטוחי חיים בחברת הביטוח 'יהודה'. ז'בוטינסקי היה בן-בית בביתנו שברחוב ברנר בתל-אביב.

אבי הצליח בעסקים, והוריי בנו וילה ברחוב מלצ'ט. אחר כך הוא פשט את הרגל, והם נאלצו למכור את הווילה.

יגאל: כל מי שהגיע מקאמין-ק היה בא אלינו וישן אצלנו: שרה, אחותו של אברהם ביבר, הייתה אצלנו; אחותה של אמי, פועה, הייתה אצלנו תשע שנים; יעקב פלוט, חנה פלוט והבן יגאל גרו אצלנו במשך חודשים רבים; מאשה וולפסטאהל (לבית דרייצין) גם היא הייתה אצלנו. לא היה לנו כסף והמזון היה צנוע, אבל תמיד היה מרק. אמי למדה מאביה שתמיד הכניס אורחים לביתו. אמי ראויה לכבוד ולהוקרה על שאירחה את האנשים מקאמין-ק; לדעתי אין הרבה אנשים אשר עשו כה רבות למען אנשי העיירה שהגיעו לארץ-ישראל.

משה: למדתי בבית הספר עד לכיתה ד' או ה'. המצב בבית היה קשה מאוד. דוֹדי התפרנס מהשכרת כסאות נוח, ואני עזרתי לו. לא אחת הצלתי אנשים מטביעה. בערב חילקתי פרחים – עשיתי כל דבר כדי שאוכל להרוויח כסף. גרנו ברחוב נחלת בנימין פינת רחוב מונטיפיורי. אבא לא עבד, ולא היינו יכולים לשלם שכר דירה. עברנו לגור ברחוב מאה שערים. הסתדרנו עם מה שהרווחתי. היו דברים שנפלו מאניות, ואני הייתי שולה אותם מהמים ומוכר. הגיעו שתי אניות מעפילים - 'פריטה' ו'טייגר היל'; שתי האניות הללו עלו על החוף, ואני הורדתי מהן דברים ומכרתי אותם. היינו חבורה של ילדים שלמדו בבית הספר 'נורדאו'. עד היום אנחנו ידידים קרובים; אחד מאִתָנו נפל חלל והשאיר אחריו אישה בחודש השמיני וילד בן שש.

בן 19 עליתי על אנייה בצי הסוחר, ובמשך שנים ארוכות הייתי ימאי. בזמן שהייתי בהפלגה, בסוף 1947, נודע על קבלת הצעת החלוקה באו"ם. חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד באניות של 'צים'. יש לי בן ובת, ושמותיהם אבי וענת. הבן נשוי ויש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן; הבת לא נשואה, והיא עובדת בבית החולים 'העמק' בעפולה.

יגאל: נולדתי ב-1933. למדתי בבית הספר 'אחד העם' בתל-אביב כמעט עד סוף כיתה י'. אחר כך התחלתי לעבוד בחברת 'אל על'; פרשתי ממנה ועבדתי בעבודות מזדמנות עד גיוסי לצבא. שֵירַתי בחיל הים בין 1951 ל-1953. ב-1954 הצטרפתי לצי הסוחר; הפלגתי עד 1969, התקדמתי בכל סולם הדרגות של חדר המכונות. לאחר מכן הציעו לי עבודה במפעל 'גיבור' בקרית שמונה. בניתי את תחנת הכוח במפעל ונשארתי שם ארבע שנים. חברת 'נילית' רצתה את שירותיי, והייתי אחראי על הקמת תחנת הכוח שם. ב-1979 לקיתי בהתקף לב עקב מאמץ פיזי. המשכתי לעבוד עוד כמה שנים ויצאתי לגמלאות. בהמשך עסקתי בתחום המחשבים. יש לי ארבע בנות ושישה נכדים - ארבעה בנים ושתי בנות.

בעיר אוגוסטה שבמדינת ג'ורג'יה בארצות-הברית חיים כמאתיים יהודים שמוצאם ממשפחת שטיינברג מקאמין-ק. קיבלתי מהם עץ משפחה מפורט מאוד של כל צאצאי יצחק פלוט ושל המשפחות הקשורות לצאצאיו.

יגאל: כאשר הייתי בן חמש ביקרתי בעיירה. עד היום אני זוכר היטב את בית סבי וסבתי, את באר המים עם משאבת היד ואת הטיול ביער. פעם נחתכתי ברגלי, ולקחו אותי לרופא שנמצא בצד השני של הרחבה. היה עגלון יהודי עם כרכרה. פעם אחת נסעתי לוורשה ולקובל. הייתה בּרֵכה בקאמין-ק והיה נהר.

משה: הצעירים בקאמין-ק נהגו לקנות פטריות ביום השוק ולתלות אותן לייבוש בכל עליית גג. אחר כך מילאו שתיים-שלוש מזוודות בפטריות מיובשות ונסעו לוורשה כדי למכור אותן. הם לקחו אִתם רשימה של מצרכים להביא מוורשה; בוורשה מכרו את הפטריות והביאו את המצרכים לעיירה. מנשה פרצ'יק ואני בני אותו גיל. להורים של מנשה הייתה חנות למכירת ברזל וכלי עבודה חקלאיים. הוא ניהל את החנות כבר בהיותו ילד, יחד עם דוֹדוֹ.

יגאל: בעת שהשואה נודעה ברבים, הידיעה נחתה כגרזן. היו רבים בארץ-ישראל שמוצאם מפולין ומאוקראינה. בבית הספר העממי הייתי בין הבודדים שהיו ילידי הארץ; השאר עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. בפעם האחרונה נסענו לביקור בעיירה ב-1938, יחד עם אִמֵנו. היינו כחודשיים בעיירה. חזרנו לארץ-ישראל על סיפון האנייה האחרונה שיצאה מקונסטנצה שבים השחור; השנה הייתה 1938 או 1939.