בלובלין לא היה לנו לאן לפנות. אדם פנה אלינו ברחוב ושאל אותנו אם אנחנו יהודים. משהודינו בכך, יעץ לנו לא ללון בפארקים, כי הפולנים רוצחים בלילות את היהודים. הם חוששים, שהיהודים יבקשו את רכושם בחזרה. הוא הציע לנו חדר קטן עם מטבח בקומה החמישית, ללא מים וללא חשמל. כל יהודי שפגשנו ללא מקום לינה, הוזמן על ידינו ללון באותו חדר פצפון. מדי לילה הייתה רצפת הדירונת מכוסה באנשים. את הצרכים עשינו בדלי, שעמד בפינת החדר. כל מי שנזקק לדלי, נאלץ לדרוך על אחרים. היינו חייבים לעזור האחד לשני.

איש קשר של הבריגדה פגש אותנו ואמר, שהוא שולח קבוצה לקרקוב. התייצבנו בתחנת הרכבת. שם הולבשו ארבעה מחברינו במדים של הצבא הרוסי, נתנו להם אישורים, שהם מובילים אסירים שבויים. בקרקוב שהינו כחודשיים בבתים נטושים. קיבלנו שם שמות ותעודות. בעזרת הג'וינט והבריגדה הגענו לבודפשט, שם שהינו באופן לא-חוקי שלושה ימים. משם נסענו לגבול עם אוסטריה, במטרה לעבור את האלפים כדי להגיע לאיטליה. הגענו לכפר על גבול אוסטריה ואיטליה. אנשי הבריגדה קיבלו את פנינו בחום ובשימחה, אפשרו לנו לנוח מספר ימים. משם העבירו אותנו לגרץ שבאוסטריה. נאסר עלינו להסתובב לבד או להראות הרבה בחוץ. אפילו לחדר האוכל הלכנו בקבוצות קטנות כדי שלא להתבלט.

באחד הלילות יצאנו לעבר הגבול. נאמר לנו להתנהג כאלמים, לא לענות על אף שאלה. המעבר באלפים היה קשה ביותר. היה קור מקפיא. שקענו בשלג העמוק. העליות והירידות היו תלולות וקשות ביותר, אבל תמכנו זה בזה ולא וויתרנו על אף אחד. באחד המקומות נתקלנו בחיילים עם כלבים. היינו בטוחים שזה סופנו, אבל אנשי הבריגדה שיחדו אותם והם אפשרו לנו להמשיך בדרכנו.

כשירדנו מהאלפים ליד לנקוביצה, ראינו לפנינו צריף. פתחנו את הדלת ומצאנו שולחנות ערוכים בכל טוב. קצין אנגלי נכנס מלווה בשני חיילים. הם החלו לדבר בעברית וסיפרו על הבריגדה ועל תפקידם בהצלת יהודים. התרגשנו לשמוע שהם יהודים מארץ-ישראל. כששמענו שאנחנו חופשיים וכי אין לנו ממה לפחד יותר, פרצה השמחה מתוכנו. משם העבירו אותנו לבולוניה ולמודנה. בתחנות שלאורך מסילת הרכבת חיכו לנו נזירות עם כדים גדולים של פסטה ברוטב עגבניות.

יהודה, רגינה, שמוליק ואני, ביחד עם שני זוגות נוספים, הגענו עם ערב לרומא. השעה הייתה מאוחרת ולא היה לנו היכן ללון. מישהו שלח אותנו לקומה השמינית באחד הבניינים, בה גרה משפחה רוסית ולה שני חדרים להשכרה. בת המשפחה דיברה איתנו ברוסית. אביה היה הבמאי של התיאטרון ברומא. בבוקר יצאנו למחנה שבו נמצאו פליטים יהודים. נשארנו ברומא חודש ימים. יכולנו לנסוע חינם בחשמליות וסיירנו בכל מקום מעניין ברומא.משם העבירו אותנו לעיר בארי ומשם למחנה פליטים סנטה מרי. שהינו שם כמה חודשים. העוני בו חיו האיטלקים היה מחריד. מדי פעם נתנו להם מעט מן השימורים שקיבלנו.

באיטליה שהינו כחצי שנה. בסופה של התקופה נפוצה שמועה, שהמלכה אליזבט שלחה אוניה שתביא לארץ-ישראל נשים בהריון וכן ילדים שהוצאו ממנזרים. כל הצעירות במחנה ניסו להכנס להריון. בזכות ההריון שלי עם בתי הבכורה חסיה קיבלנו סרטיפיקטים (רשיונות לעלייה).

כשהגיע הזמן לעלות לארץ, הובילו אותנו במשאיות לנמל טרייסט. שם עלינו על האוניה "המלכה אליזבת" והפלגנו לחיפה. ההפלגה הייתה קשה. כשראינו מרחוק את חיפה הרגשנו שבאנו הבייתה.

החיים בארץ היו קשים מאוד. כאשר בתי הבכורה חסיה הייתה בת שלוש וחצי ושושנה הצעירה הייתה בת חצי שנה, נפטר יהודה על שולחן הניתוחים מאולקוס קשה. נשארתי עם שני ילדים ללא פרנסה. התחלתי לעבוד בניקיון בקופת חולים. כעבור זמן נישאתי שנית. מנישואים אלה נולדו אהובה ואבי. הילדים גדלו באהבה רבה. בשנת 1964 נפטר בעלי השני, אליהו. אחריו סירבתי להנשא פעם נוספת.

במהלך השנים קיבלתי תפקיד של מנהלת משק במרפאה אזורית, אותו מילאתי עד צאתי לגמלאות.

כיום אני סבתא לאחד עשר נכדים ובינתיים- שבעה נינים. כל ילדי למדו, בנו בתים מלאי שמחת חיים. הם שומרים על קשר ביניהם והעיקר-שומרים עלי ומרעיפים עלי אהבה רבה. כשאני מסתכלת על משפחתי, אני יודעת שניצחנו.