נולדתי ב-1913 בעיירה קאמין-ק לאבי צבי הרשל צ'רטוק ולאִמי רוזה לבית לנדברג. אִמי אף היא מהאזור. אני הבן הבכור; אחריי נולדו אסתר, יהודה, טייבל (טובה) יונה, שרה, דבורה וציפורה. אבא היה רצען במקצועו ומכר ציוד לסוסים וכלים לחקלאים. עבדתי יחד עם אבא. למדתי בבית-ספר עברי, 'התחייה'. אחיותיי למדו בבית-ספר פולני; ביום השני ללימודיי בבית הספר הפולני קרא לי גוי: "ז'יד!" ואני הכיתי אותו בפרצופו. אחר כך המורה הושיבה אותי על הברכיים מול הצלב. אבא הבין כי איני יכול להישאר שם, ועברתי לבית הספר 'התחייה'.

היה לנו בית גדול. חצי ממנו היה מושכר על ידי פלצ'ר (ספר/גלב) אוקראיני - ידיד היהודים אשר טיפל בכל האוכלוסייה היהודית שבעיירה. אשתו הייתה מיילדת ויילדה את כל הילדים היהודים. פרנסתנו הייתה טובה ובכבוד בהשוואה לאחרים. אחי יידל למד שנים רבות בישיבות פינסק ורוז'נוי. לא שֵירתּי בצבא הפולני. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הייתי בן 26. בזמן שלטון הסובייטים בעיירה גויסתי לצבא האדום והשתתפתי בקורסים של הגנה אווירית (נ"מ). שוחררתי מהצבא האדום כמה חודשים לפני שגרמניה תקפה את ברית-המועצות. עם ההתקפה גויסתי שוב; הייתי מוצב ביחידת נ"מ שנערכה במקום גבוה בקאמין-ק. לאחר שעזבו הרוסים, ברחתי הביתה ולקחתי אִתי מהצבא כמה רימוני-יד ונשק.

בזמן השלטון הגרמני עבדתי במקצועי יחד עם אבא ועם בעלי מקצוע נוספים, ושירתנו את האוכלוסייה המקומית ואת הגרמנים. ב-1 ביוני 1942 הוקם הגטו. באקציה הראשונה ב-10 באוגוסט 1942 נרצחו אחותי טובה, בעלה ושני ילדיה. אחותי רייזל נרצחה כמה שבועות לפני כן על ידי שוטר אוקראיני. כל היתר נשארו בחיים והמשכנו לעבוד. אחותי שרה השיגה ניירות אריים וברחה מהגטו יחד עם חברה, רבקה אינגברג מסוסיצ'נו. בדרך הן נתפסו כנראה, ועד היום לא נודע לי גורלה בוודאות. החברה שהייתה אִתה הצליחה לברוח לגרמניה, והיא לא ידעה מה קרה לאחותי.*

עם החיסול הסופי של הגטו ב-2 בנובמבר 1942 נשארנו במקום מחבוא בתוך הגטו, בעליית הגג (הבוידעם) שבביתו של הדוד צלי (בצלאל). שם היינו יחד – הוריי, אחי ואני. היו שם גם אנשים נוספים ממשפחת דודי ודודתי. בלילה ברחנו - אני, אחי ואנשים נוספים - והחלטנו ללכת בכיוון יערות נוויר-ווטלה. לפי השמועות היו שם פרטיזנים. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות בדרך הגענו ליער. הלכנו רק בשעות הלילה. באזור מצאנו יהודים ניצולי הגטו והבנו כי אין פרטיזנים באזור; להֵפך, ידוע היה שיש שם שודדים ורוצחים ההורגים בעיקר יהודים.

שלחתי את אחי יידל (יהודה) לגטו כדי להביא את ההורים. הרגל שלי הייתה נפוחה ולא הייתי יכול ללכת. מאז לא נודע לי מה היה גורלו ומה גורל המשפחה שבמחבוא. עברתי תקופה קשה בחורף של 1942–1943; נדדנו, התחבאנו, גנבנו אוכל ואיכשהו הצלחנו לעבור את החורף. נשארנו מתי מעט מבין אלה שהצליחו לברוח מהגטו עם חיסולו. בקיץ של 1943 קיבלו אותי ליחידת הפרטיזנים של סובורוב, יחידה שהשתייכה לבריגדה על-שם מולוטוב. היינו שנים-עשר יהודים בין הפרטיזנים ביחידה, וביניהם היו מקאמין-ק: אברהם ביבר ואחותו שרה ביבר (לימים וולודבסקי), דוד ופס'ל לרמן, בן-ציון מליק, ד"ר הוטניק – רופא כירורג - ואנוכי. היחידה מנתה כמאתיים אנשים - רובם ברחו מהשבי הגרמני, וכן היו בה אוקראינים מקומיים.

באביב 1944 היחידה עברה את החזית וגויסתי לצבא האדום. נשלחתי לחזית הבלטית השנייה. זכור לי שהייתי בווילנה שבליטא. נפצעתי בחזית, שלחו אותי לבית החולים, ריפאו אותי ושוב שלחו אותי לחזית. הייתי קצין נ"מ, אחר כך שֵירתּי בחיל רגלים ואחר כך ביחידת טנקים. בזמן הלחימה שאפתי מאוד לנקום את נקמת דמם של הוריי, והשתדלתי לעשות זאת בכל הזדמנות שהייתה.

בגמר המלחמה ברחתי מהצבא הרוסי שבגרמניה. הורדתי את המדים, עברתי לצד שבשליטת הצבא האמריקני ומשם הגעתי לאיטליה בעזרת תנועת "הבריחה". באוגוסט 1946 הגעתי לארץ כמעפיל על האנייה 'כ"ג יורדי הסירה'. האנייה נתפסה והועברנו לקפריסין. בארץ התיישבתי בפתח תקוה. עבדתי בחברת החשמל עד ליציאתי לגמלאות. ב-1953 נישאתי לאשתי, שיינדל שוורץ. הקמנו יחד משפחה. יש לי בן ושמו צבי, ובת ושמה יהודית. לבתי יש שני ילדים: הגדול שמו שמואל שי, והקטנה שמה שיר. השתתפתי פה בכל המלחמות.

יצחק נפטר בשיבה טובה ב- 3 באוקטובר 2005.