עם השתלטות הרוסים על האזור ב-1939 נסענו לרובנה כדי ללמוד בסמינר למורים. אימא הייתה חולה. בתיה סיימה את הבחינות ב-1941. היינו בנשף, והעיר רובנה הופצצה מהאוויר; המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות פרצה. יצאנו לתחנת הרכבת כדי לעלות על רכבת לקובל דרך סארנה. כאשר הגענו לסארנה הייתה הפגזה, וכולם ברחו. הלכנו ברגל חמישים קילומטרים, ובדרכנו ביער פגשנו את הרוסים. הגענו לרוקיטנו ופגשנו את הרמרניק, בן של איש עשיר מאוד מהעיר קובל. הוא אמר: "הלוואי שהבן שלי היה בורח לרוסיה." הלכנו לתחנת הרכבת, ושם פגשנו את מישה פלדמן; הוא היה אדיוטנט [=שליש] של מפקד הרכבת. סוניה צרחה, ומישה הכניס אותה בכוח לרכבת.

שתינו עלינו לרכבת בזכותו של מישה, וכך הגענו לקייב. בדרך עצרנו בגרניצה; אחרי המלחמה ביקרה בתיה בבית הקברות של הצבא הפולני במקום. בזמנו נאלצו ההורים שלנו לתת חדר לשני מורים מקייב. בקייב חיפשנו את ביתם שברחוב קרל מרקס מס' 6, והם קיבלו אותנו יפה. הייתה זו דירה בת שלושה חדרים, ובכל חדר גרה משפחה אחרת. אחת המשפחות הייתה של ראש הקומסומול - הוא שלח את אשתו לעורף, ואותנו השאיר כמטפלות לשני ילדיו.

מקייב המשכנו לסטלינגרד. בקייב פגשנו את משפחת לוסטיגמן מקאמין-ק, והם הסבירו לנו כי בקייב קר מאוד, אין אוכל וכדאי לנו לנסוע לטשקנט. הפלגנו באנייה על פני הוולגה לאסטרחאן. מכיוון ששתינו היינו סטודנטיות, יָשַנו במעונות סטודנטים בסטלינגרד. הגענו לאסטרחאן, אבל לא יכולנו להפליג משם בים הכספי כי לא היו אניות.

הפליטים באסטרחאן חיו בחורשה. פגשנו יהודי מפינסק, חבר של אבא. הוא היה אדם עשיר מאוד. הצלחנו לעלות על אנייה, והיא החזירה אותנו לקויבישב. אחר כך הצלחנו להגיע מקויבישב לטשקנט. היינו צעירות וידענו היטב רוסית. מכרנו את שעוני הזהב כדי להשיג מזון. בטשקנט קיבלנו עבודה בתחום החינוך.

ניהלנו שם בתי-ספר. מ-1944 ואילך ניהלנו מוסדות לחינוך שלמדו בהם אזרחים פולנים. סוניה סיימה לימודי מתמטיקה ופיזיקה ובתיה סיימה לימודי היסטוריה. במאי 1946 הגענו מטשקנט לגוסטינין, שם ריכזו הפולנים את כל הילדים מפולין - יהודים וגויים - שנמצאו בזמן המלחמה בטשקנט. את הילדים היהודים העברנו לידי התנועה הציונית בלודז', והילדים הלא-יהודים נשארו בפולין. כל המפלגות הציוניות הקימו בתי-ילדים. בלודז' נפגשנו עם הלל זיידל מתנועת 'גורדוניה'.

סוניה: עזבתי את פולין בדצמבר 1946. במסגרת עלייה ב' עברתי בצ'כוסלובקיה, אוסטריה וגרמניה ועליתי ארצה דרך צרפת. הגעתי ארצה באנייה 'בן הכט' במארס 1947. הבריטים תפסו אותנו בדרך, והייתי במחנה 66 שבקפריסין. בני נולד בקפריסין, וב-13 בדצמבר 1948 עזבתי את קפריסין והגעתי לנמל חיפה. בני גדל, ולימים היה היועץ הכלכלי של שמעון פרס. שמו יעקב בורק.

בתיה: נסעתי עם דודק שיף, איש משרד הביטחון, כדי לדבר עם המנהלת. המנהלת הסכימה לתת את הילדים, אך ורק אם נציג הקומיטט [הוועד] היהודי יסכים לכך. באה אליה אשתו של פרופ' מרק, היסטוריון ידוע; הם היו קומוניסטים, והיא החליטה שהקומיטט לא רצה למסור את הילדים לתנועה הציונית. דודק שיף חזר ללודז'. אני הכרתי את מנהלי בתי הילדים; הלוא ברוסיה הייתי מנהלת בית-ספר וסגנית המנהל בבית-יתומים בנמנגן. ארגנתי את הילדים. דודק שלח שתי מכוניות, ובהן היו קיבוצניקים לבושים במדים של הצבא הפולני. אמרנו לילדים להתכונן לטיול. אחר כך חילקו את הילדים לשתי קבוצות; הילדים הקטנים נסעו לגליביץ, ובעלי ואני נסענו אִתם. הלל זיידל הבטיח כי יהיו רשימות של שמות הילדים בכל משרדי הוועד היהודי, כדי שאם מישהו מההורים נשאר בחיים אז הוא יוכל למצוא את הילדים. נסענו עם הילדים לצרפת, ומשם הם עלו ארצה. אחרי שנים סיפרו לי הילדים כי בארץ שאלו אותם אם ידוע להם משהו על אודות היהדות; בעלי הידיעות הועברו לקיבוץ דתי, ואילו האחרים נשלחו למגדיאל - יישוב אשר היה מזוהה עם המפלגה הפרוגרסיבית. עד היום אני שומרת על קשר עם הילדים האלה; אחד הילדים היה חשב עיריית תל-אביב. אנחנו אימצנו ילדה ושמה אינגה.

ההורים של בעלי קיבלו ויזות של המפלגה ונסעו לפריז. קיבלתי רשיון מהדוד שלי לנסיעה לדרום אמריקה. נסעתי למשרד של המוסדות הלאומיים ברחוב מרשלקובסקה 21 בוורשה. הגעתי לשם, ושאלו אותי לאיזו מפלגה השתייכתי. פגשתי את אשקה מלניצר (לימים הוא עברת את שמו לצבי נצר), ראש תנועת "הבריחה" בפולין. זיהיתי אותו ושאלתי באידיש: "אשקה, מה אתה עושה?" הוא השיב לי: "אני לא יהודי." הופיע חבר אחר, נציג של תנועת 'דרור', וביקשתי ממנו לעזור לי לצאת מפולין. אני הייתי ראש חוג הנשים של מפלגת מפא"י בשצ'צ'ין. פגשתי שם את שפירא ואחר כך את דודק שיף.

אספתי ילדים ממנזרים בפולין שהם הוחבאו בהם בזמן המלחמה. לקחתי את הילדים לבתי-יתומים של המוסדות הציוניים. אספתי לפחות עשרה או שנים-עשר ילדים כאלה. באחד הימים נתקעה הרכבת בין לודז' לרוזוודוּ. הרכבת עמדה ביער, ואנשי המחתרת הפולנית הימנית עלו לרכבת והרגו קצין רוסי. לאחר הגעתי לקטוביץ', בעלי לא רצה שאסתכן עוד וביקש ממני להפסיק את פעילותי.

סוניה: לא יכולתי להישאר בפולין. הייתה לי הרגשה כאילו אני צועדת על קברים. הלכתי ברחובות וחיפשתי פנים של יהודים.

בתיה: אשקה מלניצר (צבי נצר) סידר לי ויזה. אמרו לי כי אני חייבת לעזוב את המדינה בתוך יום אחד. הגעתי לפראג; כל מנגנון "הבריחה" ישב שם. חודשיים הייתי בפראג, ואחר כך נסעתי לגבול צ'כוסלובקיה-אוסטריה. אחד השליחים מהארץ היה לפני המלחמה אלוף ארץ-ישראל בטניס שולחן. יצאנו למינכן ומשם לאיטליה. במארס 1948 עלינו על האנייה 'יחיעם'. עשרה קילומטרים לפני חיפה עצרו הבריטים את האנייה והעבירו אותנו לקפריסין. בעלי היה נכה מלחמה. ראש ה'הגנה' בקפריסין היה יענקל'ה קמינסקי, חבר קיבוץ יגור ואיש הפלמ"ח; מוצאו מקאמין-ק. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות העבירו אותנו ארצה. קיבלנו עדיפות בגלל נכותו של בעלי; הבריטים אפשרו לאנשים שלא יכלו להועיל למאמץ המלחמה לעלות לארץ.

הגענו לרעננה, ושם חילקו בתים ביפו לעולים חדשים. קיבלנו בית ביפו; אחר כך העבירו את כולם ל"שטח הגדול". לבעלי היה סמל של ארגון נכים ברוסיה. הסמל שאל אותו: "מה זה?"; בעלי אמר בפולנית כי זהו אות הצטיינות. נשארנו שם חמש שנים. אחר כך עברנו לרמת השרון. אני הלכתי לאולפן והתחלתי לעבוד בעיר לוד. הקמתי בית-ספר בלוד ועבדתי בו עד 1960. באותה השנה הקמתי בית-ספר חדש ברמת-גן - 'אונים'; ניהלתי אותו עד 1970. ב-1970 מוניתי לממלאת מקום המנהל בבית הספר 'מסילות'. אחר כך ניהלתי את בית הספר 'אחווה' ברמת-גן עד 1977; קיבלתי פרס מעיריית רמת-גן ונשלחתי לסיור בחו"ל. בהמשך הייתי מפקחת בחינוך המיוחד. באותן השנים הייתי גם אחראית על השתלמויות מורים. ב-1987 פרשתי מתחום ההוראה והמשכתי לעבוד במשך יומיים בשבוע במשרד החינוך. הייתי יועצת למוסד למפגרים ושמו 'אחיקם'. הגעתי לגיל שבעים. הזמינו אותי לפתוח קורס להסבה מחינוך רגיל לחינוך מיוחד בבית הספר לחינוך, שלוחה של אוניברסיטת ירושלים.

בעלי נולד בווילנה והיה הנדסאי חשמל. בארץ לא רצה אף מפעל לקבלו לעבודה בגלל נכותו. כל השכלתו הייתה באידיש. הוא עבד עשר שנים בארגון הג'וינט והרוויח יפה מאוד. הייתה לו תאונה קשה, הוא נסע לארצות-הברית ולמד. בארץ הוא היה מורה למלאכה, למד עברית והיה למורה מוסמך. הוא היה יצירתי מאוד - צייר, פיסל בעץ וכתב ספרי שירה. הוא יצא לפנסיה בגיל שישים ונפטר ב-1984. יש לי בן אחד - מומחה עולמי למזל"טים – ושלושה נכדים; אחד מהם הוא מהנדס אלקטרוניקה.

סוניה: הגעתי ארצה ב-1948. התחלתי לעבוד ב-1954; קיבלתי עבודה בחינוך המיוחד ועבדתי כמורה במשך חמש שנים. עברתי הסבה מקצועית - אחרי חמש שנים הצעתי את עצמי למשרת ניהול. בתחילה נתנו לי את התפקיד, ואחר כך נתנו את התפקיד לגבר. לאחר שנה הוא ברח מהתפקיד, ואני ניהלתי את בית הספר 'מסילות' עד 1987. הייתי גם מפקחת במשרה חלקית - המשכתי לפקח במשך שלוש שנים. עבדתי גם בסמינר לוינסקי. במשך שנות עבודתי עסקתי בהשתלמויות מורים בכל הארץ.

כתבתי ספרים רבים להוראת מתמטיקה לילדים. הספר הראשון היה להוראת מתמטיקה לילדים קשי תפיסה; אחר כך הוצאתי סדרת חוברות לילדים עד גיל שש. כתבתי ספרי עזר וחוברות להוראת מתמטיקה ולפיתוח האינטליגנציה; ב'טיפת חלב' בדקו את רמת האינטליגנציה של הילדים לפי החוברות שלי. באוניברסיטת תל-אביב כתבנו ספר לפיתוח חשיבה לוגית, ספר שיצא לאור בהוצאת 'רמות'. כל ספרי המתמטיקה שחיברתי נועדו לילדים קשי תפיסה.

באחד המקרים כתבתי ספר להוראה מתוכנתת של הוראת חשבון. כתבתי סדרת חוברות לפיתוח האינטליגנציה בגני-ילדים, חוברות עזר לקריאה ולמתמטיקה וסדרת חוברות לעבודה על מוטוריקה עדינה; מרפאים בעיסוק בכל הארץ השתמשו בחוברות. כתבתי גם סדרת ספרי לימוד במתמטיקה עבור תלמידי כיתות א'-ג' בחינוך הרגיל. שיטתי הייתה שונה מהשיטה שהייתה מקובלת בבתי הספר ונכשלה. ב-1979 קיבלתי פרס חינוך ארצי מנשיא המדינה, יצחק נבון.

בעלי ברוך בורק, יליד קובל, היה צלם ידוע בעיר. עקב היותו ציוני ותיק, הוא התקבל לאחר עלייתנו ארצה לעבודה בסוכנות. יש לי בן, נכד ונכדה. הבן הוא בוגר הטכניון ולמד באוניברסיטת הרוורד. הוא היה בצוות של שמעון פרס בעת שהלה היה ראש ממשלה; בני היה מנהל כוח המשימה בארץ. כיום הוא הבעלים של חברת אוורגרין (Evergreen) להשקעות ולקרנות נאמנות. החברה שלו השקיעה ארבעה מיליון דולרים במחקר במכון ויצמן. הנכד הוא בוגר 'בצלאל', עובד בתחום ההיי-טק ועומד להתקבל להרוורד. הנכדה בוגרת בית-ספר לטיפול בשיטת אלכסנדר ובית הספר לקולנוע שבאוניברסיטת תל-אביב.

ללא תמיכת בעלי לא הייתי מגיעה לכל מה שהגעתי אליו. ביקרנו באינדונזיה, בבאלי ובתאילנד.

בתיה: הייתי יושבת-ראש של ארגוני המתנדבים בתל-אביב בעלייה הגדולה של שנות התשעים. היום אני מתנדבת ב'יד ושם' - אני חברה בוועדה הממליצה על הענקת תוארי "חסידי אומות העולם"; אני אחראית על השפות הסלאוויות. ישנם חסידי אומות עולם מקאמין-ק; שני אחים ממשפחת גולדשטיין הוסתרו על ידי משפחה של לא-יהודים, והמשפחה קיבלה מעמד של חסידי אומות העולם. אני עוסקת בהיסטוריה של החינוך המיוחד בישראל.