בתחילת 1942 הרשו לנו לנוע בחופשיות במרחב קזחסטן. הגענו לעיירה קטנה ושמה ויקטורובקה, ובה עבדתי כעגלון. אִמי חלתה בטיפוס ונפטרה בפברואר 1942. לאחר הקבורה התלבטנו מה לעשות. מכרנו את הבגדים שהיו ברשותנו; את מטבעות הזהב שקיבלתי תמורתם נתתי לאחותי. החלטתי להתגייס לצבא הפולני, ואילו אחותי התקבלה לבית-יתומים פולני. מרים נשארה בקזחסטן; לאחר סיום המלחמה היא הגיעה מפולין לשלזיה, והייתה במחנה פליטים בבלזן שבגרמניה.

בצבא הפולני שררה אנטישמיות גלויה. כל המגויסים הועברו לפרס [אירן]. בטהרן היה מחנה צבאי ענקי, ושם ישבנו כחודש. סיוע רב הועבר לברית-המועצות ברכבות, ותפקידנו היה למנוע חבלה אפשרית. אחר כך העלו אותנו על רכבת והעבירו אותנו לבנדר שהפור, נמל במפרץ הפרסי. משם הסיעו אותנו באנייה דרך עדן לעיר סואץ שבדרום התעלה, ומשם לקנטרה. במשך כל הלילה נסענו ברכבת, ולמחרת בבוקר הגענו לתחנת רחובות. לקחו אותנו למחנה צבאי גדול ושמו אל ח'סה, ליד אשדוד. היה זה ערב חג השבועות, וניתן לנו אישור לצאת לחופשה קצרה. הגעתי לבית דודתי סימה בבת-ים, וההתרגשות הייתה עצומה; כולנו ישבנו ובכינו. סיפרתי להם את כל מה שידעתי. אחר כך חזרתי למחנה.

החזירו אותנו לעיר סואץ, ומשם המשכנו מערבה - לגבול שבין מצרים ולוב. בדרך לטוברוק עלה ה"ברן קרייר" [שריונית נושאת מקלע 'ברן'] שנסעתי בו על מוקש, ואני נפצעתי ברגלי ואושפזתי בבית-חולים. הועברתי עם פצועים אחרים לדרום אפריקה, ולאחר החלמתי הגעתי באנייה לסקוטלנד. בגלל האנטישמיות הגואה בצבא הפולני דרשתי להעביר אותי לצבא הבריטי - וכך היה. בצבא הפולני הייתי בחיל השריון, ולכן שלחו אותי לבית הספר לשריון. הייתי בצוות של טנק מדגם 'קרומוול'; תחילה הייתי אלחוטן, ואחר כך מוניתי למפקד טנק בדרגת סרג'נט.

לאחר הפלישה לנורמנדי (ה-(D-Day התקדמנו בספטמבר 1944 במעלה נהר הסיין, משם המשכנו לבלגיה, ומבלגיה להולנד; אחר כך שלחו אותנו להילחם באזור הריין התחתון. במארס 1945 חצינו את נהר הריין. בגשר וונלו ניצלנו בנס ממוקש גדול. הגרמנים נכנעו, והגדוד נשלח לעיר הנמל הגדולה פלנסבורג. ראיתי שם את אלברט שְפֶּר - האחראי על התעשיות בגרמניה הנאצית, ואת קרל דניץ - האדמירל הגרמני וראש הממשלה לאחר התאבדותו של היטלר. בעת תורנות שלי בתחילת מאי שמעתי בקשר דיבורים ברוסית, וכך נודע לנו כי הרוסים הגיעו לברלין. כאשר נודע לבריטים כי אני יודע רוסית, הם מינו אותי לקצין קישור לצבא הרוסי ושלחו אותי לברלין. כך הזדמן לי להיות נוכח במצעד הניצחון בברלין.

במשך שנתיים וחצי הייתי בברלין, ובמארס 1948 שוחררתי מהצבא הבריטי. הגעתי ללונדון והלכתי לסניף של הסוכנות היהודית. אמרתי להם כי אחותי כבר נמצאת בארץ-ישראל; שם התברר לי כי היא נמצאה בבלזן, קרוב ללוּנְבֶּרְג, בצפון מערב גרמניה. באמצעות ארגון "הבריחה" הגעתי לפריז. בפריז פגשתי את יוסף צוקרמן, הדוד שלי. בארץ גויסתי לחטיבה 8 בפיקודו של יצחק שדה והייתי איש צוות בטנק מדגם 'הוצ'קיס'. ביולי 1948 נערך מבצע "דני", ואני נפצעתי בכפר דיר טריף מפגז מרגמה ירדני.

לאחר שהגעתי ארצה, התקשרתי ללובה ולדב קוטן; אחרי שחרורי מבית החולים באתי אליהם, והם קיבלו אותי בטבעיות כאחד מבני המשפחה. שהיתי אצלם שבועות רבים. לובה עבדה קשה כגננת, בייחוד לאחר שבעלה דב קוטן חלה. היא הייתה אישה טובת לב ואם מסורה לבניה פנחס ואברהם, ואני המשכתי לשמור על קשר אִתם.

בת-דודתי רייזל ז"ל הייתה מבוגרת ממני בכמה שנים. היא הייתה בת אחותו של אבי, טובה ;משפחתה גרה בעיירה קטנה ליד קובל. מאז בואי ארצה היה לי קשר מיוחד עם רייזל ועם בעלה משה ז"ל. שוחחנו שעות ארוכות באידיש. פשטות הליכותיהם וטוב לִבּם קסמו לי, ואני מתאבל עליהם מאוד עד עצם היום הזה. בנה נתן ואשתו אווה טיפלו ברייזל ובבעלה במסירות בשנותיהם האחרונות.

תמר, בִּתנו היקרה, נולדה ב-1951 במושב הבונים. היא אם הדואגת לילדיה ומעודדת אותם בלימודיהם, עובדת קשה, ממשיכה בלימודיה ומצליחה מאוד בעבודתה. היא מסורה לנו מאוד. בננו הצעיר יהודה נולד ב-1960; תמיד הוא היה מלא מרץ, עוד לפני היותו בן שנה. בן 15 החל לעסוק בספורט הרכיבה על אופניים והגיע להישגים בלתי מבוטלים. במשך שש שנים רצופות הוא זכה באליפות ישראל. לאחר שחרורו מהצבא המשיך כרוכב אופניים מקצועי באירופה, ואחר כך התחיל ללמוד מחשבים בגרמניה. הוא מצליח מאוד בעבודתו. הוא נשוי, אב לבת וגר עם אשתו אווה בווינטרטור שבשוויץ.

אני מסרב להתנחם על מות בננו יורם; הוא נפטר באופן פתאומי ב-1989, והוא רק בן שלושים וחמש. יורם נולד עם מום בלב, ובשנות החמישים לא ניתן היה לעשות למענו הרבה. הניתוח שעבר בהיותו בן עשרים לא עזר. יורם היה בחור מבריק, למד בטכניון וסיים את לימודי ההנדסה שלו. הוא גם היה צייר והצטיין בכתיבת סיפורים ושירה. ב-1973 התעקש להתגייס לצה"ל, וזאת על אף שצה"ל לא היה מוכן לגייסו עקב בריאותו הלקויה. במלחמת יום הכיפורים התנדב לצבא וחצה את תעלת סואץ. הוא היה חובב מכוניות, והיה לו ידע אנציקלופדי בנושאים רבים.

אני מסיים את תיאור זיכרונותיי בכמה משפטים על אודות רינה יקירתי. רינה הגיעה למושב הבונים כתיירת מדרום-אפריקה באביב של 1950. התאהבתי בה ממבט ראשון, ונישאנו ב-21 בנובמבר 1950. שנות הצנע היו שנות נישואינו הראשונות, והיו אלה שנים קשות במיוחד בהתיישבות העובדת. התגברנו על כל הקשיים בזכות חריצותה ומסירותה. גידלנו את ילדינו ושלושתם הוכיחו את עצמם, הרבה הודות לעידודה. אני אסיר תודה על חמישים ושתיים שנות נישואינו ועל הנכדים המרבים את הנחת.