עם גמר המלחמה שוחררנו מהצבא ונשארנו בפולין עד שנת 1950. באותה שנה עלינו ארצה. אבי נישא שנית לרבקה ועברנו לגור ביפו. אני נשלחתי על ידי הסוכנות למוסד בכפר רופין ובשנת 1951 גוייסתי לצה"ל. עברתי קורס מדריכים ושובצתי לתפקיד מדריך טירונים בבה"ד 4. כן סיימתי קורס סמלים קרביים בבה"ד 3 בהצטיינות ונשארתי שם להדריך. יצאתי לקורס קצינים בבה"ד 1 וסיימתי אותו בהצלחה. בשנת 1954 שוחררתי מצה"ל.

הכרתי את אשתי בשנת 1952 ובשנת 1954 התחתנו. למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי במקצוע זה. אשתי עבדה כלבורנטית בקופת החולים הכללית. נולדו לנו שלושה ילדים-דודו, עידו ואורלי. כולם רכשו השכלה אקדמאית. הבנים מהנדסים והבת רוקחת ובעלת תואר שני במנהל עסקים. הבן הבכור עבד במשרד הביטחון כמהנדס ואף קיבל פרס לביטחון ישראל. יש לי שמונה נכדים ואשתי ואני מטפלים בהם.

אני פעיל בארגון יוצאי קאמין-קושירסקי והסביבה.בשנת 1995 ארגן אברהם ביבר ידידי נסיעה לקאמין-ק. נסעתי עם אשתי ועם הנכד הבכור שהיה אז בן 13. הקמנו שלוש מצבות ועליהן כתובות בעברית וברוסית תוך ציון תאריכי ההשמדה. התפללנו ליד המצבות את תפילת ה"קדיש" ו"אל מלא רחמים". נכדי פתח תיק, הוציא ממנו את דגל ישראל וזעק:"זה בשביל סבא שלי והמשפחה".

עזבנו את העיר והמשכנו לורשה. בדרך חזרה נכנסנו למאיידנק. היה קשה מאוד לראות את הזוועות. חווייה קשה עברה על נכדי וגם עליי. בהגיעו הבייתה, ישב וכתב שמונים עמודים על כל מה שראה. המורה ומנהלת בית הספר התרגשו מאוד, בכו וביקשו ממנו לקרוא ביום השואה בכיתות בבית הספר.

יוצאי העיירה קאמין-ק שותפים להקמת היכל ווהלין בגבעתיים (בשנת 1965), שהפך לבית ספר להוראת השואה מטעם יד ושם. ליד ההיכל הוקמה בשנת 1997 אנדרטה לזכר הפרטיזנים והלוחמים היהודים נגד הנאצים. חרוטים שם כאלף שמות וביניהם גם שם אבי יוסף ויסמן ז"ל. יהא זכרם ברוך!

המסר שלי לדורות הבאים: לזכור ולא לשכוח.