החזית התקרבה, הפרטיזנים עזבו, ואילו אנחנו הגענו עד לרפלובקה והתחלנו להתארגן. זכור לי כי מישהו דאג שנוכל לחזור לפולין כאזרחים פולנים. אחי בא מניקולייב, והדוד יענק'ל הגיע מזי'טומיר והיה אִתָנו. אִמי, אחותי, הדוד, רחל וינוקור ואני התארגנו והגענו ללודז' כאזרחים פולנים. מלודז' לקחו אותנו לפראג ולברטיסלבה שבצ'כיה. אני זוכרת שהיינו צריכים לנסוע מפראג במסווה של פליטים ממינכן. פחדנו מהרוסים; הם לא ידעו שברחנו. איש "הבריחה" אמר לנו ברכבת לדבר עברית ולהגיד שאנחנו יוונים. ניגש רוסי ושאל מישהו מאִתָנו לזהותנו. הנשאל התחיל להתפלל. הרוסי היה יהודי, אמר לו את המשך התפילה ושלא יפחד ממנו. הביאו אותנו לפרנוולד. אחי יאשה ואני נרשמנו שם ללימודים. אחי הבכור דב היה בארץ; הוא שלח לאימא סרטיפיקט והעלה אותה ארצה. אחי יאשה, אחותי פולה ואני נשארנו יחדיו. פולה נסעה ארצה חצי שנה לאחר מכן. אני הגעתי ארצה במרץ 1949. סיימתי לימודי רפואת שיניים. קיבלנו חדר בעכו. יש לי שלושה ילדים - בתי הגדולה למדה ארכיטקטורה, בני הוא רופא שיניים ובתי הקטנה עורכת דין. בעלה של הבת הגדולה הוא מפקד טייסת מסוקים במשטרה. אף פעם לא דיברנו על השנים האלה. גם סרטים לא הייתי מוכנה לראות. עד לשנים האחרונות התנתקתי מהעבר.