לאחר שתקפה גרמניה את ברית-המועצות, נעה היחידה שלנו לעבר החזית בביילורוסיה, לאזור גומל-מינסק. הגרמנים הצניחו צנחנים בעורף החזית. האויב היה מלפנים ומאחור, ומדי לילה נסוגונו לאחור. באחד הימים קיבלתי את תפקיד האחראי על המים של הפלוגה. העמידו לרשותי שני חיילים, שני סוסים ושתי חביות גדולות למים. בכל פעם יצאתי אִתם להביא מים מהסביבה. היחידה נמצאה באזור של יערות. באחד הימים הגענו למקום שהיה בו צורך לעבור גשר ארוך מאוד כדי לקחת את המים. אנשי צבא ומשטרה שמרו על הגשר. במקרה הייתה באר המים בקולחוז של יהודים. הוריתי לחיילים למלא את החביות ונכנסתי לאחד הבתים. פגשתי משפחה יהודית - סבתא, אימא ובחורה בת שמונה-עשרה.

הגדוד נסוג כי לא היה דלק, ואי אפשר היה להפעיל את הטנקים והאופנועים. במשך כמה שבועות נסוגונו עד לאזור מוסקבה, והגרמנים היו מאחורינו. בסתיו 1941 הוחלט כי הגדוד שלנו – היו בו אוקראינים, פולנים, רוסים, ביילורוסים ויהודים - יהפוך לגדוד עבודה. בנינו מבצרים וחפרנו תעלות נגד טנקים. בראש השנה היינו במוסקבה. היינו שם כמה יהודים, החלפנו בינינו דברים ותהינו איך נוכל להתפלל ביחד. יצאנו למקום שהיה מאחורי האוהלים והתפללנו בלי מחזורים ובלי סידורים; כל אחד אמר מה שהוא יודע בעל-פה והתפזרנו.

כך עברו עלינו היום הראשון והשני של החג ויום הכיפורים. לאחר כחודשיים הורידו אותנו מהחזית ושלחו אותנו לסיביר. במשך שבועיים נסענו לאוראל, לווכניה–סלדה שבמחוז סוורדלובסק; בקרבתה נמצאה העיר ניז'ני טג'יל. בכל יום יצא טנק חדש מבית החרושת. הקימונו בתי-חרושת צבאיים לייצור טנקים וחלקים שונים. באוראל היה מזג האוויר קר ביותר ועמד על 40 מעלות ויותר מתחת לאפס. עבדנו, ומי שלא עבד והתבטל - קפא מקור.

יָשַנו בבתי-ספר, במיטות של שלוש קומות העשויות קרשים ועליהן מזרונים מקש. בכל יום יצאנו לעבודה בשש בבוקר, ולאחר שתים-עשרה שעות עבודה רצופות חזרנו בשש בערב. בחזית אכלנו לשובע, אך בעורף קיבלנו 800 גרם לחם ביום ומרק. עם הזמן הנעליים נקרעו, או שגנבו אותן. אם חייל התעורר בלילה והיה צריך לעשות את צרכיו, היה עליו לרוץ לשירותים שמחוץ למבנה - בקור או בשלג. מי שעשה את צרכיו בדרך לשירותים – נענש, והוטל עליו להיות אחראי על נקיון השירותים למשך שעתיים. פעם אחת גם אני נענשתי, והוטל עליי לשמור על הסדר בשירותים בין ארבע לשש לפנות בוקר. דאגתי לסדר מופתי באולמי השינה ובשירותים. למזלי בשעה חמש הגיע לביקורת הגנרל, מפקד הגדוד. הוא התרשם ממני לטובה, התעניין בי, שאל מהיכן אני והיה לבבי ביותר. הוא טפח על שכמי ואמר: "אנא, מסור למפקד הפלוגה שלך כי הכול היה בסדר וקיבלת אות הצטיינות בעל-פה – קיבלת שבחים."

שמחתי מאוד ויצאתי עם כל החיילים לעבודה. חזרתי מהעבודה בשעה שבע בערב

והצעתי להכין נעלי בית מעץ ולהעמידן ליד כל דרגש. וכך היה. ביקשתי לחטוב עצים בשביל תנור הבישול. עזרתי גם לרחוץ סירים. בתמורה קיבלתי חתיכת לחם. במקום חתכו את הלחם לחיילים: בוקר – 200 גרם, צהריים – 300 גרם, ערב – 300 גרם. עזרתי להם, וכך קיבלתי עוד לחם שיכולתי לחלק לאחרים. הייתי חופשי במשך היום והסתובבתי בסביבה, לבוש בתלבושת צבאית. מצאתי יהודים מבוגרים וזקנים שלא נשלחו לחזית עם משפחותיהם ועזרתי להם. דאגתי לעשרה יהודים במחלקה שנעליהם נגנבו; מדי פעם באתי בסמרטוטים לרגליי אל הנהג של מפקד הגדוד, יהודי ושמו שלמה קרביץ ז"ל, והוא נתן לי בכל פעם זוג נעליים. כך עם הזמן היו לכולם נעליים.

המשכתי בחיפושיי אחר משפחות יהודיות. בחנוכה הגעתי אליהן והכנתי לילדים שקיות עם כמה מטבעות וסביבונים. חלקם היו מרוצים וחלקם פחדו מאוד, כי נאסר לעסוק ביהדות. ב-1944, לאחר שהגרמנים התחילו לסגת, הגיעה למשפחת סנקין הנערה סניה (שרה). ב-19 ביוני 1945 התחתַנו. גדוד העבודה פוזר, ואנחנו קיבלנו אזרחות רוסית. עבדנו בבית החרושת שהקימונו.

המנהל שלי היה מהנדס גדול וחשוב, ולמזלי הוא הבין ללִבּי. כך, למשל, הוא אִפשר לי לא לעבוד בשבת, ואני החזרתי את השעות בכל דרך שהתבקשתי. ב-1944, באחד הימים שלפני ראש השנה, הצלחתי לארגן מניין בראש השנה וביום הכיפורים לתפילה קצרה. יצאתי לרכוש סחורות שונות בשליחות המפעל בסוורדלובסק ובמוסקבה. באחת הנסיעות לסוורדלובסק רכשתי שופר קטן ותקעתי בו. לאחר התפילה חילקתי לכל הנוכחים מנות לחם. הצלחתי להביא לחתונתי רב מסוורדלובסק. דיברתי עם המנהל שלי על כוונתי לעזוב. הוא התעצב למשמע הדברים, אך הבטיח לי את עזרתו.

הוא נתן לי תעודת מעבר (קומנדירובקה). יצאנו לדרך והצלחנו להגיע עד לעיר ניז'ן שליד קייב, אותה עיר שהסופר והמחזאי הרוסי הנודע גוגול נולד בה. בַּמָקום גר הדוד שלה שברח לקווקז וחזר משם. הדוד הזה, ישראל סנקין ז"ל, היה יהודי מסורתי בכל תקופת המשטר הקומוניסטי. היה לו סידור תפילה עם סליחות ליום הכיפורים, סידור שקיבל מהכומר הראשי של ניז'ן. הכומר הביא לו את הסידור במתנה ואמר: "אם יש לך עניין בזה, אדאג לעוד דברים." בזמן המהפכה ב-1917 הפך הכומר לאוהד הרוסים, ובמקום הכנסייה שהפכה למוזיאון - קיבל משרה. הוא היה מלומד גדול וכנראה ידע הרבה על היהדות; בעת שהייבסקציה השמידה את כל הספרות – ספרי תורה, חומשים, משניות – הציע להם להביא את הכול למוזיאון. היה זה נס מהשמים. הכומר הוריד את ספרי התורה וספרי קודש אחרים לאחד מהמרתפים של הכנסייה, ושם נשמרו הספרים עד ל-1945. לאחר תום המלחמה הוא הביא לדוד ישראל את הסידור עם הסליחות, ואחר כך הביא חומשים ושמונה ספרי תורה במצב טוב. הדוד נתן לו מתנות יקרות ערך: ערדליים, נעליים, מגפיים, ועוד. הדוד חילק מספרי התורה לי ולשתי בנותיו; הללו התחתנו עם אוקראינים ועזבו את הבית לפולין.

בניז'ין התפללנו בבתים עם הדוד. בכל פעם היה המניין במקום אחר. בספטמבר 1945 נודע לי כי הסובייטים מאפשרים לפולנים ולאוקראינים לחזור לפולין. הצלחנו להצטרף לטרנספורט הראשון שיצא ממחוז צ'רניגוב לפולין. כשלוש מאות משפחות נסעו ברכבת בקרונות משא של בקר. לאחר כחודש של נסיעה, הגענו לפולין בתחילת דצמבר 1945.

הגענו לעיר רייכנבאך שבמחוז שלזיה התחתונה, אזור של תעשייה ומכרות פחם. שם נולד בני הבכור, יעקב. במארס 1946 אשתי הייתה בחודש התשיעי להריונה; באמצע הלילה החלו הצירים. רצינו לצאת והתקשינו. לאחר כחצי שעה יצאנו, והבאתי את אשתי לבית החולים ליולדות. אני חזרתי לביתי וציפיתי להודעה. באמצע ההרצאה שנתתי לבָּנות על חג הפורים ועל המגילה, צלצל הטלפון; המזכירה קיבלה הודעה כי נולד לי בן. קראו לי לטלפון ואחת הבנות כתבה על הלוח: "מזל טוב להולדת הבן." כולם שמחו אִתי, ואני רצתי לבית החולים. בבית החולים הייתה אנטישמיות; אשתי סבלה ממנה וביקשה אותי להוציא אותה משם. וכך עשיתי. הצלחתי להזמין מוהל מוורשה. הוא הגיע באיחור; היה זה מוהל שנסע ממקום למקום. הוא התנצל ואמר כי בטח שמענו שזורקים יהודים מרכבות. בן שלושה חודשים היה בננו בעת שיצאנו לצ'כיה. יחד אִתי לקחתי שני נערים שזה עתה הגיעו מרוסיה.

הגענו למקום האיסוף ואחר כך עזבנו את רייכנבאך. עלינו על משאית שהוכנה על ידי אנשי "הבריחה". נסענו והגענו לגבול פולין-צ'כוסלובקיה. אמרו לנו לעלות לבית של שתי קומות ולהמתין שם עד לערב. היינו כשבעים איש בַּמָקום. בשעה ארבע הגיעו ארבעה קצינים במדים פולניים וביקשו מאִתָנו לצאת.

בני יעקב היה בן שנה ורבע בעת שהגענו לארץ באנייה 'אקסודוס' 1947 ('יציאת אירופה' תש"ז). עברנו לגור בהרצליה, וב-1948 גויסתי לצה"ל עד לתום מלחמת השחרור. לאחר המלחמה עבדתי בבניית הבלוקונים בשכונת נוה עמל שבהרצליה. היתה זו תקופת הצנע. מנהל העבודה עמד על כישוריי והציע לי לעבוד בניהול חשבונות. עבדתי שם כחודשיים, ולאחר מכן עבדתי בדואר במשך שנתיים והייתי הדוור השני בהרצליה. נמניתי על הפעילים המרכזיים של ההסתדרות בהרצליה. הייתי המנהל הראשון של 'מבטחים' בסניף הרצליה-רמת השרון, וכן העובד הראשון. באותו הזמן לא היו מפעלים רבים באזור פרט למלון 'השרון', מחסני הסוכנות ומפעל 'אדרת'. 500 עובדים הצטרפו לקרן בשנה הראשונה מעשרים מקומות עבודה. במשך 38 שנים, מאז 1950, ניהלתי את הסניף לתפארת עם הפנים למען העובד. בסוף 1987 הגיע מספר המבוטחים בקרן לכ-25,000 חברים. יצרתי קשר אישי עם העובדים כדי לשכנעם להצטרף ל'מבטחים', ולאחר מכן שכנעתי גם את בעלי המפעל להצטרף. משכתי צעירים להצטרף לקרן על ידי מתן הלוואות מוגדלות, פיצויי פרישה, דמי חופשה ומחלה. ב-1980 קיבלתי פרס על צירוף כל המפעלים בהרצליה-רמת השרון לתכנית פנסיה מקיפה של 'מבטחים'. עם פרישתי מוניתי ליושב-ראש הנהלת סניף 'מבטחים' בהרצליה-רמת השרון, וכיום אני משמש כרכז ייעוץ בתחום קרנות הפנסיה.

בין פעילויותיי הרבות הייתי ממלא מקום וסגן ראש המועצה הדתית בהרצליה, יושב-ראש ועד השכונות, יושב-ראש איגוד החיילים המשוחררים, גבאי ראשי בבית הכנסת המרכזי בנווה עמל (ייסדתי את בית הכנסת הזה), גזבר גמלאי הרצליה, גזבר עמותה גריאטרית של בית החולים 'מאיר', חבר הנהלת בית האבות בהרצליה, חבר ועדת הערעורים של 'חברה קדישא הרצליה' מ-1951 ועוד פעילויות רבות.

רעייתי שרה הייתה שותפה מלאה למאמציי ולהצלחתי, והיא תרמה רבות להישגיי. יש לי שני בנים – יעקב ויונתן - נשואים ובעלי משפחות. ליעקב וברכה בן ובת (אסף ונועה), וליונתן ורחל שתי בנות (רעות ורננה).