אמא, אשר שמה היה מוכר בקאמין קושירסקי כ"מירל" הייתה בת למשפחת סנדיוק, לאמא רחל לבית לרמן ולאביה חיים. למשפחה היו ארבעה ילדים: הבכורה אחותה שיינדיל, נולדה בשנת 1924, אימי מירל נולדה בשנת 1925, אחיה דוד נולד בשנת 1928, ומאיר בן הזקונים נולד בשנת 1931.

המשפחה סבלה מטרגדיה. האבא שעיסוקו הארעי היה "סטלמך" (יצור גלגלי עץ לעגלות וכרכרות), נמשך אחרי אחיו שהיגרו לקנדה וארה"ב. משפחתה של אימי ביוזמת אביה מכרה את הבית שבו גרו על מנת לממן את הוצאות הנסיעה וההגירה. אביה נסע לקנדה מיד לאחר ברית המילה של הבן הקטן מאיר בשנת 1931, ניתק עצמו ממשפחתו ולמעשה הותיר אותם לבד ללא אב וללא בית. מאותו יום סבלה כל המשפחה ממצוקה כלכלית קשה ונשארה ללא עזרה. עול המשפחה נפל במלוא עוצמתו על האימא שלה רחל, שנאלצה לצאת, לימים שלמים, לעבודה כתופרת על מנת לקיים את הילדים שנשארו בבית.

אמא הייתה ילדה מיוחדת בדרישותיה ובמאווייה. היא אהבה לראות סרטים (למרות המצב הקשה בבית) והצליחה לראות סרטים. הצפייה בסרטים היוותה לגביה את הקשר היחידי שבין תרבות העולם החיצון לעיירה הסגורה. אימא למדה בבית הספר הפולני "פובשכנה" עד שנת 1939. אין לי פרטים נוספים עד לתקופת הכיבוש הגרמני.

בתקופת הגטו עבדה אימי בתפירת מדים ובגדים עבור הצבא הגרמני וכמו כן עבדה במטבח של הצבא הגרמני. בנובמבר 1942 נרצחו אימה רחל, האחות שיינדיל והאח דוד. מירל ואחיה ברחו ליער וגורלו לא נודע לה לעולם.

ביערות עברה אימי מסכת של תלאות ורדיפות מידי האוקראינים והפרטיזנים ששוטטו ביערות וזינבו ביהודים שהצליחו לתפוס. רוב סיפורי התלאות אותם עברה אימי, נשארו עלומים בתוכה עד יום מותה. היא תמיד התחמקה מלשקוע בזיכרונות של אותה תקופה נוראה למרות כל בקשותינו. למרות המרה השחורה שנשאה בתוכה ידעה להתעלות על עצמה. היא נישאה למשה קויפמן, גם הוא ניצול שואה והקימה משפחה לתפארת, וכך זכינו לאמא נעלה ואוהבת.

בדרכה שלה הקדישה את כל כולה לדאגה אין סופית לנו הילדים ולבעלה, וידעה תמיד לתמוך בנו רגשית ונפשית בכל בעיה שצצה ולא נתנה לאף אחד להישבר. היא דחפה אותנו תמיד קדימה לדאוג לעצמנו ולנכדים, או כמו שהיא אמרה-"לדור ההמשך".

לפני כשלושה חודשים, ב- 26/5/2005 נפטרה אימי והשאירה אותנו עם פצע וכאב ענק שמסרב להגליד.

בצוואתה הלא כתובה בקשה שנשאר ביחד, מלוכדים ונשמור על אבא ושנדאג לו, וכך נעשה!

אותך לא נשכח, אימא וסבתא יקרה ....

לסיום אני רוצה לקרוא לכם שיר שחרטנו על המצבה, שיר שמאפיין אותך ומה שעברת, אמא:

"מי שהבטיח וזכה גם לקיים

מי שהצליח לחזור מן הדרכים

מי שכאב אבל הבין שהכאב אילם

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים "

המשפחה