דב עמית (לבית דרוג) נולד בשנת 1917 בקאמין-קושירסקי. להוריו משה ושרה דרוג היו עוד בן ובת. דב למד בבית הספר העברי 'התחייה' והשתייך לתנועת 'השומר הצעיר'. הוא היה בהכשרה של התנועה בביאליסטוק, ומסיבות משפחתיות נאלץ לשוב לביתו.

עם כניסת הצבא הסובייטי לאזור קיבל עבודה במשרד המסחר, ונתמנה למנהל מחסן מרכזי לאספקה לכל האזור. עם כניסת הגרמנים לעיירה נאלץ כמו צעירים רבים אחרים לצאת לעבודה מדי יום ביומו. הוא עבד בטעינה ופריקה של קרונות משא ברכבת.

במקום העבודה התארגנו כמה צעירים; ביניהם היו דב, מוטל סטריר ויוסל'ה סגל. הם החליטו לרכוש נשק ולצאת ליערות. כמה וכמה פעמים יצא דב יחד עם יוסל'ה ועם עוד כמה בחורות מהגטו לביצות פולסיה, אך חזרו על עקביהם מבלי שהצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים.

מיד לאחר האקציה הראשונה יצא שוב דב ליער. הוריו ואחותו נהרגו. לגטו נשלח יוסל'ה סגל יחד עם פרטיזן רוסי כדי להביא תרופות ונשק. הם לקחו עמם את אשתו של יוסל'ה - הינדה, וכן את שרה אחותי (ביבר).

בינתיים השתלטו הפרטיזנים הרוסים על הקבוצה היהודית, שדדו אותם ואף רצחו חלק מהם. רק שניים מהקבוצה נשארו עמם: דב ומשה פלוט.

דב היה חייל לוחם והשתתף כמעט בכל הקרבות והשליחויות של הפרטיזנים מגדודו. עם היציאה מהיערות (אביב 1944) התגייס לצבא האדום. הוא נלחם בחזית ליטא, בלטוויה ואחר כך בפולין וגרמניה – עד ברלין הגיע. מגרמניה חזר עם יחידתו לרוסטוב שבברית-המועצות. משם חזר ברפטריאציה [חזרה לארץ המולדת] לפולין. בלודז' הִפנה אותו ארגון "הבריחה" לשלזיה, ושם הוטל עליו לארגן בית-ספר עברי לפליטים היהודים.

לאחר קום המדינה ב-1948 עלה ארצה, התגייס לצה"ל והשתתף בקרבות בנגב.

עם שחרורו מהצבא ב-1949 החל לעבוד במשרד הביטחון, והיה קצין תגמולים במחלקת השיקום.

עם יציאתו לגמלאות התנדב דב לעבוד ב'היכל יהודי ווהלין' כמנהל הבית. הוא היה נערץ על כל העובדים ועל כל מי שבא עִמו במגע.

בשנים האחרונות נאלץ להפסיק את עבודתו בגלל מחלה, ולבסוף הלך לעולמו.

דב היה מאלה שמרדו, לחמו ונקמו על מה שעוללו לנו.

יהי זכרו ברוך!

אברהם ביבר