משפחתה של מינקה מליק (אמו של בן-ציון) הייתה אחת מבין כמה משפחות בעיירה שנשאו שם זה. היו ביניהן קשרי משפחה, והן היו מהמשפחות הוותיקות שהתגוררו מזה דורות בעיירה קאמין-ק ובסביבתה. אבי המשפחה נרצח על ידי הבלחובצים (כנופייה של אוקראינים "לבנים") בשנות העשרים. אם המשפחה מינקה נשארה עם שלושה בנים ושתי בנות. המשפחה התפרנסה מחנות דלה שמכרה לגויים נפט למאור ומלח.

 

בן-ציון היה המוכר בחנות והמפרנס העיקרי. אח אחד אומץ על ידי קרובי משפחה מהעיר לוצק, ואילו אח אחר - מיכאל - עלה לארץ כחלוץ לפני המלחמה. הוא התיישב בהרצליה והקים משפחה. הבת גרוניה הקימה משפחה בקאמין-ק; כולם נרצחו בשואה, יחד עם האימא מינקה והאחות ברכה.

עם חיסול הגטו הצליח בן-ציון לברוח יחד עם קבוצה של בחורים ובחורות ולרכוש שני רובים. הם הגיעו לביצות וידרטי (כ-13 קילומטרים מהעיירה), אולם הותקפו שם על ידי שוטרים אוקראינים; השוטרים האלה הפתיעו את אנשי הקבוצה ורצחו חלק מהם. בן-ציון הצליח לברוח, ולאחר נדודים רבים ותלאות התקבל ליחידת פרטיזנים מהאוגדה של סובורוב אשר פעלה ביערות נוויר-ווטלה. אנשי יחידה זו רצחו יהודים שנמלטו מהגטו; רק באביב 1943 הושלט סדר ונפסקו הרדיפות והרציחות. בן-ציון היה חייל קרבי בגדוד והשתתף כמעט בכל הפעולות נגד הגרמנים באזור, ובהן פעולות בקאמין-ק.

בן-ציון אף רדף ונקם בכל אלה שרצחו יהודים או שהסגירום לידי הגרמנים.

הוא מעולם לא בזבז כדור מיותר. פעם אף ערף את ראשו של איש מיליציה אוקראיני.

היה אהוד על חבריו הפרטיזנים ונודע כלוחם נועז. עם היציאה מהיערות ב-1944 חזרנו שנינו לעיירה קאמין-ק, ובה הוא שימש כמאבטח מפני הכנופיות האוקראיניות ששרצו אז באזור.

בסתיו 1944 התגייס לצבא האדום ונפצע בחזית. הוא חזר לקובל כנכה מלחמה. בעזרת תנועת "הבריחה" עלה לארץ באניית המעפילים 'אקסודוס', וכאן הקים משפחה עם רעייתו אדל בחולון.

למשפחה שלושה בנים (מנחם, אשר ופנחס) ונכדים. לפני כחמש שנים עלה בידו לבקר בקאמין-ק יחד עם בנו מנחם; הדבר עורר בו התרגשות רבה והעלה זכרונות מהעבר, מהבית ומהעיירה. בשארית חייו הִרבּה בן-ציון בהעלאת זכרונות מהעיירה וממה שעבר עלינו.

לאחר מחלה ממושכת הוא נגאל מייסוריו ונפטר.

יהי זכרו ברוך!

אברהם ביבר