שרה לבית ביבר נולדה בעיירה קאמין-ק שבווהלין, סמוך לנהר הפריפט. שרה הייתה הבת הבכורה של דוד ביבר ובינה לבית שפירא. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בעיירה כ-2500 יהודים, ובווהלין כולה היו 250,000 יהודים. השנה (2002) אנו מציינים שישים שנה להשמדה ולמרי של יהודי ווהלין. יודגש כי רבים מרדו, אחזו בנשק, ברחו ליערות, נקמו ונלחמו נגד הנאצים ועוזריהם האוקראינים. לצערנו, חלק גדול מהמורדים נרצחו או נפלו בקרבות.

אבינו דוד ז"ל היה יליד העיר לובומל; ב-1910 הוא נשא לאישה את אִמנו, בינה (בונציה) לבית שפירא. ב-1912 גויס אבי לצבא הצארי, ובו שירת כחייל קרבי במשך כל מלחמת העולם הראשונה. עם שחרורו חזר הביתה לעיירה קאמין-ק, ובה הקים משפחה. היינו חמישה ילדים בבית: שרה (ילידת 1919), עטל (1921), פיניה (1923), אברהם (1924) וסימה (1925). אימא נפטרה ב-1927. אבא, אלמן עם חמישה יתומים, נישא בשנית לאישה ושמה אסתר; נולדו להם שלושה ילדים: סנדר (יליד 1932), ברל דב (1933) ופייגל'ה (1935).

בעיירה היו שני בתי-ספר יסודיים – בית-ספר פולני שלמדו בו שבע שנות לימוד, ובית-ספר עברי ('התחייה') שלמדו בו שש שנים. אנו למדנו בבית הספר הפולני, כי לא היה באפשרותו של אבא לשלם את שכר הלימוד בבית הספר העברי.

שרה הייתה תלמידה מצטיינת. עם גמר לימודיה בבית הספר הפולני נאלצה ללמוד את מקצוע התפירה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה סופח האזור לברית-המועצות. שרה עבדה כפקידה בבנק הממלכתי 'גוס בנק'; עטל, האחות השנייה, הייתה סגנית המנהל בבנק זה והיא רק בת עשרים.

ביוני 1941, לאחר הפלישה של הצבא הגרמני לברית-המועצות, הוקם בעיירה שלטון אוקראיני בחסות הגרמנים. מדי יום הונחתו עלינו גזרות קשות. כחודשיים לאחר הפלישה נרצח אבא יחד עם עוד כמאה מיהודי העיירה. שרה יצאה לכפרים בסביבה, ובהם עבדה כתופרת. היא שלחה את שכר עמלה לגטו בתבואה, בתפוחי אדמה, בגריסים ועוד. לאחר שנאסרה יציאת יהודים מחוץ לעיירה, חזרה שרה הביתה ונתקבלה לעבודה בארטל (בית-מלאכה); הארטל עבד בעיקר עבור האוכלוסייה המקומית, וכן לטובת הגרמנים ומשרתיהם.

ב- 1 ביוני 1942 הוקם הגטו. ב-10 באוגוסט 1942 בוצעה האקציה - ההשמדה הגדולה שנרצחו בה כ-2500 מתוך כ-3000 תושבי הגטו. בתחילת נובמבר 1942 חוסל הגטו לחלוטין.

כ-300 איש הצליחו לברוח לביצות, לכפרים וליערות בסביבה. רובם נתפסו ונרצחו על ידי המקומיים, או מתו מקור ומרעב. מתוך כ-3000 תושבי הגטו נותרו לאחר המלחמה כמאה נפשות בלבד.

אחותי שרה הייתה חברת 'השומר הצעיר' עוד לפני המלחמה. בפעילותה בתנועה התיידדה עם בן העיירה דב דרוג (לימים דב עמית). יחד עם כמה צעירים הם היו מראשוני המתארגנים לרכישת נשק וליציאה ליערות כדי ליצור קשר עם פרטיזנים; הם עשו זאת מיד לאחר האקציה הגדולה. לצערנו הרב נתקלה ביער כל הקבוצה ביחידת "פרטיזנים שודדים" (שבויי מלחמה סובייטים). הללו שדדו את נשקם, רצחו חלק מאנשי הקבוצה והניצולים פוזרו.

לאחר תלאות ורדיפות נתקבלה שרה לגדוד פרטיזנים (אוטריאד) מיחידתו של סובורוב. בגדוד זה היינו שנים-עשר יהודים מתוך כמאתיים לוחמים (שבעה מקאמין-ק, חמישה מהעיר קוברין). בזכותה קיבלו גם אותי לאותה היחידה. מתוך כל בני המשפחה (עשר נפשות) נותרנו שניים בלבד, שרה וכותב שורות אלו.

עם השחרור ב-1944 עברנו לגור בעיר פינסק. ב-1945 חזרנו לפולין. בדרכי "הבריחה" וההעפלה הגענו ארצה ב-17 בינואר 1946, על סיפון האנייה 'אנצו סירני'.

בסוף 1946 נישאה שרה לחנן וולודבסקי, אף הוא פרטיזן מאותה החטיבה. הזוג בנה את ביתו בתל-אביב, ושרה המשיכה לעבוד כתופרת. מסיבות בריאות נאלצה להפסיק את עבודתה שכה אהבה; בשנים האחרונות היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים.

אחותי שרה זכתה להקים בארץ-ישראל משפחה לתפארת: הבת בינה ובעלה חיים מתגוררים ברמת הגולן ולהם ארבעה ילדים; בתם הבכורה משרתת כקצינה בצה"ל. הבן מיקי מתגורר במצפה בגליל, ולו ארבעה בנים.

שרה נפטרה ב-27.12.2001 בהיותה בת 82. שמה חרות על האנדרטה לזכר הפרטיזנים והלוחמים בנאצים שליד 'היכל ווהלין' בגבעתיים.

 

יהא זכרה ברוך.

אברהם ביבר