Text Size

חיים גרינברג ז"ל

נוֹלַד נַעֲרֵנוּ, לְאוֹר וְלִתְכֵלֶת,

נוֹעַד נַעֲרֵנוּ לִשְבֹּעַ יָמִים,

נַעֲרֵנוּ הַגֵּא! נַעֲרֵנוּ בְּרוֹש-יֶלֶד!

אֵיך זָנַק אֶל מוּל חֶרְמֵש הַדָמִים!

משה טבנקין

 

חיימק'ה נולד בקיבוץ אפק, בי"ט בכסלו חשט"ו, 14 בדצמבר 1954. כבן הזקונים הוא הפך להיות בן השעשועים במשפחה. הוא היה תינוק ערני מאוד. בפעוטון, בשכבו במיטה, היה מזמזם לעצמו, מנדנד בראשו, מצייר ומכייר. בגן המעורב היה חיימק'ה בין הצעירים ביותר. הוא "תפס" את הקריאה והכתיבה רק משמיעה ומהתבוננות מהצד. הוא היה ילד ממושמע, שקט וביישני והגננות והמטפלות אהבוהו מאוד.

בגיל חמש וחצי העבירו אותו ישר לכיתה ב'. הוא "התאזרח" בין הגדולים בקלות, התחיל לקרוא הרבה ספרי ילדים וקשה היה לנתקו מהם. הוא התעניין במוסיקה, אהב סרטים וגילה הבנה בוגרת. היו לו זיכרון מפליא וכושר הבעה.

בבית הספר היה ילד נוח, חייכני, מצטיין בלימודים ועוזר למתקשים בשיעורים. חיימק'ה הצטרף לנבחרת הכדור-סל במקום והשתתף בכל האימונים והמשחקים. הוא מצא זמן למוסיקה וקריאה. למרות סגולותיו וכשרונותיו הרבים נשאר צנוע, כמעט נחבא אל הכלים. בכיתות הגבוהות היה מראשי "המרדנים" נגד מורים ונגד דברים, שראה בהם "מימסדיות" ואי צדק. גם כשהמורים לא ויתרו, הוא לא נכנע והיה עקבי עד הסוף.

חיימק'ה התגייס לחיל השריון. עשה מאמצים להיות טנקיסט. בזמן הראשון להיותו בצבא היה ביקורתי מאוד נגד יחסם של המפקדים הזוטרים ונגד השגרתיות והפורמאליות בדברים שהיו פעוטי ערך בעיניו.

יחד עם זאת היה ממושמע, צייתני ולא השתמט משום עבודה קשה. מצב רוחו עלה כשהגיע לקורס מפקדי טנקים, שם גילה את יכולתו וקיבל ציונים טובים.

חיימק'ה היה משפחתי מאוד, כתב הרבה מאוד להורים, לאחים, לקרובי המשפחה ולחבריו.

הוא לא זכה לראות את "תעודת הבגרות" שלו על ציוניה הגבוהים.

חיימק'ה נפל בתחילת מלחמת יום הכיפורים, בי"ב בתשרי תשל"ד ה- 8 באוקטובר 1973, בעיר קנטרה שעל גדות תעלת סואץ, עת נשלח עם חיילי קורס מט"קים לחסום את המצרים בחציית התעלה.

שרה וולודבסקי (לבית ביבר) ז"ל

שרה לבית ביבר נולדה בעיירה קאמין-ק שבווהלין, סמוך לנהר הפריפט. שרה הייתה הבת הבכורה של דוד ביבר ובינה לבית שפירא. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בעיירה כ-2500 יהודים, ובווהלין כולה היו 250,000 יהודים. השנה (2002) אנו מציינים שישים שנה להשמדה ולמרי של יהודי ווהלין. יודגש כי רבים מרדו, אחזו בנשק, ברחו ליערות, נקמו ונלחמו נגד הנאצים ועוזריהם האוקראינים. לצערנו, חלק גדול מהמורדים נרצחו או נפלו בקרבות.

אבינו דוד ז"ל היה יליד העיר לובומל; ב-1910 הוא נשא לאישה את אִמנו, בינה (בונציה) לבית שפירא. ב-1912 גויס אבי לצבא הצארי, ובו שירת כחייל קרבי במשך כל מלחמת העולם הראשונה. עם שחרורו חזר הביתה לעיירה קאמין-ק, ובה הקים משפחה. היינו חמישה ילדים בבית: שרה (ילידת 1919), עטל (1921), פיניה (1923), אברהם (1924) וסימה (1925). אימא נפטרה ב-1927. אבא, אלמן עם חמישה יתומים, נישא בשנית לאישה ושמה אסתר; נולדו להם שלושה ילדים: סנדר (יליד 1932), ברל דב (1933) ופייגל'ה (1935).

בעיירה היו שני בתי-ספר יסודיים – בית-ספר פולני שלמדו בו שבע שנות לימוד, ובית-ספר עברי ('התחייה') שלמדו בו שש שנים. אנו למדנו בבית הספר הפולני, כי לא היה באפשרותו של אבא לשלם את שכר הלימוד בבית הספר העברי.

שרה הייתה תלמידה מצטיינת. עם גמר לימודיה בבית הספר הפולני נאלצה ללמוד את מקצוע התפירה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה סופח האזור לברית-המועצות. שרה עבדה כפקידה בבנק הממלכתי 'גוס בנק'; עטל, האחות השנייה, הייתה סגנית המנהל בבנק זה והיא רק בת עשרים.

ביוני 1941, לאחר הפלישה של הצבא הגרמני לברית-המועצות, הוקם בעיירה שלטון אוקראיני בחסות הגרמנים. מדי יום הונחתו עלינו גזרות קשות. כחודשיים לאחר הפלישה נרצח אבא יחד עם עוד כמאה מיהודי העיירה. שרה יצאה לכפרים בסביבה, ובהם עבדה כתופרת. היא שלחה את שכר עמלה לגטו בתבואה, בתפוחי אדמה, בגריסים ועוד. לאחר שנאסרה יציאת יהודים מחוץ לעיירה, חזרה שרה הביתה ונתקבלה לעבודה בארטל (בית-מלאכה); הארטל עבד בעיקר עבור האוכלוסייה המקומית, וכן לטובת הגרמנים ומשרתיהם.

ב- 1 ביוני 1942 הוקם הגטו. ב-10 באוגוסט 1942 בוצעה האקציה - ההשמדה הגדולה שנרצחו בה כ-2500 מתוך כ-3000 תושבי הגטו. בתחילת נובמבר 1942 חוסל הגטו לחלוטין.

כ-300 איש הצליחו לברוח לביצות, לכפרים וליערות בסביבה. רובם נתפסו ונרצחו על ידי המקומיים, או מתו מקור ומרעב. מתוך כ-3000 תושבי הגטו נותרו לאחר המלחמה כמאה נפשות בלבד.

אחותי שרה הייתה חברת 'השומר הצעיר' עוד לפני המלחמה. בפעילותה בתנועה התיידדה עם בן העיירה דב דרוג (לימים דב עמית). יחד עם כמה צעירים הם היו מראשוני המתארגנים לרכישת נשק וליציאה ליערות כדי ליצור קשר עם פרטיזנים; הם עשו זאת מיד לאחר האקציה הגדולה. לצערנו הרב נתקלה ביער כל הקבוצה ביחידת "פרטיזנים שודדים" (שבויי מלחמה סובייטים). הללו שדדו את נשקם, רצחו חלק מאנשי הקבוצה והניצולים פוזרו.

לאחר תלאות ורדיפות נתקבלה שרה לגדוד פרטיזנים (אוטריאד) מיחידתו של סובורוב. בגדוד זה היינו שנים-עשר יהודים מתוך כמאתיים לוחמים (שבעה מקאמין-ק, חמישה מהעיר קוברין). בזכותה קיבלו גם אותי לאותה היחידה. מתוך כל בני המשפחה (עשר נפשות) נותרנו שניים בלבד, שרה וכותב שורות אלו.

עם השחרור ב-1944 עברנו לגור בעיר פינסק. ב-1945 חזרנו לפולין. בדרכי "הבריחה" וההעפלה הגענו ארצה ב-17 בינואר 1946, על סיפון האנייה 'אנצו סירני'.

בסוף 1946 נישאה שרה לחנן וולודבסקי, אף הוא פרטיזן מאותה החטיבה. הזוג בנה את ביתו בתל-אביב, ושרה המשיכה לעבוד כתופרת. מסיבות בריאות נאלצה להפסיק את עבודתה שכה אהבה; בשנים האחרונות היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים.

אחותי שרה זכתה להקים בארץ-ישראל משפחה לתפארת: הבת בינה ובעלה חיים מתגוררים ברמת הגולן ולהם ארבעה ילדים; בתם הבכורה משרתת כקצינה בצה"ל. הבן מיקי מתגורר במצפה בגליל, ולו ארבעה בנים.

שרה נפטרה ב-27.12.2001 בהיותה בת 82. שמה חרות על האנדרטה לזכר הפרטיזנים והלוחמים בנאצים שליד 'היכל ווהלין' בגבעתיים.

 

יהא זכרה ברוך.

אברהם ביבר

שמואל ווליניץ ז"ל

שמואל ווליניץ נולד בגלושא זוטא ב-1913, עלה ארצה בשנים 1936–1939 והיה מבוני קיבוץ רמת הכובש. ב-16 בנובמבר 1943 הוא נפצע אנושות בידי שוטרים אנגלים שפרצו למשק בחיפוש אחר נשק. הוא מת מפצעיו בבית החולים הממשלתי שבשכם ב-21 בנובמבר 1943 .

שמואל נולד בכפר האוקראיני מאלה גלושה [גלושא זוטא]. בהיותו בן למשפחת חקלאים משך אותו הניר, השדה; בחקלאות הרגיש עצמו בביתו. אולם כבר בצעירותו עומד היה על פרשת דרכים ושואל לנתיבות עולם. רבים הם הנתיבים ורבים האורות הקוסמים והרומזים. לוחצים עליו הוריו: אולי ייסע לארגנטינה, לקובה, ומשם יגיע לאחיו באמריקה. אולי לווילנה, להשתלמות בסמינר המורים. שמואל מסרב. בקע אור חדש מתל חי, דרך קלוסובה, שלח את קרניו ויכה בסערה את יישובי היהודים בווהלין. שמואל מצא את דרכו. שלושה פעילים במקום והוא הרוח החיה בהם. הרבה תנועות צצות ולוחמות על נפש הנוער. המלחמה נטושה גם בכפרו. צריך לעמוד בפרץ. שמואל עומד בקשרים עם המרכז בוורשה, עם המועצה בלוצק ומנצח. הוא מייסד את סניף 'החלוץ' המפכה חיים, שיחות, "הורה", תהלוכות עם דגלים ועברית. עברית בכל מקום ובכל פינה. והיה בעברך בכפר ואמרת: מושבה עברית בארץ-ישראל.

ובינתיים גם נטמעים ילדי ישראל בבית הספר הפולני. צריך להצילם. והסניף דורש מהמרכז ביקור. השליח אברהם גרבוב מכתת את רגליו בדרכים קשות, בעגלות וברגל, בכל הכפרים הנידחים, מקים בהם את סניפי 'החלוץ הצעיר' ומגיע גם למאלה גלושא. המלאכה כאן אינה רבה, אבל איך אפשר לצאת מבית ווליניץ? כאן אופפת אותו חמימות רבה, כאן הוא נושם "אוירא ארץ ישראל" [אוויר ארץ-ישראל], כאן הבית מלא צחוק.

שמואל עסוק מאוד, עוזר לכנס ישיבות ואסֵפות ולהקים את סניף 'החלוץ הצעיר'. ובערבים מקשיב שמואל לשירתו החולמנית של גרבוב. השירה מושכת ומרעידה את הלב לקראת גורל לא ידוע. האם הרגישו כבר אז שמואל ואברהם כי בנסיבות טרגיות יקופחו חייהם? וכי גם אחרי מותם יהיו כל כך קרובים...

שמואל בא ארצה בתקופת "המאורעות". כאן עברו עליו הימים הקשים ביותר בחייו. בקיץ 1938 נפצעה קשה אשתו בעת התנפלות כנופייה על הרכב. אבל שמואל - כבד הצעד, הרציני, האיש ללא מורא - אמר לי אז: "נתנסיתי קשה, אבל אינני נרתע. העתיד הוא שלנו." הוא קורץ מחומר מוצק ואיתן. תקופת קצרה עבד בעגלונות. היה עובד בחריש בשדות מחוץ לבית ובגן הירק, עד שנכנס לענף המספוא כקבוע. שמואל שאף להיות עצמאי בעבודה, להיכנס לענף ולבנותו. הוא עוזר להתפתחות ענף המספוא. אין לו כל קושי להיקלט בעבודה זו, כי מי כמוהו יודע לקצור? ומי כמוהו יודע לסדר חרמש? אם צריך לזרוע, שמואל יודע היטב את העבודה.

גם כשפוגעת בו המחלה ומוציאה אותו, לעתים, מהעבודה הסדירה – אין הוא נכנע וממשיך לשמור על מקומו בענף. אבל לא רק איש החרמש והאדמה היה שמואל. הוא היה גם איש הספר, ספוג תרבות עברית ואָמוּן על מסורת קדומים; הפך והפך בדפי ההיסטוריה העברית האהובה עליו ביותר, אגר ניצוצות גבורה וכבוד עברי. הוא למד הרבה אחרי העבודה - עד לשעה מאוחרת בלילה יושב היה וקורא, על אף העייפות. ער וקשוב למתרחש, חי את סערת הימים בתנועה, בעם ובעולם. חושיו מחודדים היו לסכנות הצפויות לנו - והוא בין מישירי המבט והצועדים קדימה. ביום העבדות והעלבון - קינא את כבוד יישובנו וקדושת ההגנה העצמית, ועל כך שילם בחייו .

ישראל זסק ז"ל

פגישתי הראשונה עם ישראל זסק ז"ל הייתה בראשית 1946 על אדמת פולין המשוחררת מהנאצים. הגעתי לשם עם המשלחת הארצישראלית הרשמית, ובמסגרת סיורי נקלעתי ללודביקובו שבשלזיה התחתית. שם, בבתים גרמניים לשעבר, הקימו מדריכי 'השומר' הצעיר בית-נוער לתפארת. עוד לפני עזבי את הארץ בדרכי לפולין לקחתי אִתי את תמונות משפחת רעייתי אסתר ואחותה שיינדל זסק, שמא אתקל במישהו ששרד. כדרכי בכל בית-נוער מעין זה - אחרי הסיור, הסיפור על הארץ והנעשה בה, העידוד לקראת העתיד - ביקשתי את רשימת הילדים. והנה פתאום נפלה עיני על השם ישראל זסק. שאלתי את המדריכים שמא נפלה טעות בשם המשפחה, וביקשתי לקרוא לנער. הביאו אליי נער כבן 12 - צנום, שחרחר, מבויש ועיניו כגחלים. ברעדה בלב ניגשתי לשאלות על מוצאו, מגוריו, שם הוריו; ולבסוף, כשאוזניי שמעו את שם המשפחה זסק, נאלמתי דום. מבוכה השתררה בין שנינו. כל המדריכים ומקצת מהילדים סבבו אותנו במתיחות כדי לראות איך ייפול דבר. שיערתי כי הנה מצאתי בן משפחתי, אולם לא יכולתי לתאר לעצמי מה אעולל לו בעת שאשלוף את תמונת הוריו. הנער פרץ בבכי עצור והליט פניו בידיו. חיבקתיו והצגתי את עצמי בפניו; אמרתי לו כי קרוב משפחה אנוכי וגם שליח מן הארץ. ההתרגשות מסביב הייתה גדולה נוכח ההתגלות הזאת. ההמשך של השיחה הזאת לא היה פחות דרמטי: ישראל בן ה-13 סיפר לי כי בסביבה הקרובה לבית הנוער מתגוררות גם שתי אחיותיו הבוגרות ממנו- שרה ובת-שבע תבדל"א [תיבדלנה לחיים ארוכים]; אִתן נפגשתי באותו היום, ושמעתי שוב את סיפור קורותיה של משפחה יהודית בשואה. ומי יעלה על הנייר קורות משפחת זסק הענפה, משפחה ששרדו ממנה ישראל ושתי אחיותיו.

הוריהם חיו בין כפריים אוקראינים ומעט פולנים במעבה היער, רחוק מכל יישוב יהודי. לאחר שפלשו הגרמנים לאזור, הלך הבכור אביגדור עם הפרטיזנים. יתר הילדים הסתתרו במחילות יער-עד, בחורף ובקיץ. הם עברו את ייסורי שנות המלחמה הארוכות עד ליום השחרור, ואז נשאו רגליהם ונסעו לכיוון פולין ועל פני ארצות אירופה עד ששלושתם הגיעו לארץ-ישראל. ישראל התחנך באירופה בבתי הנוער של 'השומר הצעיר', והיה על האנייה 'אקסודוס'. כל אשר עבר עליו בילדותו ובנעוריו לא שבר את רוחו. הוא הגיע לבסוף ארצה, היה לחבר בקיבוץ עברון, למד ולימד. הוא המשיך אחר כך במסלול לימודים באוניברסיטה, והקים קן משפחתי חם. לבסוף הכול התמוטט, ופרשת חיים סוערת נסתיימה בצורה טרגית עבור רותי והילדים.

פגישותינו בארץ היו נדירות. כל אחד וחייו הוא. רק בימי שמחות וביקורי קיץ היינו נפגשים. נשאתי בלבי את זכר הפגישה על אדמת פולין וראיתי את עצמי שותף באושרם של ישראל ומשפחתו. הוא היה עבורי התגלמות של היהודי שלמרות הייסורים והסבל אשר עברו עליו בימי ילדותו ונעוריו, ידע לצעוד בין הבריות כשחיוך על שפתיו ואמונה בלבו כי יש המשך לחיים. חכם, זקוף קומה, חותר ליעדו כדי לקנות דעת ולהחזיר לעצמו את אשר גזלה ממנו המלחמה. דאג דאגת אב נאמן למשפחתו לבל יחיו כפי שהוא התנסה בחייו.

אחרי מלחמת ששת הימים חשה קרובת משפחתו אסתר לירושלים ומצאתו בבית החולים. מן העמדה להגנת העיר הוחש כבר אז לבית החולים. חייב היה להיזהר, אולם מי יכול היה לשער שיילקח מאִתָנו במיטב שנותיו. ובזמן הלוויה, כאשר ראיתי את אחיותיו, הבינותי מה עולל פה המוות למשפחה הזאת. האם לא די היה במה שעבר עליהם בחייהם?

את ישראל המורה והאיש אפשר לשפוט לפי קינת אחת מחניכותיו מהקיבוץ. אם כך חושבים צעירים מהקיבוץ על מחנכם לשעבר, הרי שאישיות הלכה לעולמה וכל אשר היו קרובים לו – נתייתמו ללא נחמה .

זלמן ליבנה

בן-ציון מליק ז"ל

משפחתה של מינקה מליק (אמו של בן-ציון) הייתה אחת מבין כמה משפחות בעיירה שנשאו שם זה. היו ביניהן קשרי משפחה, והן היו מהמשפחות הוותיקות שהתגוררו מזה דורות בעיירה קאמין-ק ובסביבתה. אבי המשפחה נרצח על ידי הבלחובצים (כנופייה של אוקראינים "לבנים") בשנות העשרים. אם המשפחה מינקה נשארה עם שלושה בנים ושתי בנות. המשפחה התפרנסה מחנות דלה שמכרה לגויים נפט למאור ומלח.

 

בן-ציון היה המוכר בחנות והמפרנס העיקרי. אח אחד אומץ על ידי קרובי משפחה מהעיר לוצק, ואילו אח אחר - מיכאל - עלה לארץ כחלוץ לפני המלחמה. הוא התיישב בהרצליה והקים משפחה. הבת גרוניה הקימה משפחה בקאמין-ק; כולם נרצחו בשואה, יחד עם האימא מינקה והאחות ברכה.

עם חיסול הגטו הצליח בן-ציון לברוח יחד עם קבוצה של בחורים ובחורות ולרכוש שני רובים. הם הגיעו לביצות וידרטי (כ-13 קילומטרים מהעיירה), אולם הותקפו שם על ידי שוטרים אוקראינים; השוטרים האלה הפתיעו את אנשי הקבוצה ורצחו חלק מהם. בן-ציון הצליח לברוח, ולאחר נדודים רבים ותלאות התקבל ליחידת פרטיזנים מהאוגדה של סובורוב אשר פעלה ביערות נוויר-ווטלה. אנשי יחידה זו רצחו יהודים שנמלטו מהגטו; רק באביב 1943 הושלט סדר ונפסקו הרדיפות והרציחות. בן-ציון היה חייל קרבי בגדוד והשתתף כמעט בכל הפעולות נגד הגרמנים באזור, ובהן פעולות בקאמין-ק.

בן-ציון אף רדף ונקם בכל אלה שרצחו יהודים או שהסגירום לידי הגרמנים.

הוא מעולם לא בזבז כדור מיותר. פעם אף ערף את ראשו של איש מיליציה אוקראיני.

היה אהוד על חבריו הפרטיזנים ונודע כלוחם נועז. עם היציאה מהיערות ב-1944 חזרנו שנינו לעיירה קאמין-ק, ובה הוא שימש כמאבטח מפני הכנופיות האוקראיניות ששרצו אז באזור.

בסתיו 1944 התגייס לצבא האדום ונפצע בחזית. הוא חזר לקובל כנכה מלחמה. בעזרת תנועת "הבריחה" עלה לארץ באניית המעפילים 'אקסודוס', וכאן הקים משפחה עם רעייתו אדל בחולון.

למשפחה שלושה בנים (מנחם, אשר ופנחס) ונכדים. לפני כחמש שנים עלה בידו לבקר בקאמין-ק יחד עם בנו מנחם; הדבר עורר בו התרגשות רבה והעלה זכרונות מהעבר, מהבית ומהעיירה. בשארית חייו הִרבּה בן-ציון בהעלאת זכרונות מהעיירה וממה שעבר עלינו.

לאחר מחלה ממושכת הוא נגאל מייסוריו ונפטר.

יהי זכרו ברוך!

אברהם ביבר

דב עמית (דרוג) ז"ל

דב עמית (לבית דרוג) נולד בשנת 1917 בקאמין-קושירסקי. להוריו משה ושרה דרוג היו עוד בן ובת. דב למד בבית הספר העברי 'התחייה' והשתייך לתנועת 'השומר הצעיר'. הוא היה בהכשרה של התנועה בביאליסטוק, ומסיבות משפחתיות נאלץ לשוב לביתו.

עם כניסת הצבא הסובייטי לאזור קיבל עבודה במשרד המסחר, ונתמנה למנהל מחסן מרכזי לאספקה לכל האזור. עם כניסת הגרמנים לעיירה נאלץ כמו צעירים רבים אחרים לצאת לעבודה מדי יום ביומו. הוא עבד בטעינה ופריקה של קרונות משא ברכבת.

במקום העבודה התארגנו כמה צעירים; ביניהם היו דב, מוטל סטריר ויוסל'ה סגל. הם החליטו לרכוש נשק ולצאת ליערות. כמה וכמה פעמים יצא דב יחד עם יוסל'ה ועם עוד כמה בחורות מהגטו לביצות פולסיה, אך חזרו על עקביהם מבלי שהצליחו ליצור קשר עם הפרטיזנים.

מיד לאחר האקציה הראשונה יצא שוב דב ליער. הוריו ואחותו נהרגו. לגטו נשלח יוסל'ה סגל יחד עם פרטיזן רוסי כדי להביא תרופות ונשק. הם לקחו עמם את אשתו של יוסל'ה - הינדה, וכן את שרה אחותי (ביבר).

בינתיים השתלטו הפרטיזנים הרוסים על הקבוצה היהודית, שדדו אותם ואף רצחו חלק מהם. רק שניים מהקבוצה נשארו עמם: דב ומשה פלוט.

דב היה חייל לוחם והשתתף כמעט בכל הקרבות והשליחויות של הפרטיזנים מגדודו. עם היציאה מהיערות (אביב 1944) התגייס לצבא האדום. הוא נלחם בחזית ליטא, בלטוויה ואחר כך בפולין וגרמניה – עד ברלין הגיע. מגרמניה חזר עם יחידתו לרוסטוב שבברית-המועצות. משם חזר ברפטריאציה [חזרה לארץ המולדת] לפולין. בלודז' הִפנה אותו ארגון "הבריחה" לשלזיה, ושם הוטל עליו לארגן בית-ספר עברי לפליטים היהודים.

לאחר קום המדינה ב-1948 עלה ארצה, התגייס לצה"ל והשתתף בקרבות בנגב.

עם שחרורו מהצבא ב-1949 החל לעבוד במשרד הביטחון, והיה קצין תגמולים במחלקת השיקום.

עם יציאתו לגמלאות התנדב דב לעבוד ב'היכל יהודי ווהלין' כמנהל הבית. הוא היה נערץ על כל העובדים ועל כל מי שבא עִמו במגע.

בשנים האחרונות נאלץ להפסיק את עבודתו בגלל מחלה, ולבסוף הלך לעולמו.

דב היה מאלה שמרדו, לחמו ונקמו על מה שעוללו לנו.

יהי זכרו ברוך!

אברהם ביבר

רעות פלדמן ז"ל

משה פלדמן בן-עירנו והמלווה את כל הארועים של אנשי העיירה, שיכל השנה את נכדתו היחידה – רעות נאווה פלדמן ז"ל. רעות בת חיים יונתן ורחל נחמה פלדמן נולדה בשנת 1986 בהרצליה ולמדה באולפנת צביה שבעיר זו. בתום לימודיה הצטרפה לתנועת הנוער בני עקיבא ובהדרגה התקדמה לתפקיד מזכירה בתנועה. היא התנדבה לשרות לאומי בשטחים ומילאה תפקיד ביטחוני חיוני ביישוב קדומים. את תפקידה מילאה במסירות ובנאמנות לחבריה ולמדינת ישראל.

ביום חמישי ב' בניסן תשס"ו (30 במרץ 2006), בדרכה למילוי תפקידה ביישוב קדומים, פוצץ הרכב בו נסעה על ידי מחבל שהתחפש לבחור דתי ותפס טרמפ. כל נוסעי הרכב נרצחו.

רעות הובאה לקבורה בעיר הולדתה הרצליה והשאירה משפחה, ידידים וחברים, שבורים ואבלים על מותה. אסיים בפסוק החרות על המצבה:"ונקם ישיב לצריו, וכִפר אדמתו עמו" (דברים לב, מג).

ולמשה לא נותר לי אלא לומר: קבלו תנחומינו והשתתפותנו בצערכם הגדול ומי ייתן ולא תדעו דאבה עוד.

יהא זכרה ברוך!

אברהם ביבר

רעות פלדמן הי"ד

רעותי, בשנה וחצי האחרונות כרכת את חייך בחייהם של תושבי קדומים. אנו ישנו בלילות בשקט ובשלווה בידיעה שאת יושבת במוקד, עינייך פקוחות לרווחה ואת תדעי לעשות בכל ארוע בדיוק את הדברים הנכונים. כרכת את חייך בחיינו וסיימת אותם בחטף בשערי קדומים.

אנו לא נשכח כיצד הייתה האמת נר לרגלייך, כיצד בשם האמת הפרטית שלך לא חששת מאיש, תמיד אמרת את אשר על ליבך גם אם הסתכנת בזעמם של הממונים עלייך, חברותייך, תושבי היישוב או כל אחד אחר.

כיצד התייחסת בכובד ראש לנושאים עקרוניים כדוגמת ארץ ישראל או מעמד האישה ולעומת זאת בקלות ראש במלחמות מים והשתובבויות אחרות.

כיצד הכרחת את כולנו כל הזמן להצטלם במצלמה שלך וסירבת תמיד שאנו נצלם אותך בטענה שאת מאוד יפה אבל לא פוטוגנית.

כיצד את שהיית נקיה לחלוטין מצביעות, אמרת לכל אחד בדיוק מה את חושבת עליו, חידדת כל נושא כדי שהאמת לא תסתתר מאחורי מילים נבובות, היית דוחה בחיוך הכובש שלך כל מילה טובה שנאמרה עלייך וכל מחמאה שהגיעה לך בצדק- באותה ענווה וצניעות המאפיינות את הטובים מכולם.

רעותי, הותרת לנו תמונות רבות ומדהימות אך ברובן אינך מופיעה. אנו לא נשכח אותך כי אי אפשר לשכוח אדם כמוך.

משפחת פלדמן, רעותי הייתה אחותנו. אהבנו אותה כאהוב אחות קטנה ועתה כשנסתלקה אנו קשורים אליכם בעבותות אהבה. זכינו להכיר בתקופה קצרה את בתכם הנפלאה ואנו אסירי תודה לקב"ה ולכם על כך. אנו כואבים עמכם ומבטיחים לא לנטוש אתכם בשעה קשה זו.

רעותי, בשם כל תושבי קדומים, השירות הלאומי ומחלקת הביטחון אנו מודים לך, מתגעגעים אלייך ומבקשים ממך להמשיך ולשמור עלינו מן המקום אליו את עולה.

שלומי חזוני

קב"ט קדומים

שלמה צביבל ז"ל

לזכר אחי היקר, שלמה בן דב ופרידל למשפחת צביבל. נגאל מייסוריו ביום י"ז באדר תשנ"ט (5.3.99), והובא למנוחת עולמים בקרית-שאול. ליוו אותך בדרכך האחרונה כל בני המשפחה וכן קהל רב.

אני, אחיך הצעיר יעקב, החלטתי להעלות על הנייר - ביד רועדת ובלב דווי - כמה זכרונות עליך אחי, הבכור במשפחה, לזכר הימים הקשים שעברנו ביחד בתקופת השואה הנוראית. קשה מאוד לשחזר את מה שעבר על המשפחה לפני כשישים שנה, באותה תקופה נוראית עת המוות ריחף מעלינו בכל יום ובכל שעה - ואף הצליח במשימתו.

פלישת גרמניה הנאצית לאזורנו החלה ב-22 ביוני 1941. עוד בטרם ראינו גרמנים, החלו שכנינו האוקראינים לגלות את פרצופם האמִתי. החלו פרעות, שוד, אונס ורצח. את אבינו, דב ז"ל, רצחו מיד בימים הראשונים. את הגרמנים קיבלו האוקראינים בזרועות פתוחות, בלחם ובמלח, ואילו עבורנו נפתח דף היסטורי שחור אשר את סופו לא צפינו.

ביום ט' באב תש"א רצחו שמונה יהודים בקאמין-ק. שלושה שבועות לאחר מכן, בראש חודש אלול, שוב רוכזו כשמונים עד מאה יהודים; כביכול הם נלקחו לעבודה, אולם היום יודעים אנו כי הובילו אותם מרחק של כמה קילומטרים מהעיר, ושם רצחו את כולם (גברים בני 16–60). זו הייתה תחילתו של החורבן, ואנו התחלנו לחשוש לעתידנו. אתה הבכור והאח ישעיהו ז"ל דאגתם לגורל המשפחה.

את האחות פייגה ושתי בנותיה (האחת בת שש-שבע והשנייה בת כמה חודשים בלבד), יחד עם אמנו, העברתם לביתה של פולנייה אחת בקאמין-ק שהסכימה להחביאם. כל השכנים ידעו שהם קרובי משפחה. את האחות השנייה, מאשה ז"ל, העברנו לגוי אחר בכפר סדלישץ'; הוא הכין לה מחבוא. אנו שלושת האחים המשכנו להתגורר בבית ההורים שבכפר.

בינתיים הוקם גטו בקאמין-ק, וכולנו נצטווינו לעבור אליו. היה זה חלק קטן של העיר אשר גודר בחומה; גובהה היה שני מטרים וחצי, והיה בה שער ביקורת אחד שנשמר היטב במשך 24 שעות ביממה על ידי שוטרים אוקראינים. בגטו היה צפוף, שרר רעב וכן סבלנו רדיפות והשפלות בכל שעה ובכל רגע. בבוקר היינו יוצאים במאורגן ובליווי שוטרים לכל מיני עבודות כפייה - עבודות אשר "סודרו" על ידי היודנראט - והיינו חוזרים מאוחר בערב. אתה, אחי שלמה, עבדת בקבוצת הבניין אשר בנתה בית מפואר עבור רב הטבחים, הגביטסקומיסר פריץ מיכאליס. יש לזכור כי הוא הכיר הרבה מהעובדים בבניין באופן אישי.

ביום כ"ז בחודש אב תש"ב, ה-10 באוגוסט 1942, הובלו כל יהודי הגטו לשטח מגודר מול בית הקברות היהודי. התברר כי החלו לחלק רשיונות רק למבוגרים בני 16 עד 60 אשר עבדו במקומות חיוניים. כ-2400 נפש (זקנים, נשים, גברים וטף) נצטוו להתפשט ערומים, ונרצחו בתוך בורות שהוכנו מראש בבית העלמין היהודי שממול.

גם אתה, אחי היקר, היית בין הנידונים למוות וכבר שכבת בבור. אירע נס והגביטסקומיסר חילץ אותך מהבור, ציווה עליך להתלבש ולהצטרף לאותם מאות אשר הושארו בחיים. הוא היה זקוק לך להמשך בניית הטירה שלו.

אתה עמדת בראש קבוצה שכללה את אחינו ישעיהו ז"ל ואנוכי, אבא קלורמן ז"ל, משה פלוט וחיה קוטן ז"ל; מיד אחרי האקציה עזבנו את הגטו ויצאנו ליערות. הסביבה הייתה מוכרת לך היטב; הכרת את הכפרים הסמוכים ליערות, וכן היו לך קשרים עם כמה מהכפריים. בהיותך ראש הקבוצה החילונו לרכוש נשק לכל אנשי הקבוצה, בכל דרך ובכל מחיר. אף החילונו לנקום במשתפי הפעולה המקומיים, והם היו רבים. שרפנו גשרים על הנהר סטוחוד כדי למנוע ניידוּת מהגרמנים ומהאוקראינים.

לילה אחד ביקרנו באחד הכפרים ונפגשנו עם בן-דודנו יוסף צביבל ז"ל; הוא כבר השתייך אז לכוח הפרטיזנים. השמחה הייתה רבה, ולאחר כשבועיים הצטרפו ארבעה מאִתָנו ליחידה הפרטיזנית הזאת - משה פלוט עזב את הקבוצה, ואילו חיה קוטן נרצחה על ידי הגרמנים יחד עם אחותנו מאשה; הם תפסו אותן אצל האיכר ששתיהן התחבאו בביתו. היינו ביחידה הקרבית של המפקד קרוק. רוב הפרטיזנים ביחידה היו יהודים שברחו מהגטאות אשר בסביבה. היה זה מחנה מאורגן, והיחידה עסקה בעיקר בחבלה במסילות הברזל ובמיקוש רכבות שהובילו יחידות צבא גרמניות, נשק וציוד לחזית.

באחת הפעולות הללו נהרג אחינו ישעיהו ז"ל; הוא ספג פגיעה בחומר הנפץ אשר נשא על גבו. יחד עם בן הדוד יוסף צביבל וחברים נוספים השתתפת במשימה קשה ומסוכנת - לפוצץ את מגדל המים בתחנת הרכבת בקאמין-ק. על ידי כך הושבתה תנועת הרכבות במסילת הרכבת מקאמין-ק לקובל. הייתה זו סגירת מעגל עבורך: הנה חזרת למקום שהיית בו בגטו, שכבת בבור המתים והגית את הרעיון לברוח ליערות, להשיג נשק ולנקום. הצלחת לחדור ליעד אויב מוגן היטב ולנקום את נקמתם של כל היהודים מקאמין-ק וסביבתה. חזרתם לבסיס מלאי גאווה וסיפוק רב.

מיד עם השחרור מהיערות הוענק לך עיטור "הדגל האדום" וכן "מדלייה למען הניצחון" על הצטיינותך בפעולה זו ובאחרות; חלוקת האותות התבצעה בעיר רובנה, שם התרכזו הרבה פרטיזנים יהודים. מרובנה בחרת לנסוע לפולין, ולאחר גלגולים נוספים הגעת לאחד ממחנות העקורים שבגרמניה. שם פגשת והתחתנת עם בחורה יהודיה, צימר צילה ז"ל; לאחר זמן מה עליתם לארץ-ישראל.

החיים בארץ היו אז קשים ביותר. גרתם באוהל במעברה, ועסקת בכל עבודה שהזדמנה לידיך. עם הזמן התחלת לעסוק בחומרי בניין. המשפחה גדלה והתרחבה: נולדו לך שתי בנות, חדווה ועטרה, ואף הן הקימו משפחות. אשתך חלתה במחלה ממארת ונפטרה ב-1986. מות אשתך השפיע עליך קשות; חליתָ, ובריאותך והכרתך התדרדרו עד כדי כך שלא הכרת יותר אף אחד מאִתָנו.

ב-י"ז באדר תשנ"ט (5.3.99) נגאלת מייסוריך והחזרת את נשמתך לבורא עולם.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים ובלבנו תשכון לעד.

יעקב צביבל, אחיך הצעיר

מרים (מירל) קויפמן ז"ל

אמא, אשר שמה היה מוכר בקאמין קושירסקי כ"מירל" הייתה בת למשפחת סנדיוק, לאמא רחל לבית לרמן ולאביה חיים. למשפחה היו ארבעה ילדים: הבכורה אחותה שיינדיל, נולדה בשנת 1924, אימי מירל נולדה בשנת 1925, אחיה דוד נולד בשנת 1928, ומאיר בן הזקונים נולד בשנת 1931.

המשפחה סבלה מטרגדיה. האבא שעיסוקו הארעי היה "סטלמך" (יצור גלגלי עץ לעגלות וכרכרות), נמשך אחרי אחיו שהיגרו לקנדה וארה"ב. משפחתה של אימי ביוזמת אביה מכרה את הבית שבו גרו על מנת לממן את הוצאות הנסיעה וההגירה. אביה נסע לקנדה מיד לאחר ברית המילה של הבן הקטן מאיר בשנת 1931, ניתק עצמו ממשפחתו ולמעשה הותיר אותם לבד ללא אב וללא בית. מאותו יום סבלה כל המשפחה ממצוקה כלכלית קשה ונשארה ללא עזרה. עול המשפחה נפל במלוא עוצמתו על האימא שלה רחל, שנאלצה לצאת, לימים שלמים, לעבודה כתופרת על מנת לקיים את הילדים שנשארו בבית.

אמא הייתה ילדה מיוחדת בדרישותיה ובמאווייה. היא אהבה לראות סרטים (למרות המצב הקשה בבית) והצליחה לראות סרטים. הצפייה בסרטים היוותה לגביה את הקשר היחידי שבין תרבות העולם החיצון לעיירה הסגורה. אימא למדה בבית הספר הפולני "פובשכנה" עד שנת 1939. אין לי פרטים נוספים עד לתקופת הכיבוש הגרמני.

בתקופת הגטו עבדה אימי בתפירת מדים ובגדים עבור הצבא הגרמני וכמו כן עבדה במטבח של הצבא הגרמני. בנובמבר 1942 נרצחו אימה רחל, האחות שיינדיל והאח דוד. מירל ואחיה ברחו ליער וגורלו לא נודע לה לעולם.

ביערות עברה אימי מסכת של תלאות ורדיפות מידי האוקראינים והפרטיזנים ששוטטו ביערות וזינבו ביהודים שהצליחו לתפוס. רוב סיפורי התלאות אותם עברה אימי, נשארו עלומים בתוכה עד יום מותה. היא תמיד התחמקה מלשקוע בזיכרונות של אותה תקופה נוראה למרות כל בקשותינו. למרות המרה השחורה שנשאה בתוכה ידעה להתעלות על עצמה. היא נישאה למשה קויפמן, גם הוא ניצול שואה והקימה משפחה לתפארת, וכך זכינו לאמא נעלה ואוהבת.

בדרכה שלה הקדישה את כל כולה לדאגה אין סופית לנו הילדים ולבעלה, וידעה תמיד לתמוך בנו רגשית ונפשית בכל בעיה שצצה ולא נתנה לאף אחד להישבר. היא דחפה אותנו תמיד קדימה לדאוג לעצמנו ולנכדים, או כמו שהיא אמרה-"לדור ההמשך".

לפני כשלושה חודשים, ב- 26/5/2005 נפטרה אימי והשאירה אותנו עם פצע וכאב ענק שמסרב להגליד.

בצוואתה הלא כתובה בקשה שנשאר ביחד, מלוכדים ונשמור על אבא ושנדאג לו, וכך נעשה!

אותך לא נשכח, אימא וסבתא יקרה ....

לסיום אני רוצה לקרוא לכם שיר שחרטנו על המצבה, שיר שמאפיין אותך ומה שעברת, אמא:

"מי שהבטיח וזכה גם לקיים

מי שהצליח לחזור מן הדרכים

מי שכאב אבל הבין שהכאב אילם

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים "

המשפחה

לֶמָה קלורמן ז"ל

למה קלורמן, בן יעקב-יצחק וחנה, נולד בשנת 1911 בקאמין-ק בפולין. היה פעיל בקן 'השומר הצעיר' בעירו ובקיבוץ ההכשרה " ווליניה ב' ". עלה ארצה בשנת 1933 והיה מראשוני קיבוץ נגבה. השאיר אחריו אישה ושתי ילדות. היה נאמן לערכי הקיבוץ ותבע בקנאות שמירה עקבית על עקרונות השיתוף והשוויון הקיבוציים. היה מזכיר הקיבוץ, מרכז המשק וגזבר לסירוגין. איש עבודה היה, התמסר לענף האהוב עליו - גינות נוי, והוא אשר שיווה לנקודה את יופייה. אף בימי קרב ומצור, אחרי השעות שבילה אותן בעמדות הקדמיות - עסק בארגון החיים שמתחת לקרקע, טיפל באספקה ובפריקת חומרי ביצורים, נטה שכם להעברת תחמושת, דאג להוצאת הילדים. בימי ההפוגה התמסר שוב לעבודתו האהובה עליו, לגננות; טיפל בבננות, גזם והשקה דשא ופרחים. נפל אור ליום ח' באלול תש"ח (12 בספטמבר 1948) בהגישו עזרה לקבוצת חיילים שעלתה על שדה מוקשים (ראה להלן). בו ביום הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנגבה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות.

הלילה בו נשבר קובה וילן

קובה וילן, מפקד נגבה, כבר היה חולה מאוד, אך זיכרונו נותר צלול. "קובה, אתה זוכר שהזכרת פעם אחת את הלילה, בו נשברת?" שאלתי בהיסוס. "כן, זכורני כי דיברנו על כך, וטוב שאתה שואל גם על הרגעים בהם אינני גאה כל כך". רשמתי את הדברים מפיו.

הפעם אספר על איש אלמוני שמסכו התרומם לרגע, הוא נגלה בכל יופיו ואחר חזר אל השכחה. לֶמָה היה שמו. גבר יפה תואר, חניך "השומר הצעיר" שעלה ארצה מפולין, כמו כל מייסדי הנקודה בנגבה.כל מכיריו – חיש היו למוקיריו. למצפון של הקיבוץ נחשב האיש. רגיש, נאמן, אכפתי, מסור, מוסרי ובעיקר – אדם. א-מענטש, כמו שאומרים ביידיש.

הימים ימי סתיו 1948. התקפות הטנקים והחי"ר המצרי, שכמעט חיסלו את הקיבוץ פסקו זה מכבר. צה"ל טרוד בהכנותיו לפרוץ את הדרך לנגב, אל 24 היישובים המצויים דרומית לכביש מג'דל-חברון (אשקלון-קריית גת, כיום), ולשחררם מן הנתק, בו היו נתונים מתחילת המלחמה.

ב- 12 בספטמבר 1948, בשעות אחר הצהרים, הגיע לנגבה כוח של חטיבת גבעתי שעמד לצאת לסיור מודיעין צפונית-מזרחית למצודת עירק סואידן. היחידה קיבלה תדריך על מיקומם של שדות מוקשים, ועם רדת החשיכה יצאה לדרך.

משימת הכוח הייתה לבחון את דרכי ההתגנבות אל "המפלצת על הגבעה" – שמה של המשטרה, שיחידות צה"ל כשלו שוב ושוב בכיבושה. כאשר הכוח החל לשוב על עקבותיו קרה דבר שאיש לא חזה – רגלו של אחד החיילים נגעה בתיל ממעיד ושורת פיצוצים הרעידה את דממת הלילה. החיילים הפצועים זעקו לעזרה: "הצילו! אמא! חובש, אני פצוע! – חברי הקיבוץ, שנחרדו מן הפיצוצים, עזבו את עמדותיהם ורצו אל הגדר, אך פקודתו של קובה וילן הייתה קצרה ופסקנית: "איש בל יצא מתחום היישוב".

לב כל נחמץ ותסכול של חוסר אונים היה מפעפע בחברים - שנפשם יצאה לחלץ, לעזור ולהציל את חיילי "גבעתי", אשר כרתו עם נגבה ברית דמים מאז אובדנו של "יואב", המפקד.

"איש אינו מורשה לצאת מגדר הקיבוץ – זאת הפקודה שקיבלנו מן החטיבה, ובוודאי לא בלילה", רעם קולו של קובה. החברים רטנו אך לא העזו להמרות את פי המפקד. לפתע הגיע בריצה למה קלורמן. משנודעה לו הפקודה התמוהה, הוא התפוצץ מכעס: "קובה", קרא למה בשברון לב, "קובה! השומעות אוזניך את מה שפיך מדבר? חיילים שלנו זועקים לעזרה ואתה נמנע מלהוציא כוח חילוץ? מה קרה לך? כל כך השתנית? יחד בנינו את הבית הזה, אך אני ממש לא מכיר אותך!!". קובה החל להסביר, אך למה לא היה קשוב לקול ההיגיון.

"בגלל שמישהו פעם נתן הוראה, עליך להשתעבד לה? ומה עם השכל הישר מהצד שלך?". קובה ניסה להרגיעו, אך לשווא. בשלב זה שלף למה את הטיעון המוחץ ביותר, מולו נותר קובה אין אונים. "מאז שהיית בצבא הבריטי השתנית לחלוטין. לבך הפך ללב אבן, ושוב אינני מזהה אותך. אתה עבורי לא חבר ולא שותף לדרך! מאז שלמדת אצל האנגלים, לא רק מלומד מלחמה אתה כמוהם, כי אם גם חסר לב אתה, בדיוק כמוהם!".

קובה היה המום מדבריו המכאיבים של למה, שעלב בו, בז לו והשפילו בפומבי. הכל ציפו במתח למוצא פיו, והוא שתק במבוכה. הזעקות הלכו ונחלשו, הוודאות הנוראה הלכה והתתבררה. ואז, לפתע, בקע קולו של קובה וילן: "בסדר, אני מוכן לקבל את הרעיון. ומי יעמוד בראש כוח החילוץ?" מיד ענה למה:"אני כמובן. אני אעמוד בראש הכוח ואובילו!".

בתוך דקות נמצאו כמה אלונקות, נקבעו אלונקאים וכוח החילוץ יצא לדרך. בזהירות עברו חייליו ליד שדות המוקשים, התקרבו אל ההרוגים והפצועים אסירי התודה, שהמתינו מדממים, הרימום לאלונקות והחלו במסע האיטי לקיבוץ. אז קרה את אשר יגור קובה כל כך. אחד המחלצים נגע בלי משים בתיל שנחבא בחושך. שוב נשמעה שורת הפיצוצים וחרדה אחזה בממתינים.

אחדים מאלו שנפצעו בתקרית הראשונה נהרגו. פצועים חדשים נאנחו ובכיים היה קורע לב. ומה עם למה? הוא היה בין ההרוגים. חפוי ראש צעד קובה אל בונקר המפקדה. רגשי אשם חנקו את גרונו. הוא נכנע להפצרותיו של למה, הפר את הפקודה, ועד יומו האחרון יישא עמו את הכתם המעיק על מצפונו.

קובה לחש לי כממתיק סוד: "אילו למה לא היה מזכיר לי את שרותי בצבא הבריטי, ייתכן שהייתי מחזיק מעמד ולא נכנע"...

הקיבוץ כולו היה שרוי באבל כבד. צמרת חטיבת גבעתי – שמעון אבידן המח"ט, סגנו מאיר'קה דוידזון ואבא קובנר, קצין החינוך, הגיעו לקיבוץ. בפיהם היו דברי ניחומים, אך גם בקשה: "היום, בשעה 16:00, ברחובות, מתקיים המצעד הצבאי הראשון לאחר אלפיים שנה. הכל הוכן, והכל יודעים כי הנגבאים לא רק צועדים במצעד, אלא הם פותחים אותו בצעידתם!".

ותיקי נגבה הודיעו לחברי המשלחת, כי מפאת האבל הכבד נבצר מהם להשתתף במצעד. אבא קובנר, שהיה הרוח החיה בהכנת הכנס, הגיב מיידית: "אנו מבינים את סירובכם, בוכים אתכם וצערנו משותף. אך דעו לכם, כי בלעדיכם – הכנס והמצעד יבוטל. בשם אחוות הלוחמים שנוצרה בין נגבה לבין חיילי החטיבה – הכנס בלי נגבה, המסמלת את מהות גבעתי, לא יתקיים".

בפעם השנייה ביממה נאלץ קובה וילן להיכנע ללחץ:"לא יכולנו להשבית את שמחתם של חברים לנשק, שראו בכנס מפעל חיוני מאוד. נכנענו וצעדנו".עברו שנים, למה הלך ונשכח. רק בני משפחתו זכרוהו ודאבו במשך שנים רבות. לפני כשנתיים, בצנעה, נאספה אל אבותיה גם אלמנתו, ציפורה.

המסך ירד.

מאיר מינדל

יד לנופלים – למה קלורמן

חברנו למה קלורמן בין הנופלים. לא בסערת הקרבות, ההרעשות וההפגזות מצא אותו גורלו. קדרו השמים מעלינו בעצוֹם למה את עיניו לנצח. עת עמד לבו מדפוֹק - הורדנו ראשינו ביגון אילם. עמוד התיכון של משקנו קרס ונפל. איך יתואר משק נגבה בלעדי למה? האיש אשר מעשיו, שאיפותיו ומאווייו חפפו תמיד את צורכי הקיבוץ ככלל. כל מעיינות מרצו הבלתי שאוב, שקדנותו וכשרונותיו זרמו פנימה והצמיחו כאן את ברכתם. מיומו הראשון של הקיבוץ עד ליומו האחרון של למה היה הוא הרוח החיה בכל המבצעים המשקיים והארגוניים של הקיבוץ. המופת החי בעומס תפקידים ציבוריים, יחס לעבודה, יושר וטוהר מצפון. איש הקיבוץ השלם ההולך את דרכו בהכרה ברורה ומושרשת, המעלה את עצמו וציבורו מתוך הגשמה אישית קפדנית עד מלוא תמציתה. המפעיל והמעודד בכוח המעשה העצמי, מתוך דחף פנימי מתמיד הגובר על כל רתיעה ומאבקים בדרך הקוצים שלנו.

המערכה על נגבה העמידה כל אחד מאִתָנו במבחן אישי מחודש. וגם כאן - למה ראש וראשון בהסדרת החיים והעבודה במשק לוחם. האויב מפזר את אשו על פני המשק כולו; אך מכוניות באו ופרקו משאן, ומכוניות הלכו טעונות רכושנו ששרד לפליטה. למה בראש טור הסבלים: נושא שקים, מפרק ומעמיס. פניו שקטים ורציניים, כל מילה שלו משכינה ביטחון ורצון לתת כתף. אנחת הקלה; לאחר עמל ומתיחות מוכנה השיירה לדרך. כולם מתפזרים למקומותיהם. למה הולך האחרון, לאחר שזזו המכוניות. נראה מרוכז ומתוח פנימה - מחשב חשבונות ועורך תכניות ליום הבא, לשעות הבאות.

כל שעל במשק, כל אילן, כל שיח וכל חתימת דשא יזילו דמעות על למה כי איננו. בשנים האחרונות, בין תפקיד לתפקיד, עסק בגינות נוי ובשיפור המקום. עמל כפיים ותבונת לב השקיע בשטח זה והפך אותו ל"ענף" רחב ממדים. בזכותו צמחו השדרות הירוקות, מרבדי הדשאים וערוגות הפרחים המרהיבות. נגבה קיבלה את פני הבאים אליה בעיני פרחים מרנינות, בצמרות עצים מתנועעות ברוח וברגבי אדמה תחוחים של מעניות חדשות. היֵדע איש מלבדנו את ידי הזהב של האיש העומד מאחורי כל אלה במזמרה, במפתח השרברבים שלו ובהשראתו? גם כאן פעלה הכרה ברורה של חלוץ בונה מולדתו. "היהודים בגולה לא נטעו שיח ליד ביתם," - אמר - "לפעמים בושו בפני הגויים ונטעו פה ושם אילן בחצרם." "נגבה צריכה להיות יפה" - אמר בהרצאה על גינות הנוי – "למען תקשור אליה את נפש הדור הצעיר הגדל בתוכה. ילדינו יאהבו את ביתם, אם נטפח בו שפע פרחים ועצים בטעם ובתכנית."

אשר ר. (נגבה)

אבא שמואל קלורמן ז"ל

אבא קלורמן נולד בקאמין-ק. משחר נעוריו קיבל חינוך לאומי בבית הוריו. בגיל צעיר הצטרף ל'בית"ר' והחל לרקום את חלום העלייה לארץ-ישראל. אולם פרוץ המלחמה קטע את חלומותיו. בקיץ 1942 חיסלו הנאצים את היהודים שבעיירות פולין המזרחית לשעבר, וגורל זה נפל גם בחלקה של עיירתו.

אבא היה בין ששת הראשונים שברחו מהגטו ויצאו ליערות. בכוחות עצמם השיגו נערים אלה את הנשק הראשון. כדי להפחיד את האיכרים שהסתירו בבתיהם כלי נשק, גילפו ענפי עצים בצורת רובה; כך הפחידו את האיכר וכפו עליו לתת להם את הנשק שהחביא. בנשק החם שהיה ברשותם יצאו לנקום בכפריים אשר הלשינו על יהודים שהסתתרו, או רצחו יהודים בעצמם. פחד הנוקמים נפל על הכפריים, והם נרתעו מלמסור יהודים לשלטונות.

קבוצתו של אבא פעלה, תכננה וביצעה פעולות נגד הגרמנים. היא אף התמידה בפעולות נקם נגד משתפי הפעולה עם הגרמנים; הייתה זו הדרך הנכונה להרתיע אותם מלפגוע ביהודים שהצליחו להימלט מהטבח בעיירות הסמוכות וחיפשו מסתור ביער. למרות גילו הצעיר בלט אבא בקבוצה, הן בתכנון הפעולות והן בביצוען. מראשית דרכו כלוחם הוא הצטיין בכשרונו ובנועזותו.

בראשית החורף כבר מנתה הקבוצה שמונה-עשר אנשים; כולם היו חמושים ומצוידים בלבוש חם, והיה להם די מזון ואף סוס ועגלה. אולם הם ידעו היטב כי יקשה עליהם לשרוד כיחידה עצמאית בתנאי החורף הקשים. המזל האיר להם פנים; בוקר אחד, בשובם ממבצע לילי אל מחבואם שבעובי היער, נתקלו בחוליית פרטיזנים מיחידתו של קרוק - יחידה שבסיסה היה ביער קוחוב. הסתבר כי גם בקרב הפרטיזנים פשטו השמועות על קבוצת הנוקמים שהטילה אימה על הכפריים בסביבה. לאחר משא ומתן קצר צורפה הקבוצה למחנה קרוק.

דרכו של אבא כפרטיזן מן המניין הייתה רצופה בפעולות קרביות רבות מספור. בין הפעולות ניתן לציין חבלה בפסי רכבת, מיקוש רכבות שהעבירו תגבורות ואספקה מזרחה אל החזית, שרֵפת גשרים על דרכי המעבר שהקיפו את היערות, התקפה על תחנות משטרה ועוד. על הצטיינותו בפעולות אלו הוענקו לו עיטורי "הדגל האדום" ו"מדלייה למען הניצחון".

לאחר השחרור פנה אבא יחד עם כמה מחבריו לעיירה שנולד בה. הם נקמו את נקמתם בכמה ממשתפי הפעולה שהיו אחראים לרצח יהודים, לרבות בני משפחותיהם. לאחר מכן הגיעו אל העיר רובנה, שם התרכזו שרידי היהודים מווהלין ומפולסיה.

אבא היה מחלוצי תנועת "הבריחה" ומראשוני פעיליה. יחד עם אברהם לידובסקי יצא מרובנה לצ'רנוביץ' במטרה לבדוק את אפשרויות המעבר דרך גבול רומניה. הם הצליחו לארגן נקודת מעבר בגבול. לידובסקי חזר לרובנה כדי לדווח לאחיו אליעזר (לייזר) אשר ריכז את ענייני "הבריחה" באזור, ואילו אבא נשאר בצ'רנוביץ'. במהלך פעילותו במקום הכיר נערה שחרחורת ושמה זיסל, לימים אשתו ושותפתו הנאמנה לכל פעילותו. הזוג הצעיר יצא לרומניה, ואחר כך לאיטליה. אבא ריכז סביבו את אנשי 'בית"ר', וביחד הם הקימו גוף שטיפל בענייני "הבריחה". אבא היה תמיד דרוך לפעולה והלך לפני המחנה. הזוג הצעיר עבר לגור ברומא. דירתם הייתה למרכז שוקק של פעילי "הבריחה" – הם ידעו כי ימצאו במקום את מבוקשם. כאשר נולדה בתם ציפורה, היא הוקפה בחום ואהבה מכל באי הבית. שליח האצ"ל הגיע לאיטליה, ואבא הצטרף בלהט רב לפעילות נגד הבריטים.

אחרי שריכוזי הפליטים על אדמת איטליה החלו להתרוקן עקב עלייתם ארצה, העתיק אבא (יחד עם משפחתו) את פעילותו לרומניה. כאן נפתח בפניו כר נרחב לפעולה בקרב הנוער היהודי ברומניה. אבא וזיסל הניחו את היסוד לתאי האצ"ל ברומניה. הצעירים שעלו משם לארץ-ישראל, היו תגבורת משמעותית ליישוב היהודי בארץ.

הזוג קלורמן וילדתם הקטנה עלו לארץ אחרי קום המדינה. אחרי נסיונות התמודדות עם הקשיים בארץ, החליט אבא לנסות את מזלו בארצות-הברית. המשפחה היגרה לארצות-הברית, ולאחר כמה שנים קשות החלו לראות ברכה בעמלם. כל אותן השנים תכננו לחזור לארץ. עסקיהם הלכו והתרחבו, המשפחה גדלה והשיבה לארץ נדחתה; אולם לבסוף הם הגשימו את חלומותיהם, עלו ארצה והקימו את ביתם ברמת-גן. חבריהם הקיפו אותם באהבה, וביתם שקק חיים בדומה לדירה שגרו בה ברומא. אבא היה נוסע מתל-אביב לניו-יורק בתדירות של אחת לחודש ויותר; העסקים דרשו את נוכחותו במקום. אחרי שלקה בלבו הכבידו עליו הטיסות, והמשפחה חזרה לארצות-הברית. אבא היה לאדם אמיד. העושר לא שינה אותו ואת רעייתו זיסל, והם נשארו בתוך חוג מכריהם מן העיירה. אבא חש לעזור למי שנזקק לעזרתו. לימים הפך לנדבן קבוע, ויחד עם זיסל הקים את "קרן קלורמן"; הקרן תומכת בקביעות בבתי-חולים ובמוסדות תרבות, חינוך והנצחה בארץ ומחוצה לה.

לאחר השחרור מהפרטיזנים איתר אבא את המקום שנרצחו בו כמה מבני משפחתו וקרוביו. הוא ידע היכן הם הסתתרו אחרי חיסול הגטו. לפני שעזב את בית הוריו, סיכם עם אביו - ר' דוד קלורמן ז"ל - כי המשפחה תימלט לכפר דוביצק הסמוך לעיירתם. שם התגורר איכר אוקראיני ושמו איוון - ידיד המשפחה אשר הבטיח למצוא מחסה עבורם. שבעה מבני המשפחה אמנם נמלטו מהגטו והגיעו לכפר; אולם זמן קצר לאחר שהגיעו למקום נרצחו כולם.

עם שחרורו משורות הפרטיזנים חש אבא לכפר דוביצק. הוא מצא את אשתו של איוון, והיא סיפרה לו כי בני משפחתו נרצחו. אשת האיכר הובילה אותו למקום שלדבריה נקברו בו. אבא תקע יתד בתלולית הקרקע שהייתה במקום. הוא הבטיח לעצמו כי ישוב למקום ויביא אותם לקבר ישראל.

עשרות שנים אחר כך הוא קיים את ההבטחה. בקיץ 1990 יצאה מהארץ קבוצה של ארבעה-עשר איש, רובם מניצולי קאמין-ק. אבא וזיסל הגיעו מניו-יורק וחָברוּ אל בני העיירה. מקאמין-ק נסעו לכפר דוביצק. אולם כפר בשם זה כבר לא היה קיים; הכפריים מהסביבה אפילו לא זכרו כי אי פעם היה קיים כפר כזה. אבא החליט לאתר ישישים מבני המקום. אחרי חיפושים מייגעים פגש שתי ישישות בנות למעלה משמונים. התברר כי אחת מהן עבדה במשפחתו כעוזרת בית. היא קראה לאיכר זקן שגר בשכנות. הישיש סיפר כי התגורר בדוביצק עד ליום הריסת הכפר בפקודת השלטונות הסובייטיים. הוא ידע לאתר את המקום שביתו של איוון עמד בו; הוא סיפר כי זכור לו היטב שבמקום זה נרצחה בתקופת הגרמנים משפחה יהודית בת שבע נפשות, שלושה מבוגרים וארבעה ילדים.

בעזרת מנהל בית-ספר מקומי - פרטיזן לשעבר שקלורמן הכיר בשנות המלחמה - ובעזרת הדולרים שחילק ביד רחבה, הושגו כל הרשיונות הדרושים לפתיחת הקבר. בבור שנפתח נמצאו שלושה שלדים של אנשים מבוגרים וארבעה שלדים של ילדים. היו אלה עצמותיהם של האב ר' דוד, האם מנוחה ואחותה פרידל, אחותו מאשה בת העשר, אחיו יהושע בן השבע, אחיו צבי בן הארבע ומשה - בנה של הדודה פרידל. במאי 1991 הובאו עצמותיהם לקבר ישראל בבית העלמין שבקרית-שאול. יוצאי העיירה והעיירות השכנות החיים בישראל השתתפו בהלוויה. חבריהם וידידיהם של אבא וזיסל קלורמן נכחו אף הם. אבא אמר קדיש על קבר בני משפחתו, ולאחר כחמישים שנה יכול היה להתאבל עליהם כדת וכדין. לאחר פטירתו בשבט תשנ"ה, בהיותו בן שבעים ושתיים, נקבר אבא קלורמן בסמוך לחלקת הקבר שהביא אליה את בני משפחתו. כך זכה אבא קלורמן להיאסף אל אבותיו באדמת ארץ-ישראל.

יהי זכרו ברוך!

יעקב שוסטר ז"ל

סבי יעקב נולד בשנת 1927 בעיר קאמין-ק בפולין. אימו אסתר הייתה תופרת ואביו, הסבא רבא אהרון, היה שען. לסבי היו חמישה אחים- יחיאל, ברכה, שלמה, מרדכי ורוזה. בגלל המצב הכלכלי הקשה, הפסיק אהרון את עבודתו, רכש מקצצה והאיכרים באו אליו כדי לקצוץ את הקש.

שנה לאחר מכן הוא קנה מטחנת יד אשר העסיקה ופרנסה את כל בני המשפחה. כעבור כמה שנים פתח אהרון עסק לייצור מלט וליציקת רעפים ולבנים. עסק זה פרנס את משפחתו שנים רבות. אהרון, אסתר וילדיהם נספו בשואה בשנת 1942.

סבי גדל בקאמין-ק יחד עם משפחתו המורחבת. הוא למד בחדר תורה ועברית וכשגדל למד בבית ספר פולני ובמקביל עבד בבית החרושת המשפחתי.

באוגוסט 1942 סגרו הגרמנים את יהודי קאמין-ק בגטו. באחת השבתות ניתנה פקודה לסגור את שערי הגטו. על היהודים הוטל עוצר. מי שנמצא באותו זמן מחוץ לגטו הצליח לברוח.

כעבור יומיים החלו הגרמנים להוציא אנשים מהגטו כביכול לטיול-אך בעצם לבורות ההריגה. כאשר מלחמת העולם השנייה החלה, סבי יעקב היה בן 14 ובנס נשאר בחיים. הוא שכב עירום בין הנידונים למוות. פתאום ניגש אליו השוטר הנאצי ושאל אותו מה מקום עבודתו. סבי ענה שהוא עובד בבניין והשוטר החליט להשאיר אותו בחיים. הוא ציווה עליו לצאת מהבור, לקחת בגדים ואחר כך הכניס אותו לבקתת הניצולים. משם הלך סבי לעבוד.

בפעם השנייה ניצל סבי כאשר החיילים הגרמנים היו אומרים לנערים לרוץ ויורים בהם. הם התייחסו לרצח כאילו היה משחק בקליעה למטרה. סבי רץ מהר מאוד והגרמנים לא הצליחו לפגוע בו.

רק סבי, דודו ודודתו יצחק ובתיה אורמלנד ובן דודו יענקל'ה הצליחו לברוח מהגטו. באותו לילה הם הגיעו לכפר שבו גר פולני שהיה ידידם. הידיד הסתיר אותם ברפת, בעליית הגג. בבוקר המחרת הוא הביא להם אוכל ואחרי כמה ימים, בעזרת ידידים נוספים, הם עברו לגור באסם ישן ליד היער. לרוע המזל בא איכר פולני לאסם והם נאלצו לברוח. כמה ימים הסתובבו ביער ולאחר מכן הגיע סבי לפרטיזנים. הפרטיזנים יצאו לפעולות נגד הנאצים וסבי היה בין הלוחמים.

כאשר הצבא הרוסי החל להלחם נגד הגרמנים, הוא שיתף פעולה עם הפרטיזנים. כאשר הסתיימה המלחמה באזור, נסעו סבי וחבריו הניצולים לרומניה. מרומניה הם נסעו ברכבת לאיטליה ושם שהו כמה חודשים. מאיטליה הם עלו ארצה בסירת מפרש ישנה. הארץ הייתה תחת שלטון הבריטים והם אסרו על עליית יהודים. החופים היו סגורים והם נאלצו לעגון בים בחושך, מול הרצליה ומשם שחו אל החוף שהיה רחוק מאוד.

אחיו ואחותו של סבי, יחיאל וברכה, עלו לארץ לפני השואה. כאשר הגיע סבי ארצה הוא גר תקופה מסויימת אצל אחותו בתל-אביב ועבד בבניין. בשנת 1948, כאשר הוקמה מדינת ישראל, התגייס סבי לצה"ל, נלחם במלחמת העצמאות ונפצע קשה. סבי הכיר את סבתי דרך חבר משותף. בשנת 1955 הם התחתנו. נולדו להם שני ילדים- אבי אהרון ואחותו אסתי.

אחיו של סבי, יחיאל, היה מנהל המערכת של עיתון "על המשמר", עיתונה של מפלגת הפועלים המאוחדת. הוא קיבל את סבי לעבודה במערכת העיתון והוא עבד בה עד מותו. בשנת 1977 נפטר סבי מהתקף לב והוא בן 50 בלבד. לא זכיתי להכיר את סבי אך מהסיפורים אודותיו נודע לי שהוא היה איש אהוב, שמח וטוב לב והייתה לו סבלנות רבה. סבי אהב לקרוא ולטייל והוא העביר זאת לילדיו. סבי אהב והיה אהוב מאוד על ילדים ומבוגרים, קטנים כגדולים.

יהי זכרו ברוך.

שקד שוסטר

ברוך אשר שפירא ז"ל

בן אליעזר ופסיה, נולד ב-14.5.1923 בקאמין-ק בפולין. בשנת 1925, בעלות הוריו לארץ, היה כבן שנתיים. למד בגימנסיה 'הרצליה', ועוד לפני גמר לימודיו סיים קורס ימי מטעם 'זבולון'. באותה שנה נאסר על ידי המשטרה הבריטית ונדון למאסר בית למשך שנה בעוון הדבקת כרוזים נגד "הספר הלבן". בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לחיל התעופה ושירת כתותחן-טייס במצרים, טוניס, יוון, כרתים ואיטליה. קיבל ארבעה אותות הצטיינות. ב-18.4.46 השתחרר מהצבא. עבר להכשרה חקלאית בנהלל והצטרף לקבוצת נב"ו (נכה באויב ונשוב) – קבוצת התיישבות של חיילים משוחררים. גם עסק בהדרכת לוחמים בפלוגות פלמ"ח, אולם לאחר זמן מה נאלץ לחזור לעיר לרגל מחלת אביו והעמיד עצמו לרשות ה'הגנה'.

עם פרוץ מלחמת השחרור נכנס בעול תפקידים בפלוגות החי"ש [חיל השדה] והשתתף בהגנת שיירה שהותקפה ליד חולדה הערבית. המכוניות שקעו בבוץ. מתוך מאמצים לחלץ אותן נלחמו הוא וחבריו מבוקר עד עשר בלילה. בקרב זה נפלו כמה מחבריו, והוא - פצוע בבטנו - הועבר לבית החולים. לפני מותו הספיק לכתוב מכתב לאחיו ששהה אז באמריקה; הוא בא אליו בדרישה לחזור ארצה, כי הוא את שלו כבר עשה. דבריו האחרונים אל אביו היו: "...אבא, עליך להבליג, להיות אמיץ..." נפטר ב-5.4.1948. בו ביום נקבר בנחלת יצחק. ברבנות הצבאית הראשית שעל יד המטה הכללי נפתחה לזכרו ספריית עזר ועיון בנושאים צבאיים ותורניים.

הספד לאברהם ביבר

29.04.2012

חברנו וידידנו היקר, אברהם ביבר, יושב ראש ארגון יוצאי קמין-קושירסקי והסביבה בישראל ומקים אתר זה, הלך לעולמו. ההלוויה התקיימה ביום חמישי, 5 באפריל 2012, בבית הקברות החדש של רמת השרון (ליד צומת מורשה).

אברהם ביבר ז"ל נולד בקמין-קושירסקי, עיירה שנמצאה אז בחבל ווהלין שבפולין המזרחית, בשנת 1924. ב- 10 באוגוסט 1942 (כ"ז מנחם אב תש"ב) נרצחו מרבית היהודים בעיירה ובכפרים השכנים על ידי הנאצים ונקברו בבורות בבית הקברות המקומי. כ- 600 צעירים נשארו בחיים וביניהם היה אברהם. בנובמבר 1942, לפני החיסול הסופי של הגטו, הוא הצליח לברוח ליערות, הצטרף לפרטיזנים יחד עם יהודים אחרים ונלחם בשורותיהם עד לנסיגת הגרמנים. בשנת 1946 הוא הגיע לארץ ישראל בספינת המעפילים 'אנצו סירני'. הוא התנדב להגנה ונלחם במלחמת השחרור. לאחר המלחמה התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל האויר בתפקידי פיקוד ומטה שונים. בין היתר היה ראש הלשכה של מפקד חיל האויר, האלוף עזר ויצמן, ומפקד בסיס חיל האויר ברפידים לאחר מלחמת ששת הימים. בשנת 1968 השתחרר מהצבא בדרגת סגן-אלוף.

במקביל לשירותו הצבאי הוא היה פעיל בארגון יוצאי קמין-קושירסקי ופעל ללא ליאות להנצחתם של קדושי העיירה. הוא השתתף בכתיבת ספר הזכרון הראשון של העיירה, הקמת היכל ווהלין בגבעתיים והקמת האנדרטה לזכר הפרטיזנים והחיילים היהודים יוצאי חבל ווהלין ליד ההיכל. לאחר נפילת הקומוניזם בברית המועצות, דאג להגיע לעיירה ולהקים שלוש אנדרטאות להנצחת רצח היהודים במקום. בשנת 2007 יצא לאור הספר "יהודים של יערות ואגמים" אשר מנציח את תולדות העיירה וכולל עדויות רבות של הניצולים שזכו להגיע לישראל ולהקים כאן משפחות. כמו כן הוא הקים את אתר האינטרנט הזה, אשר כולל את הספר וחומר נוסף.

אברהם היה פעיל בהיכל ווהלין ויו"ר ארגון יוצאי קמין-קושירסקי והסביבה בישראל עד יומו האחרון. השאיר אחריו אשה, רחל לבית גרבר, שהיתה, כפי שכתב בספר, "שותפה מלאה למעשיי ולהצלחותיי בחיים".

יהי זכרו ברוך.

טקס אזכרה וגילוי מצבה ייערך ביום ששי, 4 במאי 2012, בשעה 11:00.