למה קלורמן, בן יעקב-יצחק וחנה, נולד בשנת 1911 בקאמין-ק בפולין. היה פעיל בקן 'השומר הצעיר' בעירו ובקיבוץ ההכשרה " ווליניה ב' ". עלה ארצה בשנת 1933 והיה מראשוני קיבוץ נגבה. השאיר אחריו אישה ושתי ילדות. היה נאמן לערכי הקיבוץ ותבע בקנאות שמירה עקבית על עקרונות השיתוף והשוויון הקיבוציים. היה מזכיר הקיבוץ, מרכז המשק וגזבר לסירוגין. איש עבודה היה, התמסר לענף האהוב עליו - גינות נוי, והוא אשר שיווה לנקודה את יופייה. אף בימי קרב ומצור, אחרי השעות שבילה אותן בעמדות הקדמיות - עסק בארגון החיים שמתחת לקרקע, טיפל באספקה ובפריקת חומרי ביצורים, נטה שכם להעברת תחמושת, דאג להוצאת הילדים. בימי ההפוגה התמסר שוב לעבודתו האהובה עליו, לגננות; טיפל בבננות, גזם והשקה דשא ופרחים. נפל אור ליום ח' באלול תש"ח (12 בספטמבר 1948) בהגישו עזרה לקבוצת חיילים שעלתה על שדה מוקשים (ראה להלן). בו ביום הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בנגבה. השאיר אחריו אישה ושתי בנות.
הלילה בו נשבר קובה וילן
קובה וילן, מפקד נגבה, כבר היה חולה מאוד, אך זיכרונו נותר צלול. "קובה, אתה זוכר שהזכרת פעם אחת את הלילה, בו נשברת?" שאלתי בהיסוס. "כן, זכורני כי דיברנו על כך, וטוב שאתה שואל גם על הרגעים בהם אינני גאה כל כך". רשמתי את הדברים מפיו.
הפעם אספר על איש אלמוני שמסכו התרומם לרגע, הוא נגלה בכל יופיו ואחר חזר אל השכחה. לֶמָה היה שמו. גבר יפה תואר, חניך "השומר הצעיר" שעלה ארצה מפולין, כמו כל מייסדי הנקודה בנגבה.כל מכיריו – חיש היו למוקיריו. למצפון של הקיבוץ נחשב האיש. רגיש, נאמן, אכפתי, מסור, מוסרי ובעיקר – אדם. א-מענטש, כמו שאומרים ביידיש.
הימים ימי סתיו 1948. התקפות הטנקים והחי"ר המצרי, שכמעט חיסלו את הקיבוץ פסקו זה מכבר. צה"ל טרוד בהכנותיו לפרוץ את הדרך לנגב, אל 24 היישובים המצויים דרומית לכביש מג'דל-חברון (אשקלון-קריית גת, כיום), ולשחררם מן הנתק, בו היו נתונים מתחילת המלחמה.
ב- 12 בספטמבר 1948, בשעות אחר הצהרים, הגיע לנגבה כוח של חטיבת גבעתי שעמד לצאת לסיור מודיעין צפונית-מזרחית למצודת עירק סואידן. היחידה קיבלה תדריך על מיקומם של שדות מוקשים, ועם רדת החשיכה יצאה לדרך.
משימת הכוח הייתה לבחון את דרכי ההתגנבות אל "המפלצת על הגבעה" – שמה של המשטרה, שיחידות צה"ל כשלו שוב ושוב בכיבושה. כאשר הכוח החל לשוב על עקבותיו קרה דבר שאיש לא חזה – רגלו של אחד החיילים נגעה בתיל ממעיד ושורת פיצוצים הרעידה את דממת הלילה. החיילים הפצועים זעקו לעזרה: "הצילו! אמא! חובש, אני פצוע! – חברי הקיבוץ, שנחרדו מן הפיצוצים, עזבו את עמדותיהם ורצו אל הגדר, אך פקודתו של קובה וילן הייתה קצרה ופסקנית: "איש בל יצא מתחום היישוב".
לב כל נחמץ ותסכול של חוסר אונים היה מפעפע בחברים - שנפשם יצאה לחלץ, לעזור ולהציל את חיילי "גבעתי", אשר כרתו עם נגבה ברית דמים מאז אובדנו של "יואב", המפקד.
"איש אינו מורשה לצאת מגדר הקיבוץ – זאת הפקודה שקיבלנו מן החטיבה, ובוודאי לא בלילה", רעם קולו של קובה. החברים רטנו אך לא העזו להמרות את פי המפקד. לפתע הגיע בריצה למה קלורמן. משנודעה לו הפקודה התמוהה, הוא התפוצץ מכעס: "קובה", קרא למה בשברון לב, "קובה! השומעות אוזניך את מה שפיך מדבר? חיילים שלנו זועקים לעזרה ואתה נמנע מלהוציא כוח חילוץ? מה קרה לך? כל כך השתנית? יחד בנינו את הבית הזה, אך אני ממש לא מכיר אותך!!". קובה החל להסביר, אך למה לא היה קשוב לקול ההיגיון.
"בגלל שמישהו פעם נתן הוראה, עליך להשתעבד לה? ומה עם השכל הישר מהצד שלך?". קובה ניסה להרגיעו, אך לשווא. בשלב זה שלף למה את הטיעון המוחץ ביותר, מולו נותר קובה אין אונים. "מאז שהיית בצבא הבריטי השתנית לחלוטין. לבך הפך ללב אבן, ושוב אינני מזהה אותך. אתה עבורי לא חבר ולא שותף לדרך! מאז שלמדת אצל האנגלים, לא רק מלומד מלחמה אתה כמוהם, כי אם גם חסר לב אתה, בדיוק כמוהם!".
קובה היה המום מדבריו המכאיבים של למה, שעלב בו, בז לו והשפילו בפומבי. הכל ציפו במתח למוצא פיו, והוא שתק במבוכה. הזעקות הלכו ונחלשו, הוודאות הנוראה הלכה והתתבררה. ואז, לפתע, בקע קולו של קובה וילן: "בסדר, אני מוכן לקבל את הרעיון. ומי יעמוד בראש כוח החילוץ?" מיד ענה למה:"אני כמובן. אני אעמוד בראש הכוח ואובילו!".
בתוך דקות נמצאו כמה אלונקות, נקבעו אלונקאים וכוח החילוץ יצא לדרך. בזהירות עברו חייליו ליד שדות המוקשים, התקרבו אל ההרוגים והפצועים אסירי התודה, שהמתינו מדממים, הרימום לאלונקות והחלו במסע האיטי לקיבוץ. אז קרה את אשר יגור קובה כל כך. אחד המחלצים נגע בלי משים בתיל שנחבא בחושך. שוב נשמעה שורת הפיצוצים וחרדה אחזה בממתינים.
אחדים מאלו שנפצעו בתקרית הראשונה נהרגו. פצועים חדשים נאנחו ובכיים היה קורע לב. ומה עם למה? הוא היה בין ההרוגים. חפוי ראש צעד קובה אל בונקר המפקדה. רגשי אשם חנקו את גרונו. הוא נכנע להפצרותיו של למה, הפר את הפקודה, ועד יומו האחרון יישא עמו את הכתם המעיק על מצפונו.
קובה לחש לי כממתיק סוד: "אילו למה לא היה מזכיר לי את שרותי בצבא הבריטי, ייתכן שהייתי מחזיק מעמד ולא נכנע"...
הקיבוץ כולו היה שרוי באבל כבד. צמרת חטיבת גבעתי – שמעון אבידן המח"ט, סגנו מאיר'קה דוידזון ואבא קובנר, קצין החינוך, הגיעו לקיבוץ. בפיהם היו דברי ניחומים, אך גם בקשה: "היום, בשעה 16:00, ברחובות, מתקיים המצעד הצבאי הראשון לאחר אלפיים שנה. הכל הוכן, והכל יודעים כי הנגבאים לא רק צועדים במצעד, אלא הם פותחים אותו בצעידתם!".
ותיקי נגבה הודיעו לחברי המשלחת, כי מפאת האבל הכבד נבצר מהם להשתתף במצעד. אבא קובנר, שהיה הרוח החיה בהכנת הכנס, הגיב מיידית: "אנו מבינים את סירובכם, בוכים אתכם וצערנו משותף. אך דעו לכם, כי בלעדיכם – הכנס והמצעד יבוטל. בשם אחוות הלוחמים שנוצרה בין נגבה לבין חיילי החטיבה – הכנס בלי נגבה, המסמלת את מהות גבעתי, לא יתקיים".
בפעם השנייה ביממה נאלץ קובה וילן להיכנע ללחץ:"לא יכולנו להשבית את שמחתם של חברים לנשק, שראו בכנס מפעל חיוני מאוד. נכנענו וצעדנו".עברו שנים, למה הלך ונשכח. רק בני משפחתו זכרוהו ודאבו במשך שנים רבות. לפני כשנתיים, בצנעה, נאספה אל אבותיה גם אלמנתו, ציפורה.
המסך ירד.
מאיר מינדל
יד לנופלים – למה קלורמן
חברנו למה קלורמן בין הנופלים. לא בסערת הקרבות, ההרעשות וההפגזות מצא אותו גורלו. קדרו השמים מעלינו בעצוֹם למה את עיניו לנצח. עת עמד לבו מדפוֹק - הורדנו ראשינו ביגון אילם. עמוד התיכון של משקנו קרס ונפל. איך יתואר משק נגבה בלעדי למה? האיש אשר מעשיו, שאיפותיו ומאווייו חפפו תמיד את צורכי הקיבוץ ככלל. כל מעיינות מרצו הבלתי שאוב, שקדנותו וכשרונותיו זרמו פנימה והצמיחו כאן את ברכתם. מיומו הראשון של הקיבוץ עד ליומו האחרון של למה היה הוא הרוח החיה בכל המבצעים המשקיים והארגוניים של הקיבוץ. המופת החי בעומס תפקידים ציבוריים, יחס לעבודה, יושר וטוהר מצפון. איש הקיבוץ השלם ההולך את דרכו בהכרה ברורה ומושרשת, המעלה את עצמו וציבורו מתוך הגשמה אישית קפדנית עד מלוא תמציתה. המפעיל והמעודד בכוח המעשה העצמי, מתוך דחף פנימי מתמיד הגובר על כל רתיעה ומאבקים בדרך הקוצים שלנו.
המערכה על נגבה העמידה כל אחד מאִתָנו במבחן אישי מחודש. וגם כאן - למה ראש וראשון בהסדרת החיים והעבודה במשק לוחם. האויב מפזר את אשו על פני המשק כולו; אך מכוניות באו ופרקו משאן, ומכוניות הלכו טעונות רכושנו ששרד לפליטה. למה בראש טור הסבלים: נושא שקים, מפרק ומעמיס. פניו שקטים ורציניים, כל מילה שלו משכינה ביטחון ורצון לתת כתף. אנחת הקלה; לאחר עמל ומתיחות מוכנה השיירה לדרך. כולם מתפזרים למקומותיהם. למה הולך האחרון, לאחר שזזו המכוניות. נראה מרוכז ומתוח פנימה - מחשב חשבונות ועורך תכניות ליום הבא, לשעות הבאות.
כל שעל במשק, כל אילן, כל שיח וכל חתימת דשא יזילו דמעות על למה כי איננו. בשנים האחרונות, בין תפקיד לתפקיד, עסק בגינות נוי ובשיפור המקום. עמל כפיים ותבונת לב השקיע בשטח זה והפך אותו ל"ענף" רחב ממדים. בזכותו צמחו השדרות הירוקות, מרבדי הדשאים וערוגות הפרחים המרהיבות. נגבה קיבלה את פני הבאים אליה בעיני פרחים מרנינות, בצמרות עצים מתנועעות ברוח וברגבי אדמה תחוחים של מעניות חדשות. היֵדע איש מלבדנו את ידי הזהב של האיש העומד מאחורי כל אלה במזמרה, במפתח השרברבים שלו ובהשראתו? גם כאן פעלה הכרה ברורה של חלוץ בונה מולדתו. "היהודים בגולה לא נטעו שיח ליד ביתם," - אמר - "לפעמים בושו בפני הגויים ונטעו פה ושם אילן בחצרם." "נגבה צריכה להיות יפה" - אמר בהרצאה על גינות הנוי – "למען תקשור אליה את נפש הדור הצעיר הגדל בתוכה. ילדינו יאהבו את ביתם, אם נטפח בו שפע פרחים ועצים בטעם ובתכנית."
אשר ר. (נגבה)
