פנחס אורמלנד

לילה. יושבים אנו בבקתתו של באנאך. אי אפשר להגיד שהייתה זו ישיבה נעימה, אבל בכל זאת יותר טוב מאשר מתחת לכיפת השמיים. הגיעו אורחים: יוסף פוקס מ-וורחי, יוסף וויסמן ויונה ווסרמן. הם ניצלו בנס מידי הפרטיזנים, המתנכלים ליהודים שרידי החרב הגרמנית. במיוחד להוטים הם אחרי המגפיים שהיהודים נועלים. במקרה הטוב הם "לוקחים" את המגפיים ומשאירים את היהודי המסכן יחף ביער בחורף. גם מהם נשדדו המגפיים והם כעת אובדי עצות. יש בדעתם לחפור "חפירה" [זמליאנקה] חדשה ביער אחר ולהסתתר מעיני הפרטיזנים.

ערב שבת. הולכים לחפש מזון. יהושע פרצ'יק, מאיר, איצקה וגם יוסף סגל מ"חפירה" אחרת הלכו. אנו מחכים להם ומקווים שעם בוקר יחזרו. והנה כבר שעה מאוחרת בשבת ואין סימן להם. אין קול ואין עונה. בעשר בלילה, בערך, בא מאיר ושואל האם חזרו חבריו. שאלנו את מאיר לסיבה שהם כה בוששים לחזור. מאיר שתק. הוא אינו יכול להסביר, או אולי לא רצה לגלות לנו את האמת. וכי מה זה משנה - השלושה אינם ! יום יום הולכים אנו לשאול אודותם אצל הגויים. אף אחד לא ידע פשר העלמם. לא הוספנו לראותם עוד. האסון הזה פגע קשות בנו ובמיוחד בי.

אחרי שאכלנו ארוחת ערב נרדמנו. פתאום הרגשנו בצעדים מתקרבים אלינו. הפתח נפתח ואנו רואים מעלינו פנים חדשות – אורחים בלתי רצויים, פרטיזנים אחדים ואתם הרבה גויים, המקיפים את חפירתנו מכל הצדדים. פרטיזן אחד נכנס לחפירה. הוא דיבר אלינו יפה – ממש נופת צופים. סיפר לנו על המתרחש בחזית. ואחרי כן ציווה עלינו לצאת. כל גבר לחוד.

כשהפרצבי [מהעיירה פרצב] ראה את ה"אורחים", אמר מיד: "חבר'ה, לא טוב!" מיד השליך את המגפיים לאשתי, שמיהרה לנעלם והוא נעל בחזרה את נעליו הישנות. בתיה אמרה: "אני מקווה שממני לא ייקחו אותם!" ואברהם הוסיף: "יש לי את הרושם שעבורי נגמר הכל. זוהי הפעם השלישית שברחתי מפניהם. הם מחפשים אותי. גם חוודר מווטלה אתם! לא טוב!"

הפרטיזנים הושיבו אותנו על האדמה במעגל. אחרי שכולנו הושבנו התחילו להרביץ בנו, בראשינו, במקלות עץ לִבְנֶה. אחרי המקדמה הזאת ציוו על הפרצבי להתיישב באמצע המעגל וניקולאי פקד עליו למסור לו את רובהו. "מסור את הרובה וספור עד שלוש!" ועד שגמר לספור ירה בו הרוצח בפיו. באשר ישב שם כרע. המכות לא פסקו. הילדים צרחו. הרוצח ציווה לעשות אתנחתא [הפסקה]. את הילדים הושיב לחוד (יענקל, יוקל, איסר, ברוך ומנשה). המעגל הצטמצם ומטר המכות התגבר. איבדתי את הכרתי, אבל את דברי מאיר שמעתי: "חוודר, מדוע אתה מרביץ בנו?" וסשה קלע ברובהו במאיר, הכניס בו שלושה כדורים, ומאיר צנח עלי ועל יוסל. הייתי בטוח שעכשיו מתקרב גם תורי. והנה הגיעו לאוזני צעקותיו של ניקולאי: "ברחו מהר, התרחקו מאתנו חמישה-עשרה קילומטרים. אחרת, אם נפגשכם שוב, מרה תהיה אחריתכם. אז אף אחד מכם לא יצא חי מידינו! אין לנו צורך בז'ידים [יהודים]! חבל שהגרמנים לא גמרו אתכם. לא רוצים אנו כעת יותר ללכלך את ידינו! הסתלקו מהר!". אני הולך, אני רץ, אני נכשל ונופל, מתרומם בשארית כוחותיי וסוף סוף הגעתי לאגם הביאלה. הבנתי שהרחקתי ללכת ועלי לחזור. החלטתי ללכת לקולוניה [מושבה], לבקתתו של באנאך. אולי אמצא שם מישהו מיקירי ומבני קבוצתי. אבל איך מגיעים לשם? יצאתי לדרך המוליכה לקולוניה. עשיתי לי סימנים שאדע איך ללכת ונכנסתי שוב ליער.

שכבתי לנוח. כמה זמן שכבתי אינני זוכר. כשהתעוררתי היה כבר לילה. גם את השעה לא ידעתי. הירח במלוא אורו מעליי והשלג הלבן והצח מתחתיי. התחלתי ללכת. פתאום נתגלתה לפני עגלה מלאת עצים ובה איכר. הוא כנראה יצא ליער לגנוב עצים. הכל לבן, ואני הייתי הכתם השחור היחידי בים הלובן. הגוי נבהל. ירד מהעגלה, העמידה בצד והוא עומד ומחכה. ואני המשכתי ללכת בכיוונו. לי אין כבר מה להפסיד. כאשר אבדתי – אבדתי. אני מתקרב אליו והוא מתרחק ממני. התחלתי לצעוק אליו: "אל תפחד, אני בן אדם כמוך!". בשמעו שפת אנוש נרגע והתחיל להתקרב אלי ואני מרגיעו ואומר: "אין לך מה לפחד!". לבטח נראיתי בעיניו כמפלצת. מרוב המכות לא נראו פני, שהפכו לגוש אחד שחור מדם קרוש. שאלתיו אם יש לו משהו לאכול, וכשענני בהתנצלות מסוימת, שאין לו כלום איתו, ביקשתיו שיראה לי לכל הפחות את הדרך לווטלה. ידעתי שווטלה נמצאת מזרחה והקולוניה מערבה. הוא ענני שאני הולך בכיוון הלא הנכון, כי הדרך הזאת מוליכה לקולוניה ואם ברצוני להגיע לווטלה, עלי לחזור וללכת בכיוון הנגדי.

הודיתי לו והתחלתי ללכת כפי שאמר לי, וכשנעלם מהאופק חזרתי והלכתי בכיוון הנכון לקולוניה. לא רציתי שידע לאן אני הולך. מהשיחה איתו נודע לי שהפרטיזנים הרגו הרבה יהודים ביער. בהתקרבי לקולוניה היה עלי להתגבר על קושי נוסף. הפולני הגר בהתחלת הקולוניה נוהג לפנות ערב לשחרר את שני כלביו, שפגיעתם רעה. על כן נאלצתי לעשות קפנדריה [קיצור דרך], ולפנות הצדה ימינה ודרך השדות הגעתי לאמצע הקולוניה, לביתו של שומנסקי.

מאוחר בלילה הגעתי לשומנסקי. למראה פניי נבהל מאוד. הוא הגיש לי מים חמים וסייע לי לנקות את הדם הקרוש. המים החמים השיבו לי קצת את רוחי. במאמץ רב הצלחתי גם לפתוח את פי. הוא נתן לי תפוחי אדמה וחלב, שאת טעמו אזכור כל ימי חיי. הוא הושיבני על יד התנור החם ולא נתן לי לצאת לדרך. הוא גם יעץ לי שלא ללכת לבאנאך. לפי דעתו לא אמצא שם אף אחד. הוא שמע מהכיוון ההוא יריות והפרטיזנים נראו מכיוון זה.

שכבתי ונחתי קצת ואחרי כן הודיתי למארחי הטוב ועם כוחות חדשים יצאתי שוב ליער. הדאגה ליקיריי לא נתנה לי מנוח. קשה היה למצוא את הדרך המוליכה לקולוניה. שכבתי על ערמת קש וחיכיתי לשחר. וכשהאיר היום מצאתי מיד את הדרך והגעתי לבקתה, אבל הרבה יהודים לא מצאתי שם. רובם היו פצועים או עם איברים קפואים. בוזיה פוגאטש ביקשני שאעזור לו לקבור את המתים. הייתה זו משימה בלתי אפשרית. בקושי הצלחנו לכסותם בשכבת עפר דקה. והרי שמותיהם של אחדים מהם: יוסף פוקס מוויבזאר, מנחם קופרשמיד עם אביו מביאלה, כל משפחת מלניק; שלמה דוד, רחל אשתו, אברהם בנם ומת'ס זסק. כמו כן היה שם בחור אחד מוורשה ושמו בייבה, קרובו של יצחק השוחט. באותו היום המר והנמהר רצחו הפרטיזנים שבעה עשר יהודים.

שאלתי את הניצולים על משפחתי, אבל אף אחד מהם לא ידע עליהם דבר ולי היה הרושם שהם לא רצו לספר לי את האמת. כל אותו היום ישבתי בבקתה משמים וקודר, וכשהחשיך יצאתי לדרך להמשיך בחיפושים. בדרך נכנסתי לפולני אחד. לא הספקתי עוד לנוח קצת והנה שמעתי דפיקות בדלת. שכבתי מתחת למיטה ומה גדלה שמחתי שמקולות הפרטיזנים הכרתי יהודים – את שמואליק ווליניץ ומאיר זאבארניק. נשארתי מתחת למיטה ולא רציתי שיראוני. הפולני לא הבחין בנכנסים אם יהודים הם או לא. הם אכלו משהו והלכו. אחרי לכתם אכלתי גם אני משהו וחזרתי ליער. בלילה נפגשתי עם מייטה והיא סיפרה לי שהם בריאים ושלמים, נמצאים ביער נוויר ודואגים לשלומי. גם יוסף פרצ'יק חי. חזרתי, אם כן, למעוני הראשון ושם מצאתי את כולם. אנו מאושרים – שוב אנו יחד.

אנו, שרידי הפלֵטה מהשחיטה ביום רביעי, טרודים מאוד בבעיות עתידנו. להישאר כאן אסור לנו. צריך ללכת, אבל לאן - לא ידענו. אתנו יחד נמצאים גם יוסף ווייסמן ושמאי מייסטל מהחפירה השנייה. כל אחד מהם מביע את דעתו בנידון – והרוב היו בעד הליכה לדֶרֶווק. ההצעה הזאת לא הייתה לפי רוחי. הדרך ארוכה מדי בשבילי, במצב בריאותי. אני מוכה, שבור ורצוץ, ואיך אוכל לעשות דרך כזאת רחוקה. יוסף פרצ'יק טען שבלעדי ובלעדי משפחתי הוא לא יזוז. לבסוף הוחלט ללכת לוולקה-ש. למייטה יש שם גוי מוכר. הוא לבטח, לפי דעתה, יעזור לנו. הנשים והחלשים יישארו כאן בינתיים. הגברים ילכו לחפור חפירה ביערות וולקה-ש, וכשתהיה מוכנה החפירה נחזור לקחת את הנשארים.

במוצאי שבת התחלנו בעבודה. חלק מאתנו חפרו באדמה ואחרים הלכו ליער וכרתו עצים בגרזנים. את האדמה שהוצאנו נאלצנו לפזר במרחק רב מהמקום, כדי שלא ייחשף. לפי התוכנית הייתה החפירה צריכה להיות גדולה; הרוחב – 5.40 מטר, האורך 7 מטרים והגובה 1.80. צריך גם לחפור באר ולהתקין תנור לאפיית לחם וכיריים לבישול. העבודה התקדמה יפה למרות עייפותנו. לפני עינינו עמדה התמונה של יקירינו שנשארו ביער נוויר מתחת לכיפת השמים, המחכים בקוצר רוח לבואנו.

הנה כבר חלף שבוע מיום הרביעי שעבר - יום הדמים. החפירה כמעט מוכנה. יוסף פרצ'יק ויוסף וויסמן הלכו להביא את הנשארים ואנו במלוא המרץ מסיימים את העבודה. קבוצתנו כעת מנתה 22 איש: יוסף פרצ'יק, אשתו ושני בניו (מנשה וברוך), פייגה וואטן, שמוליק שווארץ, אנוכי, רעייתי, שני בני אחיותי (יעקב שוסטר ויעקב קצב) מייטה (מייטה אורמלנד), פסיל ואיסר אורמלנד, יוסף וויסמן ובריינדל עם שני בניהם (פסח ודוב), יונה ווסרמן, יוסף סטפאק, לייבה'לה היז'יראי, אשתו מלכה ושמאי מייסטל. היה די נוח במעון החדש. היו אפילו מדפים לשכב עליהם. הבעייה היחידה הכאובה הייתה האכלת 22 הפיות. לחפש אוכל לא היה דבר פשוט; למושבה הראשונה היה צריך ללכת 18 ק"מ ולא תמיד גם שם אפשר היה למצוא את הדרוש לקבוצה כה גדולה.

הגיעה אלינו השמועה שבא גדוד פרטיזנים פולנים והם היו בכפר קרמנו. היה להם נשק, שקיבלו מהגרמנים להתגונן בפני האוקראינים. הגרמנים חששו מהשאיפות הלאומניות של האוקראינים והסיתו את הפולנים נגד האוקראינים ולהפך, לפי השיטה הפרד ומשול. הם ארגנו משטרה שלהם להגן על הכפר. אחרי שמונה חודשים של פעולה במקום החליטו 58 המשפחות הפולניות על נשקן לעבור ליערות נוויר וכך הם גם הגיעו לקולוניה של הפולנים.

הלכתי עם שותפי יעקב קטן אליהם לשאלם אולי נחוצים להם חוטבי עצים ושואבי מים לשרתם. ביניהם הכרנו גם ידידים אחדים. הם קיבלונו יפה וקודם כל נתנו לנו לאכול ארוחת צהריים טובה. מפקדם היה בחור נחמד מאוד ושמו קרפוס . הוא דאג לכולם כאב מסור וטוב. הוא חילק קמח בין הפולנים בתנאי שיחזירו לחם באותו משקל. הוא שאלני אם גם אני מוכן לקבל עלי עבודה זו. כמובן שהסכמתי. הוא הביא לי שק קמח והשליכו על יד ביתה של הזקנה אקסניה, הבית הראשון מהיער. ביקשתי את רשותה של הזקנה לאפות לחם בתנורה. היא הסכימה, אבל התנור היה טעון תיקונים יסודיים. מיד ביצעתי את התיקונים והכשרתיו לאפייה. אפיתי את הלחם במשך כל היממה, 24 שעות. המפקד היה מרוצה ממני מאוד. נתנו "תוצרת" טובה ומהירה יותר מכולם.

פעם אחת גנבה הזקנה שלוש כיכרות לחם במשקל חמישה עשר קילוגרמים. מצבה היה קשה כי כלתה הייתה מרגלת כפולה לפולנים ולאוקראינים. קרפוס בא בעגלה עם מאזניים לשקול את הלחם ולקחת אותו. אשתי יצאה לקראתו וסיפרה לו, כמובן בפולנית, על הגנבה. כשבתיה התחילה לדבר איתו על הבית של אקסניה, נבהל קרפוס, בחשבו שאורבת לו סכנה, כי כבר שמע קצת על אודות הבית הזה. כשנודע לו עניין הקמח, נרגע בעצמו והרגיע את בתיה והתחיל לצחוק. עבורו זהו הפסד של מה בכך. ובאמת אחרי שעה קלה הביא על חשבון זה שק קמח בלי משקל ולקח את הלחם שנאפה.

קרפוס הביא לנו גם בגדים מדי פעם. אשתי אמרה עליו "זהו לא פולני – זהו מלאך!" וכשהיה צריך לעזוב את הסביבה נפרד מאיתנו בלבביות רבה והביא לנו שק קמח ומלח. יוקל הצטרף אליו והלך עם גדודו. אחרי כן נודע לנו שקרפוס זה היה יהודי שהצליח להינצל וברח מגטו לובומל עם אשתו כאָרִיים.

הגדוד הפולני עזב אותנו ואנחנו חזרנו ליער והשתכנו לא רחוק מאגם ביאלה ולא רחוק מגדודו של פיודורוב, כשהשליטה כולה בידי הפרטיזנים. בכלל המצב השתפר מאוד. הרבה כפרים היו כבר בידי הפרטיזנים, שיחסם בינתיים ליהודים גם כן השתנה. הם כבר השתבצו פחות או יותר במסגרת פרטיזנית מכוונת ממוסקבה. אומנם היו עדיין חריגות, אבל מיום ליום השתפר המצב.

אנו באים לעתים קרובות ללישה [גלושא רבתא]. בעיית האוכל גם כן לא הייתה כבר כה חמורה כמו מקודם. הגיעו אלינו טשרנה קטן מקאמין-ק עם שתי בנותיה. כל הזמן ישבו חבויות אצל האיכר דמנטי מקאליקוטיס ומלינובסקי הפולני הביאן אלינו. ללישה הגיעו גם יהודים אחדים מבוזק ומבירקה. יותר ויותר חשנו כי תבוסת הגרמנים קרבה לבוא. עלינו, אם כן, לעשות הכל כדי לזכות ולראות את סיום המלחמה. בנוויר אורגן משמר מטעם הפרטיזנים. הם קראו ליהודים לצאת ממחבואיהם ביערות ולעזור להם בביצוע כל מיני עבודות בייצור. הם נתנו לנו אוכל ואנו עבדנו. כשנודע להם שאני בנאי במקצועי, הטילו עלי משימה לבנות שלושה בונקרים שיגנו מפני התקפה אווירית.

בדרך ללישה היו גשרים אחדים מעץ. הפרטיזנים הפקידו שומרים עליהם מגויי הסביבה והם שמרו על הגשרים יומם ולילה. פעם בזמן העבודה באה כפרית אחת ואמרה שראתה שני גרמנים ביער. שני פרטיזנים הלכו מיד בכיוון שהגויה הראתה, ואנחנו המשכנו בעבודתנו. אחר כך התברר כי הבאים הם פרטיזנים מדניפרופטרובסק ולכן יש להזמין את התזמורת של הצוענים, הנמצאים בסביבה, שיבואו עם כינורות ועם תופים.

הצוענים הגיעו והתחילו לנגן ומהסביבה באו זקנים וצעירים, נשים וילדים להשתתף בחינגה. ואני ממשיך לעבוד. ובינתיים חזרו גם שני הפרטיזנים מהיער ואמרו לי: "גם לך מותר קצת לנוח וליהנות מהשמחה הכללית". והנה מגיעים שנים עשר פרשים עליזים. כל הלילה רקדו ושמחו.

רבים מאיתנו עבדו גם בעבודות חקלאיות ובמיוחד בדיש התבואה שהובאה מהכפרים שהיו עדיין בשלטון הגרמנים. הפרטיזנים היו מחרימים את התבואה בפשיטות תכופות ופוקדים על האיכרים להביא מכסה כמס, ואוי ואבוי לאיכר שלא נשמע לפקודת הפרטיזנים. בצורה כזאת חיבלו באספקת האוכל לגרמנים, ולעומת זאת שופר מצבם של הפרטיזנים שכעת היו מצוידים בנשק, באוכל וגם בבונקרים טובים ומסביבם אוכלוסייה הנשמעת להם, כי כל האיכרים הלכו והשתכנעו שקצם של הגרמנים הולך ומתקרב.

כולנו מחכים בכיליון עיניים לפיודורוב. כולם מצפים לו, ולא כל שכן אנו. בעשר בבוקר הגיע לנוויר. הוא הרצה לפנינו והבטיח שלמחרת ירצה גם בוולקה-ש. רבים מאתנו ואני בהם הלכו לשם כדי לשמוע אותו שוב. כאן יש להדגיש שארבעה קילומטרים משם נמצאו האוקראינים, אבל כבר לא חששו מפניהם. באמצע הכפר עמד גנרל פיודורוב ודיבר. הוא הבטיחנו שהבולבובצים [אוקראינים לאומנים] המפריעים לצבא האדום במאבקו למען שחרור העמים המשועבדים ע"י הנאצים, ייענשו קשות בבוא הניצחון. לשאלתנו מתי תסתיים המלחמה ענה: "המקום שאנו עומדים בו עכשיו יהיה משוחרר מידי הגרמנים בעוד שנה והמלחמה תסתיים בשנת 1945". אי אפשר להגיד שהתלהבנו מאוד מתשובתו המציאותית ביותר.

והשאלה – הנוכל להחזיק מעמד עד אז – התחילה שוב להטרידנו. אבל החלטתנו הייתה נחושה לעשות הכל ולהחזיק מעמד על אף ולמרות הכל. הלא הגרוע ביותר כבר מאחורינו!

כ"ז באב. התאספנו, אנו יוצאי קאמין-ק, לציין את יום השנה לחיסול יהודי עירנו. האפשר לתאר את השינויים הכבירים שחלו בחיינו. התחלנו לחיות חיים פחות או יותר רגילים. רבים מהיהודים הנמצאים ביערות עברו לגור בכפרים, בהם היה כמעט ביטחון מלא. הגרמנים לא העזו להגיע אליהם, כי בהם שלטו הפרטיזנים והם נזהרו מאוד מלהגיע לעימות ישיר אתם. אבל, אנחנו החלטנו עדיין להיות ביער.

כשפשפשתי אני באופן אישי במעשי הגעתי למסקנה שלא יכולנו לנהוג אחרת מכפי שנהגנו ואין להאשים אף אחד מאתנו במה שקרה לאחינו, לאבותינו ולילדינו. היכול היה מישהו לתאר לעצמו שכך יהיה? כולנו עשינו כמיטב יכולתנו לשמור על חיינו ולשאת בסבל מתוך תקווה כי ככל שהזמן עובר כן גדלים הסיכויים למפלת האויב. השיקולים האלה בדרך כלל היו נכונים, אבל לצערנו הרב עבד מנגנון ההשמדה במהירות וביעילות רבים מדי ועל כן היו לנו כל כך הרבה אבדות.

גם את היודנראט שלנו לא יכולתי להאשים בשום דבר. בראשו עמד שמאי מייסטל, אדם אציל נפש ואמיץ, אשר עשה כמיטב יכולתו להקל עלינו ועמד כמעט מהרגע הראשון בקשר עם הפרטיזנים. הוא עזר בכל כוחותיו לכל נזקק, דאג לרכישת נשק בדרכי מחתרת אפילו בכספו, והוא כמובן הטביע את חותמו גם על יתר חבריו ביודנראט. אבל המוח השטני של העמלק הנאצי התגבר על מוחותיהם של טובי בני עמנו. וכי מה יכולנו לעשות כשישבנו בין אויבים או בין אנשים שפחדו לעזור לנו, כי כל עזרה מצדם הייתה קשורה בסכנת נפשות?

ההרהורים האלה לעתים הרגיעוני ולעתים הסעירוני ודיכאוני. הגורל השאירנו. האם נעשה המעשה הזה סתם? האם לא רצה הגורל להטיל עלינו תפקיד מסוים שעלינו למלא תמורת הישארותנו בחיים? והרעיון שעלינו להתנקם באויבנו בהזדמנות הראשונה התחיל יותר ויותר להתמקם במוחי ולא עזבני אף לרגע קט. כנראה שאותו מהלך מחשבות היה גם לשמאי, שכל הזמן דגל בסיסמת המאבק ובאחד הימים נעלם והלך יחידי לצבא האדום להילחם באופן פעיל. ב-1944 נהרג בחזית.

הסתיו מתקרב וכמובן שבעיות חדשות מתעוררות. צריך לעזוב את יערות נוויר וללכת לסביבות פינסק. היערות שלנו מלאים פרטיזנים ובתוכם גם הרבה יהודים. וכך נפגשנו עם קצין צנחן יהודי ושמו סורוקין. התיידדנו איתו. סיפרנו לו על כל מה שעבר עלינו ועל הצרות שעשו לנו הפרטיזנים. תפקידו היה לשים עין על הפרטיזנים בסביבה. הוא הופנה אלינו, כנראה, מטעם מוסקבה. באותה עת הוטל על הפרטיזנים לשכן בכפרי האיזור מאות משפחות רוסיות מבריסק, שנפלו בשבי הגרמני ביום הראשון למלחמה עם גרמניה. הם באו חסרי כל והפרטיזנים תמכו בהם. הקצין סורוקין גם כן דאג להם וביקר בבתים בהם התגוררו כדי לעמוד מקרוב על תנאי חייהם. סורוקין היה אדם נבון מאוד. בשיחות אתנו - שיחות גלויות לב - עודד אותנו להחזיק מעמד ובזמן הכושר להתנקם באויבים. אבל יש להיזהר מאוד בפרעון החשבון עם הפרטיזנים. מקומנו אינו קבוע והפרטיזנים עלולים לנצל את המצב ולהתנקם ביהודים. על כן יש להאזר בסבלנות ולחכות לרגע המתאים. על כל פנים הוא בטוח, הדגיש סורוקין בשיחתו אתנו, שסוף סוף יבואו על עונשם. ואומנם הוא צדק. בשנת 1944 התקיים משפט במינסק, וחלק ניכר מרוצחינו קיבלו את תשלומם. סורוקין היה פעיל ביותר במשפט זה. הוא זכר הרבה שמות של פרטיזנים-רוצחים ונעזר גם בעדויותיי בדברים שסיפרתי לו.

חג החנוכה הגיע ומצאנו עדיין ביער. נהגנו כאשתקד. הדלקנו קיסמי עץ ובירכתי עליהם. "הנרות הללו" הזכירו לנו את הימים הטובים עת היינו כולנו בביתנו והיינו מאושרים לשיר "מעוז צור" כשבבית אורה ושמחה.

האם כל מה שהיה הוא חלום ולא יחזור אלינו שוב? הלב שותת ממש דם ומחשבות נוגות משתלטות עלינו: למה כה הרבה סבלנו וכי לא היה יותר טוב לו מתנו יחד עם יקירינו? ומה יהיה כשהמלחמה תסתיים, ומי יודע אם אחרי הניצחון על גרמניה יישארו עוד יהודים שיזכו לראות את מפלתה במו עיניהם? אנו כה בודדים, מיותמים ושכולים!

ומיד צצות ועולות מחשבות אחרות: דווקא אנו צריכים להחזיק מעמד! כדאי לסבול כדי להגיע לאותו הרגע המאושר שהשונא יתרפס לרגלי מנצחו. ואז, אחרי מלחמת דמים זו תבוא תקופה של שלום וצדק אמיתיים - ממש תתגשם נבואתו של ישעיהו הנביא על אחרית הימים. ואולי, באמת, נשארנו בחיים בתפקיד מסוים - לנקום את נקמת יקירינו. והמילים האחרונות של ילדיי בלכתם בדרכם האחרונה הדהדו במוחי במשנה כוח: "אל תשכחו לנקום את נקמתנו - נקמת דם העלומים שלנו!" ואם האומללים האלה בדרכם האחרונה האמינו בניצחון הטוב על הרע, ניצחון העולם התרבותי על חיתו אדם, איך מלאנו לבנו להתייאש וליפול ברוחנו?