נולדתי ב-1924 בעיר קובל להוריי יהודה קרש ובתיה לבית נודלשטיין. ארבעה ילדים היו במשפחה: אני הבכורה, אחי אברהם ז"ל (יליד 1926), אחי יוסף ז"ל (יליד 1929) ואחותי הקטנה דבורה (ילידת 1932). אבי היה סוחר בעצים. מסיבות כלכליות עזבנו את העיר קובל ועברנו לגור בכפר בורבנה שבאזור קאמין-ק. אבא המשיך לעבוד במקצועו. כשהייתי בת עשר בערך נשלחתי להתגורר אצל הסבתא שבעיר קובל, ושם למדתי וחייתי עד לפרוץ המלחמה. בקובל סיימתי את לימודיי בבית-ספר עממי, וגם לאחר כניסת הסובייטים לעיר ב-1939 המשכתי ללמוד. למדתי באותו המקום עד לפלישה הגרמנית ביוני 1941. אז חזרתי למשפחה בכפר, ולפי צו של הגרמנים נאלצנו לעבור לגור בעיירה קאמין-ק. התגוררנו אצל משפחת פרידמן, קרובי משפחה שלנו. עד לאקציה הגדולה עבדתי בארטל של רוקמות וסורגות. ב-10 באוגוסט 1942 הורו לנו לצאת מהגטו יחד עם שאר התושבים. צעדנו למגרש המוות שממול לבית העלמין היהודי.

עם תחילת הרצח, ממש ליד בור ההריגה, זיהה אותי הגביטסקומיסר. עבודתי בארטל הצילה אותי; הוא הכירני משם ולכן משך אותי החוצה, ציווה עליי להתלבש ודחף אותי לצריף הסמוך. בצריף היו עוד כמה מאות יהודים שבינתיים הגרמנים החליטו להשאירם בחיים. אחי אברהם ז"ל לא יצא מהגטו, אלא הסתתר בבונקר יחד עם משפחתו של סנדר לנדא . שנינו נשארנו בחיים והמשכנו לעבוד, אם כי הבנו כי מדובר בתקופה קצרה מאוד.

עם חיסולו הסופי של הגטו, ב-2 בנובמבר 1942, יצאנו מהמקום עם קבוצה שבין חבריה היו: אחי אברהם, בת-דודתי מלכה ז"ל, לייבל סגל ושייע זרוצקי. לא היה לנו נשק, וברחנו ממקום העבודה שהיה ברכבת. עסקנו בהטענת עצים על קרונות למשלוח לגרמניה. בחורה ממשפחת פלוס עבדה אצל הגביטסקומיסר; היא באה והודיעה לנו למהר ולברוח, כי מחר מחסלים את הגטו. ידענו אז כי קבוצה של אנשים - האחים צביבל וכן אבא קלורמן, משה פלוט (פלטיאלי) וחוה קוטן - נמצאה באזור היערות וניסתה ליצור קשר עם הפרטיזנים.

בלילה עצרנו ליד הכפר JAJNO. אחי אברהם ויוסף, הגיס של בת-דודתי, הלכו לגוי שהכירו כדי לרכוש אצלו נשק. חיכינו להם עד בוש. שמענו יריות והבנו כי לא נראה אותם עוד. החלטנו להמשיך הלאה עד לכפר קמינסקה, ושם נכנסנו לרפת של פולנייה שהכרנו. בבוקר, בבואה לרפת, היא נתקלה בנו והזמינה אותנו להיכנס לביתה. הגברים שבינינו הודיעו כי הם ממשיכים בדרכם כדי לפגוש את הקבוצה הראשונה. הם הבטיחו לנו כי כאשר ייווצר הקשר, הם יחזרו לקחת אותנו. שהינו אצלה כשבועיים-שלושה. ביום היינו נחבאים על התנור, ובלילה ישנו על הרצפה.

הם חזרו לאחר שבועיים-שלושה עם שתי עגלות וארבעה סוסים, אספו אותנו והביאונו ליער; שם פגשנו את החבר'ה מהקבוצה הראשונה. בסך הכול היינו שם כשנים-עשר יהודים והשגנו נשק בכל דרך אפשרית - אם באיומים ואם בדרכי שכנוע. קיבלתי רובה וגם אקדח, הפכתי ללוחמת ויצאתי לפעולות קרביות. לאחר זמן מה הצטרפנו ליחידה של קרוק, ואף בה היו יהודים ממנייביץ' ומהסביבה. שם גם פגשתי קרובי משפחה ממשפחת בלווינשטיין – אם וארבעת ילדיה מן הכפר לישניובקה.