נולדתי בכפר סוסיצ'נו שליד קאמין-ק ב-20 ביולי 1920. שמונה ילדים נולדו להוריי ברוך ורחל: האחות הגדולה אסתר, גדליהו, יוסף, מוטל, שמואל, זאב, רייזל ואני.

ב-1933 נשרף הבית שלנו על כל הרכוש שבו. בכוחות עצמנו בנינו בית בעיירה קאמין-ק ועברנו לגור בו. אסתר הייתה נשואה בעיירה עם שני ילדים, גדליהו היה נשוי וגר בחומסק, מוטל גר בדרוהיצ'ין - נשוי עם ילד, יוסף נישא למלכה והיה להם ילד, שמואל היה נשוי וגר בקובל וזאב היה נשוי לפנינה וגר בעיירה. אני ואחותי רייזל גרנו עם ההורים.

ב-1939 באו הרוסים לעיירה. עבדתי כקופאי בסְבֶרְגַטֶלְנָיָה קַסֶה [בנק לחסכון] לצד אהרון פרוחוצקי ואנשים נוספים שאינני זוכר את שמותיהם. ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לעיירה והתחילו להוציא להורג קבוצות של יהודים. אחר כך הכניסו את כולם לגטו. ב-1942 פרסמו השלטונות הגרמניים צו המורה לכל היהודים תושבי הכפרים הסמוכים לקאמין-ק להסתגר בגטאות. יהודי הכפר דטין לא שעו לצו. האיכרים מהכפר סיפרו לי כי היהודים מהכפר, ובראשם מנהיג המפלגה הקומוניסטית באזור אשר היה מבוקש על ידי הגרמנים, התגוררו ביער הנמצא במרחק של כ-25 קילומטרים מהכפר. ב-10 באוגוסט 1942 הייתה אקציה גדולה ונהרגו בה 2500 איש – ובהם ההורים שלי, אחותי אסתר עם בעלה והילדים וגם המשפחה של רבקה. מהמשפחה הענפה שלנו נותרנו אחי יוסף עם אשתו, אחי זאב עם אשתו פנינה, אחותי רייזל ואנוכי. שני אחים – מוטל ושמואל - נהרגו במקומות מגוריהם, ואת גדליהו מהעיר חומסק שלחו יחד עם כל יהודי העיר לטרבלינקה. מצאתי בבית העלמין בחולון מצבה של קהילת חומסק; כתוב שם כי האפר הובא מטרבלינקה, אות זיכרון לתשעה באב תש"א, 2 באוגוסט 1941.

לרייזל ולי היו כרטיסי עבודה מה"לנדוירשאפט"; עבורו סיפקנו חבלים כל עוד המכונה הייתה בידינו. זמן קצר אחרי האקציה הגדולה הצמידו אליי הגרמנים גוי כדי שילמד להשתמש במכונה. "אין זה אלא אות," אמרתי לרייזל, "כי הם מכינים את האקציה לחיסול שארית יהודי העיירה. על פי השמועה העוברת מפה לאוזן יהיה זה בחודש נובמבר. עלינו לטכס עצה כיצד למלט את נפשנו." אנשים בגטו התכוונו לצאת ליער. אחי יוסף ואשתו התחבאו אצל גוי בכפר גלושא. לזאב היה נשק, והוא הלך ליער עם אשתו. אחותי ואני לא יכולנו להצטרף. לי לא הייתה שום אפשרות להגיע לאחד מהם. בדרכים שרצו שוטרים אוקראינים וחיילי ס"ס.

ב- 2 בנובמבר, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאנו מבית המלאכה. על כתפינו היו חבילות של חבלים, ומגמת פנינו הייתה אל "הנוצריה הטובה" אשר ברשותה רכוש משפחתנו. החזקנו את כרטיסי העבודה במקום נוח כדי שנוכל לשלוף אותם במהירות במקרה של ביקורת. והיה אם נישָאֵל לאן פנינו, נשיב כי אנו בדרכנו למסור את התוצרת. למזלנו לא נתקלנו בהם. קמנו מן המנוחה הקצרה ליד הנחל, השתחררנו מהמשא, השלכנו אותו לנחל והמשכנו בהליכה מהירה לעבר בית הנוצריה. הרוצחים לא הסתפקו בחיסול יהודים מהגטו. הם ערכו חיפושים אחרי שרידים בבתי הגויים. השוטרים התקרבו לביתה של הנוצריה. היא יצאה לקראתם וקיבלה את פניהם בגידופים וקללות על אודות היהודים. התחבולה הצליחה והם פסחו על ביתה. לעת ערב החלטנו להסתלק מחשש לחייה במקרה שיגלו אותנו בביתה. היא ציידה אותנו בלחם ובסוכר, ונפרדנו ממנה לשלום. בחסות הלילה התרחקנו מהמקום ויצאנו לכיוון יזרקה.

בדרך נתקלנו בקבוצה קטנה של יהודים שהצליחו לחמוק מן הגטו, וביניהם היה יעקב גורטנשטיין עם אשתו פסיה ובנם הצעיר יוסף. לא היה ברשותם נשק, והם היו רעבים. מוקדם בבוקר יצאתי עם יעקב להביא קצת אוכל. לפתע צצו שני שוטרים אוקראינים; הם יצאו מן הגטו, בידיהם שלל יהודי ופניהם לכפר יזרקה. אחד מהם תפש אותי בכוח ורוקן מכיסיי את מה שהיה בהם. השני היה שומר בשער הגטו, ולא אחת קיבל ממני "מתנות יד". הוא ביקש מחברו להניח לי והסתלק. השוטר גדל הגוף, בעל הכרס וכבד התנועה, המשיך למשש את גופי לאורכו ולרוחבו. השתמשתי בתכסיס. התנהגתי כאילו תשוש אני, ואין לחשוש מתגובתי. כאשר הִפנה מבטו לעבר חברו המסתלק, בעטתי באשכיו. הוא התפתל מכאבים, ואני קראתי לעזרת חבריי אשר כביכול נמצאו בשטח. "ברח," צעק אליי שומר השער, "הם יהרגו אותך." בשארית כוחותיי חזרתי אל קבוצת היהודים שאחותי נשארה אִתם. פניהם היו עצובות. אחותי מיררה בבכי.

חזרתי לקבוצה ואמרתי להם כי יש לי הרגשה שיבואו השוטרים עם הגרמנים. יעקב רצה ללכת לכומר. לי לא היה אמון בו. אמרתי להם: "בואו אִתי לנחל, כי אם הם יבואו עם כלבים אז ניתפס." רעש אופנועים הפסיק את סיפורי על התקרית ביני ובין השוטרים. התפזרנו בשטח במהירות הבזק. לעצמי בחרתי עץ סבוך בענפים רבים. הסוויתי את עצמי בהם, שכבתי בלי להניע איבר אוזניי כרויות למתרחש בשטח. שמעתי צרחות בגרמנית. משמע כי אחותי, ואִתה היהודים, נפלו במלכודת וגורלם נחתם... הם לא הסתפקו ב"טרף" שבידיהם והמשיכו בציד. מחשבות התרוצצו במוחי: הם יענו אותם, יחקרו אותם... ספק אם יעמדו בעינויים, ואז יגלו כיוון בריחתי, ואז... הוצאתי את ראשי קמעה, בחנתי את השטח מימין ומשמאל. באין נפש חיה יצאתי בזחילה. עברתי כברת דרך, והגעתי אל גשרון הבנוי מצינורות בטון ונמצא מעל לנחל קטן.

התכרבלתי בתוך צינור, כולי רטוב עד לשד עצמותיי. שכבתי שם עד לשעות החשכה. יצאתי לכיוון החוטור שעל יד הכפר אלבלה, אל הגוי שמסרנו לו את רכוש משפחתנו. הייתי אצלו כמה ימים, והוא סיפר לי כי הוציאו להורג קבוצת יהודים. היומיים אצל הגוי החזירו אותי לאיתני. מחופש לאוקראיני, עם תרמיל מלא דברי מאכל וגרזן תקוע בין המותן והחגורה, הלכתי כביכול אל היער כדי לחטוב עצים. מטרתי הייתה למצוא את היהודים מן הכפר דטין שלא התייצבו בגטו. במשך היום הייתי מסתתר הרחק מעבר לכביש. חרף ההתחזות נזהרתי מלהתבלט מדי בדרכים. עשרה ימים הסתובבתי לבדי וחיפשתי אותם בכפרים לצ'ין, דטין וקצ'ין. בלילות גיששתי אחרי היהודים; אם אור היה נדלק באיזה בית, אז הייתי נכנס לשאול אודותם: "שמא ביקרו אצלכם הדטינים?" בבית הראשון ענו לי כי הם הצטיידו אצלם במזון וחזרו ליער. בבית אחר איימו עליי: "הסתלק מהר מכאן," הצטעק עליי ראש המשפחה, "אחרת נסגיר אותך!"

למעלה משבוע שוטטתי בדרכים, חיי תלויים על חוט השערה. הן גם הגוי הטוב כביכול עלול להסגירני ללא כוונה רעה. הרעב הציק לי עד לאובדן החושים; דפקתי על דלת בית מבלי לבחון את טיבו של הגוי, אם כי בזיכרוני חיפשתי אחר אחד מהם שהיה מבקר בביתנו ב"ימים כתיקונם". קרול, כפי שהכרתיו, היה גוי בעל מזג נוח, אך הפעם קיבל את פניי ספק בכעס, ספק בנימוס. "קרול, הצל אותי. כבר ימים לא אכלתי!" סעדתי את לִבּי ושאלתי אותו כבדרך אגב: "האם מבקרים אצלך אורחים כמוני?" הוא השיב, ספק בכעס: "כן, היום היו שלושה גברים, לקחו ממני סוס רתום לעגלה והבטיחו שהסוס והעגלה יוחזרו אלי אחרי שעתיים." "היכול אתה להצביע לאיזה כיוון הם יצאו מהחצר שלך?" הוא השיב: "אני משער שהם לא נסעו בדרכים מוכרות, אך אם אתה בעל חוש התמצאות בדרכים, תמצא אותם". מכאן ואילך פעמה בי התקווה. הדחף הפנימי האיץ בי. יצאתי לדרך, ואכן נתקלתי בסוס עם אוכף; ודאי היה הסוס בדרכו לאורוותו. המשכתי אפוא באותה הדרך שהסוס עבר בה, והגעתי לפרשת דרכים. לאן עליי לפנות? עליתי על שביל עפר העובר בין עצים, ותוך כדי הליכה הרחתי עשן ושמעתי קולות לא ברורים.

לעיניי התגלה קומץ יהודים עטופי טליתות. הם התפללו תפילת שחרית. התחלתי לדבר אידיש. כולם עטו עליי – "כיצד הגעת הנה? אתה יושב כאן ואינך זז מן המקום!" עברו דקות מספר, ולפניי הופיעו שני גברים מזוינים ברובים. הם הובילו אותי למקום שישבו בו שלושה גברתנים מזוינים בנשק, והחקירה החלה. החקירה התמקדה בנקודה אחת: "מי גילה לך את המקום?" סיפרתי להם כי השטונדיסט הגוי אמר לי שהם לקחו את העגלה והסוס וכך באתי אליהם, אך הם לא האמינו לי. קשה היה לשאת את העינוי - יהודים אינם מאמינים ליהודי הנמצא בצרה ומחפש להציל את נפשו, אך נתקל בניכור אכזרי. אולם ברגעים של הפוגה בחקירה העליתי במחשבתי שמא צודקים הם; אולי סבלו מהלשנה או מבגידה, ולכן הם נוקטים באמצעי זהירות. אחד מחברי הקבוצה הכיר את המשפחה שלי. החרדה נמוגה לאחר שאחד מביניהם אשר דעתו הייתה מכרעת הודיע לי כי מחר, לקראת שעות הלילה, אני אצטרף אליהם כאחד מהם ואחזור יחד אִתם למקום שהם לקחו אותי ממנו. מהיום, נאמר לי, שמי הבדוי יהיה "חולודני" [קַר ברוסית], כי באתי בקור גדול.

בקבוצה הזו היה גוי ושמו סדיקוב, קומוניסט פעיל שהגרמנים חיפשו אותו; שני אחים, מאיר ואליעזר בליט – את אליעזר כינו "קוזניצוב", ואת מאיר כינו "צ'רנוב"; בנוסף היו בקבוצה מנדל (שמו הבדוי "ושנאו"), מאיר, אלתר ושמחה. לאליעזר בליט היה גם בן, תינוק. כעבור זמן מה יצאתי לכפר עם סדיקוב וקבוצה קטנה כדי להביא אוכל. סמוך לביתה של גויה נתקלנו בשני שוטרים אוקראינים בעלי נשק. אחדים מאִתנו נכנסו פנימה, והשאר אבטחו מבחוץ. לנו הייתה פקודה לא להרוג אותם, וזאת כדי שלא יתנקמו במשפחה של סדיקוב. אמרנו לשוטרים: "אתם לא יכולים לצאת חיים, אלא אם תמסרו לנו את הנשק." וכך היה; הם מסרו לנו את הנשק, ואנו חזרנו לקבוצה מבלי להרוג אותם.

למחרת יצאנו למקום המתוכנן. במרחק מה מהנהר סטרוץ חפרנו בור עמוק ורחב, בנינו לו ארבעה קירות מעצים, הסווינו אותו היטב, ומאותו הלילה ואילך היה זה "בית מגורים" של הקבוצה הלוחמת. אנשי הקבוצה המבוגרת, גברים ונשים, נשארו במקום. סיפקנו להם אמצעי קיום ככל שיכולנו. ביער היה לנו בונקר, ולצִדו מלאי מזון - כדי שלא נצטרך לצאת בשלג וכדי שלא יגלו את העקבות.

אשתו של אליעזר בליט - אישה צנומה, שחרחורת, עיני יונים לה - הגיעה ליער בחודשים האחרונים להריונה. היא ילדה את בנה בחודשי הקיץ, והוא היה עדיין תינוק בעת שהגרמנים והאוקראינים התקיפו אותנו. הקרב בינינו היה קצר. מאִתנו לא נפגע איש. מתוך חשש שמא הם יתקיפו בשנית, החלטנו להרחיק לכת מהמקום.

כוחה של האם לא עמד לה ללכת בקצב שלנו, והיא נאלצה להשאיר את התינוק בשלג; בשארית כוחותיה חָבְרה אלינו. לאחר כמה שעות הוברר לנו כי האויב נסוג. יצאנו לבסיס. האם זכרה את המקום שהשאירה בו את התינוק, וביקשה למצוא אותו – חי או מת... מחצית גופו הייתה קפואה כמעט. האם עטפה אותו במקטורן ונשאה אותו בזרועותיה.

בליווי כמה גברים מזוינים ברובים ובאקדחים נכנסנו לבית הראשון בכפר. ביקשנו להפקיד את התינוק בידיהם של בני הזוג. פקדנו עליהם לשמרו כעל בבת עיניהם. לבני הזוג נאמר כי "יש להם עניין" עם פרטיזנים יהודים, ואם לא ינהגו כנדרש - מר יהיה גורלם. שניהם הבינו את הרמז. האיכרה לפתה בידיה את התינוק; היא והאיכר כרעו על ברכיהם אל מול תמונת "האם הקדושה", הצטלבו והבטיחו לטפל בתינוק באותו האופן שמריה הקדושה טיפלה בישו. מאותו היום ואילך שמו של התינוק היה פטרו. כשיצאנו לפעולות ביקר אביו אליעזר את הבן; בלִבּו הייתה תפילה – לזכות לגדל אותו כיהודי.

ב-1943 השתפר קצת המצב. נודע לי כי אחי זאב ואשתו נמצאים באוטריאד סמוך. קיבלתי חופשה ליומיים, ביקרתי אצלם וחזרתי לאוטריאד שלי. הקומנדיר [המפקד] לא הסכים כי נתאחד, וטען כי לכל אחד לחוד ישנם סיכויים טובים יותר להישאר בחיים. באביב התחילו לבוא לאזור הרבה רוסים; היו אלה חיילים אשר לא חזרו לרוסיה, ומרוסיה יצאה פקודה כי מי שלא יצטרף לפרטיזנים - יעמוד לדין. כולם ידעו מה צפוי למי שנשפט. הקבוצה שלנו גדלה, היה בתוכה סרן בצבא האדום וקיבלנו את השם 'לגבינוב'. התחלנו לצאת למארבים נגד שוטרים גרמנים, לתקוף ולהרוס מחסנים, מחלבות ורכבות. הגענו לסביבות ברזיץ', חצקוולה וצ'רוויץ'. באוטריאד שלנו היו היהודים כבר במיעוט. בפעולות היו היהודים ראשונים תמיד. בסביבה נמצא גם אוטריאד 'קרוק', והיו בו רק יהודים. התנועה הפרטיזנית התארגנה, הצטרפו אליה צנחנים והוקמו יחידות שונות - 'סובורוב', 'צ'רניגוב' ו'פיודורוב'. באותה תקופה החלה תחרות בין היחידות בביצוע פעולות שונות נגד הגרמנים.

אנחנו על סף 1944, המלחמה מתקרבת לקִצה. כל מחשבתם של ההורים הטבעיים הייתה נתונה לנפשו של הילד. איך יוכלו לקבלו לחיקם? הלוא הוא גדל בתנאים "ההכרחיים" - השפה האוקראינית והרוח הזרה שספג בגיל הרך. המלחמה הסתיימה והנה זכו ההורים לרגע המיוחל. אך שמחת ההורים לקראת קבלת הילד לחיקם נמהלה בצער: הוא נדבק לאִמו המאמצת, אשת האיכר. "אנחנו היינו אנשים זרים לו," סיפר אליעזר. הוא דחה את ידיה המושטות של אִמו הטבעית. אולם עמלם של ההורים נשא פרי. הילד שב לחיק משפחתו. שמו האוקראיני נמחק... הוריו העניקו לו את השם פסח (פיסו בחיבה), והיום הוא חי עם משפחתו בקנדה. לאחר המלחמה נולדה לו אחות.

הרוסים הגיעו ב-1944. זאב אחי ואשתו הועברו על ידי הרוסים לעיר גומל שליד מינסק, כי אחי היה חרט במקצועו. אני נשארתי בסארנה, רובנה וקובל. בעיירה שלי ביקרתי ולא יכולתי לראות בחורבנה. פגשתי את סימה מונשין ובתיה שפילברג מסוסיצ'נו. בתיה נישאה למוטקה בלרי מנסכיז', והם חיים בארצות-הברית; היא באה לבקר אצלי בזמן שהייתה בישראל. חזרתי לקובל ופגשתי שם את אחי יוסף ומלכה אשתו, מכרים אחרים וגם את אליעזר בליט ומשפחתו. התחלתי לחפש דרך לעזוב את רוסיה. הגעתי לקרקוב ונפגשתי עם אנטק גרוסמן, בעלה של חייקה גרוסמן - לימים חברת-כנסת במדינת ישראל, ובאותה העת פעילה בעלייה הבלתי לגאלית. הגעתי לעיירה אוירה (Uyra) שבטרנסילבניה יחד עם זאב ופנינה, ומשם המשכתי לאוסטריה. מאוסטריה הועברתי על ידי חיילי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי (החי"ל) לאיטליה. באיטליה, אחרי זמן מה, הצטרפתי לקיבוץ 'דרור' שליד העיר בארי – קיבוץ שהוקם בפרדס... משם יצאנו ישירות לאניית המעפילים, ובה הגעתי ארצה ב-1945.