Text Size

פנינה אינגברג (לבית קרוין) ז"ל

ביערות היינו קבוצה קטנה. עוד קודם נדברנו להיפגש אִתם - הם היו בני-כפר שגרו בסביבה. הגיס של שרה ביבר (אחיו היה נשוי לה) היה אִתנו באוטריאד [=יחידה של פרטיזנים]. הוא הִרבה להתווכח עם הפרטיזנים האנטישמים, והם כעסו עליו. אמרתי לו: "למה אתה רב אִתם? מה יצא לך מזה?" הוא אמר: "שאני אוריד את ההשכלה שלי לפניהם?" יום אחד באו הגרמנים ליערות; הפרטיזנים היו צריכים לעבור נהר, ואז הם ירו בו והרגו אותו .

החיים בפרטיזנים היו קשים מאוד. היינו שותים מדלי עם חלודה, מורידים את הירוקת מהמים לפני ששתינו. כדי שנוכל להדליק אש, היינו צריכים לבדוק אם אין מסביב מישהו שיסגיר אותנו.

הגברים היו נכנסים לבתי האיכרים כדי לקבל מהם משהו לאכול. אני בקושי מצאתי אוכל. בתקופה מסוימת היינו רעבים מאוד, והסתובבנו בלי הפסקה בחיפוש אחרי מזון. לאחר יום שלם ראינו אור בחלון. האדם בפנים אמר: "תברחו מפה". אחרי שעה הוא הביא לנו בקבוק חלב וכיכר לחם. הוא אמר: "אם הייתם דופקים בחלון השני, כבר לא הייתם בחיים". בחלון השני נמצאו אנשי ז'נדרמרייה [משטרה מקומית] גרמנית.

עם השחרור ב-1944 אספו אותנו בכפר על יד דומברוביצה (חצקוולה). קיבלנו אישור על היותנו פרטיזנים, ונאמר לנו כי אנו יכולים ללכת לאן שנרצה. הרוסים הכניסו אותנו לקרונות רכבת להובלת פרות. באמצע הדרך הרכבת עצרה. הייתי בטוחה כי עומדים להרוג אותנו. הם אמרו כי המלחמה נגמרה, ולכן עצרו את הרכבת ונתנו לנו הפסקה.

היינו רעבים ללחם. הכרתי את אשתו היהודיה של מישהו ברוסיה. באותה תקופה קיבלו חבילות מהג'וינט [ארגון סיוע של יהודי ארצות-הברית]. היא הבינה שאין לי כלום. כל מה שהיה לי נשאר בקאמין-ק. היא נתנה לי פתקאות לקניית מעיל ונעליים, אבל אלו שמחלקים את הדברים לא רצו לתת לי אותם. היא נכנסה לחנות והוציאה את הדברים בעבורי. בזמן הנסיעה ברכבת, האיכרים ידעו כי כל האנשים רעבים, ומכרו לנו מזון תמורת הבגדים. נתתי מעיל עבור כיכר לחם. בסוף השארנו את כיכר הלחם ברכבת. בעלי הלך לכל קרון והזכיר לכולם לקחת את החפצים שלהם. אבל את הדברים שלו הוא השאיר בקרון, ונזכר בהם רק אחרי שהרכבת נסעה.

אחר כך בעלי פגש ברחוב שני אנשים מהסביבה הזו. יכולתי לתפור שמלה בתמורה לכמה תפוחי אדמה. תפרתי שמלות וקיבלתי בתמורה פתקאות למזון. שילמתי בפתקאות עבור הארוחות שאכלתי במסעדות.

שמעון אינגברג

שמעון אינגברגנולדתי בכפר סוסיצ'נו שליד קאמין-ק ב-20 ביולי 1920. שמונה ילדים נולדו להוריי ברוך ורחל: האחות הגדולה אסתר, גדליהו, יוסף, מוטל, שמואל, זאב, רייזל ואני.

ב-1933 נשרף הבית שלנו על כל הרכוש שבו. בכוחות עצמנו בנינו בית בעיירה קאמין-ק ועברנו לגור בו. אסתר הייתה נשואה בעיירה עם שני ילדים, גדליהו היה נשוי וגר בחומסק, מוטל גר בדרוהיצ'ין - נשוי עם ילד, יוסף נישא למלכה והיה להם ילד, שמואל היה נשוי וגר בקובל וזאב היה נשוי לפנינה וגר בעיירה. אני ואחותי רייזל גרנו עם ההורים.

ב-1939 באו הרוסים לעיירה. עבדתי כקופאי בסְבֶרְגַטֶלְנָיָה קַסֶה [בנק לחסכון] לצד אהרון פרוחוצקי ואנשים נוספים שאינני זוכר את שמותיהם. ביולי 1941 נכנסו הגרמנים לעיירה והתחילו להוציא להורג קבוצות של יהודים. אחר כך הכניסו את כולם לגטו. ב-1942 פרסמו השלטונות הגרמניים צו המורה לכל היהודים תושבי הכפרים הסמוכים לקאמין-ק להסתגר בגטאות. יהודי הכפר דטין לא שעו לצו. האיכרים מהכפר סיפרו לי כי היהודים מהכפר, ובראשם מנהיג המפלגה הקומוניסטית באזור אשר היה מבוקש על ידי הגרמנים, התגוררו ביער הנמצא במרחק של כ-25 קילומטרים מהכפר. ב-10 באוגוסט 1942 הייתה אקציה גדולה ונהרגו בה 2500 איש – ובהם ההורים שלי, אחותי אסתר עם בעלה והילדים וגם המשפחה של רבקה. מהמשפחה הענפה שלנו נותרנו אחי יוסף עם אשתו, אחי זאב עם אשתו פנינה, אחותי רייזל ואנוכי. שני אחים – מוטל ושמואל - נהרגו במקומות מגוריהם, ואת גדליהו מהעיר חומסק שלחו יחד עם כל יהודי העיר לטרבלינקה. מצאתי בבית העלמין בחולון מצבה של קהילת חומסק; כתוב שם כי האפר הובא מטרבלינקה, אות זיכרון לתשעה באב תש"א, 2 באוגוסט 1941.

לרייזל ולי היו כרטיסי עבודה מה"לנדוירשאפט"; עבורו סיפקנו חבלים כל עוד המכונה הייתה בידינו. זמן קצר אחרי האקציה הגדולה הצמידו אליי הגרמנים גוי כדי שילמד להשתמש במכונה. "אין זה אלא אות," אמרתי לרייזל, "כי הם מכינים את האקציה לחיסול שארית יהודי העיירה. על פי השמועה העוברת מפה לאוזן יהיה זה בחודש נובמבר. עלינו לטכס עצה כיצד למלט את נפשנו." אנשים בגטו התכוונו לצאת ליער. אחי יוסף ואשתו התחבאו אצל גוי בכפר גלושא. לזאב היה נשק, והוא הלך ליער עם אשתו. אחותי ואני לא יכולנו להצטרף. לי לא הייתה שום אפשרות להגיע לאחד מהם. בדרכים שרצו שוטרים אוקראינים וחיילי ס"ס.

ב- 2 בנובמבר, בשעות הבוקר המוקדמות, יצאנו מבית המלאכה. על כתפינו היו חבילות של חבלים, ומגמת פנינו הייתה אל "הנוצריה הטובה" אשר ברשותה רכוש משפחתנו. החזקנו את כרטיסי העבודה במקום נוח כדי שנוכל לשלוף אותם במהירות במקרה של ביקורת. והיה אם נישָאֵל לאן פנינו, נשיב כי אנו בדרכנו למסור את התוצרת. למזלנו לא נתקלנו בהם. קמנו מן המנוחה הקצרה ליד הנחל, השתחררנו מהמשא, השלכנו אותו לנחל והמשכנו בהליכה מהירה לעבר בית הנוצריה. הרוצחים לא הסתפקו בחיסול יהודים מהגטו. הם ערכו חיפושים אחרי שרידים בבתי הגויים. השוטרים התקרבו לביתה של הנוצריה. היא יצאה לקראתם וקיבלה את פניהם בגידופים וקללות על אודות היהודים. התחבולה הצליחה והם פסחו על ביתה. לעת ערב החלטנו להסתלק מחשש לחייה במקרה שיגלו אותנו בביתה. היא ציידה אותנו בלחם ובסוכר, ונפרדנו ממנה לשלום. בחסות הלילה התרחקנו מהמקום ויצאנו לכיוון יזרקה.

בדרך נתקלנו בקבוצה קטנה של יהודים שהצליחו לחמוק מן הגטו, וביניהם היה יעקב גורטנשטיין עם אשתו פסיה ובנם הצעיר יוסף. לא היה ברשותם נשק, והם היו רעבים. מוקדם בבוקר יצאתי עם יעקב להביא קצת אוכל. לפתע צצו שני שוטרים אוקראינים; הם יצאו מן הגטו, בידיהם שלל יהודי ופניהם לכפר יזרקה. אחד מהם תפש אותי בכוח ורוקן מכיסיי את מה שהיה בהם. השני היה שומר בשער הגטו, ולא אחת קיבל ממני "מתנות יד". הוא ביקש מחברו להניח לי והסתלק. השוטר גדל הגוף, בעל הכרס וכבד התנועה, המשיך למשש את גופי לאורכו ולרוחבו. השתמשתי בתכסיס. התנהגתי כאילו תשוש אני, ואין לחשוש מתגובתי. כאשר הִפנה מבטו לעבר חברו המסתלק, בעטתי באשכיו. הוא התפתל מכאבים, ואני קראתי לעזרת חבריי אשר כביכול נמצאו בשטח. "ברח," צעק אליי שומר השער, "הם יהרגו אותך." בשארית כוחותיי חזרתי אל קבוצת היהודים שאחותי נשארה אִתם. פניהם היו עצובות. אחותי מיררה בבכי.

חזרתי לקבוצה ואמרתי להם כי יש לי הרגשה שיבואו השוטרים עם הגרמנים. יעקב רצה ללכת לכומר. לי לא היה אמון בו. אמרתי להם: "בואו אִתי לנחל, כי אם הם יבואו עם כלבים אז ניתפס." רעש אופנועים הפסיק את סיפורי על התקרית ביני ובין השוטרים. התפזרנו בשטח במהירות הבזק. לעצמי בחרתי עץ סבוך בענפים רבים. הסוויתי את עצמי בהם, שכבתי בלי להניע איבר אוזניי כרויות למתרחש בשטח. שמעתי צרחות בגרמנית. משמע כי אחותי, ואִתה היהודים, נפלו במלכודת וגורלם נחתם... הם לא הסתפקו ב"טרף" שבידיהם והמשיכו בציד. מחשבות התרוצצו במוחי: הם יענו אותם, יחקרו אותם... ספק אם יעמדו בעינויים, ואז יגלו כיוון בריחתי, ואז... הוצאתי את ראשי קמעה, בחנתי את השטח מימין ומשמאל. באין נפש חיה יצאתי בזחילה. עברתי כברת דרך, והגעתי אל גשרון הבנוי מצינורות בטון ונמצא מעל לנחל קטן.

התכרבלתי בתוך צינור, כולי רטוב עד לשד עצמותיי. שכבתי שם עד לשעות החשכה. יצאתי לכיוון החוטור שעל יד הכפר אלבלה, אל הגוי שמסרנו לו את רכוש משפחתנו. הייתי אצלו כמה ימים, והוא סיפר לי כי הוציאו להורג קבוצת יהודים. היומיים אצל הגוי החזירו אותי לאיתני. מחופש לאוקראיני, עם תרמיל מלא דברי מאכל וגרזן תקוע בין המותן והחגורה, הלכתי כביכול אל היער כדי לחטוב עצים. מטרתי הייתה למצוא את היהודים מן הכפר דטין שלא התייצבו בגטו. במשך היום הייתי מסתתר הרחק מעבר לכביש. חרף ההתחזות נזהרתי מלהתבלט מדי בדרכים. עשרה ימים הסתובבתי לבדי וחיפשתי אותם בכפרים לצ'ין, דטין וקצ'ין. בלילות גיששתי אחרי היהודים; אם אור היה נדלק באיזה בית, אז הייתי נכנס לשאול אודותם: "שמא ביקרו אצלכם הדטינים?" בבית הראשון ענו לי כי הם הצטיידו אצלם במזון וחזרו ליער. בבית אחר איימו עליי: "הסתלק מהר מכאן," הצטעק עליי ראש המשפחה, "אחרת נסגיר אותך!"

למעלה משבוע שוטטתי בדרכים, חיי תלויים על חוט השערה. הן גם הגוי הטוב כביכול עלול להסגירני ללא כוונה רעה. הרעב הציק לי עד לאובדן החושים; דפקתי על דלת בית מבלי לבחון את טיבו של הגוי, אם כי בזיכרוני חיפשתי אחר אחד מהם שהיה מבקר בביתנו ב"ימים כתיקונם". קרול, כפי שהכרתיו, היה גוי בעל מזג נוח, אך הפעם קיבל את פניי ספק בכעס, ספק בנימוס. "קרול, הצל אותי. כבר ימים לא אכלתי!" סעדתי את לִבּי ושאלתי אותו כבדרך אגב: "האם מבקרים אצלך אורחים כמוני?" הוא השיב, ספק בכעס: "כן, היום היו שלושה גברים, לקחו ממני סוס רתום לעגלה והבטיחו שהסוס והעגלה יוחזרו אלי אחרי שעתיים." "היכול אתה להצביע לאיזה כיוון הם יצאו מהחצר שלך?" הוא השיב: "אני משער שהם לא נסעו בדרכים מוכרות, אך אם אתה בעל חוש התמצאות בדרכים, תמצא אותם". מכאן ואילך פעמה בי התקווה. הדחף הפנימי האיץ בי. יצאתי לדרך, ואכן נתקלתי בסוס עם אוכף; ודאי היה הסוס בדרכו לאורוותו. המשכתי אפוא באותה הדרך שהסוס עבר בה, והגעתי לפרשת דרכים. לאן עליי לפנות? עליתי על שביל עפר העובר בין עצים, ותוך כדי הליכה הרחתי עשן ושמעתי קולות לא ברורים.

לעיניי התגלה קומץ יהודים עטופי טליתות. הם התפללו תפילת שחרית. התחלתי לדבר אידיש. כולם עטו עליי – "כיצד הגעת הנה? אתה יושב כאן ואינך זז מן המקום!" עברו דקות מספר, ולפניי הופיעו שני גברים מזוינים ברובים. הם הובילו אותי למקום שישבו בו שלושה גברתנים מזוינים בנשק, והחקירה החלה. החקירה התמקדה בנקודה אחת: "מי גילה לך את המקום?" סיפרתי להם כי השטונדיסט הגוי אמר לי שהם לקחו את העגלה והסוס וכך באתי אליהם, אך הם לא האמינו לי. קשה היה לשאת את העינוי - יהודים אינם מאמינים ליהודי הנמצא בצרה ומחפש להציל את נפשו, אך נתקל בניכור אכזרי. אולם ברגעים של הפוגה בחקירה העליתי במחשבתי שמא צודקים הם; אולי סבלו מהלשנה או מבגידה, ולכן הם נוקטים באמצעי זהירות. אחד מחברי הקבוצה הכיר את המשפחה שלי. החרדה נמוגה לאחר שאחד מביניהם אשר דעתו הייתה מכרעת הודיע לי כי מחר, לקראת שעות הלילה, אני אצטרף אליהם כאחד מהם ואחזור יחד אִתם למקום שהם לקחו אותי ממנו. מהיום, נאמר לי, שמי הבדוי יהיה "חולודני" [קַר ברוסית], כי באתי בקור גדול.

בקבוצה הזו היה גוי ושמו סדיקוב, קומוניסט פעיל שהגרמנים חיפשו אותו; שני אחים, מאיר ואליעזר בליט – את אליעזר כינו "קוזניצוב", ואת מאיר כינו "צ'רנוב"; בנוסף היו בקבוצה מנדל (שמו הבדוי "ושנאו"), מאיר, אלתר ושמחה. לאליעזר בליט היה גם בן, תינוק. כעבור זמן מה יצאתי לכפר עם סדיקוב וקבוצה קטנה כדי להביא אוכל. סמוך לביתה של גויה נתקלנו בשני שוטרים אוקראינים בעלי נשק. אחדים מאִתנו נכנסו פנימה, והשאר אבטחו מבחוץ. לנו הייתה פקודה לא להרוג אותם, וזאת כדי שלא יתנקמו במשפחה של סדיקוב. אמרנו לשוטרים: "אתם לא יכולים לצאת חיים, אלא אם תמסרו לנו את הנשק." וכך היה; הם מסרו לנו את הנשק, ואנו חזרנו לקבוצה מבלי להרוג אותם.

למחרת יצאנו למקום המתוכנן. במרחק מה מהנהר סטרוץ חפרנו בור עמוק ורחב, בנינו לו ארבעה קירות מעצים, הסווינו אותו היטב, ומאותו הלילה ואילך היה זה "בית מגורים" של הקבוצה הלוחמת. אנשי הקבוצה המבוגרת, גברים ונשים, נשארו במקום. סיפקנו להם אמצעי קיום ככל שיכולנו. ביער היה לנו בונקר, ולצִדו מלאי מזון - כדי שלא נצטרך לצאת בשלג וכדי שלא יגלו את העקבות.

אשתו של אליעזר בליט - אישה צנומה, שחרחורת, עיני יונים לה - הגיעה ליער בחודשים האחרונים להריונה. היא ילדה את בנה בחודשי הקיץ, והוא היה עדיין תינוק בעת שהגרמנים והאוקראינים התקיפו אותנו. הקרב בינינו היה קצר. מאִתנו לא נפגע איש. מתוך חשש שמא הם יתקיפו בשנית, החלטנו להרחיק לכת מהמקום.

כוחה של האם לא עמד לה ללכת בקצב שלנו, והיא נאלצה להשאיר את התינוק בשלג; בשארית כוחותיה חָבְרה אלינו. לאחר כמה שעות הוברר לנו כי האויב נסוג. יצאנו לבסיס. האם זכרה את המקום שהשאירה בו את התינוק, וביקשה למצוא אותו – חי או מת... מחצית גופו הייתה קפואה כמעט. האם עטפה אותו במקטורן ונשאה אותו בזרועותיה.

בליווי כמה גברים מזוינים ברובים ובאקדחים נכנסנו לבית הראשון בכפר. ביקשנו להפקיד את התינוק בידיהם של בני הזוג. פקדנו עליהם לשמרו כעל בבת עיניהם. לבני הזוג נאמר כי "יש להם עניין" עם פרטיזנים יהודים, ואם לא ינהגו כנדרש - מר יהיה גורלם. שניהם הבינו את הרמז. האיכרה לפתה בידיה את התינוק; היא והאיכר כרעו על ברכיהם אל מול תמונת "האם הקדושה", הצטלבו והבטיחו לטפל בתינוק באותו האופן שמריה הקדושה טיפלה בישו. מאותו היום ואילך שמו של התינוק היה פטרו. כשיצאנו לפעולות ביקר אביו אליעזר את הבן; בלִבּו הייתה תפילה – לזכות לגדל אותו כיהודי.

ב-1943 השתפר קצת המצב. נודע לי כי אחי זאב ואשתו נמצאים באוטריאד סמוך. קיבלתי חופשה ליומיים, ביקרתי אצלם וחזרתי לאוטריאד שלי. הקומנדיר [המפקד] לא הסכים כי נתאחד, וטען כי לכל אחד לחוד ישנם סיכויים טובים יותר להישאר בחיים. באביב התחילו לבוא לאזור הרבה רוסים; היו אלה חיילים אשר לא חזרו לרוסיה, ומרוסיה יצאה פקודה כי מי שלא יצטרף לפרטיזנים - יעמוד לדין. כולם ידעו מה צפוי למי שנשפט. הקבוצה שלנו גדלה, היה בתוכה סרן בצבא האדום וקיבלנו את השם 'לגבינוב'. התחלנו לצאת למארבים נגד שוטרים גרמנים, לתקוף ולהרוס מחסנים, מחלבות ורכבות. הגענו לסביבות ברזיץ', חצקוולה וצ'רוויץ'. באוטריאד שלנו היו היהודים כבר במיעוט. בפעולות היו היהודים ראשונים תמיד. בסביבה נמצא גם אוטריאד 'קרוק', והיו בו רק יהודים. התנועה הפרטיזנית התארגנה, הצטרפו אליה צנחנים והוקמו יחידות שונות - 'סובורוב', 'צ'רניגוב' ו'פיודורוב'. באותה תקופה החלה תחרות בין היחידות בביצוע פעולות שונות נגד הגרמנים.

אנחנו על סף 1944, המלחמה מתקרבת לקִצה. כל מחשבתם של ההורים הטבעיים הייתה נתונה לנפשו של הילד. איך יוכלו לקבלו לחיקם? הלוא הוא גדל בתנאים "ההכרחיים" - השפה האוקראינית והרוח הזרה שספג בגיל הרך. המלחמה הסתיימה והנה זכו ההורים לרגע המיוחל. אך שמחת ההורים לקראת קבלת הילד לחיקם נמהלה בצער: הוא נדבק לאִמו המאמצת, אשת האיכר. "אנחנו היינו אנשים זרים לו," סיפר אליעזר. הוא דחה את ידיה המושטות של אִמו הטבעית. אולם עמלם של ההורים נשא פרי. הילד שב לחיק משפחתו. שמו האוקראיני נמחק... הוריו העניקו לו את השם פסח (פיסו בחיבה), והיום הוא חי עם משפחתו בקנדה. לאחר המלחמה נולדה לו אחות.

הרוסים הגיעו ב-1944. זאב אחי ואשתו הועברו על ידי הרוסים לעיר גומל שליד מינסק, כי אחי היה חרט במקצועו. אני נשארתי בסארנה, רובנה וקובל. בעיירה שלי ביקרתי ולא יכולתי לראות בחורבנה. פגשתי את סימה מונשין ובתיה שפילברג מסוסיצ'נו. בתיה נישאה למוטקה בלרי מנסכיז', והם חיים בארצות-הברית; היא באה לבקר אצלי בזמן שהייתה בישראל. חזרתי לקובל ופגשתי שם את אחי יוסף ומלכה אשתו, מכרים אחרים וגם את אליעזר בליט ומשפחתו. התחלתי לחפש דרך לעזוב את רוסיה. הגעתי לקרקוב ונפגשתי עם אנטק גרוסמן, בעלה של חייקה גרוסמן - לימים חברת-כנסת במדינת ישראל, ובאותה העת פעילה בעלייה הבלתי לגאלית. הגעתי לעיירה אוירה (Uyra) שבטרנסילבניה יחד עם זאב ופנינה, ומשם המשכתי לאוסטריה. מאוסטריה הועברתי על ידי חיילי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי (החי"ל) לאיטליה. באיטליה, אחרי זמן מה, הצטרפתי לקיבוץ 'דרור' שליד העיר בארי – קיבוץ שהוקם בפרדס... משם יצאנו ישירות לאניית המעפילים, ובה הגעתי ארצה ב-1945.

אברהם ביבר

אברהם ביברבאביב 1943 פסקו הרציחות והרדיפות של יהודים על ידי הפרטיזנים מיחידת 'סובורוב', ויהודים יכלו לנוע ולעבוד אצל האיכרים בנוויר. גרמנים כבר לא הופיעו יותר באזור. מר טרנוגורסקי העביר אותי לכפר נעוויר וכך נודע לאחותי על קיומי. בהשתדלותה קיבלו אותי ליחידת הפרטיזנים, על אף שלא היה ברשותי נשק. האוטריאד שלי השתייך לאוגדת סובורוב והיה חלק מהבריגדה (חטיבה) על-שם מולוטוב; היינו שם שנים-עשר יהודים יוצאי קאמין-ק וקוברין מתוך כמאתיים איש באוטריאד כולו. שיבצו אותי ליחידת המשק; מוניתי לאחראי על שישה סוסים רתומים לעגלות, ואלו היו תמיד בכוננות לאפשרות שמא המחנה יותקף או היחידה תעזוב את המקום.

ביחידה היה גם רופא כירורג יהודי ושמו הוטניק. הוא הוברח מבית החולים בקאמין-ק כחודשיים לאחר חיסול הגטו ורצח היהודים. היה זה רופא עם נשמה יהודית, והוא עודד אותנו להמשיך לחיות. עם השחרור באביב 1944 הוא קיבל דרגת סגן אלוף ומונה למפקד בית-חולים צבאי ליד החזית. גורלו לא ידוע לי.

לאחר השחרור חזרתי לקאמין-ק ומוניתי למחסנאי ראשי של הדגנים שנמסרו כמס לממשלה. בינואר 1945 עברתי לפינסק, שם נמצאה אחותי שרה ז"ל. בעיר התארגנה קבוצה של יהודים יוצאי יחידות פרטיזניות וניצולי שואה אחרים.

רחל וינוקור (לבית פוגץ') ז"ל

ב- 2 בנובמבר 1942 הגיע לבית המלאכה הגביטסקומיסר עם עוד גרמני, והם רשמו את שמותיהן של שלוש בחורות: אתל גולדשטיין, מירה ויסמן ואותי. לא אמרו דבר והלכו. הבנו כי רק שלושתנו נישאר בחיים. התפזרנו ואני חזרתי לגטו. אִמי הפצירה בי לברוח ואמרה כי ייתכן שנגזר גורלי להישאר בחיים. חזרתי למקום העבודה, כי לא היה לי מקום לברוח אליו. מאוחר יותר הגיע אחי פנחס והשפיע עליי שנברח. יצאנו מהעיירה, ובדרך כבר רדפו אחרינו צעירים פולנים וניסו לתפוס אותנו. על אף שהיו קרובים מאוד אלינו, הצלחנו להימלט מהם.

ברחנו מהגטו ללא חפצים כלשהם. אפילו הנעליים שנעלתי לא היו שלי, ולכן פצעתי את הרגליים עד זוב דם. הלכנו כל הלילה, כעשרים וחמישה קילומטרים בכיוון הכפר גלושא זוטא. נכנסנו לבית של מכר פולני; הוא נתן לנו לאכול, אולם סירב להשאיר אותנו אצלו. שהינו אצלו יומיים ויצאנו ליערות. נתקלנו בקבוצת יהודים שחיפשה קשר לפרטיזנים. הצטרפנו אליהם. בחוץ היו שלג וכפור; רגליי היו פצועות וסבלתי קשות מהקור. לא נתקלנו בפרטיזנים, אבל נתקלנו בשבויים רוסים שברחו מהשבי ועבדו אצל האיכרים כפועלים. ביער חשנו ביטחון מסוים - הגרמנים לא העזו להיכנס ליערות, ואילו הגויים עזבו אותנו לנפשנו בגלל פחדם מהפרטיזנים. הטרידו אותנו יחידים וקבוצות שלא היו מאורגנים וספגו את ההסתה האנטישמית - הן של הגרמנים והן של המקומיים. הם שדדו, אנסו ואף רצחו. נאלצנו לעזוב את יערות ווטלה ועברנו למקום הקרוב ליערות נוויר.

הקבוצה שלנו התפרקה. אחי חלה בטיפוס ונפטר, ואני נשארתי לבדי. בימים מצאתי מסתור ביער, ובלילות הייתי יוצאת לכפר הסמוך כדי לבקש לחם. היה חורף קר מאוד. זוג אחד, גבר ואישה, נרדמו ביער וקפאו. ביום שכבנו מכוסות בקש ובשחת, בלילות היינו הולכות לבקש מזון. לפעמים היינו מדליקים מדורה קטנה כדי שלא יבחינו בנו מרחוק. סייע בידינו פולני אחד ושמו קובל (KOVAL); תכופות הוא נתן לנו לחם. אני ושתי חברותיי, שרה ומרים, עברנו יחד את החורף של 1942–1943. הרגליים שלנו היו קפואות. עטפנו אותן בסמרטוטים ובנייר וקשרנו בחבלים. זה לא עזר כל כך, כי הסמרטוטים נרקבו והחבלים התפוררו. היינו לא נקיות, לא רחוצות ומלאות בכינים. הייתה לנו עדיין נשמה אנושית, אבל נראינו כמו חיות. כאשר אני נזכרת לפעמים איך הייתי הולכת מרחקים ארוכים כדי להשיג פרוסת לחם או תפוח אדמה, אינני מבינה מאין היו לי הכוחות לכך. תפוח אדמה אחד, או במקרה הטוב שניים, היו המזון שלנו ליום שלם. לפעמים היינו מתגנבות לאיזה אסם, ושם לנו בעליית הגג. הכלבים היו מתחילים לנבוח עלינו והאיכרים הבינו אז כי יש יהודים בסביבה.

באביב 1943 השתפר מצבנו. הייתי מהראשונות שיצאו מהיער. ניגשתי לבית של פולני כדי לבקש לחם, ושם נתקלתי בפרטיזן שהחל להתעניין בי. הוא הביא לי בגדים ממשפחה יהודית שהייתה אצלו ביחידה. הגויים הבחינו בשוני ביחס של הפרטיזנים אלינו, ואף הם היטיבו את יחסם אלינו. בכפר נוויר הסתובבו אז כחמישים יהודים באופן כמעט חופשי.

השגתי עבודה אצל משפחה פולנית ולה שני ילדים קטנים. היה כבר מה לאכול, אולם העצב היה רב מאוד. נודע לי אז שאבי נרצח בכפר הולדתו נוינו (NUJNO), במרחק של כעשרה קילומטרים מקאמין-ק. אִמי ואחי הקטן נרצחו על ידי האוקראינים בגלושא זוטא, ואילו אחותי הבכורה והחתן שלה חיים כשר נרצחו בעת בריחתם מהגטו. כך הושמדה המשפחה, כל אחד במקום אחר.

גם שקט לא היה לנו, מפני שהגרמנים החלו בהפצצות על הכפר והסביבה. חששנו מה יקרה לנו כשהפרטיזנים השולטים באזור יצטוו לסגת. נשים וילדים הם לא קיבלו ליחידותיהם.

במקרה הכרתי את משפחת שטיינגרטן מרטנה (RATNO), עיירה השוכנת במרחק של כ-30 קילומטרים מקאמין-ק. הם החלו להתעניין ולטפל בי. הם השתייכו ליחידת פרטיזנים, והמליצו בפני מפקד היחידה לקבל אותי ליחידה. הם הראו לו מ"מעשה ידיי". הדבר מצא חן בעיניו ובמיוחד בעיני אשתו, וכך הסכים לקבל אותי ליחידה. קראו לו ריַדקו (RIADKO). הוא היה רוסי והתייחס בהגינות ליהודים. ביחידה היו כמעט כולם רוסים, למעט כמה משפחות יהודיות; היחידה השתייכה לאוגדה של פיודורוב. הרגשתי טוב מאוד ולא פחדתי יותר מגרמנים ומאוקראינים. לא הייתי בודדה עוד. משפחת שטיינגרטן התייחסה אליי יפה מאוד. היחידה שלנו נדדה כל העת, והדבר לא היה קל עבורי. הגברים היו יוצאים ל"תפקידים", והנשים נשארו במחנה. אני עבדתי במטבח וכן סרגתי. התייחסו אליי יפה מאוד גם עקב גילי הצעיר.

יחד עִמי נתקבל ליחידה בן עירי גבאי לייבל; מאוחר יותר הוא נהרג בקרב. ביחידה שלנו היו גם רופא יהודי (רוסי) ואחות. כן עבדו כמה בנות רוסיות במטבח. שהיתי ביחידה למעלה מארבעה חודשים, עד לינואר 1944.

ב-17 בינואר 1944 החל החופש שלי. החזית התייצבה ליד העיר קובל, והיחידה שלנו צורפה לצבא האדום. הנשים שוחררו, והיה עלינו להסתדר בכוחות עצמנו. לי הוצע להתחיל ללמוד. נסענו במכונית צבאית לעיר סרנה, עיר שהייתה מופצצת יומם וליל. הדרכים היו מסוכנות - הן בגלל ההפצצות גרמניות והן בגלל ההתקפות של האוקראינים הלאומנים. בדרך התקלקלה המכונית, האוקראינים הקיפו אותנו ובכל זאת יצאנו בשלום. בסוף ינואר 1944 הגעתי לסרנה.

יחד עם משפחת שטיינגרטן נסענו לקייב, ושם קבלנו ביגוד ומזון. לאחר שהייה של כמה חודשים בקייב חזרנו לרפלובקה, ואחר כך גרתי בעיר קובל. מקובל עברתי לעיר לובלין שבפולין, ומשם למחנה עקורים בְּפרנוולד (FERNWALD) שליד מינכן בגרמניה. עבדתי בבית-חולים, ושם הכרתי את בעלי לעתיד; מאז לא נפרדנו. עברנו לאיטליה ושהינו כמה חודשים בהכשרה בעיירה רג'יו אמיליה. הגענו לקפריסין, ובאוגוסט 1946 יצאנו לארץ-ישראל באניית המעפילים 'כ"ג יורדי הסירה'.

דב ויסמן

ב- 22 ביוני 1941 הופצצה העיירה והתברר שהנאצים הכריזו מלחמה על ברה"מ והם פרצו את הגבול, שהיה מרוחק מאתנו מאה קילומטרים בלבד. לאחר זמן קצר נוצר שלטון אוקראיני-גרמני והחלו בפרסום גזרות על היהודים: טלאי צהוב, עבודת כפייה, מאה גרם לחם ועוד. מדי פעם עברו יחידות עונשין ורצחו יהודים. כך נרצחו שמונה אנשים ב- ט' באב תש"א וכן מאה גברים בגילאים שבין 16 ל- 60 בראש חודש אלול תש"א. ב- 1 ביוני 1942 הוקם גטו שבו רוכזו כ- 3000 יהודים. לאחר "האקציה הגדולה" שבה נרצחו היהודים ב- 10 באוגוסט 1942, נותרנו כ- 600 בלבד. אני ניצלתי כי קיבלתי "שיין" (תעודת עבודה) של איש אחר שנשאר בגטו. חזרנו לגטו מוקטן וידענו שקיבלנו ארכה לחיים נוספים. בנובמבר 1942 הוקף הגטו והבנו שזה הסוף. החלה בריחה המונית לעבר יערות נעוויר.

עבדתי עם אבי בבניין של הגביטסקומיסר. עם כיתור הגטו והתחלת הבריחה, אבא חזר לגטו, לקח את אימי ואת אחי פסח, חזר לקחת אותי והתחלנו לברוח בכיוון יערות נעוויר שלפי השמועות היו בהם פרטיזנים. לאבי היה רובה שרכש בזמן שהיה בגטו. הגרמנים רדפו אחרינו ולאחר שאבי פתח עליהם באש, הם הסתלקו וחזרו לעיירה.

ביערות נעוויר הצטרפנו לאנשים נוספים.קבוצתנו מנתה עשרים ואחד אנשים. נאלצנו להסתתר בבונקר מפני הגרמנים, מפני המקומיים ומפני הפרטיזנים. הפרטיזנים השתוללו באזור ובין היתר אנסו ורצחו יהודים. חלינו במחלת הטיפוס. אימי נפטרה בשושן פורים מן המחלה ומן הרעב. היא נטמנה ביער. בשנת 1943 הוצנחו פרטיזנים ביער על ידי הצבא האדום וארגנו את יחידות הפרטיזנים מחדש. אבי היה פעיל מאוד בקרב הפרטיזנים.אני הייתי פחות פעיל ממנו כי הייתי עדיין ילד. הפרטיזנים יצאו בלילות לפוצץ רכבות ומסילות ברזל וגם להלחם נגד הגרמנים שהיו בקאמין-ק. באפריל 1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום ואבי גוייס לצבא הפולני. אני הייתי צמוד אליו כל הזמן. הוענקה לו דרגת רב סרן.

נחמה ורניק (לבית גרינשטיין)

ב-1942 התחיל הרצח, בשלבים. ביוני 1942 הקימו הגרמנים גטו בעיירה. שבעה-שמונה אנשים נדחסו לתוך חדר אחד. חלק מבני הנוער התחילו להתארגן. אני עבדתי בסריגה בבית-מלאכה לסריגת צמר; הייתי בין אלה שעבדו מחוץ לגטו, וכך יכולתי להביא קצת אוכל הביתה. ב-10 באוגוסט 1942 בוצעה "האקציה הגדולה", ובה נרצחו כ–2400 יהודים - נשים, זקנים, ילדים וטף. הוציאו את כולם אל בית הקברות ורצחו את הזקנים והילדים. הגרמנים השאירו בחיים גברים בגילאים שבין 16 ל-60 ושלחו אותם בחזרה לגטו. אחרי "האקציה הגדולה" חילקו הגרמנים את הגטו לשניים. הנותרים המשיכו לעבוד עד לחיסול הסופי של הגטו.

לאחר "האקציה הגדולה" נשארו בחיים אימא, אבא, אחותי הגדולה לאה ואני. כל שאר בני המשפחה נרצחו. קיבלנו אישור וחזרנו, כי עבדנו מחוץ לגטו. לאחותי לאה היה חבר. היא אמרה שצריך לברוח. בלילה האחרון בגטו, ב-1 בנובמבר 1942, נוצרה מהומה בגטו; פשטה שמועה כי עומדים לחסל את הגטו. אני ואחותי החלטנו לברוח. למחרת התברר לנו כי עומדים לחסל את הגטו ולהשאיר בחיים שבעים בעלי מקצועות מיוחדים. חזרנו לגטו בלילה מהעבודה, אחותי ואני פרצנו את גדר הקרשים של הגטו וברחנו. הגרמנים ירו מסביב, ולא ידענו לאן ללכת. אחר כך הגרמנים תפסו את לאה אחותי ורצחו אותה, ואני המשכתי לברוח.

פגשתי ביער בקבוצת יהודים, וביניהם היו לרמן ומליק. יחד אִתם הגעתי ליערות נוויר–ווטלה. שם פגשתי עוד כמה קבוצות של יהודים שברחו מהגטו והסתובבו ביערות מבלי לדעת לאן לפנות. פגשתי קבוצה של אנשי העיירה שלנו, וביניהם היו אליעזר סנדיוק ואחיו דב, זייבל (זבולון) סנדיוק ואחיו נח, יואל סנדיוק, דרשביץ' (פליט מפולין), ד"ר ליפא אבינוביצקי ושלושה אנשים מהכפר לישקע (גלושא זוטא). פגשתי חברה שלי מבית הספר ושמה רחל פוגץ' (לימים וינוקור). היינו שתי בנות, ואף אחד לא רצה לקבל אותנו לקבוצה. רחל הייתה עם אחיה. שתינו בכינו. בכיתי להם: "איך תשאירו אותנו?"

הצטרפתי לקבוצה של 10–12 בחורים; עם רובם גרתי וחייתי את כל התקופה עד לאביב 1944. היינו שנתיים ביער. חפרנו מחפורת (זמליאנקה), ובתוכה ישנו בלילה. הבחורים דאגו למזון, ובלילה הביאו תפוחי אדמה. היה לנו סיר קטן ובתוכו בישלנו תפוח אדמה אחד. החבר'ה מלישקע אספו מזון מהגויים. הגויים נתנו משהו וביקשו מהאנשים לעזוב במהירות כדי שלא ייתפסו. הגויים החזיקו בבור בשדה תפוחי אדמה, והם נשארו קפואים בגלל השלג. מבורות אלו גנבנו תפוחי אדמה.

פחדנו שהפרטיזנים יהרגו אותנו. עברנו ובנינו זמליאנקה במרחק של חצי קילומטר משם. לילה אחד התמלאה הזמליאנקה מים. אחר כך חזרנו למקום הקודם, והתברר לנו כי ערכו שם חיפושים; כאשר היינו במקום האחר, הגיעו גויים או פרטיזנים שרצו להרוג אותנו ולמזלנו לא מצאו אותנו.

אחרי המפנה בסטלינגרד הרגישו כולם שהגרמנים מתחילים להפסיד במלחמה. התחלנו לצאת לכפרים. אני עבדתי בסריגה. ישבתי וסרגתי בכל שבוע סוודר, וכך קיבלנו אוכל. פעם סרגתי סוודר אצל כומר בשביל הבת שלו. פתאום נכנס מישהו ושאל: "יש כאן יהודיה?" אני הייתי במחבוא והקול היה מוכר לי. התברר כי זה בן עיר שלנו, בן-ציון (בנצי) מליק; הוא שמע שיש מישהי וחיפש אחריי. נפגשנו. הוא היה פרטיזן והביא לי שתי שמלות יפות. אמרתי לו: "השתגעת, כך יֵדעו שאני יהודיה." אברהם ביבר ובנצי מליק ביקרו אצלנו במחפורת וישנו אִתנו. הם הביאו אִתם כבש. למחרת, בנצי מליק אמר לביבר: "בוא נשאיר להם את הכּוּתָנות שלנו." וכך עשו. במהלך 1943 הצטרפו חלק מהבחורים לפרטיזנים. היה קשר גלוי יותר וחופשי. באביב 1944 נודע לנו כי החזית מתקרבת; הפרטיזנים, שכל השטח היה תחת שליטתם, עמדו לעבור את החזית.

אמרו לנו להצטרף לקבוצת פרטיזנים ולעבור יחד אִתם את החזית. כך עברנו והגענו לרפלובקה, עיר שהייתה כבר בשליטה סובייטית. עדיין היו הפצצות. מרפלובקה רצו לשלוח אותנו לרוסיה. אז הצטרפתי לחברתי רחל פוגץ', ועם שחרורה של קובל בקיץ 1944 נסענו אליה שתינו מרפלובקה. שם שוב נוצר ריכוז של יהודים ניצולי שואה, וחיכינו בעיקר לגברים שהיו אז בצבא האדום. הרוסים גייסו את כל הצעירים, ובהם היה גם מנשה פרצ'יק. גרנו בדירה אחת. שם התאספנו ועסקנו בסחר מכר. היה אִתנו חייל רוסי.

זבולון ואליעזר סנדיוק

התקווה שנכזבה

אליעזר: בכפר ווטלה - רובו ככולו מיושב איכרים עניים - ומסביבו התרכזו עריקים מהצבא הרוסי, חיילים אשר הצליחו להיחלץ מהכיתור של האויב הגרמני ושבויים שנמלטו ממכלאות השבי. היער היה להם כעוגן הצלה, והם השיגו את אמצעי הקיום בכוח הנשק. הם לא היו כפופים לשום מטה או מפקדה, שדדו ורצחו על דעת עצמם. אלה היו "הפרטיזנים" שלקראתם יצאו הבחורים הראשונים מהגטו, ובעקבותיהם יצאנו אנחנו. השכל הישר סירב להאמין לגויים שטענו כי הפרטיזנים הרוסים שודדים ורוצחים יהודים הנמלטים מהגטו ליער.

גרישקה היה נער בן 17, יליד הכפר ווטלה אשר התייתם מהוריו כבר בתחילת המלחמה - רזה, נמוך קומה, שלט היטב בשפה הרוסית והכיר בצורה טובה את השבילים המובילים בין הכפרים לבין מקומות סתר ביער. הוא אשר אימת את האזהרות של הכפריים לבל נתקרב ל"פרטיזנים" האלה. הוא היה להם לעזר רב, מכיוון שהכיר את האזור. פרץ ריב ביניהם, והוא הצליח לחמוק מהם והגיע אלינו יחף; הם ביקשו את נפשו. הם התבססו במעמקי היער והציבו זקיפים לפי המתכונת הצבאית. למתקרב אליהם היה צפוי עונש מוות.

מוטל סטריר

מוטל סטריר היה אחד העשירים שבעיירה ומן הסוחרים הגדולים שבאזור. מטבעו הוא היה אדם טוב לב, ונהג לעזור לסוחרים עת היו במצוקה. הגרמנים רצחו את אשתו וילדיו באקציה הראשונה. אשתו הייתה מורה להתעמלות ולזמרה בבית הספר 'התחייה'. רגעים לפני הירצחה הרהיבה עוז - קצין ה-ס"ס פקד עליה להתפשט, והיא סטרה על פניו. מוטל הגיע ליער בגפו. הוא היה לבוש היטב, חמוש ברובה ובדברי ערך; תמורתם רכש לעצמו אמצעי קיום. "פרטיזנים" מחפשי כסף וזהב ארבו לו, שדדוהו וירו בו למוות.

מקומות לינה

קבוצתנו מנתה שבעה אנשים והייתה מגובשת כולה על טהרת קרובי המשפחה. נשבענו איש לרעהו שלא נפקיר איש על אף התנאים הקשים. לא היה בינינו איש אשר יסרב למלא משימה. היו משימות מסוכנות, ואליהן התייצבו כמה מתנדבים; מביניהם נבחר המתאים ביותר. המשימה הראשונה הייתה למצוא מקומות לינה ללילות החורף הקשים. שלושה אנשים יצאו, בדקו ומצאו כי הגורן של כל איכר נמצא במרחק מה מבית מגוריו. בלילה אפשר היה להתגנב פנימה ולהתכרבל בתוך ערֵמת שחת או קש. אך צריך לזכור כי היה זה הכרחי לצאת מן הגורן בטרם יאיר הבוקר, פן יגלה אותנו האיכר; או אז נשקפה לכולנו סכנת מוות.

על כל אחד היה לשנן את הדרך אל מקום המפגש למחרת, וממנו לנוע ליער. ה"תענוג" הזה נמשך כשבועיים ימים. לאיכרים לא היה ספק כי זרים "ביקרו" בגורנם בלילות. וכי אפשר לצאת משינה עמוקה מבלי להשאיר עקבות? כנראה התעלמו מאִתָנו; הן לא גרמנו להם נזק כלשהו. לעתים, בעת חזרתנו מלינת לילה ליער, מצאנו כי חלק מן המצרכים שלנו נלקחו. אף על פי שידענו את זהותם של "השודדים", לא פעלנו נגדם. האכזבה הייתה מרה. היינו עייפים, רעבים וקפואים. הלקח שלמדנו היה כי יש צורך לבנות מקום מגורים שיהיה "מקום קבע".

יוצאים לפעולה

ביקשנו מפיודר לומר לנו מהיכן "לקחת" סוס ועגלה. הבטחנו לו את התמורה בגמר הפעולה. הוא אף הצביע על אחד העשירים שברשותו רכוש של יהודים. עם התפשט החושך על פני הכפר נוויר, זינקנו אל הבית המיועד. נעצרנו כחמישים מטרים לפני הבית.

"פתחו את הדלת," קראנו בשקט. אין תשובה. דקה, דקותיים - לא פותחים.

- "שומעים אתכם! לא תפתחו - נפוצץ את הבית!"

- "מה רצונכם?"

- "שני סוסים ועגלה. הם יוחזרו אליכם עוד הלילה."

הרתימה ארכה דקות ספורות, ואנחנו פנינו ליעד השני. מעבר לאגם המים שכן הכפר חבורוסטש, ובו חיו גויים עשירים - רוצחים מפורסמים ממנהיגי ה"בולבובצים". הפעולה הייתה מהירה מאוד, כי כל עיכוב היה כרוך בסכנת חיים. בתוך הבית היו שלושה גברתנים. השכבנו אותם על הרצפה באיומי האקדח. שניים מאִתָנו פעלו בפנים, ושלושה בחוץ. העמסנו את כל כלי העבודה הנחוצים לנו לבניית מחפורת (זמליאנקה) וגם דברי מאכל בכמות גדולה. עם עלות השחר הגענו לקצה היער, פרקנו את ה"רכש" ושחררנו את הסוסים לבעליהם.

לבושנו היה דל מאוד. שקלנו האם לקחת כמה פרוות על מנת לכסות את הגוף הדל מפני הקור, אולם העדפנו לסבול מהקור ובלבד שלא להסתכן יתר על המידה; הלוא אצל הגוי היה זה המצרך היקר מכל. "קחו מה שלבכם חפץ, רק לא את הקוז'וך [הפרווה]," התחנן הגוי. אולם ברל'ה לא ויתר על הכובע החורפי שהיה מונח על השולחן. אילו ידעו הגברתנים מהו טיב הנשק שהיה בידינו, לא היינו יוצאים חיים מביתם: אקדח התופי וכדור דמוי רימון-יד שהיה צמוד למותן של ברל'ה והזדקר במכוון הצִדה – אלו היו כל כלי נשקנו.

המחפורת

בנינו את המחפורת לפי מספר "הדיירים" הראשונים. במרוצת הזמן קלטנו אנשים נוספים; חלקם הושפעו מה"מוניטין" שיצא לנו בקרב שוכני היער, מוניטין שנבע מהארגון, מהמשמעת הפנימית ומהזהירות המֵרבּית בביצוע הפעולות. קלטנו יחידים ששוטטו ביער, ושוכני מחפורות אחרות סירבו לקבלם. לאחר שהגיע מספרנו למניין, נעשה המקום צר מלהכיל את הקבוצה.

בילינו את שעות היום בחוץ, ליד המדורה, וירדנו פנימה ללינת לילה. חם היה בפנים. ארבעת הקירות נבנו משתי שורות של עצים, וביניהן דחסנו חול רב. גובה המחפורת מהקרקע החולית ועד לתקרה היה שניים וחצי מטרים. את הגג הסווינו בצמחייה. זר שנקלע למקום לא היה מעלה בדעתו כי מתחתיו חיים אנשים. האוויר חדר למחילה דרך כמה פתחים מוסווים. אם נאלץ מישהו לקום בלילה, בגלל הצפיפות הוא "גרר" אחריו גם חבר ששכב לצִדו. התרגלנו גם לחוויה זו והיינו מרוצים שיש לנו "בית". מצרכי המזון שלקחנו שלל היו בעיקר יבשים. היו לנו תפוחי אדמה, אך לא היו לנו כלים לבשלם. הדוקטור ליפא אבינוביצקי הכריח אותנו לאכול אותם לא מבושלים; באורח נס לא הזיק הדבר לאיש מאִתָנו. רשמנו לפנינו כי עלינו להצטייד בכלי בישול בפעולה הבאה.

פרטיזנים רוסים

אליעזר: בדיעבד נודע לנו כי הגויים מהסביבה התלוננו עלינו בפני הפרטיזנים הרוסים, ואלה הבטיחו להם הגנה. למחרת עם שחר נשמע קול: "רביאטה [=חברָיָה]! בואו צאו החוצה. רצוננו לשוחח אתכם." גרישקה הכיר מיד את קולו של מוסטפה. הבינונו כי לא לשיחה הם מבקשים אותנו. "יוצאים," ענינו. הם לא ניסו להתקרב למחילה, שמא יש לנו במה להשתמש נגדם. אך מאידך חששנו מלהשהות את יציאתנו, פן יטילו פנימה רימוני-יד.

הם היו שנים-עשר במספר, מזוינים מכף רגל עד ראש. אחד מהם, יוצא סיביר בעל כרס ושמו סשקה – הוא היה ידוע כשונא יהודים - העמיד אותי בצד והחל לחקרני על מקום הימצאם של יהודים עשירים בשכנותנו. "אינני יודע," השיבותי. הוא הִכּה אותי, ואני אמרתי: "אינני יודע, הניחו לי, אני רוצה לחיות!" הוא כיוון את הרובה אל פי ואמר: "אני מכניס אל הלוע ואתה מחוסל! אתה מגלה או לא?" "הפסק!" הזדעק סריושקה והִכּה על הרובה שבידי הרוצח, "עוד נספיק לחסלו!" הם כינו אותו קומיסר - גבר תמיר לבוש סגין כחול העטור כפתורים נוצצים בשני צדי לוח החזה.

"הבה נבדוק איפה טמנתם את הזהב שלכם," קרא מוסטפה. שניים מהם שלפו כידונים והחלו לחפש במטלטלים ובבגדים שמעליהם. כל 13 "הדיירים", גברים ונשים, הוצאו החוצה. מתוך הרשימה שהייתה בידיהם קרא מוסטפה בשמו של מישהו, ומיד נשמעה יריה. היה זה יוסף פוקס בשמו הבדוי. הקרבן השני היה פליט יהודי שהגיע מוורשה ב-1939 והתפרנס מטחינת כוסמת לגריסים. הגויים הלשינו עליו כי כביכול הוא יהודי עשיר. הם הִכּו אותנו, והוכרחנו לחלוץ את נעלינו ומגפינו ולמסרם לידיהם. הם הריצו אותנו יחפים ומבוהלים על השלג. הפליט מוורשה היה שרוע בתוך שלולית דם בין העצים. "איך לעב נאך," [אני עוד חי] מלמל באידיש.

המצוקה שהולידה רעיון

אליעזר: הדאגה להמשך קיומנו לא משה ממני עקב המצב החדש שנוצר. העליתי בפני החברים כמה משמות ידידיו של אבי ז"ל. החלטתי ללכת לבית הבודד שנמצא במרחק מה מהכפר. בבית זה חי גוי ושמו סטרוק, אחד מידידי אבי. בן שבע-עשרה הייתי כשנתלוויתי לאבי בזמן שהציע את מרכולתו לגויים. הכרתי היטב את הדרך אליו. הייתי צריך לצאת בערב ולחזור באותו הלילה. דממת מוות שררה בסביבה. נביחת כלב לא נשמעה. חשנו את דפיקות הלב. שלושתנו צעדנו מבלי להוציא הגה עד שהגענו למקום. הצצתי מן החלון וראיתי את הזקֵן שהכרתי מסב עם בני משפחתו לשולחן ערוך. על השולחן הייתה פרושה מפה לבנה, ועליה לחם מכוסה בבד לבן. דפקתי בעדינות על הדלת והצגתי את עצמי. כמה רגעים הוא היסס לפתוח, ואחר כך שאל:

- "מה רצונכם?'" קולו היה רך.

- "אין ברצוננו להשבית שמחתכם. תן לנו מעט לחם ונחזור לדרכנו!"

הוא יצא החוצה, הביט סביבו - חושש מעיניים "בוגדניות" - ואמר: "אם הצלחתם במזג האוויר הסוער הזה להגיע לביתי, סימן הוא כי המצוקה היא שהניעה אתכם. לא אתן לכם לחזור בידיים ריקות. בבקשה היכנסו..."

בתום הסעודה ניגש אלינו הזקן ובלחש שאל: "היודעים אתם כי חג לנו היום? חג המולד! אנו נכנסים לשנה חדשה - שנת 1943! הבה נתברך כי בקרוב תיגמר המלחמה הארורה, ואתם תשובו לחיות את חייכם כיתר בני האדם עלי האדמה." ברכתו העבירה רעד חשמלי בלבי. כל אחד מאִתָנו קם ממקומו ובלחיצת יד איחל לו אריכות ימים, והביע משאלה כי נתראה בימים טובים יותר. תמו האיחולים והזקן ביקש להמתין. הוא נתן לנו מנות מתבשילי החג וכמה ככרות לחם, ובירך אותנו בברכת דרך צלחה. הגענו למקומנו בחושך. אחדים מהחברים היו ערים מתוך דאגה לנו על שיותר מדי זמן ארך "המסע", ושמא קרה לנו משהו בלתי צפוי. החברים לא האמינו למשמע אוזניהם. הייתכן כי פרטיזנים יהודים סועדים על שולחן בערב החג הקדוש לנוצרים? אין זה אלא כי קצה של המלחמה קרוב.

האלמנה הטובה

אליעזר: לעתים מזומנות היינו מבקרים אצל הבפטיסט, תושב הכפר נוויר, כדי לשאוב ממנו קצת עידוד. היה נעים לשבת אִתו בביתו הצנוע, והוא עודד אותנו והִפנה אותנו לאנשים שניתן היה להסתייע בהם. הוא שלח אותנו לאישה טובת לב ובעלת רכוש רב שגרה בקצה הכפר. יצאנו לדרך לפי התדריך של הבפטיסט. היה זה ליל ירח, ונפש חיה לא נראתה בסביבה. נקישה על הדלת, ומיד נשמע קולה: "מי שם?" "יהודים אנחנו! הרשי לנו להיכנס להתחמם קצת." "הו, מסכנים. שבו נא, התחממו, ומיד אתפנה אליכם. בטוחני שרעבים אתם. עליי להסוות את החלון." היא הסוותה את החלון בשק יוטה. עצם המעשה הפיח בנו ביטחון. אכלנו את המאכלים שהגישה לנו בלי חיפזון. רצינו להאריך את שהותנו, כי חם היה בבית. בתום הסעודה קמנו, וכל אחד משלושתנו לחץ את ידה והביע את תודתו על האירוח ועל היחס האימהי שזכינו לו לראשונה מאז גורשנו מביתנו על ידי הרוצחים הגרמנים. היא אמרה: "קחו לכם מעט מהלחם שיש עִמדי, ואלוהים יהיה בעזרכם."

חלפו כשבועיים, ואנו החלטנו לנסות ולבקר שוב אצל האלמנה. הפעם נקטנו בגישה אחרת. היינו ארבעה - שלושה עמדו מאחורי הבית ואני נקשתי בעדינות על הדלת. לא היה כל מענה, ואני אותתי לחבריי להתרחק מן המקום ומיהרתי בעקבותיהם. כמה יריות נורו מתוך הבית. הפסקה קצרה ושוב יריות. הסתלקנו במהירות מהשטח. לימים סיפרה האלמנה לבפטיסט על מה שהתרחש. מוסטפה, אחד הפרטיזנים הרוסים שהצטיין בשנאתו לפרטיזנים היהודים, התארח בביתה באותו הלילה. בשמעו את הנקישות בדלת, שלף את אקדחו וציווה עליה לפתוח את הדלת. היא עצרה בעדו והתחננה לפניו כי לא יפגע בנו, אך הוא רץ לחלון ופתח באש. למזלנו הוא החטיא.

מרדכל'ה הנעזב

אליעזר: דן גבאי ואנוכי היינו פעילים בתנועת הנוער 'החלוץ הצעיר'. עד לגיוסו לצבא הסובייטי ב-1941 התמיד דן גבאי בפעילותו המחתרתית בתנועה, ועשה זאת תוך כדי סיכון רב. אני זוכר את הפרידה בינינו בתחנת הרכבת עם גיוסו לצבא האדום. הבן דן נפגש עם אביו באולינובסק, עיר שהיה בה ריכוז גדול של פליטים ממערב אוקראינה ומביילורוסיה. אם המשפחה וזוג התאומים נרצחו במהלך האקציות. אחיו של דן, מרדכל'ה, היה ילד נבון וממושמע; עתה הוא נותר לבדו, וקיומו היה תלוי בחסדם של אחרים. בזכותו של אביו שהיה מתקין עגלות, צירפנוהו לקבוצתנו שעסקה בייצור עגלות. הוא היה אִתָנו ב"מנהרה" (מקום המחבוא), וכן היה שותף לתכניתנו הסודית לברוח ליער. בדרך-לא-דרך הוא הגיע עם הקבוצה השנייה אל האיכר מקסימקה, ומביתו הם באו בחשכה ליער. מרדכל'ה היה בן שתים-עשרה או שלוש-עשרה.

הוא לא הסתפק באיסוף זרדים למדורה ובעזרה לבישול. הוא הבין כי הוא חב יותר מכך לחבריו הבוגרים, וביקש שיתוף מלא ב"קולקטיב" [=בקבוצה]. הוא התחנן לקחת אותו ל"פעולות". בי פיעמה התקווה שהמלחמה הארורה לא תימשך לנצח, ובעיני רוחי ראיתי את שלושת שרידי המשפחה (דני, מרדכל'ה ואביהם) מתחבקים ודמעות של שמחה זולגות מעיניהם. כדי שהדבר יתרחש, מן ההכרח היה לשמור על הילד ככל שניתן.

טרסביץ' לא היה מודע לקִרבה שהייתה ביני ובין הילד, כי בדרך כלל לא הועלה הנושא בקרב "הדיירים". כתחליף ליציאה למקומות מסוכנים בלילות לשם השגת מזון, המציא טרסביץ' המצאה שאף היא הייתה מסוכנת. הוא התחזה לפושט יד בעל זקן ארוך ומקל בידו. הוא לקח את הילד עִמו, לבוש במעיל ארוך ובנעליים מרופטות. שניהם חיזרו על הפתחים ושבו עם מצרכי מזון.

באותה השנה, 1943, התקדם הצבא האדום לאחר הניצחון בסטלינגרד וזינב בצבא הגרמני הנסוג. הידיעות על התקדמותו של הצבא האדום התפשטו במהירות, והפרטיזנים "הסובורובצ'ים" שינו את יחסם אלינו. חיינו נעשו קלים יותר, והיינו מבוקשים ככוח עבודה. היו בעלי מקצוע כמו זבולון שעבד כנגר, ואילו אנוכי ושאר הגברים והנשים עבדנו בעבודות שדה ובגורן. הפקדנו את מרדכל'ה בידי איכר מהימן. מדי יום, מזריחה עד שקיעה, הוא היה באוויר הצח בשדה יחד עם הבקר. הוא היה לבוש היטב, לא ידע רעב והתפתח יפה. האיכר שיבח אותו בפנינו בעת שבאנו לבקרו. הקשר בין הפרטיזנים לבין הצבא הלך והתהדק, ואנחנו הצטרפנו לפרטיזנים ככוחות עזר. מאז נפסק הקשר עִמו, ובמשך שנים לא ידענו מה עלה בגורלו.

שנים לאחר המלחמה הלכתי ברגשות מעורבים לפגישה עם דני ועם אביו בקיבוץ יגור. להפתעתי הופיע יענקל'ה קמינסקי, איש הפלמ"ח ומדריכנו לשעבר בסניף 'החלוץ הצעיר' שבקאמין-ק אשר עלה לארץ עוד לפני המלחמה. סיפרתי להם על קורות משפחתם. באשר למרדכל'ה השבתי להם: "השארנו אותו אצל גוי מהימן. הוא התפתח שם יפה, אך מאז שעזבנו את השטח - לא ראיתיו יותר."

כמה חברים מ"הימים ההם" הוזמנו לחתונת בתה של חייקה הוורשאית, זו שעברה אִתָנו את כל התלאות. חלפו אז כבר 24 שנים מאז הפגישה האחרונה שלי עם מרדכל'ה. כדרך הטבע העלינו זיכרונות מן "הימים הטובים", ובדרך אגב סיפרתי להם על הפגישה עם דני ואשתו, עם התינוק ועם אבי המשפחה. לשאלה של חייקה על זהותם, עניתי: "הלוא הם אביו ואחיו של מרדכל'ה". "מסכן היה הילד," ענתה. "לא היה מי שיעצור בעדו לבל ירוץ לקאמין-ק עוד בטרם נכנס הצבא הסובייטי. אצה לו הדרך, ומצא את מותו בידי האוקראינים יימח שמם."

תקווה ועצב משמשים בערבוביה

קרבות עזים התחוללו בין הצבא האדום לצבא הגרמני. הצבא האדום עדיין היה רחוק מאִתָנו, אך בכל זאת התעודדנו מן האווירה ששררה בין הכפריים וחיזקה במעט את ביטחוננו. לעתים דווקא אלו שעשו עִמָנו חסד, אמרו כי הם עושים זאת לפי הדת הנוצרית כחסד אחרון לפני המוות הצפוי לנו. דחינו דברי עידוד מסוג זה. ידענו לפקוח עין ולהטות אוזן לכל צרה העלולה לבוא. מעתה יכולנו לנוע בדרכים גם לאור היום. מישהו הציע להעמיק לכת ביער - אולי נפגוש שרידים של קבוצות יהודים. מצאנו מחילות ריקות מאדם ודממת מוות. במרחק מה מהמחילות גילינו גוויות פזורות בשטח. אברי גוף שחיות טרף כרסמו בהם היו פזורים מסביב. היו אלה בני עיירתנו וסביבתה שנרצחו בידי ה"סובורובצ'ים". כמה חברים נשארו במקום. אחד מאִתָנו יצא להביא כלי חפירה, ובאמצעותם חפרנו בור וטמנו את אחינו. רשמנו בזיכרוננו: "פה קברנו אחים יהודים שנרצחו בידי הפרטיזנים 'הסובורובצ'ים'."

לא בחסד

אליעזר: חבריי ואנוכי לא היינו מפונקים. כולנו קורצנו מ"חומר קשה", וידענו לעבוד היטב. בתמורה קיבלנו מזון, ביגוד ודברי הערכה על עבודתנו המסורה מפיהם של מעבידינו האיכרים. אחי ברל'ה ואנוכי התקבלנו לעבודה אצל האיכר אנדריי, אחד האיכרים העשירים בכפר נוויר. לאנדריי הייתה משפחה ובה אישה, בנים ובנות והורי אשתו. ידינו היו מלאות עבודה בתפירת בגדים לבני המשפחה. אחי ברל'ה היה חייט טוב. הוא גזר את הבדים לפי מידה, ובעזרת חוט ומחט תפר את החלקים הגזורים בידיו. אלה שראו את התוצר המוגמר, אמרו כי הוא תופר בידיו ואין רואים תפר בחוץ - מעשה אמן ממש.

האיכר הקפיד מאוד על ההיגיינה. הבגדים שלא היו ראויים לשימוש נשרפו, ובמקומם קיבלנו בגדים אחרים העשויים מבד תוצרת בית. לאחר הרחצה בגיגית מלאה במים חמים, הרגשנו כאילו נולדנו מחדש. בחולצה הלבנה המכופתרת עד צוואר, במכנסי הבד שלבשנו ובחותלות שלרגלינו נראינו כאוקראינים ממש. הסנדלים העשויים מקליפות של עץ בוסר שימשו לנו כתחליף לנעליים המרופטות, והן היו גמישות מאוד. בני המשפחה נדהמו לראות אותנו מייצרים את החותלות. אגזים אם אומר ש"התבוללנו" בתוך המשפחה, אך העבודה המשותפת והסעודות המשותפות יצרו הרגשה של איזה "יחד" מדומה. השיחות בינינו נסובו על פי רוב על המתרחש בכפר.

סיפור על גנבות בשדות

רעד עבר בגופי כשראש המשפחה סיפר פעם על גנבת תפוחי אדמה אצל קרוביו. חשדו נפל על איכר בכפר שכן, מכיוון שרק איכר בעל חוש מפותח מאוד יכול לגלות "סליק" [מחבוא] כזה. אליעזר ידע את מקומותיהם של הבורות שהגויים אחסנו בהם תפוחי אדמה וסלק לימי החורף עוד מהתקופה שלפני המלחמה. בליל ירח בנובמבר של השנה הקודמת חזרנו מ"פעולה" בדרך שלא הורגלנו בה; תוך כדי הליכה ושלא במתכוון סטיתי מהשביל ועליתי על גבשושית. התבוננתי בה, התכופפתי, תקעתי אצבעותיי באדמה הרכה והתחלתי לחפור בה. "חבר'ה, גשו הנה," קראתי בלחש. "הביטו, תפוחי אדמה!" באותו הלילה חזרנו למקום עם תגבורת וכמה שקים. מי שלא ראה מצעד של עניים הנושאים שקים מלאים בתפוחי אדמה על גבם, אינו יודע טעם שמחה מהו. בשלל זה מילאנו את המחילה השנייה ששימשה לנו כמחסן.

המפנה בשנת 1943

פרטיזנים מיערות ברינסק וחיילי אוגדות פיודורוב וצ'רניגוב זרמו אלינו בהמונים, לרבות חיל פרשים ועגלות עמוסות בכלי נשק ובתחמושת. הקימו בסיסים על יד הנהר ביאלה אוז'ירה ("האגם הלבן"). שמועה עברה כי הגנרל פיודורוב, מפקד האוגדה, אמור לעבור בכפר ווטלה בדרכו לבסיס ולהתעכב בו. השמועה הזו עשתה לה כנפיים בכל האזור. הרעיון לשגר משלחת מטעמנו לגנרל נולד בדרך ספונטנית. שמאי מייסטל, גבר נאה ובעל לשון חדה שהיה סגן ראש היודנראט בימי הגטו, שטח בפני הגנרל את בקשתנו להתקבל לשורות הפרטיזנים אשר תחת פיקודו. "אנו מוכנים לקבל על עצמנו כל משימה שתוטל עלינו," הכריז מייסטל. "באוטריאד שלי לוחמים לא מעט יהודים, מהם כאלה המצטיינים בפעולות." השיב הגנרל. "אין כל מניעה לקבל אתכם."

במהלך הקרבות כבש הצבא האדום את האזור, ושמאי מייסטל גויס לצבא. הוא התחבב על פיקודיו, ובעזרתם הגיע למערכת השיפוט הצבאית. הוא מסר לשלטונות הסובייטיים את שמותיהם של אוקראינים שהסגירו ורצחו יהודים. חלקם הוצאו להורג וחלקם נשפטו לשנות מאסר ארוכות.

לא כמתחננים

ה"פיודורובצ'ים" שלטו בכל הכפרים באזור, והכפריים חויבו לספק את הדרוש להם. אולם כשבאו לגייס בעלי מקצוע יהודים שהועסקו אצל האיכרים, הם נתקלו במורת רוח מצד האיכרים מחמת התועלת שהביאו להם היהודים. היהודים אף הם לא רצו להיפרד מהכפריים. ניסינו להתנגד להפרדה בין אנשי מקצוע לבין בלתי מקצועיים. הם אמנם הבטיחו כי בשלב הבא יגיע גם תורם של היתר להצטרף לצבא. אחי ברל'ה היה חייט; הוא סירב ללכת אִתם בשל ההפרדה בינינו וחטף סטירת לחי מצלצלת. נוכחתי לדעת כי אין טעם להתנגדות. רמזתי לברל'ה ללכת אִתם בתקווה שעוד נתראה.

באחד הלילות חלמתי כי אני רואה את אחי נורה למוות. התעוררתי ומִיָד יצאתי החוצה בכפור העז, ובמוחי ניקרה המחשבה כי זוהי הדרך המוליכה אל המקום שאמצאנו בו – חי, או מת חלילה. במשך שעות קיוויתי שמא יגיע מישהו מחבריו של הסטרשינה [רב סמל ראשון, ברוסית] וניה, ואשיג ידיעה כלשהי על אחי – אך לשווא. חזרתי בלב כבד "הביתה". החלום הוסיף לייסר אותי. ניסיתי בשנית – הן בדרך הזאת יצאו עם ברל'ה, הרי לא טועה אני.

עם דמדומי בוקר פגשתי את הסטרשינה וניה ושאלתיו על אחי. הוא אמר: "אין לך אח יותר!..." "מה? איך, מתי?" מזווית העין בחנתי את מבטו האירוני, הוא נראה כמי שרוצה להתל בי. "אחיך היה חדש במקום מגורינו. לפנות בוקר יצא לעשות את צרכיו, תעה בדרכו חזרה ונתקל באנשי המשמר. הוא לא ידע להשיב על הסִסמה. מיד נעצר בחשד שהוא מרגל, והובילו אותו כדי להוציאו להורג. פרטיזן מבונקר שכן הבחין בבוריס (ברל'ה). הוא ידע כי רק "אתמול" הבאתיו, והוא מיהר להודיעני שעומדים לחסלו. הגעתי שניות לפני הלחיצה על ההדק..."

- "מותר לי להאמין לך?" שאלתי.

- "הירגע, הירגע. תחילה רציתי לבחון את גבריותך!... אבל עכשיו סיפרתי לך את האמת."

- "אמור לי אם כן מה יהיה אִתי. הן הבטחת כי תקבל גם אותי ליחידתך בבוא הזמן."

- "אעמוד בהבטחתי!"

- "מתי, האם זה לא אפשרי עכשיו? אני רוצה להיות עם אחי. גם במלחמה, בקרבות עם האויב."

- "חזור הביתה למקומך, הכן חפציך האישיים וחכה לי מחר על אם הדרך. אשלח למקום את אחד החיילים מיחידתי. תמסור לו את שמך ושם אחיך, והוא יאסוף אותך."

למחרת בבוקר הגעתי למקום ומחשבותיי היו נתונות לאחי. האם אמת דיבר וניה? האראה את אחי? שמא יש פה איזו תרמית? הרי זהו המקום שקבענו, והתשובות לשליח זכורות לי היטב. אך באשר לזמן המפגש זיכרוני מעורפל מעט. הו אלוהים, שרק יתבדה החלום. תרדמה נופלת עליי, וכמתוך שינה אני חש בעורפי לטיפה. לקראת חשכה הגיע מישהו מהפרטיזנים ונסעתי אִתו. אך מדוע לא כיסה את עיניי כדי שלא אראה את שורת הבונקרים שבין העצים? נו מילא, אִתי הם בטוחים כי יהודי אנוכי. כמה עשרות מטרים מן המקום "המיוחל" הסב השליח את פניו אליי, ובחיוך סלחני אמר לי לרדת. ברל'ה עמד בפתח הבונקר. פניו העידו כי היה בטוח שנתאחד. במשפחתנו לא נהגנו להתנשק; בחיבוק החזק די היה כדי לחוש כיצד פעמו הלבבות בשמחה.

בבונקר שהובאתי אליו התגוררו אחי ברל'ה ופיטקה הסנדלר, והיו בו שתי פינות למלאכה - לפיטקה שולחן עבודה, ולברל'ה מכונת תפירה. ליד כל אחד מהם היה חגור מלא. חם היה בפנים. כבר בשניות הראשונות נקלעתי למתח בין השניים. "איננו פחדנים כפי שהברנש חושב עלינו," סח לי ברל'ה באידיש. "מה הוא רוצה ממך?" שאלתי. 'הוא רוצה להיות הראשון שיחבוש את הקובנקה (כומתה מיוחדת) הראשונה שאתפור. קדחת יקבל... חושבני כי זו רק פרובוקציה. הוא זומם משהו. הוא אנטישמי צמא דם."

השיחה בינינו באידיש עוררה בו זעם. הוא לפת את הרובה ואיים עלינו. תפסתי את הקנה בתנועה מהירה, משכתי את הרובה אל על והוצאתי אותו מידיו. למחרת בבוקר קם ברל'ה משנתו ומצא חתך באחד ממגפיו - ככל הנראה מעשה ידיו של פיטקה. לאחר שיקול דעת החלטנו כי אין טעם להתקוטט אִתו שוב. דיווחנו על המקרה לוועדה לעניינים מיוחדים, ושלושתנו הופענו בפניה.

פיטקה הכחיש את המעשה לחלוטין. החקירה נוהלה על ידי גבר גבוה, חבוש קובנקה ולבוש סגין ארוך. הוא לא סבל את דברי ההכחשה של פיטקה. לפי ההשתלשלות שהובאה לפניו, הוא שוכנע בעליל כי אכן מעשה ידיו הוא. החוקר קם ממקומו, הניח ידו על כתפו של הפושע ובלשון חדה מנה את פשעיו אחד לאחד: "אזכיר לך את הפשע הנתעב בעיר בריסק שמעבר לנהר הבוג, כששדדת את היהודיה ותלית אותה עם הראש למטה." הוא הרים את קולו בזעם וטלטל אותו בחוזקה. "לא נפנק אותך! עוד פשע אחד וגזר הדין יהיה קצר! ועכשיו חזרו למקומכם!" פלקסים, בעל אות גיבור ברית-המועצות ומפקד יחידת חבלנים שלזכותו פיצוץ 14 רכבות אויב עמוסות בחיילים ובנשק, לא הסתיר את יהדותו. בפגישה עמו הייתי סקרן לדעת את זהותם של שני האישים שהיו "הפוסקים" בתקרית. האינפורמציה הייתה מדוייקת. האחד הוא אוקראיני ושמו טימושנקו, מפקד היחידה לעניינים מיוחדים בחטיבה. האחר הוא קפיטן קראוזה, ראש המטה של החטיבה; הוא שירת כקצין בצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה. "כפי שאני מכירו," אמר פלקסים, "הוא יהודי בכל רמ"ח אבריו." לשמע ההערכה על קראוזה הגבתי בחיוך, והדבר עורר את תשומת לבו של פלקסים. "מה פשר החיוך?" שאלני. "הרגע פענחתי את פשר סטירת הלחי שספגתי מקראוזה," השבתי. "היא הייתה סטירה של אב לילדו. הוא עשה את זה בחינת 'מה יאמרו הגויים'..." להזהרתו של טימושנקו הייתה השפעה מכרעת על הפושע. פיטקה למד לקח ולא הוסיף להתפרע, ואנו חשנו כשווים בין שווים.

במשך תקופה קצרה חיינו בתנאים שלא הורגלנו בהם. התרגלנו די מהר למשטר הצבאי המאורגן. אכלנו טוב ובזמן, לפי סדר קבוע. לא סבלנו מהקור העז, כי חם היה במגורים. השפה הרוסית שלטה בכול. כמעט שכחנו את שפת האם שלנו. רוב שעות היום עברו בלימודים על סוגי הנשק שבשימוש החטיבה. אותי סיפחו ליחידת המרגמות. לאחר שלמדתי היטב את תפקידי מוניתי לרגם מספר 2. אחי ברל'ה סופח ליחידה אנטי טנקית [נ"ט]. במשך חודשיים של אימונים חיינו בדריכות עצורה לקראת שעת הנקם שבוא תבוא.

אלקה פוקס (לבית קורזש)

נולדתי ב-1924 בעיר קובל להוריי יהודה קרש ובתיה לבית נודלשטיין. ארבעה ילדים היו במשפחה: אני הבכורה, אחי אברהם ז"ל (יליד 1926), אחי יוסף ז"ל (יליד 1929) ואחותי הקטנה דבורה (ילידת 1932). אבי היה סוחר בעצים. מסיבות כלכליות עזבנו את העיר קובל ועברנו לגור בכפר בורבנה שבאזור קאמין-ק. אבא המשיך לעבוד במקצועו. כשהייתי בת עשר בערך נשלחתי להתגורר אצל הסבתא שבעיר קובל, ושם למדתי וחייתי עד לפרוץ המלחמה. בקובל סיימתי את לימודיי בבית-ספר עממי, וגם לאחר כניסת הסובייטים לעיר ב-1939 המשכתי ללמוד. למדתי באותו המקום עד לפלישה הגרמנית ביוני 1941. אז חזרתי למשפחה בכפר, ולפי צו של הגרמנים נאלצנו לעבור לגור בעיירה קאמין-ק. התגוררנו אצל משפחת פרידמן, קרובי משפחה שלנו. עד לאקציה הגדולה עבדתי בארטל של רוקמות וסורגות. ב-10 באוגוסט 1942 הורו לנו לצאת מהגטו יחד עם שאר התושבים. צעדנו למגרש המוות שממול לבית העלמין היהודי.

עם תחילת הרצח, ממש ליד בור ההריגה, זיהה אותי הגביטסקומיסר. עבודתי בארטל הצילה אותי; הוא הכירני משם ולכן משך אותי החוצה, ציווה עליי להתלבש ודחף אותי לצריף הסמוך. בצריף היו עוד כמה מאות יהודים שבינתיים הגרמנים החליטו להשאירם בחיים. אחי אברהם ז"ל לא יצא מהגטו, אלא הסתתר בבונקר יחד עם משפחתו של סנדר לנדא . שנינו נשארנו בחיים והמשכנו לעבוד, אם כי הבנו כי מדובר בתקופה קצרה מאוד.

עם חיסולו הסופי של הגטו, ב-2 בנובמבר 1942, יצאנו מהמקום עם קבוצה שבין חבריה היו: אחי אברהם, בת-דודתי מלכה ז"ל, לייבל סגל ושייע זרוצקי. לא היה לנו נשק, וברחנו ממקום העבודה שהיה ברכבת. עסקנו בהטענת עצים על קרונות למשלוח לגרמניה. בחורה ממשפחת פלוס עבדה אצל הגביטסקומיסר; היא באה והודיעה לנו למהר ולברוח, כי מחר מחסלים את הגטו. ידענו אז כי קבוצה של אנשים - האחים צביבל וכן אבא קלורמן, משה פלוט (פלטיאלי) וחוה קוטן - נמצאה באזור היערות וניסתה ליצור קשר עם הפרטיזנים.

בלילה עצרנו ליד הכפר JAJNO. אחי אברהם ויוסף, הגיס של בת-דודתי, הלכו לגוי שהכירו כדי לרכוש אצלו נשק. חיכינו להם עד בוש. שמענו יריות והבנו כי לא נראה אותם עוד. החלטנו להמשיך הלאה עד לכפר קמינסקה, ושם נכנסנו לרפת של פולנייה שהכרנו. בבוקר, בבואה לרפת, היא נתקלה בנו והזמינה אותנו להיכנס לביתה. הגברים שבינינו הודיעו כי הם ממשיכים בדרכם כדי לפגוש את הקבוצה הראשונה. הם הבטיחו לנו כי כאשר ייווצר הקשר, הם יחזרו לקחת אותנו. שהינו אצלה כשבועיים-שלושה. ביום היינו נחבאים על התנור, ובלילה ישנו על הרצפה.

הם חזרו לאחר שבועיים-שלושה עם שתי עגלות וארבעה סוסים, אספו אותנו והביאונו ליער; שם פגשנו את החבר'ה מהקבוצה הראשונה. בסך הכול היינו שם כשנים-עשר יהודים והשגנו נשק בכל דרך אפשרית - אם באיומים ואם בדרכי שכנוע. קיבלתי רובה וגם אקדח, הפכתי ללוחמת ויצאתי לפעולות קרביות. לאחר זמן מה הצטרפנו ליחידה של קרוק, ואף בה היו יהודים ממנייביץ' ומהסביבה. שם גם פגשתי קרובי משפחה ממשפחת בלווינשטיין – אם וארבעת ילדיה מן הכפר לישניובקה.

משה פלטיאלי (פלוט)

ביוני 1941 הגיעו הגרמנים לאזור לובישוב. למזלנו, חבר קרוב שלנו התחיל לעבוד במשטרה הגרמנית כמתורגמן; הוא הביא לנו עיתונים וחוברות מגרמניה המלאים בקריקטורות זוועתיות נגד היהודים. בחוברות אלו הייתה הסתה חמורה שהתבססה על "הוכחות" בדבר אפסותם וטפילותם של היהודים. מסקנות הכותבים היו כי צריך להשמיד את הגזע היהודי המושחת. ראוי לציין כי חומר תעמולה זוועתי כזה קיבלנו גם ממכרים פולנים שעבדו בשירות הגרמנים.

באותה התקופה עבדתי באזור הרכבת, במרחק של שלושה קילומטרים מהעיירה. לא שעיתי לקריאות המשטרה הגרמנית לאסוף את היהודים, ומעולם לא ענדתי טלאי צהוב. בדרך כלל נשארתי ללון בַּמָקום המלא גזרי עצים וקרשים, ולא חזרתי לעיירה. ניסיתי להניא אחרים מלציית לפקודת הגרמנים, כי הבנתי את הסוֹפִיוּת שב"אקציות" כאלה. יחד עם חברי אליעזר סנדיוק צפיתי מגג של בניין באזור הלא יהודי איך מובילים יהודים אל מחוץ לקאמין-ק לכיוון בית הקברות. תקופה קצרה אחר כך נהרגו שם כל בני משפחתי.

הבַנו כי חייבים לברוח. מכרתי שעון יד יקר ערך על מנת להצטייד באקדח; בגלל מידותיו המינימליות של האקדח כיניתי אותו "קוטל כינים" ("וושובויקה"). בכל זאת, כשה"כלי" בכיסי הרגשתי את עצמי בטוח, חזק ונכון לכל פורענות שתבוא. חשבתי כי זו פצצה אטומית – אני הורג גרמני, ואחר כך יורה בעצמי כדי לא להיכנע. בלוביישוב הייתי עם חבר שלי, הרופא ליפא אבינוביצקי ; הוא סיים את לימודי הרפואה שלו בעיר לבוב, התמחה שם כרופא עור ומין ואחר כך חזר לגלושא רבתא. ביקשתי מליפא אבינוביצקי לבוא אִתי, אך הוא נשאר בקאמין-ק כי חשב שיוכל לשרוד בגלל מקצועו.

מסיבות שונות נפרדו דרכינו, ואני המשכתי הלאה לבדי. פניי היו מועדות לביתו של שומר היערות, מלייבסקי; לפני בוא הגרמנים הוא היה מפקח בתי הספר בלוביישוב. עקב אהדתו למשטר הקומוניסטי נאלץ לעזוב את העיירה ולברוח לעומק היער. בזמנו היינו ידידים טובים וקרובים, והיינו נפגשים כמעט מדי יום. מלייבסקי שמח מאוד לבואי. הוא הוציא מתוך מחבוא רובה ישן בלי בריח, התקין בריח מעץ, צבע אותו ונתן לי את הרובה בתקווה שזה יעזור לי בהישרדות. ואכן כך היה; הודות לרובה זה לא סירב אף איכר בסביבה לתת לי אוכל ומשקה. מאותו הרגע ואילך היו לי גם רובה וגם "וושובויקה".

באחד הימים מלייבסקי הפגיש אותנו (בינתיים נוספו עוד כמה ניצולים מקאמין-ק) עם חיילים רוסים שברחו מהשבי הגרמני והגיעו ליער. ביניהם היה איש חיל הים הרוסי; הלה היה בעל הדרגה הגבוהה ביותר, ובאופן טבעי הוא נעשה למפקדנו. התיידדתי אִתו מאוד, כי הוא העריך את נכונותי ואומץ לבי ליזום פעולות לחימה נגד הגרמנים ולהשתמש ברימוני-יד (התאמנתי בהם רבות בזמן השירות בצבא הפולני). הצלחנו להחרים מהאיכרים בסביבה כמה רימונים שהחיילים הרוסים נטשו, וגם כמה רובים תקינים קצוצי קנה. נערכנו לפעולות.

הניסיונות הראשונים לפעולה הצליחו. התנפלנו על קבוצות קטנות של גרמנים - חיילים ושוטרים. אנחנו היינו חיל המודיעין; אנשי קשר שלנו הודיעו לנו היכן נמצא חיל המצב (גרניזון) הגרמני, ואנו העברנו הלאה את הידיעות האלה. נודע לנו כי אנשים מחיל המצב יצאו לכיוון מסוים כדי לאסוף תרנגולות וביצים. היו אלו הלנדווירשאפט, אלה שעסקו באספקת מזון. לאחר שנודע לנו הדבר, התנפלנו עליהם. בחורף היינו לבושים סדינים לבנים, השארנו פתחים לעיניים ושכבנו בשלג מתחת לשיח או לעץ. הגרמנים התקרבו אלינו יותר, והמפקד שלנו נתן הוראה: "אוגון!" ("אש!"). הייתה זו אשמורת הבוקר בעת שהגיעו הגרמנים מכורבלים במזחלותיהם. פתחנו באש, וזהו ממש נס שהצלחנו בנשק שלנו לפגוע בהם ולחסלם. התחלנו לירות ורבים מהם נהרגו. יכולנו כעת להצטייד בנשק, אוכל, בגדים, גרביים ועיתונים. בעיתונים עטפנו את הרגליים הקפואות. באותו הבוקר הצטיידתי בבגדים עליונים, בתחתונים, בגרביים ובעיקר בנשק. התחלנו להרגיש כיחידה קרבית.

ה"נשק" שלנו עשה רעש אדיר, ובסביבה פשטה השמועה כי ביערות שורצים המוני פרטיזנים צמאי דם. מעתה ואילך הגרמנים פחדו להתקרב ליער. גם האיכרים פחדו, אבל מצד שני שמחו על שהגרמנים לא יעזו לבוא לבתיהם כדי לגזול מהם את תוצרתם. מפקד היחידה שלנו התחיל לכנות אותי "ונקה גרוּזין", כי דמיתי בעיניו לגרוזיני בגלל שערי השחור והשפם שהיה לי. עם כינוי זה חייתי עד לסוף התקופה ביער. רבים מחבריי לנשק לא האמינו כלל כי אני יהודי; לא התאמתי לדימוי שהיה להם על יהודים. הם סברו כי לפחות אחד הסבים שלי היה נוצרי.

בינתיים נוצר קשר רדיו עם מוסקבה, והרוסים התחילו לארגן מרד של העורף. אלינו הצניחו שני אנשים: האחד איש רדיו, והשני מומחה למודיעין ושמו בונדרנקו; הלה היה לפני המלחמה מפקד הבולשת במינסק. הוא נשלח אלינו כדי לארגן מחלקה מיוחדת ולחזק את המודיעין המתפתח שלנו. אני צורפתי למחלקה זו מיד עם הקמתה. המחלקה המיוחדת שלנו שירתה את כל שלוש היחידות הפרטיזניות באזור שהיו שייכות לבריגדה על-שם מולוטוב. אחר כך הייתי במסגרת הפרטיזנים במחלקה מיוחדת לביטחון פנים. לא גרתי עם כולם. גרנו לחוד, מחוץ לכפר. חיפשנו מרגלים ומצאנו אותם. הגרמנים שלחו אוקראינים לפרטיזנים כדי שיתגייסו אלינו ויודיעו להם מה מתרחש; אנחנו גייסנו אוקראינים, ואלה ריגלו אצל הגרמנים באותו האופן. מצאתי מישהו כזה בדרוהיצין, על התעלה שבין ברסט לפינסק.

בדרוהיצין היה בית-ספר לקצינים גרמנים, והיו שם אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים. היה שם מתורגמן אוקראיני, בן של כומר פרבוסלבי; בזמנו למדתי אִתו אספרנטו, והיינו מיודדים עוד מלפני המלחמה. הוא היה המזכיר של בית הספר לקצינים. ידעתי כי הוא אדם אינטליגנטי, מתון בדעותיו והגון. החלטתי להיפגש אִתו ולדלות ממנו ידיעות על תנועת הגרמנים ועוזריהם באזור. באמצעות המעקב של מודיענו מצאנו אותו בבית חברתו מחוץ למחנה. הפגישה בינינו הייתה לבבית, אם כי לוותה בחששות משני הצדדים. בסוף לא עזרו כל ניסיונות השכנוע שלי, ומפקדי בונדרנקו שהשתתף במפגשים נאלץ לאיים על חייו באם לא ישתף פעולה אִתי. במשך הזמן הוא דיווח מרצון על תנועות החיילים והקצינים בבית הספר שעבד בו.

לפי המידע שקיבלנו מידידנו זה, במוצאי שבת אמור היה להתקיים נשף במשרדי הסכר של תעלת בוג-דנייפר. זה היה במאי 1943. הפתענו אותם בעת שהיו שתויים, כבלנו את כולם בחבלים והוצאנו אותם ליער הסמוך מחוץ למחנה. לאחר שנחקרו הם הופשטו, נצטוו לחפור בורות לעצמם ואז נדקרו בכידונים. אם לא הייתי שתוי, לא הייתי מסוגל להשתתף בטבח הזה.

באחד מסיוריי ביער פגשתי קבוצת צוענים, וביניהם הייתה בחורה יהודיה שאימצו. היא ברחה ליער והצטרפה לפרטיזנים. מפקד הפלוגה ניסה לאנוס אותה בכוח, והיא החליטה לברוח מהמחנה. היא מצאה מקלט אצל הצוענים. הצוענים גם הצילו ילדה מוורשה (ושמה מַרוּסיה) שברחה אל דודה ביאנוב שבאזורנו; לאחר שהגרמנים הגיעו גם לשם, ברחה שוב ליער והסתובבה רעבה וקפואה. הצוענים מסרו אותה לגדוד שלנו. בשל יופייה היו לה מחזרים רבים. מאוחר יותר היא הייתה חברתו של צנחן רוסי, איש הרדיו אצלנו (לפני מספר שנים זיהתה את קולי ביושבי בחוף ים המלח, ושאלה אם אני הוא "ונקה גרוזין". אני לא הכרתיה כלל. נפגשתי עִמה כמה פעמים. היא חיה כעת בקרית אונו).

השכלתי התיכונית וידיעת השפות אפשרו לי לסייע בכתיבת כרוזים ועלונים בפולנית ובגרמנית. את הכרוזים הפצנו בכפרים - גם כדי ליידע את הכפריים כי המלחמה מתקרבת לסופה, וגם כדי לפגוע ברוח הלחימה בקרב הגרמנים ועוזריהם.

במשך השנים השתתפתי בהרבה פעולות סיור ומודיעין. באחד הימים גילתה המחלקה שלנו תנועת מחתרת של אוקראינים ורוסים (בפיקודו של גנרל ולאסוב ), לרבות כאלה שהסתננו לשורותינו. הצלחנו להשחיל לתוכם מודיעים שלנו, אנשים הידועים כשונאי הסובייטים ואוהדי הגרמנים; במבצע מבריק ומהיר של מפקדנו נתפסו כולם, נחקרו, הודו ונורו. אחד מהם היה מכר טוב שלי, בחור רוסי. הוא ניהל פרשת אהבים עם בחורה יהודיה, ובעת שהעמידו אותו לפני כיתת יורים – היא העזה לבקש רחמים עליו, ולצערי נורתה גם היא.

רשמיו של פרטיזן

היינו בדרך חזרה לאחר שליחות מיוחדת בכפר פריביטובקה שליד סארני. בשליחות זו הוטל עלינו להתקשר עם מפקד הפרטיזנים המהולל, פיודורוב הרובנאי, ולמסור לו הודעות ממפקד הבריגדה שלנו על-שם מולוטוב וממפקדנו הישיר. לאחר שחברִי ואני עברנו בשלום את כל התלאות והסכנות הכרוכות ברכיבה כה ארוכה ומייגעת, הגענו סוף-סוף לשטח "שלנו" בין פינסק ליאנוב; לדעתנו, שם צריך היה להימצא אחד הגדודים (אוטריאד בלעז) של הבריגדה.

חברי לדרך היה מבני המקום. הוא נפרד ממני, ואילו אני המשכתי לרכב בנחת בתוך היער. דממה ושלווה עמוקה שררו בכול. לפתע קלטה אוזני רעש וקולות של אנשים. ירדתי מסוסתי הלבנה והצמדתי את אוזני אל הקרקע. נדהמתי, כי נדמה היה לי ששמעתי שיחה מקוטעת באידיש. ושמא בגרמנית? דרוך ונפעם התחלתי צועד בכיוון הקולות, מושכות הסוסה בידי. לפתע השתרר שוב שקט מוחלט, ונשמעו רק ציוץ הציפורים מעל לצמרות העצים ושעטת סוסתי. התייאשתי ועליתי על האוכף. לאחר שעה קלה נעצרה הסוסה, נחיריה התרחבו ופרסותיה בטשו באדמה - סימן מובהק לאי שקט. הפעם דרכתי את נשקי, ומבלי לרדת מהאוכף התחלתי לבלוש מסביב אחר כל תנועה חשודה.

ושוב קלטה אוזני שיחה. הפעם ירדתי במהירות מהסוסה, קשרתי אותה לעץ, ולפי כל כללי הזהירות הפרטיזנית התחלתי להתקרב לעבר הקולות. ואכן, במרחק קטן ממני ראיתי שלושה-ארבעה גברים; לבושם היה בלוי ודל, והם שוחחו ביניהם - ובאידיש. חזרתי בשקט לסוסתי, וברכיבה מזורזת התקרבתי אליהם.

נרגש ונפעם סיפרתי להם על עיירתנו, על הקורות אותי ועל כך שיש עוד בחורים יהודים בין הפרטיזנים. כן שאלתים על תנאי קיומם. הם השיבו לי כי איכרי הסביבה עוזרים להם בלחם ובלבוש, ולפעמים תומך בהם גדוד הפרטיזנים הסמוך להם. בתמורה הם עושים בשבילם כל מיני עבודות. ברם, דווקא מהפרטיזנים פחדם גדול ויש סיבה לכך; נמצא ביניהם צעיר שנדקר על ידי פרטיזן רוסי ושמו מוסטפה (אגב, חבר לנשק שלי) ורק בנס ניצל.

ומעשה שהיה כך היה: מוסטפה וחברו סאשה (מאוחר יותר הוא נהרג בשגגה) סיירו ביער ונתקלו לפתע בקבוצה של 11 או 13 יהודים מפינסק ומיאנוב. לפי מה שסופר לי ועודני זוכר, דרש מהם מוסטפה - ספק ברצינות, ספק בהלצה - להצטרף לפרטיזנים ולנקום את הדם השפוך של הוריהם ואחיהם. לשמע תשובתם כי ברצון היו מצטרפים אולם אין מקבלים יהודים בלי נשק, חרה אפו של הרוצח והוא אמר: "וכי בזהב אינכם יכולים לרכוש נשק? - הבה נראה אם יש לכם זהב." אמר ועשה. שלף את כידונו, ויחד עם חברו ערכו חיפוש ומצאו כל מיני מטבעות ותכשיטי זהב על גופם של המסכנים הרועדים מפחד. יצרם של השניים התלקח, וברוב זעמם החלו דוקרים את קרבנותיהם אחד אחד. הם המשיכו בכך עד שהנדקרים לא גילו סימני חיים. רק הבחור הנ"ל ניצל ממוות, כי נדקר בסמוך ללב - בנס הוא הגיע למחנה (לפני כמה שנים ראיתיו על שפת ימה של קרית חיים, והוא הראה לי את הצלקת).

נדהמתי לשמע הסיפור המזעזע ולא היה מענה בפי, וזאת כי הרוצח היה חברי לשעבר ומן המעולים שבלוחמים הפרטיזנים. לאחר שעה קלה נפרדתי מאחיי המסכנים, הנרדפים והמעונים. במשך כל זמן רכיבתי בדרך חזרה למטה, דמעות כאב ובושה ירדו על פניי באין מעצור.

בזכות קדיש דרבנן

קיבלתי פקודה לצאת לסיור עם חבר מבני המקום; היה עלינו להביא ידיעות על תנועת הגדוד ההונגרי שנמצא תחת פיקוד גרמני וחנה בקרבת דרוהיצין. באנו לשטח האויב, והוא היה חשוף וסמוך לעיר. דרכנו את נשקנו, סטינו מדרך המלך ורכבנו בשבילים ובשדות התבואה הסמוכים לכפרים. דממה שררה בכול, ורק נביחת כלבים מרוחקת הגיעה לאוזנינו.

במרחק של כעשרה קילומטרים מדרוהיצין נמצא כפר. לא היה בו אלא רחוב ראשי אחד וחצרות איכרים משני צִדיו. נענו בדממה גמורה. החלטנו לסור לביתו של "המודיע" שלנו כדי לקבל ממנו ידיעות וכן למסור לו הוראות. השעה הייתה שעת בין הערביים. מסביב שרר שקט, ומבלי לחכות לרדת החשכה נכנסנו רכובים הישר לתוך הרחוב הראשי. לפתע נחרדנו.

לאורך כל הרחוב היו שרועים חיילים הונגרים ורוביהם לידם. במרחק פסיעות מעטות מאִתָנו עמדה מכונת ירייה מבריקה - סרט כדורים בתוכה, מוכנה לפעולה. לידה שכב המפעיל. מאחוריו, על ספסל סמוך לבית, ישבו קצינים; ביניהם בלט אחד במדים גרמניים וכתפיות מוזהבות נוצצות. גם הם, כנראה, נדהמו והופתעו למראה שני רוכבים מזוינים.

אולם חיש מהר התאוששנו, משכנו את המושכות לאחור ובכל כוחותינו התחלנו דוהרים בחזרה כשאנו שוכבים על הסוסים. ברם, גם האויב התאושש; בתוך שניות ספורות פתחו החיילים במטר יריות עלינו מכל סוגי הנשק, ובעיקר ממכונות הירייה. הכדורים זמזמו לידנו ומעלינו. הפניתי את ראשי לאחור בזהירות, וראיתי כי חיילים אחדים החלו לרדוף אחרינו ברכיבה על סוסים. בִּן רגע החלטתי להרתיעם לבל יתקרבו יותר מדי; סובבתי לאחור את ה"סטן" ויריתי כמה צרורות ארוכים. לרוע המזל חל מעצור בכלי. בייאושי התחלתי לוחש פסוקי קדיש דרבנן בהטעמה ובדבקות. רעיון חלף במוחי: לו לפחות אספיק לסיימו עד שאפָּגע מכדור. מן הנמנע היה שלא להיפגע מאש תופת כזאת. גם חברי, קומוניסט ותיק ואתיאיסט מושבע, מלמל חרש תפילה. למרבית הפליאה שנינו יצאנו בשלום וללא כל פגיעה ושריטה, ורק סוסו של חברי נפגע קל ברגלו. מאז מאמין אני כי לכל כדור יש כתובת. ואולי ניצלנו בזכות הקדיש דרבנן - מי יודע?

מנשה פרצ'יק

ביום שישי אחד נודע לנו כי משפחתנו צפויה להישלח בקרוב לסיביר, ואִמי התחילה לאפות צנימים לדרך. אולם ביום ראשון תקפה גרמניה את ברית-המועצות והגרמנים התחילו להפציץ את העיירה קאמין-ק. הגרמנים נכנסו לעיירה יחד עם הגויים האוקראינים. אנחנו התחבאנו בבית. הגרמנים הרגו שלושה גויים קומוניסטים ליד ביתנו, והכתם של הדם נשאר על קיר הבית ולא ירד. אנחנו ישבנו בעליית הגג, שמענו יריות ולא יצאנו. נבחר ועד יהודי והוא היודנראט.

כל אחד בעיירה קיבל עבודה. אני עבדתי בסבלות ברכבת והעמסתי קרונות תבואה. האחים שלי, אבי ואִמי עבדו בבניין. אחותי נשארה בבית. בעת שרוכזו היהודים בגטו נאלצנו לעזוב את בית הסבא, כי הבית היה מחוץ לגטו. עברנו לבית אחר בתוך הגטו, בית שהצפיפות בו היתה גדולה ועשרה אנשים הצטופפו בחדר. חלק גדול מהרכוש שלנו עדיין נשאר אצלנו.

הגרמנים החליטו לבצע את ה"אקציה" הראשונה בגטו. היהודים הבינו כי הגרמנים יהרגו אותם ורצו לברוח ליער. לקחו אותנו למקום מסוים מחוץ לעיר, ושם הקיפו אותנו האוקראינים. הגרמנים חילקו רשיונות שאפשרו לנושא אותם להישאר בחיים. 600 אנשים קיבלו את הרשיונות האלה.קיבלתי את הרישיון ביחד עם אבי, אִמי ושני אחיי; אולם אחותי, סבי וסבתי לא קיבלו אותם. הורו להם להתפשט. סבי מצד אבי, יהודי בן 75, לקח אִתו שני נכדים והלך אִתם למוות. הגרמנים הורו ל-600 האנשים שנותרו בחיים לחזור לגטו. חזרנו לגטו ולעבודה, אך התחלנו לחשוב אחרת. הלכתי עם דודי מצד אבי לכפר כדי להשיג נשק. הלכנו לאורך שפת הנהר. לפתע שמעתי רעש, ושנינו שכבנו על האדמה. שמעתי אנשים שדיברו באידיש. לפתע ראיתי את שרה ביבר (בהמשך היא הצטרפה לפרטיזנים), את החבר שלה וזוג נוסף – יוסל'ה סגל והינדה . שני הגברים כבר הצטרפו לפרטיזנים, והם באו לעיירה כדי לקחת את החברות שלהם.

אני המשכתי בדרכי לכפר. הגויים הבטיחו, אך לא קיימו את הבטחתם ולא נתנו לנו נשק. חזרנו לגטו. פתאום נודע לנו כי הגרמנים עמדו לרצוח את כל מי שנותר בחיים ולחסל את הגטו לחלוטין. אִמי לקחה כד אוכל ורצה אל אבי. הם לא חזרו עוד לגטו.

עבדתי אז ליד הרכבת; חזרתי לבית, והם כבר לא היו שם. ברחתי מהגטו לשדות, ושם פגשתי את שמאי גולדשטיין עם אביו, אִמו ואחיו. אחותו נשארה בגטו. האחות הייתה ראש קבוצת עבודה במקצוע. אני ברחתי יחד עם משפחת גולדשטיין לביתו של גוי "סובּוֹטניק " בכפר רַקוב-לֶס. הגוי הכניס אותם לביתו, ואני נשארתי בחוץ. התגנבתי לביתו דרך הגג, והייתי אִתם במשך שבוע. הגוי לא ידע שאני נמצא שם. אחר כך הגיע הסבא של החבר שלי. הוא סבל משיעול קשה וחשש כי כך יתגלה מקום המחבוא; לכן הוא יצא החוצה, והגרמנים רצחו אותו.

החלטתי ללכת למשפחה בכפר דוביצק שאבי נתן להם חלק מרכושו. הלכתי בלילה ודפקתי על הדלת. היו להם כלבים רבים, אבל אני החזקתי בידי מקל גדול. אשתו של הגוי יצאה מהבית והכניסה אותי לרפת. היא סיפרה לי כי משפחת קלורמן - אבא, אימא, שלושה ילדים וגיסה עם ילד - נרצחה בידי הגרמנים ונקברה בקרבת מקום, היכן שהיה מעבר . לאחר ששמעתי כי רצחו אותם, יצאתי מהרפת וברחתי ליער. בבוקר חיפשו אותי בני המשפחה ולא מצאו אותי. בערבו של אותו יום החלטתי ללכת למשפחה פולנית, משפחה שהתחבאתי אצלה פעם עם אבי. בעל הבית היה מזכיר במושבה, ואבא בנה להם בית; לאחר הכיבוש הגרמני גם נתן להם פרה ורכוש. התגנבתי לרפת והתחבאתי. בבוקר באה האישה לחלוב את הפרה. דיברתי אִתה. היא רצתה שאלך, ואני איימתי כי אלשין שהחביאה אותי במשך שבועיים. היא סיפרה לי שדוֹדי ברוך נרצח.

עזבתי את המקום וחזרתי לרַקוב-לֶס. הייתי גמיש, ולכן הצלחתי להיכנס דרך פתח קטן מאוד בגג. אמרתי לאנשים במחבוא שאני רוצה ללכת לפרטיזנים. אבי ואִמי נמצאו בכפר פודבורוצ'ה אצל ידידים, ורציתי ללכת אליהם. נחתי שם יומיים, ואחר כך הלכתי ברגל ביער. רדפו אחריי ולא הצליחו להשיג אותי. לאחר שנעלמו הרודפים שכבתי לנוח; הנחתי את המקל בכיוון שאני אמור ללכת אליו. לא היה לי מה לאכול, וליקקתי את השלג מעלי העצים. הגעתי לכפר ופגשתי את הגוי. הוא אמר לי שהוריי היו במקום ועזבו, אך ייתכן כי אבא יבוא ביום שישי. הם הציעו לי להישאר אצלם. נשארתי ברפת, והם דאגו לי בצורה לא רגילה. קיבלתי מהם חולצה חדשה. הייתה להם בת בגילי, והיא שמרה עליי. הגוי הביא לי סידור כדי שאוכל להתפלל. הוא פחד פן אשאר במקום, אבל אשתו "משכה" עוד כמה ימים. בינתיים אבי הגיע בעגלה יחד עם פולני ועם בת-עירי פייגל; היא התחבאה אצל גוי וברחה יחד עם ההורים שלי. היא הייתה בטוחה שמצב אִמה טוב, אבל לי נודע מהפולנים כי אִמה נרצחה.

הם לקחו אותי ליער. הפרטיזנים כבר רצחו הרבה יהודים, והשאר ברחו. ביער נמצאתי עם אִמי, אבי, אֶחָיי וכמה אנשים נוספים. הם ישבו ליד האש והתחממו. השמחה הייתה גדולה על שנשארתי בחיים ובאתי אליהם. התברר לי כי בעת הבריחה מהגטו אבא השיג רובה פולני. היו גם מי שרצו להרוג את אבא ולקחת ממנו את הרובה, אך התחרטו ברגע האחרון. הדבר נודע לי ממי שרצה להרוג אותו. מי שהיה לו אקדח באותם ימים - אפילו בלי כדורים - היה מלך.

בַּמָקום הייתה מושבה פולנית. אבא פגש שם במקרה משפחה של שבעה יהודים והביא אותם ליער. הם החליטו לבנות מחפורת (זמליאנקה) ולעבור שם את החורף. במחנה נאספו אנשים בפיקודו של משה קופרשמידט. הפרטיזנים הרוסים התקיפו את המחנה ורצחו את המפקדים; ביניהם היו סטריר ואנשים נוספים. השאר ברחו לכל עבר. ההורים שלי ברחו לכיוון אחר. כמה אנשים התאספו והתחילו לבנות שוב מחפורת. לא היינו בה זמן רב.

אחי הגדול ושני חברים, יוסל'ה סגל ויצחק פלדמן, החליטו לצאת לפעולה ביום האחרון של חנוכה. לאיציק היה אקדח, ליוסל'ה רימון ולאחי היה רובה. הם הלכו עם עוד מישהו, בן כפר. הם נכנסו לבית ודרשו אוכל. בבית הזה היו שבויים רוסים שברחו מהגרמנים, והם התנפלו עליהם. יוסל'ה זרק את הרימון והוא לא התפוצץ. איציק החזיק אקדח ללא כדורים. אחי ניסה לירות, אך אף כדור לא נורה. כולם נהרגו. בן הכפר הצליח לברוח ובא להגיד לנו כי כולם נרצחו.

שבוע אחר כך התקיפו הפרטיזנים הרוסים את הבונקר שלנו וחיפשו אחר נשק. אִתָנו נמצא בן הכפר שברח עם אשתו. רכושו נשאר בידי הגויים של הכפר, והם רצו להיפטר ממנו. הרוסים רצחו אותם, את זלדה, את שויחט ועוד בחור אחד. כולנו ברחנו. הורידו לי את המגפיים ואת המכנסיים, ונשארתי כך על השלג. אחרי שהם עזבו, חזרתי לבונקר. הורדתי מכנסיים מאחד המתים ולבשתי אותם. נעלתי גם את הנעליים שלו. התחלתי לחפש ביער את ההורים שלי ואת האח הקטן. את כל הגופות הכנסתי לבונקר כדי שהחיות לא יאכלו אותן. ישנתי עם המתים במשך יומיים.

אחר כך החלטנו לעזוב את היער וללכת ליער אחר. בינינו הייתה בחורה אחת והדוד שלה מהכפר וולקה-ש. הם פגשו גוי מהכפר ולקחו אותנו ליער אחר. היינו ביחד כעשרים איש. הלכנו לבית של שומר יערות, לקחנו את הקרשים ושוב בנינו בונקר. בנינו גם תנור לאפייה. בינינו היה אחד שהיה בנאי. הלכנו מדי פעם כעשרה קילומטרים עד לכפר פולני, ואבא קנה אצלם אוכל בדולרים. גם בְּמָקום זה לא יכולנו להישאר זמן רב. פתאום הופיע גוי ליד הבונקר. בת הכפר אמרה לנו לברוח. ברחנו, ולמחרת הגיעו לשם גרמנים וזרקו רימונים לתוך הבונקר. אנחנו היינו כבר בכפר אחר. ראינו כביסה תלויה על חבלים, הורדנו את הבגדים ולבשנו אותם, כי לא היה מה ללבוש.

נכנסנו למחסן של פולנים מבלי לקבל רשות. ראינו שבמקום יש תפוחי אדמה. בדרך כלל הם מטמינים את תפוחי האדמה באדמה הקפואה בחורף. אכלנו מתפוחי האדמה. בבוקר בא בעל הבית והתחיל להכות ולקלל. הוא נרגע, ואנחנו הלכנו למקום אחר. אבי הלך לפולני שהכיר אותו. הוא לקח אותו למקום שהיו בו כמה משפחות בבונקרים. שם היו שתי מושבות של פולנים שהוקמו בימי השלטון הפולני. בּאנאך היה האדם העשיר ביותר בכפר, ואבא קנה אצלו מזון.

בנינו את הבונקר. שוב תקפו אותנו הפרטיזנים ורצחו שלושה או ארבעה אנשים. שוב ברחנו ואחר כך חזרנו לשם. ב-1943 הגיעו צנחנים מרוסיה, ורצח היהודים על ידי פרטיזנים רוסים פסק. ביניהם היה בחור יהודי, מפקד בנקו"ד. דיווחו לו על מה שעשו לנו הפרטיזנים הפולנים, והם פחדו ממנו פחד מוות. אחר כך יכולנו להסתובב בכפר בחופש גמור. בנינו בונקר בחצר וגרנו בו. כל אנשי הקבוצה (וביניהם אני) חלו בטיפוס. לא היה כל טיפול, ומי שנשאר בחיים במשך שבועיים שרד. אישה אחת ושמה בריינדל וייסמן מתה מן המחלה. היא השאירה אחריה בעל ושני בנים, ואני קברתי אותה.

אבי ז"ל החליט ללכת לפודבורוצ'ה כדי להשיג אוכל. הוא הלך עם מישהו שהיה ברשותו נשק. הם הגיעו לשם, ואז התנפלו ה"בנדרובצים" על הבית של הפולנים. אבי היה חלש אחרי מחלת הטיפוס, והוא לא הצליח לברוח. ה"בנדרובצים" התנפלו על הבית והרגו את אבי ואת הפולנים שהיו בבית.

מן המשפחה נשארו בחיים אִמי, אחי ואני. גרנו בכפר נוויר, יכולנו להסתובב באופן חופשי והתחלנו לעבוד אצל הגויים ולקבל אוכל. הגרמנים התקיפו את העיירות ופצעו כמה גויים, ואנחנו יצאנו בשלום. עברנו ליער אחר ושוב בנינו בונקר. היו שם יותר פרטיזנים יהודים.

הרוסים החליטו לחסל משפחות מעורבות של פולנים וגרמנים עם הילדים. הרוסים לקחו את המשפחות המעורבות, ולפעמים היו אלה כבר בני הדור השני. הפחד נפל על הפולנים, והם לא נגעו יותר ביהודים. אחר כך החזית התחילה להתקרב אלינו. פקדו עלינו להתרחק מהחזית, כמו שאר הפרטיזנים. הלכנו לכפר גלושא. הרוסים באו לשם וגייסו אותי ואת אחי להובלת פרות לרפלובקה בשביל הצבא האדום. הבאנו את הפרות למקום, ואחר כך שחררו אותנו והלכנו לישון. בלילה הרוסים תפסו אותי, את אחי ובני עירי ולקחו אותנו לצבא האדום. באמצע הנסיעה, אני ואחי קפצנו מהרכבת. אחר כך תפסו אותנו שוב וגייסו אותנו.

היינו צריכים להגיע ליחידה שנמצאה בוולוגדה, אלף קילומטרים מצפון למוסקבה. בדרך הכניסו אותנו למקום שנמצא ליד חרקוב. רחצו אותנו בבית-מרחץ, גילחו אותנו, ריססו נגד כִּנים. התלבשנו ולקחו אותנו למוסקבה. במוסקבה עלינו על הרכבת, ולקחו אותנו לוולוגדה. עברנו בדיקות רפואיות, וכל אחד נשלח ליחידה מסוימת. שנינו נשלחנו לחיל הרגלים. היינו ביחד באותה הפלוגה. פתאום קרא לי רב-סרן להתייצב בפניו ואמר לי : "אני שולח אותך לארכנגלסק. אתה מגוייס לפלוגת נקו"ד. תהיה בין הגויים מהסביבה שלך, ותפקידך הוא לדווח לנו על כל מה שייוודע לך." בסך הכול היינו שם ארבעה יהודים. שלחו אותנו למחנות עבודה ובהם מנסרות לעצים באזור הים הלבן. הגזעים נוסרו והעץ המעובד נשלח לארצות-הברית. היה גם מישהו שידע עברית ואידיש ועקב אחריי. הוא עזב אחרי כמה שבועות.

נתנו לי מעט מדי כסף כדי לקנות מזון, ואני גנבתי מהגויים את מזונם. החלטתי לברוח משם. הלכתי לעיר ביום שלא עבדתי בו והחלטתי לפגוש את מזכיר המפלגה בארכנגלסק, כי מישהו אמר לי שהוא יהודי. שמו היה ינקו בוביץ', ואני ביקשתי ממנו לשלוח אותי לעבוד במקום אחר כי הייתי רעב ללחם. מצאתי חן בעיניו והוא נענה לבקשתי, אך המפקד שלי לא רצה לשחרר אותי. חזרתי עם כמה מחבריי למזכיר המפלגה. הצגנו את עצמנו כפולנים השואפים לחזור לביתם. הוא הבטיח כי יודיע לנו את תשובתו, אך לא שמענו ממנו דבר.

רצינו להגיע למורמנסק ומשם לברוח לארצות-הברית, אך לא הצלחתי. בשוק בארכנגלסק פגשתי יהודים שהיו שחקנים בתיאטרון. אמרתי להם כי אנחנו רעבים ללחם, ואנחנו מבקשים מהם להשיג לנו דרכונים (פספורטים). הם הבטיחו שנוכל לחזור אִתם לאודסה, אך לא הצליחו בכך והחזירו לנו את הכסף שנָתַנו להם לצורך זה.

נודע לי כי בארכנגלסק נמצאה משלחת של פולנים ששוחררו, וניתנה להם האפשרות לחזור לפולין. הלכתי אליהם ופגשתי פולנים מהעיר שלי. הם הכירו אותי והציעו לי לנסוע איתם. אחר כך נודע לי שאחי הצעיר נמצא בארכנגלסק; הוא הגיע לחקירה, ואחר כך הרוסים הרגו אותו. הייתי כבר נפוח מרעב. לא הצלחתי להיחלץ משם, ולכן "דאגתי" להיפצע בידי. שחררו אותי כדי שאלך למרפאה. הייתה שם רופאה יהודיה, סרן בצבא האדום. לפני שהגעתי אליה הלכתי לקצין גיוס. אמרתי לו: "אני אברח מפה, אני רוצה לחזור." הקצין אמר: "...ילד, מפה לא בורחים."

קיבלתי חופשה לשלושה ימים ואז יכולתי לברוח. הלכתי לרכבת. בדרך משם ישבה לידי צועניה, והיא ביקשה לחזות את עתידי. היא אמרה: "אתה לא מקומי, אתה נוסע בדרך ארוכה מאוד, יהיו לך בעיות רבות שתתגבר עליהן, תסבול ייסורים, יעצרו אותך אבל תצא לחופשי." כל מה שהיא אמרה לי אכן קרה. באתי לרכבת, קניתי כרטיסים. שוב חיפשו אחריי. אמרתי שאני נוסע ליחידה שלי בוולוגדה. בוולוגדה ירדתי מהרכבת כדי להסיח את דעתם של אלו שחיפשו אחריי, ואחר כך חזרתי אליה שוב. הרכבת נסעה למוסקבה, ובדרך התחברתי לאנשי עולם תחתון. נאלצתי לגנוב ממישהו את הלחם כדי לאכול. חבריי החדשים אמרו שאני טטארי ולא יהודי. התחבאתי ברכבת, במקום שנמצאים בו הגלגלים הרזרביים. בדרך מצאו אותי וכלאו אותי בבית סוהר מאולתר על הרכבת. אִתי הייתה שיקסֶע (גויה), והיא העירה אותי: "תברח!" מחקתי את שמי מהספר שהיו רשומים בו שמות הנוסעים וברחתי. מצאתי קרון עם אדנים של פסי רכבת והתחבאתי ביניהם. בדרך פגשתי מישהו מעירי, והוא אמר לי שהרכבת נוסעת לחזית וכי יהרגו אותי אם אתפס. העבירו את חבריי לתחנת המשטרה והשאירו אותי ברכבת. הראיתי למפקד המשטרה את התעודה שלפיה אני רשום בארכנגלסק, והוא אמר לי לברוח מיד.

הרכבת נסעה למינסק דרך גומל ומוגילוב. בדרך הכרתי את השליש היהודי של מפקד הדיוויזיה הליטאית. אמרתי לו שאני נוסע לארץ-ישראל. מינסק הייתה הרוסה לגמרי. פגשתי איש צבא שהסתובב ליד הקרונות וזיהיתי שהוא יהודי. שוחחתי אִתו, והוא יעץ לי לשכב על הגג של הרכבת. כך הגעתי לביאליסטוק. בביאליסטוק עצרה אותי המשטרה, ושוחררתי על ידי יהודים. משם נסעתי לברסט ליטובסק.

קמתי בבוקר וחיפשתי דרך לנסוע לקובֶל. אף אחד לא רצה לקחת אותי, ואני החלטתי לקפוץ על משאית באמצע הנסיעה. למזלי היה במשאית קצין יהודי, לויטננט. הוא ישב ליד הנהג, וכך הגעתי לקובל ומשם לרטנה. ברטנה ירדתי מהמשאית ופגשתי את אִמי. הסברתי לה כי ברחתי, ואסור לה להגיד עליי דבר. אִמי הכירה את המזכירה של מפקד הגיוס, כי היא הייתה בת-עירי. בעזרתה קיבלתי ממפקד הגיוס מסמכים חדשים. עם מסמכים אלו נסענו לרובנה, ושם התחלתי לעבוד. מפקד הפרטיזנים הרוסי הכיר אותי. מוצאו היה מחרקוב, והוא נתן לי עבודה.

חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש)

נהנינו מהשקט עד שהתחילו המלחמות בין הכנופיות השונות: אוקראינים נגד גרמנים, פולנים נגד אוקראינים, בקיצור, כולם נגד כולם. באחד הלילות החלטנו, שעם אור נאפה לחם וכל אחד מאיתנו ילך לדרכו. הזוג שהסתיר אותנו עמד להצטרף לכפר פולני. התכוננו ללכת ליער. ידענו, שמסתתרים בו פרטיזנים.

שעות הבוקר היו בדרך כלל הפחות מסוכנות. עמדנו והכנו לחם. לפתע צעק אחד מילדי המשפחה, ש"הנאציונליסטים" באים. רצתי להתחבא במתבן. היו אלה פרטיזנים, שבאו לאסוף אספקה. פרטיזן אחד סיפר, שהוא מסטובֶחבה. ברגע ששמעתי את קולו, קפצתי ממקום מחבואי. היה זה איציק, הבן של שעייה מסטובחבה, חבר של יהודה דוניץ. נישאתי ליהודה לאחר המלחמה והוא אבי בנותיי, חסיה ושושנה. איציק הבטיח להביא אותי בשלום ליהודה. יהודה השתייך לגדוד של קרוק. בגדוד זה היו כמה עשרות פרטיזנים יהודים.

הייתי לפרטיזנית. כינויי היה צֵלָה.

ליד המחנה של קרוק היה מחנה משפחות, אליו הגעתי. עסקתי באפיית לחם, בבישול ולימדתי את הנשים לסרוג. גנבנו בגדים ישנים מחצרות איכרים, את הסריגים התרנו וסרגנו מחדש לפי צרכינו. הצבא הרוסי הצניח לנו נשק, מזון, תרופות ובגדים חמים.

באביב 1944 הגיעו חדשות שהצבא הרוסי קרוב, וכי אנחנו צריכים לעזוב את המקום.

המקום הראשון, בו עצרנו למנוחה היה העיירה רפאלובקה. בזמן שנחנו שם הגיעה הידיעה, שהגרמנים סוגרים עלינו מארבעה כיוונים. הקרב היה קצר. הבסנו אותם והם נסוגו.

משם פנינו לרובנו והתמקמנו בה. החיים בעיר היו קשים ביותר. הבעייה העיקרית שלנו הייתה שלא היו לנו תעודות. כל מי שנתפס ללא תעודות נשלח לבית הסוהר. ליהודה דוניץ היו קשרים ברובנו. קיבלנו תעודות איתן יכולנו להסתובב ללא חשש.

נסענו לחרקוב, העיר הייתה חרבה. הביאו אותנו למחנה צריפים נטוש ומגודר. הפרידו בין הגברים לנשים. שמענו שהנשים תשלחנה למכרות הפחם בדונבאס. יהודה עזר לי להשיג נירות שאפשרו לי לעלות על כל רכבת צבאית. החיילים חוייבו לעזור לי במזון ובכל מה שאצטרך עד שאגיע הבייתה. כשחזרתי למחנה עם הניירות בידי, תרם כל אחד מעט כסף וכולם מסרו לי פתקים, בהם דרישות שלום.

עליתי על רכבת צבאית, שפניה לכוון העיירה. עצרנו בקורוסטין בשל סופת שלגים. שם ניצלו חיי בנס בזכותה של זקנה, שהזמינה אותי לביתה. בלילה הופגזה התחנה ורוב האנשים שהיו בה נהרגו. בסרנה מצאנו עיר רפאים הרוסה.

התחנה הבאה הייתה רפאלובקה. גם בה הופגזנו וחיי ניצלו בנס.

המשכנו לנסוע. בדרך עצרנו בשלוש תחנות נוספות, אחריהן נגמרו הפסים בקרבת כפר קטן. עוד לפני העצירה כבר הרגשתי רע. כששמענו, שבכפר הקטן יש בית חולים רוסי, העבירה אותי חיילת לשם. התברר שחליתי בטיפוס. שהיתי שם עשרים יום ללא הכרה, כשאני קודחת מחום. כשהתעוררתי, סיפרו לי החולים ששכבו לידי, שבימים האחרונים הרופא כבר לא ניגש אלי. הוא הורה להניח לי למות בשקט. ברגע שראו שאני מגלה סימני חיים, חזרו לטפל בי. גיליתי, שכאשר הייתי חסרת הכרה, גילחו את ראשי.

לאחר שהבראתי, החלטתי לנסות לחזור לקאמין-ק. מצאתי שם מעט יהודים, שהתרכזו בשני בתים. פגשתי ביניהם את שמואל אבא קלורמן, הבן של דוד, חולה בטיפוס, שוכב על מצע של קש על רצפת החדר. החלפתי לו את הקש והשקיתי אותו במים. משם הלכתי לז'מינקובסקי. ידעתי שנמצאים אצלו הבגדים של האחיות של דודתי מלכה. רק אשתו הייתה בבית והיא ביקשה שאמתין עד שיבוא. כשחזר, לא נתן לי ז'מינקובסקי לחזור לעיירה. הוא סיפר לי, שיהודים שבאו לבקש את רכושם, נרצחו על ידי הפולנים. אשתו נתנה לי מבגדיה, האכילה אותי והכינה לי מקום ללון בביתם. למחרת בבוקר הוא ליווה אותי לתחנת הרכבת. שם כבר הייתי מוגנת.

נסעתי לקובל. שם מצאתי את שמואל דוניץ, אח של יהודה וזוגתו גניה. לא נפגשתי איתם מאז שיצאנו מהיער. נשארתי איתם. יום אחד חזרה גניה מן השוק עם יהודה. הרכבת שבה נסע יהודה עצרה כדי להצטייד במזון ובשתייה. הוא ירד מן הרכבת כדי להתאוורר מעט וניגש לשוק הסמוך, שם הוא פגש את גניה. שמוליק נתן ליהודה בגדים אזרחיים ועוד באותו היום נישאו שני האחים. גניה נישאה לשמואל ואני ליהודה. יצאנו מקובל ללובלין שבפולין (1945).

יעקב (אליושה) צביבל

בגטו ובגיא ההריגה

במאי 1942 פורסם צו שלפיו מה-1 ביוני חייבים כל היהודים המתגוררים באזור להתרכז בגטו בקאמין-ק. בזמן ההעברה הופנה משום מה חלק מבני פנייבנו לגטו בעיירה לוביישוב. משפחתנו עברה מפנייבנו לקאמין-ק. מותר היה לנו לקחת עמנו את כל מטלטלינו, אך נאסר עלינו להשתמש בעגלה או ברכב. לכל היותר מותר היה להיעזר בעגלת יד. הזמן שהוקצה להעברה לא הספיק כדי לעבור את המרחק כמה פעמים. העמסנו על עצמנו ככל שיכולנו, אך את רוב תכולת הבית נאלצנו להשאיר מאחורינו.

אחי ישעיהו ואנוכי עבדנו בתחנת הרכבת בהטענת ופריקת סחורות. אִתנו עבדו בחורים צעירים מעיירתנו ומקאמין-ק. ביניהם היו אבא קלורמן, ישעיהו זרוצקי ולייבל סגל. כפריים מהסביבה, וביניהם מכרים משכבר, הביאו למחסנים שבתחנת הרכבת את מכסות היבול שהיה עליהם להפריש לצבא. הם הביאו ראשי צאן, בקר, תבואה, עופות וביצים. מדי פעם הצליחו להוריד משהו מהמכסה ולהחליפו עמנו בבגד או חפץ כלשהו. הייתי פוגש ביניהם את האוקראיני שבמחבוא בביתו הסתתרה אחותנו מאשה, והוא מסר לי פתקים ממנה. הפולנייה שאספה לביתה את פייגה והתינוקת ברכה הייתה מגיעה לפעמים ומוסרת כי שלום להן.

יום אחד הגיע לתחנת הרכבת מכר פולני של אחי ישעיהו מהכפר בורקי המרוחק כשלושים קילומטרים מקאמין-ק. הוא סיפר לנו שבלילות פושטים על הכפרים אנשים חמושים ברובים, מאלה המסתתרים ביערות בסביבה, ותחת איום בנשק שודדים שקי תבואה, ראשי בקר וצאן ופרטי לבוש חם ומגפיים. נדמה היה לו שרובם, אם לא כולם, הנם יהודים. הסיפור הזה הדליק אצלנו ניצוץ של תקווה. האמנם מדובר בפרטיזנים יהודים הפועלים בסביבתנו? הכנסנו בסוד הסיפור כמה מהחבר'ה הצעירים והחלטנו שהדבר הנכון לעשותו הוא להצטייד בנשק, וכשנהיה מוכנים נברח מהגטו ליערות ונצטרף אל הפרטיזנים.

חמישה צעירים ואני ביניהם קיבלו הוראה להעביר עדר צאן מהמכלאות של הצבא שליד מקום עבודתנו בתחנת הרכבת אל העיר קובל, מרחק של 35 קילומטרים. משהתקרבנו לקובל, במרחק של כעשרה קילומטרים מהעיר, הבחנו בחבורת כפריים רצים וצועקים בקולי קולות: "הרגו את כל היהודים! הרגו את היהודים!" עצרנו את העדר בצד הדרך, שניים מאתנו נשארו לשמור עליו, ואני עם עוד חבר רצנו בעקבות חבורת הכפריים. כמאה מטרים מהמקום ראינו המון רב מצטופף סביב בור או תעלה. נדחפנו מעט קדימה ולעינינו התגלה מחזה אימים: תעלה באורך של כחמישים מטרים מכוסה חול טרי, קילוחי דם מבעבעים מתלולית החול וכל השטח החפור כאילו "נושם", עולה ויורד חליפות, כמו חזה ענקי של יצור חי. ברגע שנשתתקו הקולות מסביב נשמעו גם גניחות בוקעות מתוך האדמה. שעות ספורות לפני הגיענו למקום נרצחו שם ונקברו חיים כעשרת אלפים יהודי קובל. חזרנו אבלים ומזועזעים עד עומק נשמותינו הצעירות לגטו בקאמין-ק. סיפרנו לחברינו על המראה המזעזע. השמועה על הטבח פשטה במהירות בגטו, וכולנו חשנו שגם גורלנו נחרץ. אנשי היודנראט ניסו להשקיט את הרוחות ולשכנע את הקהל שגורלנו יהיה שונה מאחרים כי אנחנו נחשבים ל"יהודים פרודוקטיביים", ואם נעבוד קשה ונספק שירותים טובים לגרמנים הם לא יפגעו בנו.

היו שהאמינו לדברי ההרגעה של אנשי היודנראט, אולם מרבית תושבי הגטו ובעיקר הצעירים שביניהם החלו לחפש בקדחתנות דרכי הצלה. בקבוצה שלנו התגבשה החלטה לברוח מהגטו גם בלי נשק בידנו. הסיבה היחידה שעיכבה אותנו, שלושת האחים צביבל, הייתה שאלת המחבוא לאימא ולנכדתה הפעוטה סוניה'לה. אחי שלמה התקשר עם הפולנייה שבביתה מצאה מחסה אחותנו פייגה (במסווה של נוצריה), והציע למסור לידיה את כל מה שנותר לנו כדי שתמצא מקום לאימא ולילדה. היא הסכימה להחביא אותן בעליית הגג עד שיזדמן מחבוא טוב יותר עבורן. היא לא הסכימה לקבל שום תמורה. ידענו היטב שהיא מסכנת את חייה, ואין כל תמורה למעשה האצילי שעשתה.

אחי ישעיהו הצליח להעביר את שתיהן לביתה של הפולנייה, ומרגע זה היינו חופשיים לפעול. לא רצינו להישאר אפילו יום אחד נוסף בגטו. האצנו בחברינו שיזדרזו לסדר את ענייניהם. באותם ימים הצליח ישעיהו לקנות מפולני שהזדמן לתחנת הרכבת אקדח עם מספר כדורים במחסנית. עכשיו כשהיינו גם "חמושים", בוודאי ובוודאי שלא היה כל טעם להתעכב בגטו. הקבוצה שלנו מנתה עשרה: שתי נערות - חיה קוטן ואלה קורזש, ושמונה בחורים – שמואל אבא קלורמן, לייבל סגל, ישעיהו זרוצקי, משה פלוט (פלטיאלי) , קורזש אברהם, שני אחיי שלמה וישעיהו ואנוכי יעקב. קבענו לעצמנו מועד אחרון ליציאה, אך כנראה שהז'נדרמים היו זריזים מאתנו.

ב-9 באוגוסט הודיעו מיחידת הקשר שליד הגביטסקומיסר ליודנראט שכל היהודים העובדים במשמרות לילה, או שנשארים ללון לרגל עבודתם ביחידות שלהם, חייבים לחזור לעת ערב לגטו. מי שיפר את הפקודה ויימצא אחר שעת העוצר מחוץ לגטו יִיָרה במקום. בד בבד עם מסירת הפקודה פשטה שמועה במקומות העבודה שמחוץ לגטו כי פועלי כפייה כפריים חפרו תעלה ענקית בקרבת בית הקברות היהודי, וזו מיועדת ליהודים החיים עדיין בגטו.

אחי שלמה סיפר:

"ב-10 באוגוסט ריכזו את כולנו במגרש שליד בית הקברות. הייתי שם היחיד מהמשפחה. לקראת שעות הצהריים הגיעו הגביטסקומיסר ואנשי פמלייתו. הוא נתן את האות להתחיל במלאכה. בעוד אני מחכה לתורי להגיע אל פי הבור ולירייה הגואלת שתשים קץ לייסורי ההשפלה, שמעתי את הגביטסקומיסר קורא לעברי: "היי, אתה הנפח, קח את אנשיך וצא החוצה. אתם חייבים לגמור את העבודה בבניין ביתי!" אספתי את האנשים שעבדו אתי, וסרנו הצִדה אל קצה החפירה. מצונפים בפינה חיכינו עד שתמו היריות לעבר האנשים שהצטופפו במרכז התעלה. בהפסקה בין סדרת ירי אחת לשנייה אמרו לנו לצאת מתעלת המוות ולהיכנס לאחד הצריפים. נשארנו שם עד לבוקר שלמחרת היום."

אל היער

לאחר יומיים של שהייה במגרש יצאנו שוב לעבודה מהגטו המוקטן. חסרה לנו מהומת הבוקר ליד השער. רק יחידות "מובחרות" התייצבו בתור ליציאה מהגטו. גם התור התקצר פלאים, אולם לאיש לא אצה הדרך. אנשים עמדו בשקט מכונסים בתוך עצמם וחִכּו למלווה שיוציא אותם החוצה. מעט מאוד נשים נראו בין היוצאים לעבודה. מהבתים שבקרבת השער לא עלו קולות של ילדים שהתעוררו זה עתה מבוהלים משנת לילה של סיוטים. כמעט כל ילדי הגטו כבר נמו את שנת הנצח שלהם, שם בחפירה שליד בית הקברות.

נשארנו עתה שישה – אבא קלורמן, משה פלוט, הנערה חיה קוטן, שני אחיי ואני. קבענו עם יתר החברים שהיו בסוד תכניתנו כי נעמוד עמם בקשר כדי שיוכלו בבוא היום להצטרף אלינו.

אור ליום שבת, ה-15 באוגוסט 1942, יצאנו דרך שער הגטו עם יחידתנו אל מקום העבודה בתחנת הרכבת. צעדנו בשורה עורפית בשולי הכביש, הטלאי הצהוב מלפנים ומאחור מסמן אותנו כ"בני גזע נחות", אסור לנו להציג את כף רגלנו על המדרכה שלא ייתקלו בנו חלילה "בני גזע האדונים"- הגרמנים. עם כל בוקר שחלף התלקחה בי מחדש השנאה להליכה הזאת. נהגתי לקבור את מבטיי באדמה מפחד שמא אתקל במבטם הלועג של עוברי האורח. באותו בוקר הלכתי זקוף קומה ומישיר מבט קדימה. ידעתי כי זו לי הפעם האחרונה שאני צועד בכביש כאחת הבהמות, ועוד אנקום באלה שאילצו אותי ללכת כך. המחשבה על נקם העבירה רטט בנפשי. "לו יהי ואזכה," התפללתי בלבי.

לא חזרנו לגטו עם תום יום העבודה. התחבאנו באחד המחסנים. עם רדת החשכה הלך אחי ישעיהו אל הפולני, לקח ממנו את האקדח וצרור עם דברי מזון. בשובו הורדנו מעלינו את הטלאי הצהוב ויצאנו החוצה. בראש הלכו אחיי שלמה וישעיהו. ארבעת האחרים צעדו במרחק מה האחד מהשני. הלכנו בשבילים צדדיים ולפעמים חצינו שדות בר. היעד הראשון שלנו היה הכפר בורקי, שם היה ביתו של האיכר שסיפר לנו על ביקוריהם הליליים של האנשים החמושים. מדי פעם נכנסנו לתוך סבך העצים והתיישבנו על האדמה להחליף כוח. חושך ושקט מסביבנו. רק הכוכבים שבשמים האירו לנו את הדרך. קיווינו שגם המזל יאיר לנו פנים.

עם עלות השחר עצרנו למנוחה בשדה דגן מזהיב. היה זה יומנו הראשון מחוץ לגטו, אמנם נרדפים אבל אדונים לגורלנו. מחצית הדרך כבר הייתה מאחורינו. המשכנו בדרכנו אחרי רדת החשכה. פתחנו בצעדה נמרצת ובחצות כבר עמדנו במבואות הכפר בורקי, כפר שהיה שקוע בשנתו. מרחוק נשמעה נביחת כלבים. התכנסנו לתוך חורשה. אחי ישעיהו אמר שהוא לבדו ילך לכפר, ייכנס לביתו של אחד האיכרים שהכיר בזמנו וישתדל להוציא ממנו ידיעות על הנעשה בשטח. סיכמנו אִתו שבמקרה ונשמע יריות או צעקות, עלינו להישאר במקום ולהמתין לו חצי שעה. אם לא יחזור, אנו חייבים לעזוב את המקום מבלי להתמהמה וללכת לכיוון הכפר אוהריניצה שעל הנהר סטוחוד. בכפר הזה מתגורר האיכר האוקראיני וסילקו, איש הקשר שלנו עם אחותנו פייגה ועם החברים שנשארו בגטו. ישעיהו יצא לדרכו ונבלע בחושך.

הזמן כאילו עמד מלכת, וכל דקה נמשכה כנצח. עצרנו את נשימתנו. פתאום אנו רואים שתי דמויות מתקרבות אלינו. ישעיהו בא מלווה במכרו האיכר. ללא מילים מיותרות רמזו השניים שנלך בעקבותיהם. האיכר הביא אותנו אל האדמות שלו, ושם מצא עבורנו מקום מוסתר לעבור בו את היום. הוא הביא לנו קצת אוכל, אולם חדשות על פרטיזנים לא היו בפיו. הוא אישית מעולם לא נתקל בהם, וגם לא ידוע לו שאי פעם פשטו על הכפר שלהם אנשים חמושים.

החלטנו לצאת עם רדת החשכה לכיוון הכפר אוהריניצה, מרחק של 40 קילומטרים. שם גר המקשר וסילקו. אחרי שני לילות הליכה ומנוחת יום ביניהם הגענו לאוהריניצה. נכנסנו לביתו של וסילקו. הוא שמח לקראתנו. העמיד על השולחן לחם, חלב ותפוחי אדמה מבושלים שנשארו מארוחת הערב. הוא אמר שבעוד כמה ימים הוא מתכונן לצאת לקאמין-ק, ואז יבקר אצל אחותנו פייגה וימסור לה דרישת שלום מאִתנו. הוא גם הבטיח לגשת לתחנת הרכבת ולמסור לחברינו העובדים שם כי השלב הראשון במסענו עבר בשלום. אך החשוב מכל הוא שמסר לנו כתובות של איכרים בכפר שיש ברשותם נשק. בטרם האיר הבוקר נפרדנו ממנו ונכנסנו לעומק היער.

במרדף אחר נשק ונקם

היער היה נעלם לגבינו. כך נדדנו בין הכפרים - חבורה של שלושה נערים, נערה אחת ושני בחורים צעירים - חמושים באקדח אחד. מצב רוחנו ירד לשפל המדרגה, אולם ידענו שאין דרך נסיגה. הנסיונות שעשינו להשיג נשק מתושבי הכפר אוהריניצה לא הצליחו. בינתיים פשטו שמועות בכפרים הסמוכים שקבוצת יהודים מסתובבת באזור בחיפוש אחר נשק, ואנו חששנו מהלשנה שתסכן את היהודים הבודדים - וביניהם אחותנו מאשה - שמסתתרים בכפר ובכפרים הסמוכים. היינו עייפים מהשוטטות בלילות. רוב הזמן גם היינו רעבים וכמעט על סף ייאוש. בינתיים התחילה הנערה שאִתנו, חיה קוטן, להתלונן על חולשה. היא לא היתה יכולה להדביק את קצב ההליכה שלנו בלילות. "אני סתם מעמסה עליכם," טענה, "אולי יסכים האיכר שבביתו מסתתרת אחותכם לקבל גם אותי." הרעיון נראה לנו. אחי התקשר עם האיכר, והוא הסכים לצרף גם את חיה למחבוא. לילה אחד ליווינו אותה אל מקום הסתר. אחותנו שמחה לקראתנו והייתה מאושרת על הצטרפותה של חיה אליה.

בינתיים התחיל גם משה פלוט להתלונן על עייפות. "אם איננו מצליחים להשיג נשק, מה הטעם להסתובב בלילות בכפרים ולרבוץ בימים ביער," טען. גם הוא הכיר איכר אוקראיני בסביבה, והיה בטוח שיוכל למצוא מקלט בביתו. בלית ברֵרה ליווינו את משה לביתו של האיכר. הוא נכנס פנימה, ואחרי שעה קלה יצא החוצה והודיע לנו ש"הכול בסדר – אני יכול להישאר." נשארנו עכשיו ארבעה. גם אבא ואני מצאנו מחסה לכמה ימים. אחיי באו אחרי שלושה או ארבעה ימי מנוחה בביתו של האיכר ושאלו לשלומי. אמרתי להם שנחתי די, ואני מוכן מיד להצטרף אליהם. הם לא התנגדו ויצאנו שלושתנו אל תוך הלילה. חזרנו והתדפקנו על דלתות בתי האיכרים וביקשנו כלי נשק, אך כולם השיבו את פנינו ריקם.

לקראת האשמורת השלישית של הלילה שמענו צעקות, ונראו אלומות אור מפנסי כיס שריצדו בתוך החשכה. שמנו לב שהצעקות והאורות באו מהחצר שהסתתרו בה שתי הבנות, אחותנו מאשה וחיה קוטן. קיווינו שתוכלנה לברוח, ואז נאסוף ונביא אותן אִתָנו לעומק היער. לא יכולנו להבחין בחושך ומרחוק מה בדיוק קורה שם. אך מהר מאוד השתתקו הקולות והפנסים כבו.

בלילה שלמחרת יצאנו מהמסתור כדי לאסוף ידיעות על גורל הבנות. "הייתה הלשנה," סיפרו האיכרים. הז'נדרמים האוקראינים עם מפקדם הגרמני הגיעו ישר למקום מחבואן. הבנות ניסו לברוח. מאשה קפצה אל תוך הבאר וחיה ברחה לעבר השדות; כדורי הרוצחים השיגו אותה והיא נהרגה במקום. הם שלפו את מאשה מתוך הבאר. היא הייתה פצועה בכל חלקי גופה, אך לא טבעה במים. היא חיה עדיין, ושמעו אותה גונחת מכאב. הם ירו כדור בראשה והשתיקו אותה לנצח. למחרת היום קברו האיכרים את שתיהן בשדה.

חששנו לגורלו של אבא קלורמן. הגענו למקום מחבואו וסיפרנו לו על רצח הבחורות. יחד אִתו חזרנו שותקים אל מעמקי היער. הרצון לנקום את מותן של מאשה וחיה בער בעצמותינו. ידענו גם שאם לא נלמד לקח את המלשינים, אין לנו כל סיכוי לשרוד באזור. אך ברור היה לנו שבידיים ריקות אין מה לחלום על נקמה. החלטנו להשיג נשק ויהי מה. ישבנו במסתור שלנו ביער והתחלנו לגלף ענפי עצים ולשוות להם צורת רובה. עבדנו במשך כל שעות היום, ולעת ערב היו בידינו שלושה רובי דֶמֶה לתפארת. אספנו שרכים וקלענו מהם רצועות על מנת שנוכל לתלות את ה"רובים" על הכתף. לאחי ישעיהו לא היה "רובה". האקדח, כלי הנשק היחיד שלנו שיכול גם להרוג, היה תקוע בגלוי בחגורת מכנסיו.

אחרי חצות הגענו לבית בודד במרחק של כשני קילומטרים מהכפר. ישעיהו, כשהאקדח שלוף ביד ימינו, התדפק בשמאלו על דלת הבית. אנחנו תפסנו עמדות בפינות מוסתרות למחצה, כשמקלותינו-רובינו דרוכים. כשהאיכר פתח את הדלת כדי חריץ צר והסתכל החוצה, ראה בוודאי צלליות של אנשים עם רובים מכוונים אליו. דרשנו ממנו למסור לנו נשק ואיימנו שנשרוף את ביתו. הוא טען שאין לו נשק, וקרא בשמותיהם של איכרים וכפריים שאצלם נוכל למצוא כלי נשק למכביר. חזרנו והזהרנו אותו שקודם יסגיר את הנשק שברשותו ואחר כך נטפל באחרים. האיש טרק את הדלת ונסוג לפנים הבית. קירבנו אל קירות העץ של הבית הכפרי ערֵמת קש שהוצאנו מהאורווה, וזרקנו לתוכה גפרור בוער. תוך דקה אחת הגיעה הלהבה עד לשולי גג הקש, והבית כולו הפך ללפיד בוער.

יומיים לא יצאנו מהמסתור שלנו שבמעבה היער. חיכינו שהשמועה על שרֵפת ביתו של האיכר הסרבן תתפשט באזור. היעד שלנו היה הפעם כפר במרחק של חמישה קילומטרים משולי היער, שם התגורר אוקראיני שהיה ידוע כסוחר בנשק. עקפנו את הכפר במרחק סביר מהבתים והגענו לביתו של האיכר דרך החצר האחורית. חזרנו על התרגיל מלפני שלושה לילות. אולם תגובתו של האיכר הייתה שונה הפעם. הוא התחיל מיד להתחנן על נפשו ועל ביתו, ומסר לנו שני רובים עם קופסת כדורים.

שמחים ומאושרים חזרנו למסתור שלנו. בקוצר רוח חיכינו שיאיר השחר, ועם אור ראשון התחלנו במלאכת ניקוי הרובים. בלילה יצאנו שוב, הפעם חמושים בשני רובים ואקדח שיורים. ההצלחה שוב האירה לנו פנים. בתוך שבוע ימים היינו חמושים ברובים, ומקץ שבועיים היה ברשותנו מלאי גם עבור מי שעתידים להצטרף אלינו.

החלטנו לנקום במלשינים שהסגירו יהודים לידי המשטרה. בשלב ראשון החלטנו על ביצוע פעולות עונשין נגד סוכנים ומלשינים המשרתים את תחנות הז'נדרמרייה בפנייבנו ובכפר צ'רבישץ', תחנות השוכנות במרחק של כ-15 קילומטרים זו מזו. באזור זה, בקרבת הכפר צ'רבישץ', התגורר אותו אוקראיני שביקר בביתנו זמן קצר לפני כליאתנו בגטו ושמח לאידנו. נודע לנו שהוא עבר לגור בביתו של הכומר, בית בודד בקרבת הכנסייה שבשולי הכפר. הבית נמצא כחצי קילומטר מבניין המשטרה. הגענו למקום סמוך לחצות, ולמרות השעה המאוחרת היו כל החלונות מוארים. ישעיהו דפק על הדלת. הדלת נפתחה מבלי ששאלו מי המתדפק. פרצנו פנימה. מיודענו האוקראיני עמד בפתח. כפתנו אותו בחבלים שהיו מוכנים עִמנו וסתמנו את פיו בסמרטוט. בפנים מצאנו את אשתו ואת הכומר. גם להם סתמנו את הפיות. את הכומר סגרנו באחד החדרים, ואת האיש ואשתו דקרנו למוות בכידונים. לא רצינו לירות בהם בגלל קרבתה של תחנת המשטרה. עזבנו את המקום במהירות ויצאנו מהכפר מבלי שהרגישו בנו. חזרנו למחבואנו ביער עם תחושת נקם מתוקה בלִבנו.

הבא בתור היה ראש הכפר סדלישצ'ה. נודע לנו שהוא האיש שהסגיר למשטרה את מקום מחבואן של אחותנו מאשה וחיה קוטן. הגענו לביתו. תחילה העמדנו פנים שאיננו חושדים בו. רק ביקשנו ממנו שיגלה לנו מי מאנשי הכפר הסגיר את שתי הבחורות. הוא גינה את המעשה, אך נשבע בכל הקדושים שאינו יודע מי הבוגד; "אילו ידע," אמר, "היה קורע אותו לגזרים במו ידיו." ערכנו חיפוש בביתו. מצאנו חפצים שדודים של יהודים. האיש החוויר וניסה לחמוק מהבית. השגנו אותו ותקענו כדור בראשו.

בשורת איוב ותגבורת

בנובמבר 1942 חוסלו אחרוני היהודים בגטו קאמין-ק, ובהם גם חברינו שעבדו בתחנת הרכבת. צער עמוק ואבל כבד ירדו עלינו. שלושה לילות לא יצאנו מהמחבוא שלנו, ורק הרעב הוציא אותנו שוב אל הכפרים. הגשמים ירדו כמעט ללא הפסקה, והקור והרטיבות חדרו עד לשד עצמותינו. היינו מוכרחים לדאוג ללבוש חם ולמלאי של מצרכי מזון לחורף העומד בפתח, אך לא היה בנו הכוח הנפשי לצאת לפעולת הצטיידות. אולם אנו הלכנו לביתו של המקשר. בלב כל אחד מאִתנו היה זיק של תקווה - אולי בכל זאת הצליח מישהו לברוח, אולי הם מחכים לנו בבית המקשר. השתוקקנו מאוד לדעת מה נשמע אצל אִמנו ואחותנו פייגה.

ידידנו האוקראיני קיבל אותנו כרגיל בחמימות. הוא אישר את הידיעות על חיסול הגטו, אך שמועות על ניצולים לא הגיעו לאוזניו. הוא צייד אותנו במצרכי מזון. כשנפרדנו ממנו, חזרנו וביקשנו שישתדל להיוודע אם מסתובב מישהו בכפרים ומחפש מקלט; וכשיזדמן לו להיות בעיר, שיסור למען השם לביתה של האישה הפולנייה שנתנה מקלט לאחותנו ואִמנו ויבדוק מה המצב אצלן. נפרדנו מעליו ואמרנו כי נחזור לבקר אצלו בעוד כמה ימים כדי לשמוע מה חדש בפיו.

שני לילות נשארנו ביער, ובלילה השלישי חזרנו אל ביתו של המקשר. מצאנו שם את אחותנו פייגה עם התינוקת בזרועותיה. היא סיפרה כי למחרת יום חיסול הגטו פשטו חוליות של ז'נדרמים אוקראינים וגרמנים על בתיהם של התושבים ה"ארים" בחיפוש אחר יהודים מסתתרים. הם עברו מבית אל בית והגיעו לפנות ערב לביתה של ליודקה. בעלת הדירה עצמה עזבה את הבית עוד בשעות הבוקר. פייגה התחזתה לפולנייה ופתחה להם את הדלת, ולשאלתם אם מסתתרים כאן יהודים ענתה בביטחון רב ובפולנית רהוטה בשלילה. אולם הם לא השתכנעו וחיפשו בכל מקום. פייגה שמעה את הצעקות ואת היריות שהרגו את אִמה, את בִּתה סוניה'לה ואת בני המשפחה היהודית שהסתתרו כמוהן בעליית הגג. היא החזיקה בזרועותיה את התינוקת ברכה, חרקה שיניים ולא הוציאה הגה מפיה. כשהרוצחים ירדו במדרגות היא אימצה בכל כוחותיה את הקטנה אל לִבּה, וממנה שאבה את הכוח שלא להתמוטט. הם ציוו עליה להתייצב למחרת בבוקר בתחנת המשטרה והסתלקו מהמקום. פייגה לא איבדה את עשתונותיה. מתחזה לאישה כפרית עשתה פייגה את דרכה מעיר המחוז אל הכפר אוהריניצה, ילדתה הפעוטה בזרועותיה. לעת ערב של היום השלישי הגיעה פייגה עם ילדתה לביתו של וסילקו המקשר. היה זה ביום המחרת אחרי ביקורנו אצלו. האיש הטוב קיבל אותן בחמימות. היא התעודדה מהבשורה שהייתה בפיו שאנו נמצאים בקרבת מקום, וכי נחזור ונבקר בבית המקשר בימים הקרובים.

לא הפסדנו אף רגע אחד כדי להתאבל על אבדן היקרות לנו מכל, כי מיד התחלנו לדון על פיתרון לשתיהן. לא יכולנו להשאיר אותן בביתו של וסילקו שהיה חייב להשאר "נקי" מכל חשד, וגם לא יכולנו להשאיר אותן אִתָנו ביער מחשש שבכייה של התינוקת יחשוף את מקומנו. לבסוף הגענו אל המסתור שלנו ביער יחד עם הילדה. מחוסר ברֵרה החלטנו לשכן את פייגה והתינוקת בביתו של אחד האוקראינים המשתפים פעולה עם הגרמנים.

הילדה הרבתה לבכות בלילות. חששנו לשלומה ולסיכון שהיא מהווה לגבי כולנו. נאלצנו לפעול מיד ובחרנו איכר אוקראיני ושמו מיקיטה, איכר שבנו שירת כז'נדרם בתחנת המשטרה בפנייבנו. עוד באותו לילה הגענו לביתו של מיקיטה. הפעם לא הסתתרנו בפינות מוצלות; הרובים שעל כתפינו היו יכולים לירות ולהרוג. אמרנו לאיכר שהבית שלו מוקף על ידי לוחמים יהודים. "לא באנו להרע לך," הודענו, "גם לא נפגע ברכושך." אנו מטילים עליו משימה אנושית שאפילו שכר בצִדה. אנחנו משאירים בביתו את אחותנו וילדתה הקטנה, והוא יהיה אחראי לשלומן. אנו נספק את צורכיהן ונחזיר לו כגמולו. אך אם יעלה חלילה בדעתו להסגיר אותן לידי בנו וחבריו הז'נדרמים - הוא וכל בני משפחתו ישלמו על כך בחייהם, וביתו וכל רכושו יעלו באש. גם יעצנו לו שיכניס את בנו בסוד העניין, ורמזנו שהדבר ישתלם לו לעתיד לבוא.

האיכר נשם לרווחה. הוא חשש שבאנו לשרוף את ביתו מפני שבנו שירת במשטרה. הוא אמר שבנו שירת במשטרה מתוך חוסר ברֵרה, כי אחרת היה נשלח לעבודות כפייה בגרמניה. הוא הבטיח ששתיהן תהיינה בטוחות לחלוטין בביתו, וכי יאמר שהן קרובות משפחה. מיקיטה הציע שני שמות חדשים לפייגה ולילדה, וזו קיבלה את השם האוקראיני "דיומקה". אחרי כמה לילות באנו לבדוק את המצב. הכול היה כשורה. הילדה התאוששה ונרגעה, פייגה נקלטה במשפחה ועבדה יחד עם כולם במשק הבית.

אנחנו המשכנו לשוטט בכפר. נכנסנו לביתו של סנדלר אוקראיני, ומפיו נודע לנו שהוא נתקל בכמה יהודים מקאמין-ק המסתתרים בתוך הצמחייה שעל גדות הנהר סטוחוד. ביניהם היה חיים כץ שרבים מהכפריים הכירו אותו. הסנדלר הדריך אותנו כיצד מגיעים למקום מחבואם, ואנו מיהרנו לצאת לשם. חיפשנו אחריהם, אך לא מצאנו איש. צלחנו את הנהר והמשכנו לכפר אוהריניצה, אל וסילקו המקשר. החבר'ה חיכו לנו. נפלנו איש על צוואר רעהו ובכינו מרוב שמחה. היו שם חיים כץ, ישעיהו זרוצקי, לייבל סגל, מיכאל, אלקה קורזש ומרים. לפתע השתתקו כולם. שמנו לב שמישהו חסר. היכן אברהם קורזש? אלקה אחותו סיפרה לנו שאברהם נכנס לביתו של איכר אוקראיני בכפר הולובי כדי לרכוש רובה. הם חיכו לו זמן רב ולבסוף החליטו להמשיך בדרכם. בהמשך נודע להם שאחרי שאברהם שילם לאיכר במטבעות זהב עבור הרובה, נכנס הלה לחדר סמוך - כביכול כדי להביא את כלי הנשק; אך במקום זה חזר עם גרזן בידיו ורצח את אברהם. הוספנו את שמו של האיכר לרשימת הבוגדים שיש לחסלם, ובאחד הלילות הוצאנו לפועל את גזר הדין.

הפשיטה על האחוזה

לקחנו את חברינו והלכנו למקום ה"סליק", מקום שהסתרנו בו את הרובים שהכנו עבורם. עם כלי הנשק העטופים ביריעות בד מיהרנו להגיע אל מקום המסתור שלנו במעבה היער. את היום שלמחרת הקדשנו לניקוי הרובים והדרכת חברינו כיצד להשתמש בהם. כמו כן הסברנו להם את כללי ההתנהגות ביער, וחלקנו עִמם את כל הידע שהצטבר אצלנו במשך תקופת השוטטות שלנו באזור. בין היתר נמנענו משימוש בשמותינו האמיתיים ואימצנו לעצמנו שמות רוסיים.

שתי הבנות שעִמנו נשארו ללא כלי נשק. צריך היה לדאוג להן לרובים. לא עשינו שום הכנות מיוחדות לקראת פעולת הרכש. ידענו שבחצרו של כל איכר מכפרי האזור נמצא "סליק" עם נשק שנאסף מיחידות הצבא הפולני והצבא האדום שהובסו. נכנסנו לבית הראשון שנתגלה לעינינו בשולי הכפר, ובתוך פחות משעה היו גם שתי הבנות חמושות ברובים. משם יצאנו לכפר מרוחק יותר כדי להצטייד במזון ובבגדים חמים. עמוסים במטען שהצלחנו "לגייס" חזרנו ליער. חברינו, להם הייתה זו ה"יציאה" הראשונה, עקבו בהשתאות אחר מעשינו. אולם הם היו תלמידים חרוצים עד מאוד. כשיצאנו בפעם השנייה כבר פעלנו כצוות מיומן, מבלי שאפשר היה להבדיל בין "ותיק" ל"חדש".

מביתו של האוקראיני מיקיטה פנינו לכיוון הכפר סדלישצ'ה כדי "לסגור את החשבון" עם המעורבים ברצח אחותנו מאשה וחיה קוטן. בחצות הגענו לכפר. התקרבנו אל ביתו של האיכר האוקראיני שעל פי הידיעות שאספנו היה בין המלשינים על מאשה וחיה, וגם שדד לא מעט רכוש יהודי. פרצנו את הדלת ונכנסנו פנימה. תחת איום הרובים שבידינו נשכבו לפי פקודתנו כל בני המשפחה על הרצפה. כבלנו את ידיהם ורגליהם, ערכנו חיפוש בבית ומצאנו רכוש רב. את בני המשפחה השארנו כפותים על הרצפה. לקחנו עִמנו את האיכר וחקרנו אותו. הוא טען שלא יכול היה להלשין על הבנות כיוון שכלל לא ידע שהן נמצאות בכפר, אבל הודה שהשתתף בביזה יחד עם עוד כמה משכניו – הוא פירט את שמותיהם - בעיירתנו פנייבנו; לטענתו עשו זאת רק לאחר שהיהודים גורשו מבתיהם, והכול נשאר פרוץ ופתוח. אולם אנו ידענו בוודאות שידיו מגואלות בדם יהודי ותקענו כדור בראשו. למחרת מצאו הכפריים את גווייתו של האיכר, ופחד גדול נפל על כפרי הסביבה.

בלילה שלמחרת מצאנו את זוג היהודים שהמקשר סיפר כי ראה אותם צולחים את הנהר. היו אלה בני עיירתנו, שרה ושמואל פאליך. צירפנו אותם לקבוצתנו ועתה מנינו תריסר, כולם חמושים בנשק ארוך קנה. חשנו כיחידה לוחמת ממש. אבל היה ברור לנו שביטחוננו ואפשרויות הפעולה שלנו באזור תלויים בכוח ההרתעה שלנו. אם ייוודע לכפריים ש"כוחותינו" מורכבים מתשעה בחורים ושלוש בחורות, ימצאו בנקל דרך להפילנו בפח. החלטנו להרשים אותם במעשה נועז על מנת שיחשבו שהמדובר בכוח גדול.

הגרמנים החרימו את האחוזות העשירות שבאזורנו - אחוזות שהיו שייכות בעבר לאצולה הפולנית - וקבעו בהן מוקדי אספקה לחיל המצב האזורי. חיילים גרמנים וז'נדרמים אוקראינים היו נכנסים ויוצאים באחוזות הללו במשך כל שעות היממה. בחרנו באחת מהן כיעד לפשיטה. לפעולה זו התכוננו בקפדנות. יצאנו לתצפיות מוקדמות, עקבנו אחרי תנועת אנשי הצבא והז'נדרמים שבאחוזה, בדקנו דרכי גישה ונסיגה וניסינו להתחקות אחר הרגליו וסדר יומו של המפקח הממונה. לבסוף הכנו תכנית פעולה וחילקנו את התפקידים בינינו.

בשער האחוזה היה קבוע פעמון ומעין טלפון פנימי שהיה מחובר לחדרו של המפקח.

צלצלנו בפעמון. אחד מאִתָנו נטל את שפופרת הטלפון והציג עצמו כשוטר התורן מתחנת המשטרה הקרובה. הוא אמר למפקח שהחיילים והשוטרים הנמצאים באחוזה חייבים להתייצב מיד בתחנותיהם הקבועות. המפקח ענה בקול מנומנם שאיש מאנשי הצבא לא נשאר ללינת לילה. הֵבַנו שהשטח "נקי". ניתקנו את חוט הטלפון, טיפסנו על הגדר וקפצנו בזה אחר זה פנימה, פתחנו לרווחה את השער והתקדמנו עם השביל לבקתות שהפועלים ישנו בהן. את הפועל שישן ליד הדלת שלפנו החוצה, לאחר שסתמנו את פיו בסמרטוט. פקדנו עליו להוביל אותנו אל ביתו של המפקח. נכנסנו עם רובים דרוכים לחדר שהוא ישן בו. הוא קפץ ממיטתו ומיד הודיע שהוא מוכן למלא את כל רצוננו, ובלבד שלא נשרוף את הבית לפני שהוא יסתלק מהמקום. ראשית אמרנו למפקח ולפועל שהבאנו עִמנו שיובילו אותנו אל האורווה. הוצאנו משם שלושה סוסים, ואמרנו לשניים לרתום אותם לעגלות. מהרפת הוצאנו שתי פרות. קשרנו אותן לעגלות, ובינתיים התחילו החבר'ה להעמיס על העגלות מכל הבא ליד. חצינו את גשר העץ שעל פני הנהר, ואחר כך הצתנו אותו והתרחקנו מהמקום בדהרה. מרחוק ראינו את אלומות האש.

השמועה על הפשיטה באחוזה ושרֵפת הגשר עשתה לה כנפיים והתפשטה על פני האזור כולו. האיכרים סיפרו על שיירה של עגלות עמוסות לעייפה במצרכי מזון היכולים להשביע מאה איש ויותר במשך כל חודשי החורף, שיירה שעברה בדהרה בכפרים.

בסיפוק רב שמענו מפי ידידינו המקשרים את הגוזמאות המהלכות בכפרים על הפשיטה שלנו, ובתמורה חילקנו להם ביד נדיבה מעודפי השלל. לעצמנו השארנו רק כמידת צורכינו לחודשי החורף. את הסוסים והעגלות החבאנו באחד מבתי העץ שהיו פזורים ביער ושימשו להלנת עדרי הצאן והבקר בעונת המרעה. אנו הרחקנו מספר קילומטרים משם ושכבנו לישון בבית עץ אחר.

אנו מצטרפים לגדודו של קרוק

מאז שהיו ברשותנו עגלות וסוסים השתפרו עד מאוד תנאי חיינו. לפעולות, למשל, היינו יוצאים רכובים על העגלות - לפחות עד לקצה ה"טריטוריה שלנו" - וחוסכים בכך שעות ארוכות של צעדה מייגעת בשטח מיוער או בשדות מכוסים שלג. היינו מגיעים ליעד שלנו פחות עייפים ועֵרניים יותר. בצאתנו לפעולות "כלכליות" היינו משתדלים להביא את העגלות קרוב לכפר ולחסוך מעצמנו את ההליכה עם משא כבד על הגב.

בימים של "בטלה" היינו נוהגים לתכנן פעולות ולהעלות רעיונות כיצד לחזק את תדמית הלוחם שלנו בעיני האוכלוסייה הכפרית. היה ברור לנו שלא נוכל להחזיק מעמד לאורך ימים אם לא נצליח להתחבר אל כוח לוחם בעל ניסיון צבאי.

באחד הימים שבנו ליער, השארנו כדרכנו את הסוסים באורווה והמשכנו לבסיס ברגל. אחרי מנוחה של כמה שעות שינה לבשנו את ה"מדים" החדשים שלנו, ויצאנו להאכיל את הסוסים ולרתום אותם לעגלות. רצינו לצאת עם רדת החשכה לכפר צ'רבישץ' ולאתר את היהודים המסתתרים בקרבתו, ואולי גם לסור לבקר אצל אחותנו פייגה.

משהתקרבנו לאורווה ראינו לתדהמתנו עשן מיתמר בין העצים. הסתתרנו מאחורי שיחים עבותים וניסינו לעקוב ממרחק אחר המתרחש בשטח האורווה. דבר לא קרה. החלטנו להתקדם בזחילה ואט אט הגענו לאורווה. הסוסים היו במקום ולא ניכר היה שמישהו נגע בהם, אולם בחוץ לחשה מדורה ובשלג היו עקבות טריים של מספר אנשים. התקדמנו לפי העקבות, ישעיהו ואני רכובים על סוסים והשאר בהליכה אִטית. עברנו מרחק של שניים-שלושה קילומטרים, ולפתע שמענו מישהו קורא ברוסית:

- "עמוד! מי אתם?"

- "אנחנו חברים לנשק!" ענינו, גם כן ברוסית.

ישעיהו ירד מסוסו והתחיל ללכת, ועד מהרה ראינו איש לבוש ב"שינל" כשלנו יוצא מבין העצים וצועד לקראת ישעיהו. כולנו היינו לבושים באותם מדים ודיברנו באותה שפה. הם הזדהו בפנינו כפרטיזנים, וגם אנחנו הצגנו את עצמנו כפרטיזנים בני האזור. הם סיפרו לנו שבסיסם נמצא ביער קוחוב, לא הרחק מכאן, וכי ביער מצויים עוד מספר בסיסים של קבוצות פרטיזנים. כשהתחיל להחשיך נפרדנו, וכל קבוצה הלכה לדרכה. שמחנו מאוד שסוף-סוף נתקלנו בפרטיזנים מאורגנים, וכי איננו בודדים ביער. עם זאת החלטנו לנהוג בזהירות עד שנעמוד על טבעם ונברר מה יחסם ליהודים.

הגענו לכפר צ'רבישץ'. הכפר היה שרוי באפלה, פרט לבית אחד קיצוני שחלונותיו היו מוארים באור קלוש של מנורת נפט. התקרבנו בשקט לבית. דרך החלון ראינו כמה אנשים מסביב לשולחן, עטופים במעילים מפרוות כבש וכובעי פרווה לראשיהם. מפאת הלבוש החורפי קשה היה לראות את פניהם של האנשים. הקפנו את הבית, ומזווית מסוימת נתגלו לעינינו פניו של בן-דודנו יוסף צביבל, בן הכפר גריווה. לא רצינו להפתיע אותם. כתבנו פתק באידיש וביקשנו מהמקשר שהיה עִמנו לקרוא לבעל הבית לצאת החוצה, ואת הפתק למסור ליוסף. נוסף לבן-דודנו יוסף היו שם דב לורבר ויוסף בלאושטיין, כולם בני הכפר גריווה. לשאלתנו מהיכן הגיעו, סיפרו לנו השלושה שהם נמצאים בקצהו השני של יער קוחוב במרחק של כעשרים קילומטרים מצ'רבישץ'. קבוצתם מונה שמונים איש, ביניהם גם ילדים וקשישים, וברשותם שני רובים ואקדח אחד. רוב האנשים הם יוצאי העיירה לישניובקה. בין האנשים בקבוצה נמצאים אביו של יוסף, דוֹדֵנוּ שלמה צביבל בן ה-65; אחיו ישעיהו עם אשתו ושתי בנותיהם; והאחות שרה עם בנה בן העשר. למרות הרכב הקבוצה והחימוש הדל הם היו קבוצה מאורגנת עם מפקד וסגן מפקד בראשם, שניהם אוקראינים מהאזור.

בן-דודנו וחבריו התפעלו מהופעתנו אנו - כולנו חמושים ברובים, לבושים מעילים צבאיים ומראה פנינו טוב. סיפרנו להם על פעולותינו, והסתבר שהם שמעו על פרטיזנים רוסים שהוציאו להורג משתפי פעולה עם הגרמנים, שרפו גשרים וביצעו פעולות חבלה.

על אף שמצבנו היה הרבה יותר טוב משלהם אמרנו שאנו מעוניינים להצטרף אליהם, כי ברצוננו להתחבר אל יחידה פרטיזנית גדולה ומאורגנת. סיכמנו אִתם שהם יביאו את ההצעה בפני מפקדם וקבענו מועד ומקום לפגישה הבאה. בדרכנו חזרה התעוררו בנו ספקות אם אכן זה הדבר הנכון לעשותו. אנו אמנם קבוצה קטנה, אך אנו חופשיים להחליט מתי והיכן לפעול. בכל זאת גבר בנו הרצון לחיות ולפעול יחד עם ציבור יהודי מאורגן.

בלילה שלפני הפגישה המיועדת יצאנו לחדש את מלאי המזון שלנו על מנת שלא לבוא אליהם בידיים ריקות. כיעד בחרנו את האחוזה בכפר ברזיץ', אחוזה שהייתה עשירה במיוחד. הגענו לשם בחצות, הערנו את המנהל וכמה מעובדיו וציווינו עליהם להעמיס על העגלות חלק מהמצרכים המצויים במזווה ובמחסנים. אגב, לעולם לא לקחנו מהאיכרים את כל מלאי המזון שברשותם. תמיד דאגנו שיישאר משהו למשפחה. לקחנו אִתָנו שתי פרות והסתלקנו מהמקום. בדרך חזרה שרפנו כמנהגנו את הגשר שמעל הנהר.

למחרת היום בשעת הערביים יצאנו לפגישה. רתמנו את הסוסים לעגלות, לקחנו עִמנו כמה ככרות לחם, נתח בשר ממולח וכמה בקבוקי וודקה מתוצרת בית. השארנו את העגלות ליד ביתו של המקשר, ואנחנו יצאנו למקום המפגש שנמצא במרחק קילומטר אחד מהבית. כשהגענו למקום כבר חיכו לנו המפקד שכינויו היה "קרוק" ושלושת מלוויו: בן-דודנו יוסף וחבריו יוסף בלאושטיין ודב לורבר. הזמנו אותם להתלוות אלינו אל ביתו של המקשר, והוא ערך בינתיים את השולחן עם המטעמים שהבאנו. על כוסית משקה וקינוח טוב סיכמנו את תנאי הצטרפותנו לקבוצה. המפקד ושניים מהמלווים חזרו לבסיסם, ואילו בן-דודנו יוסף הצטרף אלינו כדי שיוכל להדריך אותנו למחרת היום בדרכנו אליהם.

למחרת בבוקר העמסנו על העגלות את כל הרכוש שצברנו במקום המסתור שלנו ויצאנו לדרך. נסענו בדרכי היער לאור היום והגענו לבסיס של מחנה קרוק בשעות הצהריים. כל אנשי המחנה יצאו לקראתנו. המפקד הציג לפנינו את סגנו לאזין. הצדענו להם הצדעה צבאית, והם הזמינו אותנו לבקתת המפקדה שלהם. הבקתה הייתה עשויה קורות עץ, חצייה חפורה באדמה והחצי השני שהזדקר מעל פני האדמה היה מכוסה בענפי אשוח. לכל אורך הבקתה ניצב שולחן קרשים, ומשני צדדיו היו ספסלים קבועים באדמה. התיישבנו מאחורי השולחן והעמדנו עליו את בקבוקי המשקה והקינוח שהבאנו עִמנו. קרוק הציג אותנו בפני אנשי מפקדתו וסיפר בקצרה על מעללינו באזור, תוך כדי שהוא מדגיש את העובדה שכל אחד מאִתנו חמוש ברובה. לסיכום הביע תקווה שמעתה נפעל בצוותא ונילחם שכם אחד באויב המשותף שלנו.

בסיסים פרטיזניים ביער קוחוב

שמו האמיתי של מפקד מחנה "קרוק" היה ניקיטה קונישצ'וק, איכר אוקראיני בן הכפר גריווה. עוד בתקופת פולין העצמאית היה פעיל במפלגה הקומוניסטית שבמחתרת. עם השלטת המשטר הסובייטי על חלקי פולין המזרחית בשנת 1939 נתמנה האיש למזכיר הכפר. בשנת 1941 פלשו גייסותיו של היטלר לברית-המועצות, ומזכיר הכפר שנודע בכינויו "קרוק" נבלע בזרם הבורחים מזרחה בעקבות חיילי הצבא האדום שנסוגו בבהלה לעומק ארצם. הוא הגיע עד לעיר קייב. גם בירת אוקראינה נכבשה בתוך זמן קצר בידי הפולש. אולם לפני כן הספיקו השלטונות לרכז את הפליטים שנמלטו מאזוריה המערביים של אוקראינה הכבושים בידי האויב; הם שלחו אותם לעומק רוסיה, ושם הוכשרו הללו ללוחמת גרילה. בבוא הזמן הצניחו אותם על אדמת הולדתם, בעורף החזית. ניקיטה קונישצ'וק, שהכול הכירוהו עכשיו רק בכינויו "קרוק", היה בין הצנחנים הללו.

בשוטטו בגפו ביער נתקל מזמן לזמן בצעירים יהודים שנמלטו מן הגטאות וחיפשו מקלט בעומק היער. אחד מאלה היה בן-דודי יוסף; קרוק הכיר אותו עוד כשיוסף היה ילד. הם היו שכנים באותו הכפר. יוסף עצמו התהלך עם הרעיון לארגן קבוצה פרטיזנית של צעירים יהודים. כאשר קרוק נזדמן בדרכו, ראה בהופעתו ממש אות מן השמים: איש חמוש בכלי נשק ובעל קשרים מעבר לחזית המעוניין לגייס אנשים לכוח לוחם - הרי זהו בדיוק מה שייחל לו. יוסף פנה לצעירים יהודים מהכפר לישניובקה ומהעיירה מנייביץ' וקרא להם לברוח מהגטו ליערות. בין הנענים הראשונים לקריאתו היו בני משפחתו ודוֹדי שלמה צביבל בראשם, חברו דב לורבר, האחים יוסף ודב בלאושטיין, זאב ורבה, ומשפחה שמנתה את האם נחמה, שתי הבנות מרים ובלה ושני הבנים יוסף ומיכה.

קרוק הוביל את החבורה לעומק היער. על אף שהיו בקבוצה כמה אנשים מבוגרים כמו דוֹדי והאישה נחמה, לא התנגד לקבלם. מתוך היכרות ארוכת ימים עם יהודים ודאי ידע על קשרי המשפחה ההדוקים בקרב בני עמנו, והבין שלא ניתן להפריד בין בני משפחה כאשר סכנת מוות אורבת על כל צעד ושעל. הקבוצה התמקמה בעומק היער ובנתה לעצמה בסיס לקיום. ההתחלה הייתה קשה מאוד. בלילות היו יוצאים הגברים "לארגן" מזון לקבוצה. מה שהצליחו לקחת מהאיכרים היו סוחבים על גבם ממרחקים עד לבסיס שביער. בימים כרתו עצים ובנו מכלונסאות העץ בקתה. מהעשבים והשרכים שגדלו ביער סידרו לעצמם מצעים. על לוחמה באויב לא יכלו עדיין לחלום כי לא היה נשק בידם, אולם מספרם הלך וגדל. בגבור הרציחות בגטאות נמלטו יותר ויותר צעירים ליערות. גם בעלי משפחה הגיעו עם ילדים וקשישים.

יום אחד הצטרף אליהם גם גבר אוקראיני אחד. שמו היה סטפן באביץ' מהכפר ויבזר. בתקופת השלטון הסובייטי הוא כיהן כיושב-ראש מועצת הכפר. כאשר נכנסו הגרמנים, הלשינו עליו אנשי הכפר והוא הושלך לכלא. יום אחד הצליח לגבור על שומר בבית הכלא, הרג אותו וברח ליער. קרוק קיבל אותו בזרועות פתוחות, מינה אותו לסגנו והעניק לו את הכינוי "לאזין".

זמן קצר אחר הצטרפותנו למחנה קרוק הגיע מספר האנשים במחנה ל-120. המפקד וסגנו החליטו לחלק את המחנה לשניים – חמישים איש בגדוד הקרבי ושבעים איש במחנה המשפחתי. הקימונו את המחנה המשפחתי במרחק שניים-שלושה קילומטרים מבסיסם של הקרביים.

אחרי מספר פעולות רכש מוצלחות חומשו כמעט כל אנשי הגדוד הקרבי בכלי נשק, בעיקר ברובים. המחנה קיבל יותר ויותר צורה של בסיס צבאי מאורגן עם בקתות מגורים, מרפאה, בית-מרחץ, באר, מאפייה, חדר אוכל, רפת, אורווה ועוד. עגלות עמוסות מצרכי מזון עמדו תמיד מוכנות לנסיגה, למקרה של מצור על היער.

התנועה הפרטיזנית באזורנו הלכה וצברה תאוצה. לא היינו עוד בודדים ביער. זמן קצר אחרי הצטרפותנו לגדודו של קרוק גילינו שבמרחק לא רב מאִתָנו קיים מחנה משפחתי של יהודים מהעיירה מנייביץ'. הם חיו בחסות הגדוד הקרבי "מקס", גדוד שמחצית לוחמיו היו יהודים. ממזרח רוסיה הלבנה הגיעו ליערות שלנו "אנשי נאסייקין"; הם נשלחו לכאן על ידי מטה החטיבה שבפיקודו של "דיאדיה פייטייה". כולם היו חמושים במיטב הנשק - חומרי נפץ, תתי-מקלע, רובים עם משתיקי קול, רימונים ומכשיר אלחוט. הסתבר שאותם פרטיזנים שנתקלנו בהם בזמנו ליד המדורה היו מאנשי נאסייקין. לא היו ביניהם יהודים, כי הם היו אנטישמים ולא קיבלו יהודים לשורותיהם. אנשי המחנה השלישי באזור, גדוד "קרטוחין" שהיה מורכב מחיילי הצבא האדום שנפלו בשבי, ברחו והתארגנו כקבוצה פרטיזנית. הצטרפו אליהם קרוב ל-40 יהודים יוצאי העיירה פאבורסק. חימושם היה דל ובלתי מספיק.

הגדוד היחיד שקיים קשר עם מטה החטיבה הפרטיזנית היה גדודו של נאסייקין. היה לכך יתרון גדול - המטה סיפק להם תחמושת, חומרי נפץ וציוד חיוני. הם גם פעלו לפי הוראות המטה וקיבלו מידע שוטף על הנעשה בחזית. הם היו מה שמכונה "פרטיזנים מאורגנים", ואילו כל השאר פעלו על דעת עצמם. מפקד הגדוד שלנו, קרוק, שאף להתחבר אל החטיבה; לכך שאפו גם שאר מפקדי הקבוצות והמחנות השונים שפעלו ביער. יום אחד הזמין קרוק את נאסייקין לבקר במחנה שלנו. המפקד הרוסי התפעל ממראה עיניו. מששמע מפיו של קרוק שמרבית הלוחמים מהגדוד הקרבי השיגו את נשקם בכוחות עצמם וביצעו פעולות חבלה עוד בטרם הצטרפו לכוח המאורגן, הביע את מלוא הוקרתו. הוא הבטיח שימליץ על צירופנו לחטיבה. המלצתו נתקבלה וצורפנו לחטיבה כגדוד לוחם לכל דבר. בתוך זמן קצר נכללו בחטיבה גם שאר הקבוצות שהתבססו ביער קוחוב.

עם הצטרפותנו לחטיבה השתנו חיינו מן הקצה לקצה. הפרטיזנים פרשו את חסותם על הכפרים הסמוכים ליער, והגרמנים לא העזו להיכנס לאזור. האיכרים נאלצו לתת באופן קבוע חלק מתוצרתם החקלאית לפרטיזנים. בתמורה פרשו הפרטיזנים את חסותם על הכפרים, והם השתחררו מעולם הכבד של הגרמנים. הכפריים היו די מרוצים מהסידורים הללו. הם השתחררו ממורא הגרמנים, שלא זו בלבד שהיו עושקים אותם אלא גם חוטפים את בניהם ושולחים אותם לעבודות כפייה בגרמניה. הפרטיזנים לא חייבו את בני הכפרים להצטרף לשירותיהם. המטה המאוחד של הגדודים ביער קוחוב הטיל איסור חמור על הלוחמים ליטול חפצים מבתי האיכרים באזור הפרטיזני, ומי שהפר את הפקודה היה צפוי לעונש מוות. כך הפכו הכפרים שמסביב ליער לעורף איתן של התנועה הפרטיזנית באזור.

גם המחנה המשפחתי שהתקיים בחסות גדודנו עשה חיל. מספר הנפשות במחנה הגיע למאתיים, ובהם היו ילדים, נשים מבוגרות, קשישים, ואף כמה משפחות של אוקראינים אשר כפריהם הותקפו על ידי ה"בנדרובצים". למחנה המשפחתי היה פיקוד משלו. בזמן הראשון פקד על המחנה ישראל פוכטיק איש הורודוק, מאוחר יותר החליפו לייב סגל ואחריו בא בן-דודנו ישעיהו צביבל, שניהם בני העיירה מנייביץ'.

היחסים הטובים בין גדודו של נאסייקין - גדוד שנחשב לבכיר הגדודים ביער - לבין גדודנו אנו, בפיקודו של קרוק, לא האריכו ימים. מהר מאוד גילה נאסייקין את פרצופו האמיתי כשונא יהודים מובהק. בעיקר הוא התנגד למחנה המשפחתי, תוך כדי התעלמות מן השירותים החיוניים שסיפקו בעלי המלאכה היהודים ליחידות הקרביות. הרגשנו בעליל שנשקפת לנו סכנה מצִדו של אנטישמי זה והתארגנו להגנה עצמית.

יום אחד הציע נאסייקין לקרוק לצאת לפעולה מיוחדת בראש יחידה מובחרת מקרב אנשיו. הוא העתיר עליו דברי שבח, ואמר לו כי רק לוחם אמיץ כמוהו יצליח להוביל את אנשיו לפעולה כה מסוכנת וגם להחזירם בשלום. קרוק חש שמזימה מסתתרת מאחורי דברי השבח של נאסייקין ודחה את ההצעה. למחרת היום ביקר במחנה שלנו פרטיזן מאנשי נאסייקין, והוא חשף את מזימתו. הוא בא להזהיר את אנשי המחנה המשפחתי, ואמר כי נאסייקין זמם לחסל את קרוק כדי שיוכל לחסל את המחנות המשפחתיים של היהודים ביער קוחוב.

ראשי המחנה המשפחתי מיהרו למסור לנו את הדברים. הגברנו את השמירה בלילות על המחנה המשפחתי. למזלנו נפטרנו מהמפקד האנטישמי מהר יותר משיכולנו לקוות. באותו שבוע הגיע לביקור ביער שלנו מפקד החטיבה, פיוטר ברינסקי, הרי הוא "דיאדיה פייטייה" האגדי ששמו נודע לתהילה משני עברי החזית. בין הפרטיזנים היהודים התלחשו מפה לאוזן שהאיש הנו יהודי. סיפרנו לו על כוונותיו הזדוניות של נאסייקין, ואכן הוא הועבר למטה החטיבה - מרחק של 150 קילומטרים מאִתָנו. שמחנו מאוד, ובעומק לִבּנו קיווינו שגם יבוא על עונשו ויוצא להורג כמקובל ב"חוקי העונשין" הפרטיזניים.

מוות מידֵי "אחים לנשק" בקרב ובמצור

זמן קצר אחרי לכתו של נאסייקין הופיעו בבסיס שלנו שלושה מאנשיו. הם היו שיכורים או שהעמידו פני שיכורים, והתחילו להשתולל ולהשמיע מילות גנאי על חשבון היהודים. קרוק ציווה לגרשם מהבסיס. בדרך החוצה נתקלו בבחור יהודי בן 18, הרצל זפרן היה שמו. הוא עמד על המשמר בכניסה לבסיס. כאשר עברו השלושה על פניו שלף אחד מהם את אקדחו, ירה בבחור והרגו במקום. אבל גם הרצל לא היה הקרבן האחרון שנרצח בדם קר בידי "חברים לנשק".

באחד מימי ינואר 1943, בעיצומו של החורף, יצאנו לפעולה בפיקודו של סגן מפקד הגדוד, לאזין. היינו חולייה של חמישה יהודים (אבא קלורמן, סנדר ליסאק ואנחנו שלושת האחים צביבל). היה עלינו להגיע למבואות פנייבנו ולנסות לפגוע בחיילים גרמנים, או לחילופין להרוג שוטרים אוקראינים ממשתפי הפעולה עם הגרמנים. הגענו לכפר השוכן במרחק של שני קילומטרים מפנייבנו. עברנו ברחוב בין בתי הכפר, אך לא נתקלנו בנפש חיה. יצאנו משם לכפר סדלישצ'ה והוצאנו להורג שוטר אוקראיני.

הנהר סטוחוד היה קפוא. מגררות השלג שלנו החליקו בקלות על פני הקרח והביאו אותנו לגדה המזרחית של הנהר בואכה יער קוחוב. שם, מעבר לנהר הרגשנו כבר "כמעט בבית". קשרנו את הסוסים לגדר שהקיפה את אחד הבתים הקיצוניים, הערנו את בעל הבית וביקשנו שיכין לנו אוכל. האיכר התחיל לטרוח בהכנת ארוחה. בצאתנו נפתחה עלינו אש. משום מה לא פגעו בי הכדורים. השתטחתי על הרצפה וזחלתי החוצה, אחריי הזדחלו האחרים. ברגע שמצאנו את עצמנו בחוץ התחלנו להשיב אש לכיוון הבית; בינתיים נכנסו אליו השוטרים. לאזין פקד עלינו להשתמש בכדורים נותבים על מנת שיציתו את הבית. ראשון נדלק גג הקש, ותוך כמה רגעים היה הבית כולו אפוף בלהבות. השוטרים פרצו החוצה, הלהבות האירו אותם והם הפכו למטרה טובה לירי שלנו. רדפנו אחרי מי שניצלו ממטח האש הראשון. בינתיים חשפנו את עצמנו ולאזין נפגע מכדור ברגלו. גם אחי שלמה נפגע מרסיס. ניסינו להגיע אל המגררות, להעלות עליהן את הפצועים ולהסתלק לכיוון היער. גיששנו את דרכנו לכיוון הבית. מרחוק ראינו את שני הסוסים שוכבים מתים על השלג. טיפלנו ברגלו של לאזין, חבשנו את הפצע של שלמה ויצאנו לדרכנו בחזרה לעבר הבסיס.

בשובנו למחנה מצאנו את העגלות רתומות לסוסים ועמוסות בציוד. הכול מתפנים. נודע כי שלושה גדודים של חיל המצב הגרמני, מתוגברים ביחידות עזר אוקראיניות, עזבו את הקסרקטינים בעיירות מנייביץ', קאמין-ק ולוביישוב ונעו בכיוון יער קוחוב כדי להשתלט על היער. במטה המשותף הוחלט לפנות זמנית את הבסיסים ולא להיכנס לעימות עם כוחות הצבא העולים עלינו. הגדוד שלנו נקרא למסדר, והמפקד קרוק נאם בפנינו. הוא הסביר לנו את המצב, אמר לאן פנינו מועדות ופקד להסיר את השומרים ממשמרתם. לאחר שסיים את דבריו עבר בין השורות והסתכל במבט נוקב בפניו של כל אחד מפקודיו. הוא עצר על יד נער יהודי כבן 14, יעקב וולפר היה שמו. הוא הגיע אלינו אחרי חיסול אחד הגטאות באזור, גטו שהוריו נספו בו. כולנו אהבנו את הילד וקירבנו אותו אלינו. במקום להימצא במחנה המשפחתי היה נשאר בבסיס הקרבי, עוזר לנו לנקות את כלי הנשק, עושה כל מיני שירותים בבסיס וחולם על היום שייצא למבצע יחד עם הלוחמים הבוגרים. קרוק ציווה על הילד לצאת מהשורה ולחזור למחנה המשפחתי. הנער התחנן בפניו שירשה לו ללכת עם ה"קרביים". קרוק חזר על פקודתו ביתר חומרה. הנער המשיך לבקש ולבכות. קרוק שלף את אקדחו וירה בנער יעקב שנפל לרגליו, מתבוסס בדמו. נשארנו המומים. לא פיללנו שמפקדנו הנערץ ינהג באכזריות כזו. ובעוד אנו אחוזים פלצות מהרצח שהתרחש לנגד עינינו, שמענו את קרוק קורא בשמו של קרבן נוסף ומצווה עליו לצאת מהשורה ולצאת למחנה המשפחתי.

הפעם היה זה מיכאל מקאמין-ק. היה זה בחור חולני שהגיע אלינו עוד לפני שהצטרפנו לקרוק, אחרי חיסול הגטו. מיכאל לא יצא לפעולות מבצעיות ועסק רוב הזמן בעבודות עזר בבסיס. הוא פחד מהרעב ונהג להחביא דברי מאכל בכל מיני מחבואים. גם למסדר הופיע עם שקית בידיו, שקית שהכילה כמובן צידה לדרך. כאשר קרוק עבר על פניו וראה אותו מצויד בחבילה, התלקחה חמתו מחדש. הוא הורה לו לצאת מהשורה ולעבור למחנה המשפחה, שלף את אקדחו וירה בו. כששני הקרבנות החפים מכל עוול מונחים על השלג ללא רוח חיים, ניתנה הפקודה לצאת לדרך. עם אור ראשון של בוקר נכנסנו ליערות באזור סוורדביץ'-רפלובקה והתמקמנו שם.

משאת נפשו של הפרטיזן – "להוריד" רכבת

הפגיעה בדרכי התחבורה שהובילו אספקה לחזית - פגיעה על ידי הורדת רכבות מהפסים או פיצוץ המסילות - הייתה התרומה העיקרית של התנועה הפרטיזנית למיגור האויב הגרמני. כאשר צורפנו בפעם הראשונה לקבוצת היוצאים לבסיס המטה כדי להצטייד בתחמושת ובחומר נפץ, היה זה יום חג עבורנו.

בערך מדי שבועיים הייתה יוצאת פלוגה משותפת לכל הגדודים שביער אל מקום מושבו של המטה באזור לנין שבחבל פולסיה, מרחק של למעלה מ-150 קילומטרים מיער קוחוב. היה זה מסע מפרך שרובו התנהל בסביבה עוינת ובתנאים טופוגרפיים קשים ביותר. הדרך עברה בשטח בוצי וביערות וחצתה נהרות ומסילות ברזל שמורות בקפידה. את הפריפט, הגדול שבין הנהרות שחצו את מסלול המסע, היינו צולחים בסירות. אך המסוכנת מכול הייתה חציית מסילת הברזל לונינץ–סארנה, וכמעט תמיד היא תבעה קורבנות. כבר ביציאתנו הראשונה למסע ההצטיידות איבדנו את זכריה גוז; הוא נפגע מכדור במטח האש שנורה לעברנו בעת חציית המסילה. הוא נפל חלל ממש על פסי הרכבת. הדרך בחזרה הייתה קשה שבעתיים, כי סחבנו על גבינו את השקים עם הציוד – כלי נשק, תחמושת וחומרי נפץ. המסע, הלוך ושוב, ארך כחודש ימים. אולם כאשר הבאנו את מטעני החבלה בשלום לבסיסנו, נשכחו מאִתָנו כל תלאות הדרך.

חדורים בהרגשת שליחות יצאו החבלנים הראשונים מבינינו למשימת החבלה בקו הרכבת קובל-קייב. שבעה חבר'ה בפיקודו של אחי ישעיהו יצאו לפעולה. היו ביניהם יוסף בלאושטיין, יחזקאל וולפר, יצחק קופפרברג, יוסף צביבל ועוד שניים ששמותיהם נעלמו מזיכרוני. הקטע שנבחר להנחת המטען היה בקרבת הכפר צרברה שבסביבות העיירה מנייביץ'. בלילה הראשון התחפרה החולייה בערֵמת שלג בפאתי היער, אחי ומלווה ירדו אל המסילה והניחו את המוקש. אחר כך חזרו והצטרפו לחברים שבפאתי היער, ויחד חיכו לבואה של הרכבת כשמנגנון ההפעלה מוכן. כמעט והאיר השחר ורכבת טרם עברה במקום. אחי חזר למסילה והחזיר את המוקש. הם נסוגו לתוך היער כדי לחפש לעצמם מסתור למשך היום. בלילה הבא חזרו על התרגיל, אך לשווא - שום רכבת לא עברה במסילה. רק בלילה השלישי, אחרי שעות ציפייה ארוכות, הגיע לאוזניהם הרחש המיוחל של שקשוק גלגלי הרכבת על המסילה. לפתע הבחינו בשני אוקראינים בסמוך למסילה. כנראה הם היו מחוליית המשמר שהגרמנים נהגו לשגר לאורך המסילות כדי לבדוק אם הונחו מוקשים. לא היה להם זמן מיותר לאבד; הם ירו באוקראינים ואף פגעו בהם, אך כנראה הד הירי הגיע לאוזניו של נהג הקטר והוא עצר את הרכבת . אחי לא היה מוכן להפקיר את המוקש, הוא רץ למסילה והתחיל לפרקו. מאי שם נפתחה עליו אש תופת, נשמע פיצוץ אדיר וישעיהו נקרע לגזרים.

המסילות תבעו מאִתָנו מחיר כבד, אך אנו לא הרפינו. ככל שהספיק חומר הנפץ היינו יוצאים בלילות להניח מוקשים בדרכן של הרכבות שהובילו חיילים גרמנים וציוד לחזית. עצם ההשתתפות במבצע "הורדת רכבת" נחשבה בעינינו באותם הימים לחוויה המופלאה מכול. אולם המחסור בחומר נפץ הִקשה עלינו מאוד; פלוגות שיצאו למסע הצטיידות חזרו לעתים לבסיס בידיים ריקות ומבלי שהגיעו ליעדן.

בראשית מארס 1943 הגיעו לבסיס שלנו שבויי מלחמה אחדים שהצליחו לברוח משבי הגרמנים. היה ביניהם קצין לשעבר בחיל התותחנים אשר הציג את עצמו בשם מוחמד. האיש היה משכיל וחריף שכל. לאחר שהתאושש מעט מהשבי והתאקלם אצלנו, הציע למפקד קרוק תכנית להפקת חומר נפץ מפגזי תותחים שנותרו באזור מהנסיגה המבוהלת של הצבא האדום. כמה עשרות כפריים מהאזור הפרטיזני, יחד עם עגלותיהם וסוסיהם, יצאו לשדות והביאו פגזים ישנים. במרחק מה מהמחנה הוכשרה סדנה מיוחדת לפירוק הפגזים. לעבודה בסדנה נבחרו מספר אנשים מהמחנה המשפחתי לאחר שמוינו בקפדנות על ידי המומחה מוחמד. פירוק הפגזים וחילוץ חומר הנפץ היו כרוכים בסכנה גדולה. מוחמד הזהיר את האנשים שעבד עִמם לנהוג בזהירות מֵרבּית. באחד הימים אירע פיצוץ, ושניים מהעובדים נהרגו.

עד מהרה הפכה הסדנה שבבסיס הגדוד שלנו למקור אספקה עיקרי של חומרי חבלה. מאות מוקשים הצטברו בסדנה, והם חולקו בצורה שווה בין הגדודים שביער קוחוב. עכשיו כשהחבלנים היו יוצאים לפעולה, הם היו לוקחים עִמם מוקש שמשקלו עשרה קילוגרמים במקום חמישה; התוצאה הייתה הצלחה רבה יותר בפגיעה ברכבות שהעבירו כוחות גרמניים. הגרמנים הגבירו את אמצעי השמירה והאבטחה, אך ללא הועיל. כריתת עצי היער ברוחב של כמה עשרות מטרים משני צִדי המסילה הקשתה עלינו מאוד, אך אנו הרחקנו לעתים למרחק של מאות קילומטרים והגענו לאזורים שלא הייתה בהם פעילות פרטיזנית. הגרמנים לא החמירו שם בשמירה על המסילות.

בהזדמנות אחרת יצאה קבוצה בת עשרים ואחד אנשים (וביניהם דב לורבר, יצחק קופפרברג, אחי שלמה ובן-דודי יוסף צביבל) לפוצץ את מגדל המים שבתחנת הרכבת בקאמין-ק. מגדל המים בתחנת הרכבת שירת את קטרי הקיטור שיצאו מהתחנה, וידענו כי הפגיעה בו תשבש את תנועת הרכבות מזרחה לחזית. הקסרקטין של אנשי הצבא המשרתים בתחנה היה ממוקם בקרבת מגדל המים. יתר על כן, כדי להגיע למגדל שלא מהחזית - שם משתרע מבנה הקסרקטין - יש לעבור תעלה עמוקה. ונוסף לכול, ז'נדרמים אוקראינים חמושים היו שומרים על המגדל יומם ולילה. אך כל הקשיים הללו היו כאין וכאפס לעומת עצם המעבר בקאמין-ק וסביבתה העוינת.

הם הגיעו ליעדם. את הז'נדרמים חיסלו במגע מקרוב, באקדחים עם משתיקי קול. אחר כך חדרו פנימה והניחו את מטען החבלה המצויד במנגנון השהיה בחדר המכונות. כאשר שמעו את הד ההתפוצצות, הם כבר היו מחוץ לעיר. הלהבות האירו את קאמין-ק כמו באור יום. קולות ירי התערבבו ביללת צופרי אזעקה. כאשר שבו לבסיס סיפרו החבר'ה ש"חגיגה" כזו עוד לא נזדמנה להם. המקשרים מסרו שבאזור מתהלכות שמועות כי בפיצוץ המגדל השתתפו כ-150 פרטיזנים שהביאו עִמם חביות מלאות חומר נפץ. הנחת מטעני חבלה הפכה אצלנו אט אט לאורח חיים. היינו מפוצצים גשרים, כבישים, תחנות משטרה – העפנו באוויר כל מה ששירת את האויב והיה בהישג ידינו.

מכת ה"בנדרובצים" ומכת הנגד שלנו

בקיץ 1943 החלו מחנות של אוקראינים משתפי פעולה עם הגרמנים להתמקם בכפרים ובחלקות יער סמוכות ליער קוחוב, אוקראינים אשר התאכזבו מהבטחותיהם של הגרמנים להקים להם מדינה אוקראינית עצמאית. הם נקראו "בנדרובצים", "בולבובצים" ו"מלניקובצים". הם ערקו מיחידות העזר של הצבא הגרמני על נשקם וציודם האישי. לעתים קרה שיחידה שלמה על חימושה המלא ערקה מהקסרקטין שלה והתמקמה ביער. הם הפנו את נשקם נגד הגרמנים, אדוניהם מאתמול, אך לא זנחו גם את מטרתם העיקרית – להשמיד את שארית היהודים שנותרו לפלֵיטה. למעשה, הם היו אלה אשר חיסלו בזו אחר זו את אלפי קהילות ישראל שבמרחבי אוקראינה, רוסיה הלבנה, פולין המזרחית והארצות הבלטיות. תחת פיקודם של הגרמנים הם רצחו במו ידיהם קרוב למיליון יהודים. אחרי שהתאכזבו מאדוניהם, החליטו רבים מהם לפעול על דעת עצמם. תחת הסִסמה "אוקראינה לאוקראינים" קידשו מלחמה נגד כל מי שאינו אוקראיני וחי על אדמתה.

בקיץ של 1943 התקבלה פקודה במפקדה המשותפת לגדודים ביער קוחוב ממטה החטיבה - להניס בכוח את אנשי בנדרה [ה"בנדרובצים"] מהעיירה רפלובקה. למבצע גויס כוח גדול מארבעת גדודי החטיבה שביער, וביניהם הייתה כמובן יחידה מגדודו של קרוק ואני בתוכה. הפעולה ברפלובקה הוכתרה בהצלחה רבה. לצערי נהרג בפעולה חברי סנדר ליסאק, יליד רפלובקה; בעיירה זו נרצחו בידי האוקראינים כל בני משפחתו.

שלא כברפלובקה לא האירה לנו ההצלחה פנים במעוזם השני של ה"בנדרובצים", עיירת הולדתי פנייבנו. למבצע גויסו 500 לוחמים, מחציתם מגדודיו של הגנרל פיודורוב והחצי השני היה מורכב מארבע פלוגות שהעמידו הגדודים מהחטיבה שלנו. בפנייבנו היה עלינו להסתער על יעד מבוצר היטב. שם שכן מטה המחוז של ה"בנדרובצים" באותו בניין ששימש תחילה את תחנת המשטרה הגרמנית. המבנה היה מוקף תעלות קשר וחפירות. שאר הכוחות התבצרו בבתי היהודים שהתרוקנו מיושביהם. הפריצה הייתה אמורה להתחיל בשעה שבע בבוקר - הכוח של פיודורוב אמור היה לתקוף מצפון, והפלוגות שלנו בפיקודו של סגן לוגינוב מדרום. בשל ליקויים בקשר בין שני הכוחות השתבש לוח הזמנים. אנשי פיודורוב לא הגיעו במועד שנקבע, וכאשר אנחנו הסתערנו על בתי העיירה בפאתיה הדרומיים - לא ידענו שאנשי פיודורוב טרם טיפלו בתחנת המשטרה. התקדמנו למרכז העיירה ונכנסנו למלכודת, ומכל עבר נפתחה עלינו אש. במטח האש הראשון איבדנו 15 לוחמים. בפצועים הרבים טיפל ד"ר מרמולשטיין שלנו תחת אש. מספר הנפגעים גדל מרגע לרגע, ולבסוף נאלצנו לסגת. המלחמה בינינו לבין האוקראינים הלאומנים גזלה מאִתָנו את מֵרב משאבינו, וכמעט לא אפשרה לנו להמשיך במבצעי חבלה נגד הגרמנים.

ראשית קץ המלחמה

בראשית 1944 הגיעו אלינו ההדים הראשונים של ירי ארטילרי מהחזית. באמצע פברואר הועברה פקודה במכשירי הקשר הגדודיים לצאת מהבסיסים שביער ולפנות מזרחה לעבר העיר סארני, עיר שנגעה בצלע המזרחית של יער קוחוב, וזאת כדי לחסום את דרכי הנסיגה בפני האויב המפנה את העיר תחת לחץ הצבא האדום העולה עליה. העמסנו ציוד חיוני על העגלות, ניקינו את כלי הנשק שלנו והתייצבנו למסדר אחרון מול חפירת המטה. גדודים על נשקם צעדו בדרכי היער לאור היום. מחנה עצום של לוחמים בעורף האויב עלה מהיער האפל וצעד בגלוי בדרכים. הכפריים קיבלו אותנו בלחם ובחלב; פחד הצבא האדום נפל עליהם, ואנחנו נחשבנו לבני-ברית של המנצח.

לגבינו השתנו סדרי החיים: חזרנו להרגלי אנוש שהיו קיימים מאז ומעולם, צעדנו לאור היום ובלילות שכבנו לנוח בגורן מלא בקש ריחני. מדי כמה שעות התחלפנו בינינו בשמירה. בלילה השני שאחרי צאתנו מהיער שמענו קריאה מפי השומרים: "עמוד! להזדהות!" לא שמענו את תשובתם של האורחים, אך בתוך כמה רגעים פרצו קריאות שמחה אדירות מכל הגרנות שבכפר. כולם התחבקו עם כולם. מאי שם נשלפו בקבוקי וודקה. לכפר נכנס חיל החלוץ של הצבא האדום. השחרור המיוחל הגיע. עבורנו היהודים היו אלה רגעי השמחה היחידים. השכול, האבל והתלאות עמדו בפתח.

השחרור

מיד עם שחרורה הפכה רובנה למוקד משיכה עבור שרידי הקהילות היהודיות החרבות שבמרחבי אוקראינה המערבית. לעיר זו נהרו פרטיזנים שיצאו מהיערות, יהודים שהסתתרו בכפרים ושרדו במקום מחבואם, חיילים יהודים שלחמו בשורות הצבא האדום והגיעו למחוז הולדתם אחרי קרבות עקובים מדם. דל ומצער היה מספר השבים לעיר. רובם ככולם היו יחידים ללא משפחות. על הגדוד של קרוק הוטלה המשימה לטהר את דרכי הגישה לרובנה מכיסי התנגדות גרמנית. לאחר שהגענו למבואות העיר ופרבריה המזרחיים כבר היו בידינו, נתקלנו במפתיע בטור של טנקים גרמניים.

קיבלנו פקודה לסגת ולהתמקם ביערות צומן. בעת הנסיגה סבלנו אבדות רבות, ולאחר שהתכנסנו לבסוף בתוך היער - הופצצנו מן האוויר וסבלנו אבדות. אחרי הפוגה של כיומיים בהפצצות נצטווינו שוב לצאת מהיערות ולעלות על העיר צומן, הפעם בהתקפה לילית. צומן נפלה בידינו ללא כל התנגדות, ואחר כך נפתחה הדרך לרובנה.

גדודי הפרטיזנים שולבו במערך הצבא הסדיר, ורבים מחברינו המשיכו במלחמה עד לניצחון הסופי על גייסותיו של היטלר והגיעו עד לשערי ברלין. רבים אחרים נפלו בקרבות; ביניהם היו חיים כץ - לוחם מהגדוד שלנו שנפל בחזית - ומישה אדלשטיין אשר צורף ליחידה שמתפקידה היה לגלות ולחסל "בנדרובצים". הוא נפל חלל בהיתקלות עמם בתוך העיר רובנה.

רוב היהודים יצאו מרובנה והלכו לעיירת הולדתם, וזאת למרות הסכנות שארבו להם בדרך. העיר רובנה הופצצה מספר פעמים והופצצו גם הרכבות. באחת ההפצצות על רכבת נוסעים נהרגו שתי בחורות ממחנה קרוק - פייגה אוורוך וחסיה בלאושטיין, שתיהן מהעיירה מנייביץ'. הן יצאו מרובנה ורצו להגיע לעיירת הולדתן. המוות השיג אותן אחרי ה"שחרור".

הגיע היום וגם החבורה המצומצמת שלנו – אחי שלמה, אבא קלורמן, אלקה קורזש ואנוכי – החליטה לצאת לדרך. פנינו היו מועדות לקאמין-ק. בשעתו, בעת שלחמנו בשורות הפרטיזנים, לא הצלחנו להניח את ידינו על כמה משתפי פעולה מהעיירה; היו אלה אנשים שידיהם מגואלות בדם יהודי, ועתה הגיע הזמן לסלק את החשבון עמם. לאחר מסע מייגע ורצוף סכנות הגענו לקאמין-ק. ידענו כי הסתיימה לגבינו התקופה הפרטיזנית, ולא נוכל לפעול על דעת עצמנו. פנינו ל-נקו"ד, הצגנו את עצמנו ומסרנו להם כי בעיר הזאת מתגוררים כמה אנשים ששירתו בנאמנות את הגרמנים בתקופת הכיבוש ורצחו בני-אדם חפים מפשע. חוקרי הנקו"ד ביקשו מאִתנו לאתר את האנשים ולהביא אותם לחקירה; בעקבותיה הם יועמדו לדין. איתרנו את האנשים הללו, הבאנו אותם לתחנת המשטרה ומסרנו עדות נגדם. שוטרי ה-נקו"ד התייחסו אלינו במלוא ההבנה, גבו מאִתנו עדות והזמינו אותנו להיות נוכחים בחקירה. כחודש ימים התעכבנו בקאמין-ק. חיפשנו משתפי פעולה אוקראינים נוספים בכפרים הסמוכים, מצאנו אותם והסגרנו אותם לידי ה-נקו"ד. התהלכנו ברחובות העיירה כאילו היו שבילים בבית-עלמין; הבתים משני צִדי הרחוב דמו בעינינו למצבות על קברותיהם של אלה שהתגוררו בהם. כיכר השוק, החנויות - הכול נראה לנו זר ומנוכר בעיירה שרק לפני שנים מספר שקקה חיים יהודיים, עיירה שבימי ילדותנו נחשבה בעינינו למרכז תבל.

הינדה קוז'ושניק (לבית גבאי)

בעלי יוסף הצטרף לקבוצה של חברים צעירים, קבוצה שהחלה להתארגן לקראת יציאה ליערות כדי ליצור קשר עם הפרטיזנים. השמועות על אודות הפרטיזנים כבר הגיעו אלינו אז. בעלי יוסף, דב דרוג, סטריר, טויזנר ועוד כמה אנשים היו בקבוצה הזאת. יוסף ודב דרוג היו הראשונים לצאת ממקום המסתור שבגטו לעבר יערות נוויר-ווטלה. לא היה להם נשק והם התקשו מאוד בהשגתו. הם לא יצרו קשר עם הפרטיזנים ודרכיהם של השניים נפרדו. דב הלך עם מישהו אחר, ויוס'ל בא לגטו כדי לקחת אותי ואת שרה וולודבסקי (ביבר).

יוסף ופרטיזן רוסי, מוסטפה (שונא ישראל), הגיעו לגטו בערב יום הכיפורים תש"ג (1942) כדי לקחת נשק, תרופות ומכשיר רדיו. הם לקחו אותי ואת חברתי, שרה ביבר; שרה הייתה חברתו של דב דרוג. יצאנו את הגטו בלילה, במוצאי יום הכיפורים, ופנינו היו ליערות נוויר. הם יצאו מהגטו ל"טריסקער שטיבעל" (בית הכנסת של חסידי טריסק) כדי שמשם יוכלו לצאת בלילה. הלכנו כארבעים קילומטרים. כשעלתה השמש התחבאנו בשיחים. הלכנו בלילה במשך שני לילות רצופים.

אחר כך באנו לפרטיזנים ביער. הם היו אנטישמים וגירשו אותנו. מוסטפה עזב אותנו, והפרטיזנים לקחו את הנשק, הבגדים והכול. הלכנו לכפר סמוך, נוויר; שם היינו יוס'ל בעלי, אחי אריה (לייבל) ואני. בינתיים, עם חיסול הגטו, הגיעו אלינו עוד יהודים; אף הם גורשו מהיער ופוזרו על ידי "הפרטיזנים" כביכול. הסתובבנו בסביבות הכפר נוויר; איכשהו הצלחנו לשרוד באמצעות גנֵבת אוכל. לא הייתה ברֵרה והקבוצה נאלצה להתפצל. אני נשארתי עם בעלי. בין האנשים הזכורים לי: נחמה ורניק ומירה קויפמן.

יוסף בעלי הצטרף לקבוצת יהודים שבראשה עמד יוסף פרצ'יק. דוֹד אריה ומלכה אשתו גם היו אִתָנו. שכבנו במחפורת, והם יצאו בלילה לחפש אוכל. בלילה אחד יצא יוסף יחד עם שייע (יהושע) פרצ'יק ויצחק פלדמן לאחד הכפרים (החוטורים) כדי לקחת אוכל. האיכר התנגד ורצח אותם. הם זרקו רימון-יד שהיה בידם, אך הוא לא התפוצץ. אני זוכרת ששכבתי שם ליד הדודה מלכה, ואמרתי לה כי הרגשתי שהרגו את יוסל . התפצלנו. כל אחד חיפש מפלט לעצמו. יָשַנו על גג עשוי קש. פתאום שמעתי מישהו צועק: "יבריי!" [יהודים!] ירדנו מהגג במהירות, בלי סולם. המשכנו לנדוד. מהיער הייתי הולכת לכפרים כדי לבקש אוכל. הפרטיזנים רצחו יהודים בשביל טבעת או בגדים.

ליד נוויר היו שתי מושבות של "פולקסדויטש", פולנים ממוצא גרמני. הייתי הולכת אליהם, כי זה היה קרוב. פעם ראיתי שם אישה עם בת. אני הייתי תופרת, עדיין היה לי את האצבעון על האצבע. אמרתי לה: "אם את רוצה, אם יש לך בד, אני אגזור ואתפור לילדה." לקחתי את הבדים ליער ותפרתי. ביום ראשון, בכנסייה, ראו שהיא לבשה משהו חדש. היא אמרה להם שישנה יהודיה תופרת. הייתי הולכת מבית לבית ותופרת. הם היו נותנים לי לחם, ולאחר שהבאתי אותו ליער - האחרים גנבו אותו ממני, כי היו רעבים. באתי אל פולני אחד לבקש ממנו אוכל, והוא נתן לי כרוב וקצת יין לשתות. בנוויר היו פרטיזנים, והם לקחו אותי כדי שאתפור להם. היה להם בית, ואני ישבתי שם ותפרתי.

פסיה שטרן

לאחר הכיבוש הגרמני, בעלי ואני עבדנו בעבודות כפייה בהתאם להוראות של היודנראט. עם הקמת הגטו נכנסנו לגור בביתו הגדול של איצ'ה ברנהולץ.

באקציה הראשונה, באוגוסט 1942, הוּצאנו מהגטו והיינו במקום הריכוז. שם נלקח מאִתנו ילדנו בן השלוש וחצי, ונרצח עם יתר יהודי קאמין-ק. חזרנו לגטו והמשכנו לחיות את החיים הקשים של אז. בעלי החליט לעזוב את הגטו ואת העיירה. היו לו קשרים עם כמה גויים מהכפר שלו, וידרטי; שם משפחתם היה נאוּמִיק. הם הסתתרו מפני השלטון הגרמני. הייתה להם זמליאנקה [מחפורת] והיה להם נשק. בעלי דוד רכש נשק, והמשכנו לגור ולנדוד ביער ובביצות יחד עם משפחת נאומיק. בעלי שמר על קשר עם בחורים מהגטו, ואף מסר להם את מקום הימצאו ביער. הוא עשה זאת כדי שבעת חיסול הגטו יוכלו לברוח ולבוא אלינו. הקשר שלנו היה עם בן-ציון מליק, עם אחי דוד בראט שנשאר בגטו, עם אימא שגם היא נשארה בגטו ועם כמה חברים נוספים.

למחרת יום החיסול הסופי של הגטו, ה-2 בנובמבר 1942, הגיעה אלינו קבוצה של אנשים. ביניהם היו בן-ציון מליק, אפרים מליק, מנדל פלוס ועוד שתי בחורות - האחיות רוניה ופיניה לבית סוקול. קיבלנו את הקבוצה. היה להם רובה אחד. הייתה זו תחילת החורף, היה קר. בלילות היו יוצאים עם הנשק כדי "לרכוש" מזון וחוזרים לפנות בוקר לבונקר. אחי דוד ואִמי פייגל'ה הצטרפו אלינו אף הם. לאחר כשבוע או שבועיים יצאו בלילה אחד לפעולה והשאירו עקבות בשלג. שוטרים אוקראינים הגיעו עד לפתח הבונקר ופתחו עלינו באש. אני ברחתי ראשונה, ואחריי ברחו גם בעלי ובן-ציון מליק עם שתי האחיות.

למחרת חזרנו לבונקר, מצאנו את ההרוגים והבאנו אותם לקבורה. האחים נאומיק הצליחו ליצור קשר עם פרטיזנים רוסים באזור היערות נוויר-ווטלה. לאחר משא ומתן צורפה כל הקבוצה לגדוד פרטיזנים מיחידת סובורוב, שהשתייכה לבריגדה על-שם מולוטוב. בעלי דוד ובן-ציון מליק צורפו מיד למחלקה לוחמת, ואני ושתי האחיות צורפנו למחלקת המשק. ביחידה הזו פגשתי את החברה שלי, שרה ביבר (וולודבסקי). החורף היה קשה ביותר, ובמשך רוב הזמן נמצאו בעלי ובן-ציון מליק מחוץ ליחידה. הם עסקו באיתור משתפי פעולה ובחיסול תחנות משטרה אוקראיניות בסביבה.

לאחר מכן התברר לנו כי הפרטיזנים הרוסים מהאוטריאד שלנו היו אנטישמים ורצחו יהודים בכל האזור, בכל מקום שיכלו למצוא אותם. ססמתם הייתה: "להרוג יהודים – להציל את רוסיה". היה שם רופא יהודי בשם הוטניק [רְאוּ בפרק הראשון]. סיפרנו לו את הדבר, והוא אמר: "אין לנו ברֵרה, צריכים לשתוק".

כך עברנו את החורף בתנאים קשים ביותר. היה שם משק בית גדול, ואנחנו חלבנו את הפרות והגשנו ארוחות. עם בוא האביב "התייצב המצב" והופסק רצח היהודים באזור. במישרין ובעקיפין הם רצחו כמאתיים יהודים.

הגדוד הזה מיחידת סובורוב גדל עד ל-200 איש. מתוכם היינו כשנים-עשר יהודים, מקאמין-ק ומקוברין. אבא קלורמן בא אלינו לביקור. התאספנו כמה יהודים. אשתו של מפקד הגדוד, זיניצ'קה, הייתה אחראית על הנשים. היא סיפרה לבעלה על המפגש של היהודים, והוא אמר כי אם היהודים יתכנסו שוב וידברו אידיש - הוא יהרוג את כולם.

כמה מהפרטיזנים היו טובים אלינו. ביניהם היו הלין ומשפחת מלייבסקי – זוג הורים, שלושה בנים ושתי בנות. גורלם היה מר; כל שלושת הבנים נהרגו על ידי הנאצים והאוקראינים. שתי האחיות סוקול, רוניה ופיניה, הועברו יחד עם עוד חיילים ליחידה אחרת אשר התבססה ביערות פסלוב, בסמוך לפינסק.

ב-7 בנובמבר 1943 שוחררה העיר קייב, והחזית התקרבה אלינו בצעדי ענק. ה-7 בנובמבר הוא גם יום המהפכה הרוסית, ובתאריך זה נערך ביער נשף גדול של היחידה. רוב הפרטיזנים השתכרו, וכטוב לִבּה ביין של אשת המפקד זינה היא יצאה במחול והשמיעה את הסִסמה המפורסמת מימי הצאר: "הרוג יהודים והצל את רוסיה המולדת".

באביב 1944 עזבנו את היער. חצינו את קו החזית והגענו לאזור סארני, ושם בוצע פירוק היחידה. רוב הפרטיזנים נשלחו לצבא האדום כדי להמשיך להילחם. בעלי דוד ובנצי מליק קיבלו "תפקיד מוגן" ונשארו לשרת ביחידת האבטחה בעיירה קאמין-ק. גרנו בבית אחד – אני ובעלי, בנצי מליק ואברהם ביבר. בן-ציון התנדב לצבא האדום, נפצע ונותר נכה. הוא הגיע ארצה באניית המעפילים 'אקסודוס' , וכאן בנה את חייו.

מסמך

לכבוד מר יעקב גרינשטיין

מאת: קורזש-פוקס אלקה

הנדון: קבלת מדליית פרטיזן

לפי בקשתך הנני מעבירה לך את קורות חיי מהתקופה: גטו, פרטיזנים וכו'.

נולדתי בשנת 1924 בעיר קובל. בערך בשנת 1936 עברנו לגור בעיר קאמין-ק השוכנת בין ווהלין לפולסיה, עיירה המוקפת איכרים כפריים - אוקראינים ופולנים. עד 1939 היינו תחת שלטון פולני, ובשנים 1939–1941 תחת שלטון רוסי. ב-22 ביוני 1941 החלה המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות. בחודש יולי 1941 נכנסו יחידות ראשונות של הצבא הגרמני שנקראו פלוגות עונשין לאזור שגרנו בו. הגרמנים ועוזריהם האוקראינים החלו בהרג, בשוד ובכל האמצעים הכי שפלים כדי להשמיד אותנו רוחנית ופיזית. בחודש מאי 1942, לפי הוראות הגרמנים, רוכזו כל יהודי העיר וסביבותיה לגטו המגודר. שוטרים אוקראינים שמרו עלינו. חיינו החמירו, והיו בהם רעב, צפיפות, פחד, הרג ואונס שעברו על כולנו.

שלושת האחים יעקב, שלמה וישעיהו צביבל, אבא קלורמן ועוד כמה, החלו להתכונן לברוח ליערות. גם אני ואחי ז"ל היינו ביניהם. לצערי הגרמנים הקדימו אותנו, וב-10 באוגוסט החלה האקציה הראשונה. נהרגו 2500 גברים, נשים וטף. אני הייתי כבר בדרך לבור המוות, ערומה לגמרי. למזלי עמד מושל העיר (גביטסקומיסר) ופקד על הטרגדיה הנוראה ליד בור המוות, והוא הבחין בי. תיכף ציווה עליי לחזור ולהצטרף לכמה בעלי מקצוע שנשארו לזמן מה בחיים. זאת מכיוון שהייתי בין הנשים שעבדו בסריגת כפפות וסוודרים בשביל הצבא הגרמני. למחרת חזרנו לגטו והמשכנו כל אחד בעבודתו. אין לי מילים לתאר את מצבנו ואת האווירה ששררה בינינו.

בינתיים האחים צביבל וקלורמן עזבו את הגטו, הגיעו ליערות, ובצורה אכזרית (כי בדרכי נועם לא הצליחו ביותר) השיגו נשק והחלו לנקום באלו שהרגו אותנו. תיכף, דרך אוקראיני נאמן, התקשרו לכמה מהחבר'ה מהגטו וביקשו שרק נבוא אליהם. "יש נשק לכולכם - רק תבואו!" אני ואחי אברהם ז"ל, [שייע] זרוצקי, לייבל סגל ועוד עזבנו את הגטו בדרך לגוי המקשר של האחים צביבל, מרחק של כ-30 ק"מ.

בדרך אליהם אוקראיני הרג את אחי אברום ז"ל. שבורים, עייפים ורעבים הגענו למקשר ופגשנו את הקבוצה. השמחה הייתה גדולה. הם קיבלו אותנו יפה מאוד. למחרת בלילה יצאנו להשיג נשק באותה השיטה שהם המציאו. כולנו קיבלנו רובים, כדורים. הם הדריכו אותנו, הסבירו איך להתנהג והעיקר לא לפחד. כך הקבוצה שלנו החלה לשרוף גשרים, מחסנים של גרמנים, להרוג משתפי פעולה עם גרמנים ועוד.

כעבור כמה חודשים הצטרפנו למחנה הפרטיזנים "קרוק", שהיו ברובם יהודים מאנשי מנייביץ'. הם פעלו באותו היער שהסתובבנו בו. במחנה קרוק יצאתי לפעולות יחד עם קבוצות למיקוש רכבות ולפעולות נוספות. לזכותי כ-8 עד 10 רכבות עמוסות חיילים וציוד מלחמה שהורדו מהפסים ולא הגיעו לחזית. בחודש פברואר 1944 התקרבו אנשי הצבא האדום לאזורנו. הצטרפנו אליהם והגענו עד לעיר רובנה, כשבדרך היו קרבות קשים עם הגרמנים. בעיר רובנה השתחררנו מהפרטיזנים, וכל אחד יצא לדרכו.

אני הגעתי לעיר צ'רנוביץ'. בעיר צ'רנוביץ' פעלו מטעם "הבריחה" שני פרטיזנים, יעקב צביבל וזפרן סיומה ז"ל, כדי להעביר את אנשי שארית הפליטה לרומניה ומשם לישראל. לרוע מזלנו, לאחר כמה חודשים נאסרנו על ידי אנשי נקו"ד. צביבל קיבל 10 שנות מאסר, ואני קיבלתי שנה וחצי. אני השתחררתי לאחר שנה, הגעתי לאיטליה, התחתנתי והגעתי ארצה.

אלו בקיצור תולדות חיי. אני מבקשת להעביר אליי לפי הכתובת את מדליית הפרטיזנים.

בתודה רבה למפרע.

ממני,

פוקס-קורזש אלקה