בגטו ובגיא ההריגה
במאי 1942 פורסם צו שלפיו מה-1 ביוני חייבים כל היהודים המתגוררים באזור להתרכז בגטו בקאמין-ק. בזמן ההעברה הופנה משום מה חלק מבני פנייבנו לגטו בעיירה לוביישוב. משפחתנו עברה מפנייבנו לקאמין-ק. מותר היה לנו לקחת עמנו את כל מטלטלינו, אך נאסר עלינו להשתמש בעגלה או ברכב. לכל היותר מותר היה להיעזר בעגלת יד. הזמן שהוקצה להעברה לא הספיק כדי לעבור את המרחק כמה פעמים. העמסנו על עצמנו ככל שיכולנו, אך את רוב תכולת הבית נאלצנו להשאיר מאחורינו.
אחי ישעיהו ואנוכי עבדנו בתחנת הרכבת בהטענת ופריקת סחורות. אִתנו עבדו בחורים צעירים מעיירתנו ומקאמין-ק. ביניהם היו אבא קלורמן, ישעיהו זרוצקי ולייבל סגל. כפריים מהסביבה, וביניהם מכרים משכבר, הביאו למחסנים שבתחנת הרכבת את מכסות היבול שהיה עליהם להפריש לצבא. הם הביאו ראשי צאן, בקר, תבואה, עופות וביצים. מדי פעם הצליחו להוריד משהו מהמכסה ולהחליפו עמנו בבגד או חפץ כלשהו. הייתי פוגש ביניהם את האוקראיני שבמחבוא בביתו הסתתרה אחותנו מאשה, והוא מסר לי פתקים ממנה. הפולנייה שאספה לביתה את פייגה והתינוקת ברכה הייתה מגיעה לפעמים ומוסרת כי שלום להן.
יום אחד הגיע לתחנת הרכבת מכר פולני של אחי ישעיהו מהכפר בורקי המרוחק כשלושים קילומטרים מקאמין-ק. הוא סיפר לנו שבלילות פושטים על הכפרים אנשים חמושים ברובים, מאלה המסתתרים ביערות בסביבה, ותחת איום בנשק שודדים שקי תבואה, ראשי בקר וצאן ופרטי לבוש חם ומגפיים. נדמה היה לו שרובם, אם לא כולם, הנם יהודים. הסיפור הזה הדליק אצלנו ניצוץ של תקווה. האמנם מדובר בפרטיזנים יהודים הפועלים בסביבתנו? הכנסנו בסוד הסיפור כמה מהחבר'ה הצעירים והחלטנו שהדבר הנכון לעשותו הוא להצטייד בנשק, וכשנהיה מוכנים נברח מהגטו ליערות ונצטרף אל הפרטיזנים.
חמישה צעירים ואני ביניהם קיבלו הוראה להעביר עדר צאן מהמכלאות של הצבא שליד מקום עבודתנו בתחנת הרכבת אל העיר קובל, מרחק של 35 קילומטרים. משהתקרבנו לקובל, במרחק של כעשרה קילומטרים מהעיר, הבחנו בחבורת כפריים רצים וצועקים בקולי קולות: "הרגו את כל היהודים! הרגו את היהודים!" עצרנו את העדר בצד הדרך, שניים מאתנו נשארו לשמור עליו, ואני עם עוד חבר רצנו בעקבות חבורת הכפריים. כמאה מטרים מהמקום ראינו המון רב מצטופף סביב בור או תעלה. נדחפנו מעט קדימה ולעינינו התגלה מחזה אימים: תעלה באורך של כחמישים מטרים מכוסה חול טרי, קילוחי דם מבעבעים מתלולית החול וכל השטח החפור כאילו "נושם", עולה ויורד חליפות, כמו חזה ענקי של יצור חי. ברגע שנשתתקו הקולות מסביב נשמעו גם גניחות בוקעות מתוך האדמה. שעות ספורות לפני הגיענו למקום נרצחו שם ונקברו חיים כעשרת אלפים יהודי קובל. חזרנו אבלים ומזועזעים עד עומק נשמותינו הצעירות לגטו בקאמין-ק. סיפרנו לחברינו על המראה המזעזע. השמועה על הטבח פשטה במהירות בגטו, וכולנו חשנו שגם גורלנו נחרץ. אנשי היודנראט ניסו להשקיט את הרוחות ולשכנע את הקהל שגורלנו יהיה שונה מאחרים כי אנחנו נחשבים ל"יהודים פרודוקטיביים", ואם נעבוד קשה ונספק שירותים טובים לגרמנים הם לא יפגעו בנו.
היו שהאמינו לדברי ההרגעה של אנשי היודנראט, אולם מרבית תושבי הגטו ובעיקר הצעירים שביניהם החלו לחפש בקדחתנות דרכי הצלה. בקבוצה שלנו התגבשה החלטה לברוח מהגטו גם בלי נשק בידנו. הסיבה היחידה שעיכבה אותנו, שלושת האחים צביבל, הייתה שאלת המחבוא לאימא ולנכדתה הפעוטה סוניה'לה. אחי שלמה התקשר עם הפולנייה שבביתה מצאה מחסה אחותנו פייגה (במסווה של נוצריה), והציע למסור לידיה את כל מה שנותר לנו כדי שתמצא מקום לאימא ולילדה. היא הסכימה להחביא אותן בעליית הגג עד שיזדמן מחבוא טוב יותר עבורן. היא לא הסכימה לקבל שום תמורה. ידענו היטב שהיא מסכנת את חייה, ואין כל תמורה למעשה האצילי שעשתה.
אחי ישעיהו הצליח להעביר את שתיהן לביתה של הפולנייה, ומרגע זה היינו חופשיים לפעול. לא רצינו להישאר אפילו יום אחד נוסף בגטו. האצנו בחברינו שיזדרזו לסדר את ענייניהם. באותם ימים הצליח ישעיהו לקנות מפולני שהזדמן לתחנת הרכבת אקדח עם מספר כדורים במחסנית. עכשיו כשהיינו גם "חמושים", בוודאי ובוודאי שלא היה כל טעם להתעכב בגטו. הקבוצה שלנו מנתה עשרה: שתי נערות - חיה קוטן ואלה קורזש, ושמונה בחורים – שמואל אבא קלורמן, לייבל סגל, ישעיהו זרוצקי, משה פלוט (פלטיאלי) , קורזש אברהם, שני אחיי שלמה וישעיהו ואנוכי יעקב. קבענו לעצמנו מועד אחרון ליציאה, אך כנראה שהז'נדרמים היו זריזים מאתנו.
ב-9 באוגוסט הודיעו מיחידת הקשר שליד הגביטסקומיסר ליודנראט שכל היהודים העובדים במשמרות לילה, או שנשארים ללון לרגל עבודתם ביחידות שלהם, חייבים לחזור לעת ערב לגטו. מי שיפר את הפקודה ויימצא אחר שעת העוצר מחוץ לגטו יִיָרה במקום. בד בבד עם מסירת הפקודה פשטה שמועה במקומות העבודה שמחוץ לגטו כי פועלי כפייה כפריים חפרו תעלה ענקית בקרבת בית הקברות היהודי, וזו מיועדת ליהודים החיים עדיין בגטו.
אחי שלמה סיפר:
"ב-10 באוגוסט ריכזו את כולנו במגרש שליד בית הקברות. הייתי שם היחיד מהמשפחה. לקראת שעות הצהריים הגיעו הגביטסקומיסר ואנשי פמלייתו. הוא נתן את האות להתחיל במלאכה. בעוד אני מחכה לתורי להגיע אל פי הבור ולירייה הגואלת שתשים קץ לייסורי ההשפלה, שמעתי את הגביטסקומיסר קורא לעברי: "היי, אתה הנפח, קח את אנשיך וצא החוצה. אתם חייבים לגמור את העבודה בבניין ביתי!" אספתי את האנשים שעבדו אתי, וסרנו הצִדה אל קצה החפירה. מצונפים בפינה חיכינו עד שתמו היריות לעבר האנשים שהצטופפו במרכז התעלה. בהפסקה בין סדרת ירי אחת לשנייה אמרו לנו לצאת מתעלת המוות ולהיכנס לאחד הצריפים. נשארנו שם עד לבוקר שלמחרת היום."
אל היער
לאחר יומיים של שהייה במגרש יצאנו שוב לעבודה מהגטו המוקטן. חסרה לנו מהומת הבוקר ליד השער. רק יחידות "מובחרות" התייצבו בתור ליציאה מהגטו. גם התור התקצר פלאים, אולם לאיש לא אצה הדרך. אנשים עמדו בשקט מכונסים בתוך עצמם וחִכּו למלווה שיוציא אותם החוצה. מעט מאוד נשים נראו בין היוצאים לעבודה. מהבתים שבקרבת השער לא עלו קולות של ילדים שהתעוררו זה עתה מבוהלים משנת לילה של סיוטים. כמעט כל ילדי הגטו כבר נמו את שנת הנצח שלהם, שם בחפירה שליד בית הקברות.
נשארנו עתה שישה – אבא קלורמן, משה פלוט, הנערה חיה קוטן, שני אחיי ואני. קבענו עם יתר החברים שהיו בסוד תכניתנו כי נעמוד עמם בקשר כדי שיוכלו בבוא היום להצטרף אלינו.
אור ליום שבת, ה-15 באוגוסט 1942, יצאנו דרך שער הגטו עם יחידתנו אל מקום העבודה בתחנת הרכבת. צעדנו בשורה עורפית בשולי הכביש, הטלאי הצהוב מלפנים ומאחור מסמן אותנו כ"בני גזע נחות", אסור לנו להציג את כף רגלנו על המדרכה שלא ייתקלו בנו חלילה "בני גזע האדונים"- הגרמנים. עם כל בוקר שחלף התלקחה בי מחדש השנאה להליכה הזאת. נהגתי לקבור את מבטיי באדמה מפחד שמא אתקל במבטם הלועג של עוברי האורח. באותו בוקר הלכתי זקוף קומה ומישיר מבט קדימה. ידעתי כי זו לי הפעם האחרונה שאני צועד בכביש כאחת הבהמות, ועוד אנקום באלה שאילצו אותי ללכת כך. המחשבה על נקם העבירה רטט בנפשי. "לו יהי ואזכה," התפללתי בלבי.
לא חזרנו לגטו עם תום יום העבודה. התחבאנו באחד המחסנים. עם רדת החשכה הלך אחי ישעיהו אל הפולני, לקח ממנו את האקדח וצרור עם דברי מזון. בשובו הורדנו מעלינו את הטלאי הצהוב ויצאנו החוצה. בראש הלכו אחיי שלמה וישעיהו. ארבעת האחרים צעדו במרחק מה האחד מהשני. הלכנו בשבילים צדדיים ולפעמים חצינו שדות בר. היעד הראשון שלנו היה הכפר בורקי, שם היה ביתו של האיכר שסיפר לנו על ביקוריהם הליליים של האנשים החמושים. מדי פעם נכנסנו לתוך סבך העצים והתיישבנו על האדמה להחליף כוח. חושך ושקט מסביבנו. רק הכוכבים שבשמים האירו לנו את הדרך. קיווינו שגם המזל יאיר לנו פנים.
עם עלות השחר עצרנו למנוחה בשדה דגן מזהיב. היה זה יומנו הראשון מחוץ לגטו, אמנם נרדפים אבל אדונים לגורלנו. מחצית הדרך כבר הייתה מאחורינו. המשכנו בדרכנו אחרי רדת החשכה. פתחנו בצעדה נמרצת ובחצות כבר עמדנו במבואות הכפר בורקי, כפר שהיה שקוע בשנתו. מרחוק נשמעה נביחת כלבים. התכנסנו לתוך חורשה. אחי ישעיהו אמר שהוא לבדו ילך לכפר, ייכנס לביתו של אחד האיכרים שהכיר בזמנו וישתדל להוציא ממנו ידיעות על הנעשה בשטח. סיכמנו אִתו שבמקרה ונשמע יריות או צעקות, עלינו להישאר במקום ולהמתין לו חצי שעה. אם לא יחזור, אנו חייבים לעזוב את המקום מבלי להתמהמה וללכת לכיוון הכפר אוהריניצה שעל הנהר סטוחוד. בכפר הזה מתגורר האיכר האוקראיני וסילקו, איש הקשר שלנו עם אחותנו פייגה ועם החברים שנשארו בגטו. ישעיהו יצא לדרכו ונבלע בחושך.
הזמן כאילו עמד מלכת, וכל דקה נמשכה כנצח. עצרנו את נשימתנו. פתאום אנו רואים שתי דמויות מתקרבות אלינו. ישעיהו בא מלווה במכרו האיכר. ללא מילים מיותרות רמזו השניים שנלך בעקבותיהם. האיכר הביא אותנו אל האדמות שלו, ושם מצא עבורנו מקום מוסתר לעבור בו את היום. הוא הביא לנו קצת אוכל, אולם חדשות על פרטיזנים לא היו בפיו. הוא אישית מעולם לא נתקל בהם, וגם לא ידוע לו שאי פעם פשטו על הכפר שלהם אנשים חמושים.
החלטנו לצאת עם רדת החשכה לכיוון הכפר אוהריניצה, מרחק של 40 קילומטרים. שם גר המקשר וסילקו. אחרי שני לילות הליכה ומנוחת יום ביניהם הגענו לאוהריניצה. נכנסנו לביתו של וסילקו. הוא שמח לקראתנו. העמיד על השולחן לחם, חלב ותפוחי אדמה מבושלים שנשארו מארוחת הערב. הוא אמר שבעוד כמה ימים הוא מתכונן לצאת לקאמין-ק, ואז יבקר אצל אחותנו פייגה וימסור לה דרישת שלום מאִתנו. הוא גם הבטיח לגשת לתחנת הרכבת ולמסור לחברינו העובדים שם כי השלב הראשון במסענו עבר בשלום. אך החשוב מכל הוא שמסר לנו כתובות של איכרים בכפר שיש ברשותם נשק. בטרם האיר הבוקר נפרדנו ממנו ונכנסנו לעומק היער.
במרדף אחר נשק ונקם
היער היה נעלם לגבינו. כך נדדנו בין הכפרים - חבורה של שלושה נערים, נערה אחת ושני בחורים צעירים - חמושים באקדח אחד. מצב רוחנו ירד לשפל המדרגה, אולם ידענו שאין דרך נסיגה. הנסיונות שעשינו להשיג נשק מתושבי הכפר אוהריניצה לא הצליחו. בינתיים פשטו שמועות בכפרים הסמוכים שקבוצת יהודים מסתובבת באזור בחיפוש אחר נשק, ואנו חששנו מהלשנה שתסכן את היהודים הבודדים - וביניהם אחותנו מאשה - שמסתתרים בכפר ובכפרים הסמוכים. היינו עייפים מהשוטטות בלילות. רוב הזמן גם היינו רעבים וכמעט על סף ייאוש. בינתיים התחילה הנערה שאִתנו, חיה קוטן, להתלונן על חולשה. היא לא היתה יכולה להדביק את קצב ההליכה שלנו בלילות. "אני סתם מעמסה עליכם," טענה, "אולי יסכים האיכר שבביתו מסתתרת אחותכם לקבל גם אותי." הרעיון נראה לנו. אחי התקשר עם האיכר, והוא הסכים לצרף גם את חיה למחבוא. לילה אחד ליווינו אותה אל מקום הסתר. אחותנו שמחה לקראתנו והייתה מאושרת על הצטרפותה של חיה אליה.
בינתיים התחיל גם משה פלוט להתלונן על עייפות. "אם איננו מצליחים להשיג נשק, מה הטעם להסתובב בלילות בכפרים ולרבוץ בימים ביער," טען. גם הוא הכיר איכר אוקראיני בסביבה, והיה בטוח שיוכל למצוא מקלט בביתו. בלית ברֵרה ליווינו את משה לביתו של האיכר. הוא נכנס פנימה, ואחרי שעה קלה יצא החוצה והודיע לנו ש"הכול בסדר – אני יכול להישאר." נשארנו עכשיו ארבעה. גם אבא ואני מצאנו מחסה לכמה ימים. אחיי באו אחרי שלושה או ארבעה ימי מנוחה בביתו של האיכר ושאלו לשלומי. אמרתי להם שנחתי די, ואני מוכן מיד להצטרף אליהם. הם לא התנגדו ויצאנו שלושתנו אל תוך הלילה. חזרנו והתדפקנו על דלתות בתי האיכרים וביקשנו כלי נשק, אך כולם השיבו את פנינו ריקם.
לקראת האשמורת השלישית של הלילה שמענו צעקות, ונראו אלומות אור מפנסי כיס שריצדו בתוך החשכה. שמנו לב שהצעקות והאורות באו מהחצר שהסתתרו בה שתי הבנות, אחותנו מאשה וחיה קוטן. קיווינו שתוכלנה לברוח, ואז נאסוף ונביא אותן אִתָנו לעומק היער. לא יכולנו להבחין בחושך ומרחוק מה בדיוק קורה שם. אך מהר מאוד השתתקו הקולות והפנסים כבו.
בלילה שלמחרת יצאנו מהמסתור כדי לאסוף ידיעות על גורל הבנות. "הייתה הלשנה," סיפרו האיכרים. הז'נדרמים האוקראינים עם מפקדם הגרמני הגיעו ישר למקום מחבואן. הבנות ניסו לברוח. מאשה קפצה אל תוך הבאר וחיה ברחה לעבר השדות; כדורי הרוצחים השיגו אותה והיא נהרגה במקום. הם שלפו את מאשה מתוך הבאר. היא הייתה פצועה בכל חלקי גופה, אך לא טבעה במים. היא חיה עדיין, ושמעו אותה גונחת מכאב. הם ירו כדור בראשה והשתיקו אותה לנצח. למחרת היום קברו האיכרים את שתיהן בשדה.
חששנו לגורלו של אבא קלורמן. הגענו למקום מחבואו וסיפרנו לו על רצח הבחורות. יחד אִתו חזרנו שותקים אל מעמקי היער. הרצון לנקום את מותן של מאשה וחיה בער בעצמותינו. ידענו גם שאם לא נלמד לקח את המלשינים, אין לנו כל סיכוי לשרוד באזור. אך ברור היה לנו שבידיים ריקות אין מה לחלום על נקמה. החלטנו להשיג נשק ויהי מה. ישבנו במסתור שלנו ביער והתחלנו לגלף ענפי עצים ולשוות להם צורת רובה. עבדנו במשך כל שעות היום, ולעת ערב היו בידינו שלושה רובי דֶמֶה לתפארת. אספנו שרכים וקלענו מהם רצועות על מנת שנוכל לתלות את ה"רובים" על הכתף. לאחי ישעיהו לא היה "רובה". האקדח, כלי הנשק היחיד שלנו שיכול גם להרוג, היה תקוע בגלוי בחגורת מכנסיו.
אחרי חצות הגענו לבית בודד במרחק של כשני קילומטרים מהכפר. ישעיהו, כשהאקדח שלוף ביד ימינו, התדפק בשמאלו על דלת הבית. אנחנו תפסנו עמדות בפינות מוסתרות למחצה, כשמקלותינו-רובינו דרוכים. כשהאיכר פתח את הדלת כדי חריץ צר והסתכל החוצה, ראה בוודאי צלליות של אנשים עם רובים מכוונים אליו. דרשנו ממנו למסור לנו נשק ואיימנו שנשרוף את ביתו. הוא טען שאין לו נשק, וקרא בשמותיהם של איכרים וכפריים שאצלם נוכל למצוא כלי נשק למכביר. חזרנו והזהרנו אותו שקודם יסגיר את הנשק שברשותו ואחר כך נטפל באחרים. האיש טרק את הדלת ונסוג לפנים הבית. קירבנו אל קירות העץ של הבית הכפרי ערֵמת קש שהוצאנו מהאורווה, וזרקנו לתוכה גפרור בוער. תוך דקה אחת הגיעה הלהבה עד לשולי גג הקש, והבית כולו הפך ללפיד בוער.
יומיים לא יצאנו מהמסתור שלנו שבמעבה היער. חיכינו שהשמועה על שרֵפת ביתו של האיכר הסרבן תתפשט באזור. היעד שלנו היה הפעם כפר במרחק של חמישה קילומטרים משולי היער, שם התגורר אוקראיני שהיה ידוע כסוחר בנשק. עקפנו את הכפר במרחק סביר מהבתים והגענו לביתו של האיכר דרך החצר האחורית. חזרנו על התרגיל מלפני שלושה לילות. אולם תגובתו של האיכר הייתה שונה הפעם. הוא התחיל מיד להתחנן על נפשו ועל ביתו, ומסר לנו שני רובים עם קופסת כדורים.
שמחים ומאושרים חזרנו למסתור שלנו. בקוצר רוח חיכינו שיאיר השחר, ועם אור ראשון התחלנו במלאכת ניקוי הרובים. בלילה יצאנו שוב, הפעם חמושים בשני רובים ואקדח שיורים. ההצלחה שוב האירה לנו פנים. בתוך שבוע ימים היינו חמושים ברובים, ומקץ שבועיים היה ברשותנו מלאי גם עבור מי שעתידים להצטרף אלינו.
החלטנו לנקום במלשינים שהסגירו יהודים לידי המשטרה. בשלב ראשון החלטנו על ביצוע פעולות עונשין נגד סוכנים ומלשינים המשרתים את תחנות הז'נדרמרייה בפנייבנו ובכפר צ'רבישץ', תחנות השוכנות במרחק של כ-15 קילומטרים זו מזו. באזור זה, בקרבת הכפר צ'רבישץ', התגורר אותו אוקראיני שביקר בביתנו זמן קצר לפני כליאתנו בגטו ושמח לאידנו. נודע לנו שהוא עבר לגור בביתו של הכומר, בית בודד בקרבת הכנסייה שבשולי הכפר. הבית נמצא כחצי קילומטר מבניין המשטרה. הגענו למקום סמוך לחצות, ולמרות השעה המאוחרת היו כל החלונות מוארים. ישעיהו דפק על הדלת. הדלת נפתחה מבלי ששאלו מי המתדפק. פרצנו פנימה. מיודענו האוקראיני עמד בפתח. כפתנו אותו בחבלים שהיו מוכנים עִמנו וסתמנו את פיו בסמרטוט. בפנים מצאנו את אשתו ואת הכומר. גם להם סתמנו את הפיות. את הכומר סגרנו באחד החדרים, ואת האיש ואשתו דקרנו למוות בכידונים. לא רצינו לירות בהם בגלל קרבתה של תחנת המשטרה. עזבנו את המקום במהירות ויצאנו מהכפר מבלי שהרגישו בנו. חזרנו למחבואנו ביער עם תחושת נקם מתוקה בלִבנו.
הבא בתור היה ראש הכפר סדלישצ'ה. נודע לנו שהוא האיש שהסגיר למשטרה את מקום מחבואן של אחותנו מאשה וחיה קוטן. הגענו לביתו. תחילה העמדנו פנים שאיננו חושדים בו. רק ביקשנו ממנו שיגלה לנו מי מאנשי הכפר הסגיר את שתי הבחורות. הוא גינה את המעשה, אך נשבע בכל הקדושים שאינו יודע מי הבוגד; "אילו ידע," אמר, "היה קורע אותו לגזרים במו ידיו." ערכנו חיפוש בביתו. מצאנו חפצים שדודים של יהודים. האיש החוויר וניסה לחמוק מהבית. השגנו אותו ותקענו כדור בראשו.
בשורת איוב ותגבורת
בנובמבר 1942 חוסלו אחרוני היהודים בגטו קאמין-ק, ובהם גם חברינו שעבדו בתחנת הרכבת. צער עמוק ואבל כבד ירדו עלינו. שלושה לילות לא יצאנו מהמחבוא שלנו, ורק הרעב הוציא אותנו שוב אל הכפרים. הגשמים ירדו כמעט ללא הפסקה, והקור והרטיבות חדרו עד לשד עצמותינו. היינו מוכרחים לדאוג ללבוש חם ולמלאי של מצרכי מזון לחורף העומד בפתח, אך לא היה בנו הכוח הנפשי לצאת לפעולת הצטיידות. אולם אנו הלכנו לביתו של המקשר. בלב כל אחד מאִתנו היה זיק של תקווה - אולי בכל זאת הצליח מישהו לברוח, אולי הם מחכים לנו בבית המקשר. השתוקקנו מאוד לדעת מה נשמע אצל אִמנו ואחותנו פייגה.
ידידנו האוקראיני קיבל אותנו כרגיל בחמימות. הוא אישר את הידיעות על חיסול הגטו, אך שמועות על ניצולים לא הגיעו לאוזניו. הוא צייד אותנו במצרכי מזון. כשנפרדנו ממנו, חזרנו וביקשנו שישתדל להיוודע אם מסתובב מישהו בכפרים ומחפש מקלט; וכשיזדמן לו להיות בעיר, שיסור למען השם לביתה של האישה הפולנייה שנתנה מקלט לאחותנו ואִמנו ויבדוק מה המצב אצלן. נפרדנו מעליו ואמרנו כי נחזור לבקר אצלו בעוד כמה ימים כדי לשמוע מה חדש בפיו.
שני לילות נשארנו ביער, ובלילה השלישי חזרנו אל ביתו של המקשר. מצאנו שם את אחותנו פייגה עם התינוקת בזרועותיה. היא סיפרה כי למחרת יום חיסול הגטו פשטו חוליות של ז'נדרמים אוקראינים וגרמנים על בתיהם של התושבים ה"ארים" בחיפוש אחר יהודים מסתתרים. הם עברו מבית אל בית והגיעו לפנות ערב לביתה של ליודקה. בעלת הדירה עצמה עזבה את הבית עוד בשעות הבוקר. פייגה התחזתה לפולנייה ופתחה להם את הדלת, ולשאלתם אם מסתתרים כאן יהודים ענתה בביטחון רב ובפולנית רהוטה בשלילה. אולם הם לא השתכנעו וחיפשו בכל מקום. פייגה שמעה את הצעקות ואת היריות שהרגו את אִמה, את בִּתה סוניה'לה ואת בני המשפחה היהודית שהסתתרו כמוהן בעליית הגג. היא החזיקה בזרועותיה את התינוקת ברכה, חרקה שיניים ולא הוציאה הגה מפיה. כשהרוצחים ירדו במדרגות היא אימצה בכל כוחותיה את הקטנה אל לִבּה, וממנה שאבה את הכוח שלא להתמוטט. הם ציוו עליה להתייצב למחרת בבוקר בתחנת המשטרה והסתלקו מהמקום. פייגה לא איבדה את עשתונותיה. מתחזה לאישה כפרית עשתה פייגה את דרכה מעיר המחוז אל הכפר אוהריניצה, ילדתה הפעוטה בזרועותיה. לעת ערב של היום השלישי הגיעה פייגה עם ילדתה לביתו של וסילקו המקשר. היה זה ביום המחרת אחרי ביקורנו אצלו. האיש הטוב קיבל אותן בחמימות. היא התעודדה מהבשורה שהייתה בפיו שאנו נמצאים בקרבת מקום, וכי נחזור ונבקר בבית המקשר בימים הקרובים.
לא הפסדנו אף רגע אחד כדי להתאבל על אבדן היקרות לנו מכל, כי מיד התחלנו לדון על פיתרון לשתיהן. לא יכולנו להשאיר אותן בביתו של וסילקו שהיה חייב להשאר "נקי" מכל חשד, וגם לא יכולנו להשאיר אותן אִתָנו ביער מחשש שבכייה של התינוקת יחשוף את מקומנו. לבסוף הגענו אל המסתור שלנו ביער יחד עם הילדה. מחוסר ברֵרה החלטנו לשכן את פייגה והתינוקת בביתו של אחד האוקראינים המשתפים פעולה עם הגרמנים.
הילדה הרבתה לבכות בלילות. חששנו לשלומה ולסיכון שהיא מהווה לגבי כולנו. נאלצנו לפעול מיד ובחרנו איכר אוקראיני ושמו מיקיטה, איכר שבנו שירת כז'נדרם בתחנת המשטרה בפנייבנו. עוד באותו לילה הגענו לביתו של מיקיטה. הפעם לא הסתתרנו בפינות מוצלות; הרובים שעל כתפינו היו יכולים לירות ולהרוג. אמרנו לאיכר שהבית שלו מוקף על ידי לוחמים יהודים. "לא באנו להרע לך," הודענו, "גם לא נפגע ברכושך." אנו מטילים עליו משימה אנושית שאפילו שכר בצִדה. אנחנו משאירים בביתו את אחותנו וילדתה הקטנה, והוא יהיה אחראי לשלומן. אנו נספק את צורכיהן ונחזיר לו כגמולו. אך אם יעלה חלילה בדעתו להסגיר אותן לידי בנו וחבריו הז'נדרמים - הוא וכל בני משפחתו ישלמו על כך בחייהם, וביתו וכל רכושו יעלו באש. גם יעצנו לו שיכניס את בנו בסוד העניין, ורמזנו שהדבר ישתלם לו לעתיד לבוא.
האיכר נשם לרווחה. הוא חשש שבאנו לשרוף את ביתו מפני שבנו שירת במשטרה. הוא אמר שבנו שירת במשטרה מתוך חוסר ברֵרה, כי אחרת היה נשלח לעבודות כפייה בגרמניה. הוא הבטיח ששתיהן תהיינה בטוחות לחלוטין בביתו, וכי יאמר שהן קרובות משפחה. מיקיטה הציע שני שמות חדשים לפייגה ולילדה, וזו קיבלה את השם האוקראיני "דיומקה". אחרי כמה לילות באנו לבדוק את המצב. הכול היה כשורה. הילדה התאוששה ונרגעה, פייגה נקלטה במשפחה ועבדה יחד עם כולם במשק הבית.
אנחנו המשכנו לשוטט בכפר. נכנסנו לביתו של סנדלר אוקראיני, ומפיו נודע לנו שהוא נתקל בכמה יהודים מקאמין-ק המסתתרים בתוך הצמחייה שעל גדות הנהר סטוחוד. ביניהם היה חיים כץ שרבים מהכפריים הכירו אותו. הסנדלר הדריך אותנו כיצד מגיעים למקום מחבואם, ואנו מיהרנו לצאת לשם. חיפשנו אחריהם, אך לא מצאנו איש. צלחנו את הנהר והמשכנו לכפר אוהריניצה, אל וסילקו המקשר. החבר'ה חיכו לנו. נפלנו איש על צוואר רעהו ובכינו מרוב שמחה. היו שם חיים כץ, ישעיהו זרוצקי, לייבל סגל, מיכאל, אלקה קורזש ומרים. לפתע השתתקו כולם. שמנו לב שמישהו חסר. היכן אברהם קורזש? אלקה אחותו סיפרה לנו שאברהם נכנס לביתו של איכר אוקראיני בכפר הולובי כדי לרכוש רובה. הם חיכו לו זמן רב ולבסוף החליטו להמשיך בדרכם. בהמשך נודע להם שאחרי שאברהם שילם לאיכר במטבעות זהב עבור הרובה, נכנס הלה לחדר סמוך - כביכול כדי להביא את כלי הנשק; אך במקום זה חזר עם גרזן בידיו ורצח את אברהם. הוספנו את שמו של האיכר לרשימת הבוגדים שיש לחסלם, ובאחד הלילות הוצאנו לפועל את גזר הדין.
הפשיטה על האחוזה
לקחנו את חברינו והלכנו למקום ה"סליק", מקום שהסתרנו בו את הרובים שהכנו עבורם. עם כלי הנשק העטופים ביריעות בד מיהרנו להגיע אל מקום המסתור שלנו במעבה היער. את היום שלמחרת הקדשנו לניקוי הרובים והדרכת חברינו כיצד להשתמש בהם. כמו כן הסברנו להם את כללי ההתנהגות ביער, וחלקנו עִמם את כל הידע שהצטבר אצלנו במשך תקופת השוטטות שלנו באזור. בין היתר נמנענו משימוש בשמותינו האמיתיים ואימצנו לעצמנו שמות רוסיים.
שתי הבנות שעִמנו נשארו ללא כלי נשק. צריך היה לדאוג להן לרובים. לא עשינו שום הכנות מיוחדות לקראת פעולת הרכש. ידענו שבחצרו של כל איכר מכפרי האזור נמצא "סליק" עם נשק שנאסף מיחידות הצבא הפולני והצבא האדום שהובסו. נכנסנו לבית הראשון שנתגלה לעינינו בשולי הכפר, ובתוך פחות משעה היו גם שתי הבנות חמושות ברובים. משם יצאנו לכפר מרוחק יותר כדי להצטייד במזון ובבגדים חמים. עמוסים במטען שהצלחנו "לגייס" חזרנו ליער. חברינו, להם הייתה זו ה"יציאה" הראשונה, עקבו בהשתאות אחר מעשינו. אולם הם היו תלמידים חרוצים עד מאוד. כשיצאנו בפעם השנייה כבר פעלנו כצוות מיומן, מבלי שאפשר היה להבדיל בין "ותיק" ל"חדש".
מביתו של האוקראיני מיקיטה פנינו לכיוון הכפר סדלישצ'ה כדי "לסגור את החשבון" עם המעורבים ברצח אחותנו מאשה וחיה קוטן. בחצות הגענו לכפר. התקרבנו אל ביתו של האיכר האוקראיני שעל פי הידיעות שאספנו היה בין המלשינים על מאשה וחיה, וגם שדד לא מעט רכוש יהודי. פרצנו את הדלת ונכנסנו פנימה. תחת איום הרובים שבידינו נשכבו לפי פקודתנו כל בני המשפחה על הרצפה. כבלנו את ידיהם ורגליהם, ערכנו חיפוש בבית ומצאנו רכוש רב. את בני המשפחה השארנו כפותים על הרצפה. לקחנו עִמנו את האיכר וחקרנו אותו. הוא טען שלא יכול היה להלשין על הבנות כיוון שכלל לא ידע שהן נמצאות בכפר, אבל הודה שהשתתף בביזה יחד עם עוד כמה משכניו – הוא פירט את שמותיהם - בעיירתנו פנייבנו; לטענתו עשו זאת רק לאחר שהיהודים גורשו מבתיהם, והכול נשאר פרוץ ופתוח. אולם אנו ידענו בוודאות שידיו מגואלות בדם יהודי ותקענו כדור בראשו. למחרת מצאו הכפריים את גווייתו של האיכר, ופחד גדול נפל על כפרי הסביבה.
בלילה שלמחרת מצאנו את זוג היהודים שהמקשר סיפר כי ראה אותם צולחים את הנהר. היו אלה בני עיירתנו, שרה ושמואל פאליך. צירפנו אותם לקבוצתנו ועתה מנינו תריסר, כולם חמושים בנשק ארוך קנה. חשנו כיחידה לוחמת ממש. אבל היה ברור לנו שביטחוננו ואפשרויות הפעולה שלנו באזור תלויים בכוח ההרתעה שלנו. אם ייוודע לכפריים ש"כוחותינו" מורכבים מתשעה בחורים ושלוש בחורות, ימצאו בנקל דרך להפילנו בפח. החלטנו להרשים אותם במעשה נועז על מנת שיחשבו שהמדובר בכוח גדול.
הגרמנים החרימו את האחוזות העשירות שבאזורנו - אחוזות שהיו שייכות בעבר לאצולה הפולנית - וקבעו בהן מוקדי אספקה לחיל המצב האזורי. חיילים גרמנים וז'נדרמים אוקראינים היו נכנסים ויוצאים באחוזות הללו במשך כל שעות היממה. בחרנו באחת מהן כיעד לפשיטה. לפעולה זו התכוננו בקפדנות. יצאנו לתצפיות מוקדמות, עקבנו אחרי תנועת אנשי הצבא והז'נדרמים שבאחוזה, בדקנו דרכי גישה ונסיגה וניסינו להתחקות אחר הרגליו וסדר יומו של המפקח הממונה. לבסוף הכנו תכנית פעולה וחילקנו את התפקידים בינינו.
בשער האחוזה היה קבוע פעמון ומעין טלפון פנימי שהיה מחובר לחדרו של המפקח.
צלצלנו בפעמון. אחד מאִתָנו נטל את שפופרת הטלפון והציג עצמו כשוטר התורן מתחנת המשטרה הקרובה. הוא אמר למפקח שהחיילים והשוטרים הנמצאים באחוזה חייבים להתייצב מיד בתחנותיהם הקבועות. המפקח ענה בקול מנומנם שאיש מאנשי הצבא לא נשאר ללינת לילה. הֵבַנו שהשטח "נקי". ניתקנו את חוט הטלפון, טיפסנו על הגדר וקפצנו בזה אחר זה פנימה, פתחנו לרווחה את השער והתקדמנו עם השביל לבקתות שהפועלים ישנו בהן. את הפועל שישן ליד הדלת שלפנו החוצה, לאחר שסתמנו את פיו בסמרטוט. פקדנו עליו להוביל אותנו אל ביתו של המפקח. נכנסנו עם רובים דרוכים לחדר שהוא ישן בו. הוא קפץ ממיטתו ומיד הודיע שהוא מוכן למלא את כל רצוננו, ובלבד שלא נשרוף את הבית לפני שהוא יסתלק מהמקום. ראשית אמרנו למפקח ולפועל שהבאנו עִמנו שיובילו אותנו אל האורווה. הוצאנו משם שלושה סוסים, ואמרנו לשניים לרתום אותם לעגלות. מהרפת הוצאנו שתי פרות. קשרנו אותן לעגלות, ובינתיים התחילו החבר'ה להעמיס על העגלות מכל הבא ליד. חצינו את גשר העץ שעל פני הנהר, ואחר כך הצתנו אותו והתרחקנו מהמקום בדהרה. מרחוק ראינו את אלומות האש.
השמועה על הפשיטה באחוזה ושרֵפת הגשר עשתה לה כנפיים והתפשטה על פני האזור כולו. האיכרים סיפרו על שיירה של עגלות עמוסות לעייפה במצרכי מזון היכולים להשביע מאה איש ויותר במשך כל חודשי החורף, שיירה שעברה בדהרה בכפרים.
בסיפוק רב שמענו מפי ידידינו המקשרים את הגוזמאות המהלכות בכפרים על הפשיטה שלנו, ובתמורה חילקנו להם ביד נדיבה מעודפי השלל. לעצמנו השארנו רק כמידת צורכינו לחודשי החורף. את הסוסים והעגלות החבאנו באחד מבתי העץ שהיו פזורים ביער ושימשו להלנת עדרי הצאן והבקר בעונת המרעה. אנו הרחקנו מספר קילומטרים משם ושכבנו לישון בבית עץ אחר.
אנו מצטרפים לגדודו של קרוק
מאז שהיו ברשותנו עגלות וסוסים השתפרו עד מאוד תנאי חיינו. לפעולות, למשל, היינו יוצאים רכובים על העגלות - לפחות עד לקצה ה"טריטוריה שלנו" - וחוסכים בכך שעות ארוכות של צעדה מייגעת בשטח מיוער או בשדות מכוסים שלג. היינו מגיעים ליעד שלנו פחות עייפים ועֵרניים יותר. בצאתנו לפעולות "כלכליות" היינו משתדלים להביא את העגלות קרוב לכפר ולחסוך מעצמנו את ההליכה עם משא כבד על הגב.
בימים של "בטלה" היינו נוהגים לתכנן פעולות ולהעלות רעיונות כיצד לחזק את תדמית הלוחם שלנו בעיני האוכלוסייה הכפרית. היה ברור לנו שלא נוכל להחזיק מעמד לאורך ימים אם לא נצליח להתחבר אל כוח לוחם בעל ניסיון צבאי.
באחד הימים שבנו ליער, השארנו כדרכנו את הסוסים באורווה והמשכנו לבסיס ברגל. אחרי מנוחה של כמה שעות שינה לבשנו את ה"מדים" החדשים שלנו, ויצאנו להאכיל את הסוסים ולרתום אותם לעגלות. רצינו לצאת עם רדת החשכה לכפר צ'רבישץ' ולאתר את היהודים המסתתרים בקרבתו, ואולי גם לסור לבקר אצל אחותנו פייגה.
משהתקרבנו לאורווה ראינו לתדהמתנו עשן מיתמר בין העצים. הסתתרנו מאחורי שיחים עבותים וניסינו לעקוב ממרחק אחר המתרחש בשטח האורווה. דבר לא קרה. החלטנו להתקדם בזחילה ואט אט הגענו לאורווה. הסוסים היו במקום ולא ניכר היה שמישהו נגע בהם, אולם בחוץ לחשה מדורה ובשלג היו עקבות טריים של מספר אנשים. התקדמנו לפי העקבות, ישעיהו ואני רכובים על סוסים והשאר בהליכה אִטית. עברנו מרחק של שניים-שלושה קילומטרים, ולפתע שמענו מישהו קורא ברוסית:
- "עמוד! מי אתם?"
- "אנחנו חברים לנשק!" ענינו, גם כן ברוסית.
ישעיהו ירד מסוסו והתחיל ללכת, ועד מהרה ראינו איש לבוש ב"שינל" כשלנו יוצא מבין העצים וצועד לקראת ישעיהו. כולנו היינו לבושים באותם מדים ודיברנו באותה שפה. הם הזדהו בפנינו כפרטיזנים, וגם אנחנו הצגנו את עצמנו כפרטיזנים בני האזור. הם סיפרו לנו שבסיסם נמצא ביער קוחוב, לא הרחק מכאן, וכי ביער מצויים עוד מספר בסיסים של קבוצות פרטיזנים. כשהתחיל להחשיך נפרדנו, וכל קבוצה הלכה לדרכה. שמחנו מאוד שסוף-סוף נתקלנו בפרטיזנים מאורגנים, וכי איננו בודדים ביער. עם זאת החלטנו לנהוג בזהירות עד שנעמוד על טבעם ונברר מה יחסם ליהודים.
הגענו לכפר צ'רבישץ'. הכפר היה שרוי באפלה, פרט לבית אחד קיצוני שחלונותיו היו מוארים באור קלוש של מנורת נפט. התקרבנו בשקט לבית. דרך החלון ראינו כמה אנשים מסביב לשולחן, עטופים במעילים מפרוות כבש וכובעי פרווה לראשיהם. מפאת הלבוש החורפי קשה היה לראות את פניהם של האנשים. הקפנו את הבית, ומזווית מסוימת נתגלו לעינינו פניו של בן-דודנו יוסף צביבל, בן הכפר גריווה. לא רצינו להפתיע אותם. כתבנו פתק באידיש וביקשנו מהמקשר שהיה עִמנו לקרוא לבעל הבית לצאת החוצה, ואת הפתק למסור ליוסף. נוסף לבן-דודנו יוסף היו שם דב לורבר ויוסף בלאושטיין, כולם בני הכפר גריווה. לשאלתנו מהיכן הגיעו, סיפרו לנו השלושה שהם נמצאים בקצהו השני של יער קוחוב במרחק של כעשרים קילומטרים מצ'רבישץ'. קבוצתם מונה שמונים איש, ביניהם גם ילדים וקשישים, וברשותם שני רובים ואקדח אחד. רוב האנשים הם יוצאי העיירה לישניובקה. בין האנשים בקבוצה נמצאים אביו של יוסף, דוֹדֵנוּ שלמה צביבל בן ה-65; אחיו ישעיהו עם אשתו ושתי בנותיהם; והאחות שרה עם בנה בן העשר. למרות הרכב הקבוצה והחימוש הדל הם היו קבוצה מאורגנת עם מפקד וסגן מפקד בראשם, שניהם אוקראינים מהאזור.
בן-דודנו וחבריו התפעלו מהופעתנו אנו - כולנו חמושים ברובים, לבושים מעילים צבאיים ומראה פנינו טוב. סיפרנו להם על פעולותינו, והסתבר שהם שמעו על פרטיזנים רוסים שהוציאו להורג משתפי פעולה עם הגרמנים, שרפו גשרים וביצעו פעולות חבלה.
על אף שמצבנו היה הרבה יותר טוב משלהם אמרנו שאנו מעוניינים להצטרף אליהם, כי ברצוננו להתחבר אל יחידה פרטיזנית גדולה ומאורגנת. סיכמנו אִתם שהם יביאו את ההצעה בפני מפקדם וקבענו מועד ומקום לפגישה הבאה. בדרכנו חזרה התעוררו בנו ספקות אם אכן זה הדבר הנכון לעשותו. אנו אמנם קבוצה קטנה, אך אנו חופשיים להחליט מתי והיכן לפעול. בכל זאת גבר בנו הרצון לחיות ולפעול יחד עם ציבור יהודי מאורגן.
בלילה שלפני הפגישה המיועדת יצאנו לחדש את מלאי המזון שלנו על מנת שלא לבוא אליהם בידיים ריקות. כיעד בחרנו את האחוזה בכפר ברזיץ', אחוזה שהייתה עשירה במיוחד. הגענו לשם בחצות, הערנו את המנהל וכמה מעובדיו וציווינו עליהם להעמיס על העגלות חלק מהמצרכים המצויים במזווה ובמחסנים. אגב, לעולם לא לקחנו מהאיכרים את כל מלאי המזון שברשותם. תמיד דאגנו שיישאר משהו למשפחה. לקחנו אִתָנו שתי פרות והסתלקנו מהמקום. בדרך חזרה שרפנו כמנהגנו את הגשר שמעל הנהר.
למחרת היום בשעת הערביים יצאנו לפגישה. רתמנו את הסוסים לעגלות, לקחנו עִמנו כמה ככרות לחם, נתח בשר ממולח וכמה בקבוקי וודקה מתוצרת בית. השארנו את העגלות ליד ביתו של המקשר, ואנחנו יצאנו למקום המפגש שנמצא במרחק קילומטר אחד מהבית. כשהגענו למקום כבר חיכו לנו המפקד שכינויו היה "קרוק" ושלושת מלוויו: בן-דודנו יוסף וחבריו יוסף בלאושטיין ודב לורבר. הזמנו אותם להתלוות אלינו אל ביתו של המקשר, והוא ערך בינתיים את השולחן עם המטעמים שהבאנו. על כוסית משקה וקינוח טוב סיכמנו את תנאי הצטרפותנו לקבוצה. המפקד ושניים מהמלווים חזרו לבסיסם, ואילו בן-דודנו יוסף הצטרף אלינו כדי שיוכל להדריך אותנו למחרת היום בדרכנו אליהם.
למחרת בבוקר העמסנו על העגלות את כל הרכוש שצברנו במקום המסתור שלנו ויצאנו לדרך. נסענו בדרכי היער לאור היום והגענו לבסיס של מחנה קרוק בשעות הצהריים. כל אנשי המחנה יצאו לקראתנו. המפקד הציג לפנינו את סגנו לאזין. הצדענו להם הצדעה צבאית, והם הזמינו אותנו לבקתת המפקדה שלהם. הבקתה הייתה עשויה קורות עץ, חצייה חפורה באדמה והחצי השני שהזדקר מעל פני האדמה היה מכוסה בענפי אשוח. לכל אורך הבקתה ניצב שולחן קרשים, ומשני צדדיו היו ספסלים קבועים באדמה. התיישבנו מאחורי השולחן והעמדנו עליו את בקבוקי המשקה והקינוח שהבאנו עִמנו. קרוק הציג אותנו בפני אנשי מפקדתו וסיפר בקצרה על מעללינו באזור, תוך כדי שהוא מדגיש את העובדה שכל אחד מאִתנו חמוש ברובה. לסיכום הביע תקווה שמעתה נפעל בצוותא ונילחם שכם אחד באויב המשותף שלנו.
בסיסים פרטיזניים ביער קוחוב
שמו האמיתי של מפקד מחנה "קרוק" היה ניקיטה קונישצ'וק, איכר אוקראיני בן הכפר גריווה. עוד בתקופת פולין העצמאית היה פעיל במפלגה הקומוניסטית שבמחתרת. עם השלטת המשטר הסובייטי על חלקי פולין המזרחית בשנת 1939 נתמנה האיש למזכיר הכפר. בשנת 1941 פלשו גייסותיו של היטלר לברית-המועצות, ומזכיר הכפר שנודע בכינויו "קרוק" נבלע בזרם הבורחים מזרחה בעקבות חיילי הצבא האדום שנסוגו בבהלה לעומק ארצם. הוא הגיע עד לעיר קייב. גם בירת אוקראינה נכבשה בתוך זמן קצר בידי הפולש. אולם לפני כן הספיקו השלטונות לרכז את הפליטים שנמלטו מאזוריה המערביים של אוקראינה הכבושים בידי האויב; הם שלחו אותם לעומק רוסיה, ושם הוכשרו הללו ללוחמת גרילה. בבוא הזמן הצניחו אותם על אדמת הולדתם, בעורף החזית. ניקיטה קונישצ'וק, שהכול הכירוהו עכשיו רק בכינויו "קרוק", היה בין הצנחנים הללו.
בשוטטו בגפו ביער נתקל מזמן לזמן בצעירים יהודים שנמלטו מן הגטאות וחיפשו מקלט בעומק היער. אחד מאלה היה בן-דודי יוסף; קרוק הכיר אותו עוד כשיוסף היה ילד. הם היו שכנים באותו הכפר. יוסף עצמו התהלך עם הרעיון לארגן קבוצה פרטיזנית של צעירים יהודים. כאשר קרוק נזדמן בדרכו, ראה בהופעתו ממש אות מן השמים: איש חמוש בכלי נשק ובעל קשרים מעבר לחזית המעוניין לגייס אנשים לכוח לוחם - הרי זהו בדיוק מה שייחל לו. יוסף פנה לצעירים יהודים מהכפר לישניובקה ומהעיירה מנייביץ' וקרא להם לברוח מהגטו ליערות. בין הנענים הראשונים לקריאתו היו בני משפחתו ודוֹדי שלמה צביבל בראשם, חברו דב לורבר, האחים יוסף ודב בלאושטיין, זאב ורבה, ומשפחה שמנתה את האם נחמה, שתי הבנות מרים ובלה ושני הבנים יוסף ומיכה.
קרוק הוביל את החבורה לעומק היער. על אף שהיו בקבוצה כמה אנשים מבוגרים כמו דוֹדי והאישה נחמה, לא התנגד לקבלם. מתוך היכרות ארוכת ימים עם יהודים ודאי ידע על קשרי המשפחה ההדוקים בקרב בני עמנו, והבין שלא ניתן להפריד בין בני משפחה כאשר סכנת מוות אורבת על כל צעד ושעל. הקבוצה התמקמה בעומק היער ובנתה לעצמה בסיס לקיום. ההתחלה הייתה קשה מאוד. בלילות היו יוצאים הגברים "לארגן" מזון לקבוצה. מה שהצליחו לקחת מהאיכרים היו סוחבים על גבם ממרחקים עד לבסיס שביער. בימים כרתו עצים ובנו מכלונסאות העץ בקתה. מהעשבים והשרכים שגדלו ביער סידרו לעצמם מצעים. על לוחמה באויב לא יכלו עדיין לחלום כי לא היה נשק בידם, אולם מספרם הלך וגדל. בגבור הרציחות בגטאות נמלטו יותר ויותר צעירים ליערות. גם בעלי משפחה הגיעו עם ילדים וקשישים.
יום אחד הצטרף אליהם גם גבר אוקראיני אחד. שמו היה סטפן באביץ' מהכפר ויבזר. בתקופת השלטון הסובייטי הוא כיהן כיושב-ראש מועצת הכפר. כאשר נכנסו הגרמנים, הלשינו עליו אנשי הכפר והוא הושלך לכלא. יום אחד הצליח לגבור על שומר בבית הכלא, הרג אותו וברח ליער. קרוק קיבל אותו בזרועות פתוחות, מינה אותו לסגנו והעניק לו את הכינוי "לאזין".
זמן קצר אחר הצטרפותנו למחנה קרוק הגיע מספר האנשים במחנה ל-120. המפקד וסגנו החליטו לחלק את המחנה לשניים – חמישים איש בגדוד הקרבי ושבעים איש במחנה המשפחתי. הקימונו את המחנה המשפחתי במרחק שניים-שלושה קילומטרים מבסיסם של הקרביים.
אחרי מספר פעולות רכש מוצלחות חומשו כמעט כל אנשי הגדוד הקרבי בכלי נשק, בעיקר ברובים. המחנה קיבל יותר ויותר צורה של בסיס צבאי מאורגן עם בקתות מגורים, מרפאה, בית-מרחץ, באר, מאפייה, חדר אוכל, רפת, אורווה ועוד. עגלות עמוסות מצרכי מזון עמדו תמיד מוכנות לנסיגה, למקרה של מצור על היער.
התנועה הפרטיזנית באזורנו הלכה וצברה תאוצה. לא היינו עוד בודדים ביער. זמן קצר אחרי הצטרפותנו לגדודו של קרוק גילינו שבמרחק לא רב מאִתָנו קיים מחנה משפחתי של יהודים מהעיירה מנייביץ'. הם חיו בחסות הגדוד הקרבי "מקס", גדוד שמחצית לוחמיו היו יהודים. ממזרח רוסיה הלבנה הגיעו ליערות שלנו "אנשי נאסייקין"; הם נשלחו לכאן על ידי מטה החטיבה שבפיקודו של "דיאדיה פייטייה". כולם היו חמושים במיטב הנשק - חומרי נפץ, תתי-מקלע, רובים עם משתיקי קול, רימונים ומכשיר אלחוט. הסתבר שאותם פרטיזנים שנתקלנו בהם בזמנו ליד המדורה היו מאנשי נאסייקין. לא היו ביניהם יהודים, כי הם היו אנטישמים ולא קיבלו יהודים לשורותיהם. אנשי המחנה השלישי באזור, גדוד "קרטוחין" שהיה מורכב מחיילי הצבא האדום שנפלו בשבי, ברחו והתארגנו כקבוצה פרטיזנית. הצטרפו אליהם קרוב ל-40 יהודים יוצאי העיירה פאבורסק. חימושם היה דל ובלתי מספיק.
הגדוד היחיד שקיים קשר עם מטה החטיבה הפרטיזנית היה גדודו של נאסייקין. היה לכך יתרון גדול - המטה סיפק להם תחמושת, חומרי נפץ וציוד חיוני. הם גם פעלו לפי הוראות המטה וקיבלו מידע שוטף על הנעשה בחזית. הם היו מה שמכונה "פרטיזנים מאורגנים", ואילו כל השאר פעלו על דעת עצמם. מפקד הגדוד שלנו, קרוק, שאף להתחבר אל החטיבה; לכך שאפו גם שאר מפקדי הקבוצות והמחנות השונים שפעלו ביער. יום אחד הזמין קרוק את נאסייקין לבקר במחנה שלנו. המפקד הרוסי התפעל ממראה עיניו. מששמע מפיו של קרוק שמרבית הלוחמים מהגדוד הקרבי השיגו את נשקם בכוחות עצמם וביצעו פעולות חבלה עוד בטרם הצטרפו לכוח המאורגן, הביע את מלוא הוקרתו. הוא הבטיח שימליץ על צירופנו לחטיבה. המלצתו נתקבלה וצורפנו לחטיבה כגדוד לוחם לכל דבר. בתוך זמן קצר נכללו בחטיבה גם שאר הקבוצות שהתבססו ביער קוחוב.
עם הצטרפותנו לחטיבה השתנו חיינו מן הקצה לקצה. הפרטיזנים פרשו את חסותם על הכפרים הסמוכים ליער, והגרמנים לא העזו להיכנס לאזור. האיכרים נאלצו לתת באופן קבוע חלק מתוצרתם החקלאית לפרטיזנים. בתמורה פרשו הפרטיזנים את חסותם על הכפרים, והם השתחררו מעולם הכבד של הגרמנים. הכפריים היו די מרוצים מהסידורים הללו. הם השתחררו ממורא הגרמנים, שלא זו בלבד שהיו עושקים אותם אלא גם חוטפים את בניהם ושולחים אותם לעבודות כפייה בגרמניה. הפרטיזנים לא חייבו את בני הכפרים להצטרף לשירותיהם. המטה המאוחד של הגדודים ביער קוחוב הטיל איסור חמור על הלוחמים ליטול חפצים מבתי האיכרים באזור הפרטיזני, ומי שהפר את הפקודה היה צפוי לעונש מוות. כך הפכו הכפרים שמסביב ליער לעורף איתן של התנועה הפרטיזנית באזור.
גם המחנה המשפחתי שהתקיים בחסות גדודנו עשה חיל. מספר הנפשות במחנה הגיע למאתיים, ובהם היו ילדים, נשים מבוגרות, קשישים, ואף כמה משפחות של אוקראינים אשר כפריהם הותקפו על ידי ה"בנדרובצים". למחנה המשפחתי היה פיקוד משלו. בזמן הראשון פקד על המחנה ישראל פוכטיק איש הורודוק, מאוחר יותר החליפו לייב סגל ואחריו בא בן-דודנו ישעיהו צביבל, שניהם בני העיירה מנייביץ'.
היחסים הטובים בין גדודו של נאסייקין - גדוד שנחשב לבכיר הגדודים ביער - לבין גדודנו אנו, בפיקודו של קרוק, לא האריכו ימים. מהר מאוד גילה נאסייקין את פרצופו האמיתי כשונא יהודים מובהק. בעיקר הוא התנגד למחנה המשפחתי, תוך כדי התעלמות מן השירותים החיוניים שסיפקו בעלי המלאכה היהודים ליחידות הקרביות. הרגשנו בעליל שנשקפת לנו סכנה מצִדו של אנטישמי זה והתארגנו להגנה עצמית.
יום אחד הציע נאסייקין לקרוק לצאת לפעולה מיוחדת בראש יחידה מובחרת מקרב אנשיו. הוא העתיר עליו דברי שבח, ואמר לו כי רק לוחם אמיץ כמוהו יצליח להוביל את אנשיו לפעולה כה מסוכנת וגם להחזירם בשלום. קרוק חש שמזימה מסתתרת מאחורי דברי השבח של נאסייקין ודחה את ההצעה. למחרת היום ביקר במחנה שלנו פרטיזן מאנשי נאסייקין, והוא חשף את מזימתו. הוא בא להזהיר את אנשי המחנה המשפחתי, ואמר כי נאסייקין זמם לחסל את קרוק כדי שיוכל לחסל את המחנות המשפחתיים של היהודים ביער קוחוב.
ראשי המחנה המשפחתי מיהרו למסור לנו את הדברים. הגברנו את השמירה בלילות על המחנה המשפחתי. למזלנו נפטרנו מהמפקד האנטישמי מהר יותר משיכולנו לקוות. באותו שבוע הגיע לביקור ביער שלנו מפקד החטיבה, פיוטר ברינסקי, הרי הוא "דיאדיה פייטייה" האגדי ששמו נודע לתהילה משני עברי החזית. בין הפרטיזנים היהודים התלחשו מפה לאוזן שהאיש הנו יהודי. סיפרנו לו על כוונותיו הזדוניות של נאסייקין, ואכן הוא הועבר למטה החטיבה - מרחק של 150 קילומטרים מאִתָנו. שמחנו מאוד, ובעומק לִבּנו קיווינו שגם יבוא על עונשו ויוצא להורג כמקובל ב"חוקי העונשין" הפרטיזניים.
מוות מידֵי "אחים לנשק" בקרב ובמצור
זמן קצר אחרי לכתו של נאסייקין הופיעו בבסיס שלנו שלושה מאנשיו. הם היו שיכורים או שהעמידו פני שיכורים, והתחילו להשתולל ולהשמיע מילות גנאי על חשבון היהודים. קרוק ציווה לגרשם מהבסיס. בדרך החוצה נתקלו בבחור יהודי בן 18, הרצל זפרן היה שמו. הוא עמד על המשמר בכניסה לבסיס. כאשר עברו השלושה על פניו שלף אחד מהם את אקדחו, ירה בבחור והרגו במקום. אבל גם הרצל לא היה הקרבן האחרון שנרצח בדם קר בידי "חברים לנשק".
באחד מימי ינואר 1943, בעיצומו של החורף, יצאנו לפעולה בפיקודו של סגן מפקד הגדוד, לאזין. היינו חולייה של חמישה יהודים (אבא קלורמן, סנדר ליסאק ואנחנו שלושת האחים צביבל). היה עלינו להגיע למבואות פנייבנו ולנסות לפגוע בחיילים גרמנים, או לחילופין להרוג שוטרים אוקראינים ממשתפי הפעולה עם הגרמנים. הגענו לכפר השוכן במרחק של שני קילומטרים מפנייבנו. עברנו ברחוב בין בתי הכפר, אך לא נתקלנו בנפש חיה. יצאנו משם לכפר סדלישצ'ה והוצאנו להורג שוטר אוקראיני.
הנהר סטוחוד היה קפוא. מגררות השלג שלנו החליקו בקלות על פני הקרח והביאו אותנו לגדה המזרחית של הנהר בואכה יער קוחוב. שם, מעבר לנהר הרגשנו כבר "כמעט בבית". קשרנו את הסוסים לגדר שהקיפה את אחד הבתים הקיצוניים, הערנו את בעל הבית וביקשנו שיכין לנו אוכל. האיכר התחיל לטרוח בהכנת ארוחה. בצאתנו נפתחה עלינו אש. משום מה לא פגעו בי הכדורים. השתטחתי על הרצפה וזחלתי החוצה, אחריי הזדחלו האחרים. ברגע שמצאנו את עצמנו בחוץ התחלנו להשיב אש לכיוון הבית; בינתיים נכנסו אליו השוטרים. לאזין פקד עלינו להשתמש בכדורים נותבים על מנת שיציתו את הבית. ראשון נדלק גג הקש, ותוך כמה רגעים היה הבית כולו אפוף בלהבות. השוטרים פרצו החוצה, הלהבות האירו אותם והם הפכו למטרה טובה לירי שלנו. רדפנו אחרי מי שניצלו ממטח האש הראשון. בינתיים חשפנו את עצמנו ולאזין נפגע מכדור ברגלו. גם אחי שלמה נפגע מרסיס. ניסינו להגיע אל המגררות, להעלות עליהן את הפצועים ולהסתלק לכיוון היער. גיששנו את דרכנו לכיוון הבית. מרחוק ראינו את שני הסוסים שוכבים מתים על השלג. טיפלנו ברגלו של לאזין, חבשנו את הפצע של שלמה ויצאנו לדרכנו בחזרה לעבר הבסיס.
בשובנו למחנה מצאנו את העגלות רתומות לסוסים ועמוסות בציוד. הכול מתפנים. נודע כי שלושה גדודים של חיל המצב הגרמני, מתוגברים ביחידות עזר אוקראיניות, עזבו את הקסרקטינים בעיירות מנייביץ', קאמין-ק ולוביישוב ונעו בכיוון יער קוחוב כדי להשתלט על היער. במטה המשותף הוחלט לפנות זמנית את הבסיסים ולא להיכנס לעימות עם כוחות הצבא העולים עלינו. הגדוד שלנו נקרא למסדר, והמפקד קרוק נאם בפנינו. הוא הסביר לנו את המצב, אמר לאן פנינו מועדות ופקד להסיר את השומרים ממשמרתם. לאחר שסיים את דבריו עבר בין השורות והסתכל במבט נוקב בפניו של כל אחד מפקודיו. הוא עצר על יד נער יהודי כבן 14, יעקב וולפר היה שמו. הוא הגיע אלינו אחרי חיסול אחד הגטאות באזור, גטו שהוריו נספו בו. כולנו אהבנו את הילד וקירבנו אותו אלינו. במקום להימצא במחנה המשפחתי היה נשאר בבסיס הקרבי, עוזר לנו לנקות את כלי הנשק, עושה כל מיני שירותים בבסיס וחולם על היום שייצא למבצע יחד עם הלוחמים הבוגרים. קרוק ציווה על הילד לצאת מהשורה ולחזור למחנה המשפחתי. הנער התחנן בפניו שירשה לו ללכת עם ה"קרביים". קרוק חזר על פקודתו ביתר חומרה. הנער המשיך לבקש ולבכות. קרוק שלף את אקדחו וירה בנער יעקב שנפל לרגליו, מתבוסס בדמו. נשארנו המומים. לא פיללנו שמפקדנו הנערץ ינהג באכזריות כזו. ובעוד אנו אחוזים פלצות מהרצח שהתרחש לנגד עינינו, שמענו את קרוק קורא בשמו של קרבן נוסף ומצווה עליו לצאת מהשורה ולצאת למחנה המשפחתי.
הפעם היה זה מיכאל מקאמין-ק. היה זה בחור חולני שהגיע אלינו עוד לפני שהצטרפנו לקרוק, אחרי חיסול הגטו. מיכאל לא יצא לפעולות מבצעיות ועסק רוב הזמן בעבודות עזר בבסיס. הוא פחד מהרעב ונהג להחביא דברי מאכל בכל מיני מחבואים. גם למסדר הופיע עם שקית בידיו, שקית שהכילה כמובן צידה לדרך. כאשר קרוק עבר על פניו וראה אותו מצויד בחבילה, התלקחה חמתו מחדש. הוא הורה לו לצאת מהשורה ולעבור למחנה המשפחה, שלף את אקדחו וירה בו. כששני הקרבנות החפים מכל עוול מונחים על השלג ללא רוח חיים, ניתנה הפקודה לצאת לדרך. עם אור ראשון של בוקר נכנסנו ליערות באזור סוורדביץ'-רפלובקה והתמקמנו שם.
משאת נפשו של הפרטיזן – "להוריד" רכבת
הפגיעה בדרכי התחבורה שהובילו אספקה לחזית - פגיעה על ידי הורדת רכבות מהפסים או פיצוץ המסילות - הייתה התרומה העיקרית של התנועה הפרטיזנית למיגור האויב הגרמני. כאשר צורפנו בפעם הראשונה לקבוצת היוצאים לבסיס המטה כדי להצטייד בתחמושת ובחומר נפץ, היה זה יום חג עבורנו.
בערך מדי שבועיים הייתה יוצאת פלוגה משותפת לכל הגדודים שביער אל מקום מושבו של המטה באזור לנין שבחבל פולסיה, מרחק של למעלה מ-150 קילומטרים מיער קוחוב. היה זה מסע מפרך שרובו התנהל בסביבה עוינת ובתנאים טופוגרפיים קשים ביותר. הדרך עברה בשטח בוצי וביערות וחצתה נהרות ומסילות ברזל שמורות בקפידה. את הפריפט, הגדול שבין הנהרות שחצו את מסלול המסע, היינו צולחים בסירות. אך המסוכנת מכול הייתה חציית מסילת הברזל לונינץ–סארנה, וכמעט תמיד היא תבעה קורבנות. כבר ביציאתנו הראשונה למסע ההצטיידות איבדנו את זכריה גוז; הוא נפגע מכדור במטח האש שנורה לעברנו בעת חציית המסילה. הוא נפל חלל ממש על פסי הרכבת. הדרך בחזרה הייתה קשה שבעתיים, כי סחבנו על גבינו את השקים עם הציוד – כלי נשק, תחמושת וחומרי נפץ. המסע, הלוך ושוב, ארך כחודש ימים. אולם כאשר הבאנו את מטעני החבלה בשלום לבסיסנו, נשכחו מאִתָנו כל תלאות הדרך.
חדורים בהרגשת שליחות יצאו החבלנים הראשונים מבינינו למשימת החבלה בקו הרכבת קובל-קייב. שבעה חבר'ה בפיקודו של אחי ישעיהו יצאו לפעולה. היו ביניהם יוסף בלאושטיין, יחזקאל וולפר, יצחק קופפרברג, יוסף צביבל ועוד שניים ששמותיהם נעלמו מזיכרוני. הקטע שנבחר להנחת המטען היה בקרבת הכפר צרברה שבסביבות העיירה מנייביץ'. בלילה הראשון התחפרה החולייה בערֵמת שלג בפאתי היער, אחי ומלווה ירדו אל המסילה והניחו את המוקש. אחר כך חזרו והצטרפו לחברים שבפאתי היער, ויחד חיכו לבואה של הרכבת כשמנגנון ההפעלה מוכן. כמעט והאיר השחר ורכבת טרם עברה במקום. אחי חזר למסילה והחזיר את המוקש. הם נסוגו לתוך היער כדי לחפש לעצמם מסתור למשך היום. בלילה הבא חזרו על התרגיל, אך לשווא - שום רכבת לא עברה במסילה. רק בלילה השלישי, אחרי שעות ציפייה ארוכות, הגיע לאוזניהם הרחש המיוחל של שקשוק גלגלי הרכבת על המסילה. לפתע הבחינו בשני אוקראינים בסמוך למסילה. כנראה הם היו מחוליית המשמר שהגרמנים נהגו לשגר לאורך המסילות כדי לבדוק אם הונחו מוקשים. לא היה להם זמן מיותר לאבד; הם ירו באוקראינים ואף פגעו בהם, אך כנראה הד הירי הגיע לאוזניו של נהג הקטר והוא עצר את הרכבת . אחי לא היה מוכן להפקיר את המוקש, הוא רץ למסילה והתחיל לפרקו. מאי שם נפתחה עליו אש תופת, נשמע פיצוץ אדיר וישעיהו נקרע לגזרים.
המסילות תבעו מאִתָנו מחיר כבד, אך אנו לא הרפינו. ככל שהספיק חומר הנפץ היינו יוצאים בלילות להניח מוקשים בדרכן של הרכבות שהובילו חיילים גרמנים וציוד לחזית. עצם ההשתתפות במבצע "הורדת רכבת" נחשבה בעינינו באותם הימים לחוויה המופלאה מכול. אולם המחסור בחומר נפץ הִקשה עלינו מאוד; פלוגות שיצאו למסע הצטיידות חזרו לעתים לבסיס בידיים ריקות ומבלי שהגיעו ליעדן.
בראשית מארס 1943 הגיעו לבסיס שלנו שבויי מלחמה אחדים שהצליחו לברוח משבי הגרמנים. היה ביניהם קצין לשעבר בחיל התותחנים אשר הציג את עצמו בשם מוחמד. האיש היה משכיל וחריף שכל. לאחר שהתאושש מעט מהשבי והתאקלם אצלנו, הציע למפקד קרוק תכנית להפקת חומר נפץ מפגזי תותחים שנותרו באזור מהנסיגה המבוהלת של הצבא האדום. כמה עשרות כפריים מהאזור הפרטיזני, יחד עם עגלותיהם וסוסיהם, יצאו לשדות והביאו פגזים ישנים. במרחק מה מהמחנה הוכשרה סדנה מיוחדת לפירוק הפגזים. לעבודה בסדנה נבחרו מספר אנשים מהמחנה המשפחתי לאחר שמוינו בקפדנות על ידי המומחה מוחמד. פירוק הפגזים וחילוץ חומר הנפץ היו כרוכים בסכנה גדולה. מוחמד הזהיר את האנשים שעבד עִמם לנהוג בזהירות מֵרבּית. באחד הימים אירע פיצוץ, ושניים מהעובדים נהרגו.
עד מהרה הפכה הסדנה שבבסיס הגדוד שלנו למקור אספקה עיקרי של חומרי חבלה. מאות מוקשים הצטברו בסדנה, והם חולקו בצורה שווה בין הגדודים שביער קוחוב. עכשיו כשהחבלנים היו יוצאים לפעולה, הם היו לוקחים עִמם מוקש שמשקלו עשרה קילוגרמים במקום חמישה; התוצאה הייתה הצלחה רבה יותר בפגיעה ברכבות שהעבירו כוחות גרמניים. הגרמנים הגבירו את אמצעי השמירה והאבטחה, אך ללא הועיל. כריתת עצי היער ברוחב של כמה עשרות מטרים משני צִדי המסילה הקשתה עלינו מאוד, אך אנו הרחקנו לעתים למרחק של מאות קילומטרים והגענו לאזורים שלא הייתה בהם פעילות פרטיזנית. הגרמנים לא החמירו שם בשמירה על המסילות.
בהזדמנות אחרת יצאה קבוצה בת עשרים ואחד אנשים (וביניהם דב לורבר, יצחק קופפרברג, אחי שלמה ובן-דודי יוסף צביבל) לפוצץ את מגדל המים שבתחנת הרכבת בקאמין-ק. מגדל המים בתחנת הרכבת שירת את קטרי הקיטור שיצאו מהתחנה, וידענו כי הפגיעה בו תשבש את תנועת הרכבות מזרחה לחזית. הקסרקטין של אנשי הצבא המשרתים בתחנה היה ממוקם בקרבת מגדל המים. יתר על כן, כדי להגיע למגדל שלא מהחזית - שם משתרע מבנה הקסרקטין - יש לעבור תעלה עמוקה. ונוסף לכול, ז'נדרמים אוקראינים חמושים היו שומרים על המגדל יומם ולילה. אך כל הקשיים הללו היו כאין וכאפס לעומת עצם המעבר בקאמין-ק וסביבתה העוינת.
הם הגיעו ליעדם. את הז'נדרמים חיסלו במגע מקרוב, באקדחים עם משתיקי קול. אחר כך חדרו פנימה והניחו את מטען החבלה המצויד במנגנון השהיה בחדר המכונות. כאשר שמעו את הד ההתפוצצות, הם כבר היו מחוץ לעיר. הלהבות האירו את קאמין-ק כמו באור יום. קולות ירי התערבבו ביללת צופרי אזעקה. כאשר שבו לבסיס סיפרו החבר'ה ש"חגיגה" כזו עוד לא נזדמנה להם. המקשרים מסרו שבאזור מתהלכות שמועות כי בפיצוץ המגדל השתתפו כ-150 פרטיזנים שהביאו עִמם חביות מלאות חומר נפץ. הנחת מטעני חבלה הפכה אצלנו אט אט לאורח חיים. היינו מפוצצים גשרים, כבישים, תחנות משטרה – העפנו באוויר כל מה ששירת את האויב והיה בהישג ידינו.
מכת ה"בנדרובצים" ומכת הנגד שלנו
בקיץ 1943 החלו מחנות של אוקראינים משתפי פעולה עם הגרמנים להתמקם בכפרים ובחלקות יער סמוכות ליער קוחוב, אוקראינים אשר התאכזבו מהבטחותיהם של הגרמנים להקים להם מדינה אוקראינית עצמאית. הם נקראו "בנדרובצים", "בולבובצים" ו"מלניקובצים". הם ערקו מיחידות העזר של הצבא הגרמני על נשקם וציודם האישי. לעתים קרה שיחידה שלמה על חימושה המלא ערקה מהקסרקטין שלה והתמקמה ביער. הם הפנו את נשקם נגד הגרמנים, אדוניהם מאתמול, אך לא זנחו גם את מטרתם העיקרית – להשמיד את שארית היהודים שנותרו לפלֵיטה. למעשה, הם היו אלה אשר חיסלו בזו אחר זו את אלפי קהילות ישראל שבמרחבי אוקראינה, רוסיה הלבנה, פולין המזרחית והארצות הבלטיות. תחת פיקודם של הגרמנים הם רצחו במו ידיהם קרוב למיליון יהודים. אחרי שהתאכזבו מאדוניהם, החליטו רבים מהם לפעול על דעת עצמם. תחת הסִסמה "אוקראינה לאוקראינים" קידשו מלחמה נגד כל מי שאינו אוקראיני וחי על אדמתה.
בקיץ של 1943 התקבלה פקודה במפקדה המשותפת לגדודים ביער קוחוב ממטה החטיבה - להניס בכוח את אנשי בנדרה [ה"בנדרובצים"] מהעיירה רפלובקה. למבצע גויס כוח גדול מארבעת גדודי החטיבה שביער, וביניהם הייתה כמובן יחידה מגדודו של קרוק ואני בתוכה. הפעולה ברפלובקה הוכתרה בהצלחה רבה. לצערי נהרג בפעולה חברי סנדר ליסאק, יליד רפלובקה; בעיירה זו נרצחו בידי האוקראינים כל בני משפחתו.
שלא כברפלובקה לא האירה לנו ההצלחה פנים במעוזם השני של ה"בנדרובצים", עיירת הולדתי פנייבנו. למבצע גויסו 500 לוחמים, מחציתם מגדודיו של הגנרל פיודורוב והחצי השני היה מורכב מארבע פלוגות שהעמידו הגדודים מהחטיבה שלנו. בפנייבנו היה עלינו להסתער על יעד מבוצר היטב. שם שכן מטה המחוז של ה"בנדרובצים" באותו בניין ששימש תחילה את תחנת המשטרה הגרמנית. המבנה היה מוקף תעלות קשר וחפירות. שאר הכוחות התבצרו בבתי היהודים שהתרוקנו מיושביהם. הפריצה הייתה אמורה להתחיל בשעה שבע בבוקר - הכוח של פיודורוב אמור היה לתקוף מצפון, והפלוגות שלנו בפיקודו של סגן לוגינוב מדרום. בשל ליקויים בקשר בין שני הכוחות השתבש לוח הזמנים. אנשי פיודורוב לא הגיעו במועד שנקבע, וכאשר אנחנו הסתערנו על בתי העיירה בפאתיה הדרומיים - לא ידענו שאנשי פיודורוב טרם טיפלו בתחנת המשטרה. התקדמנו למרכז העיירה ונכנסנו למלכודת, ומכל עבר נפתחה עלינו אש. במטח האש הראשון איבדנו 15 לוחמים. בפצועים הרבים טיפל ד"ר מרמולשטיין שלנו תחת אש. מספר הנפגעים גדל מרגע לרגע, ולבסוף נאלצנו לסגת. המלחמה בינינו לבין האוקראינים הלאומנים גזלה מאִתָנו את מֵרב משאבינו, וכמעט לא אפשרה לנו להמשיך במבצעי חבלה נגד הגרמנים.
ראשית קץ המלחמה
בראשית 1944 הגיעו אלינו ההדים הראשונים של ירי ארטילרי מהחזית. באמצע פברואר הועברה פקודה במכשירי הקשר הגדודיים לצאת מהבסיסים שביער ולפנות מזרחה לעבר העיר סארני, עיר שנגעה בצלע המזרחית של יער קוחוב, וזאת כדי לחסום את דרכי הנסיגה בפני האויב המפנה את העיר תחת לחץ הצבא האדום העולה עליה. העמסנו ציוד חיוני על העגלות, ניקינו את כלי הנשק שלנו והתייצבנו למסדר אחרון מול חפירת המטה. גדודים על נשקם צעדו בדרכי היער לאור היום. מחנה עצום של לוחמים בעורף האויב עלה מהיער האפל וצעד בגלוי בדרכים. הכפריים קיבלו אותנו בלחם ובחלב; פחד הצבא האדום נפל עליהם, ואנחנו נחשבנו לבני-ברית של המנצח.
לגבינו השתנו סדרי החיים: חזרנו להרגלי אנוש שהיו קיימים מאז ומעולם, צעדנו לאור היום ובלילות שכבנו לנוח בגורן מלא בקש ריחני. מדי כמה שעות התחלפנו בינינו בשמירה. בלילה השני שאחרי צאתנו מהיער שמענו קריאה מפי השומרים: "עמוד! להזדהות!" לא שמענו את תשובתם של האורחים, אך בתוך כמה רגעים פרצו קריאות שמחה אדירות מכל הגרנות שבכפר. כולם התחבקו עם כולם. מאי שם נשלפו בקבוקי וודקה. לכפר נכנס חיל החלוץ של הצבא האדום. השחרור המיוחל הגיע. עבורנו היהודים היו אלה רגעי השמחה היחידים. השכול, האבל והתלאות עמדו בפתח.
השחרור
מיד עם שחרורה הפכה רובנה למוקד משיכה עבור שרידי הקהילות היהודיות החרבות שבמרחבי אוקראינה המערבית. לעיר זו נהרו פרטיזנים שיצאו מהיערות, יהודים שהסתתרו בכפרים ושרדו במקום מחבואם, חיילים יהודים שלחמו בשורות הצבא האדום והגיעו למחוז הולדתם אחרי קרבות עקובים מדם. דל ומצער היה מספר השבים לעיר. רובם ככולם היו יחידים ללא משפחות. על הגדוד של קרוק הוטלה המשימה לטהר את דרכי הגישה לרובנה מכיסי התנגדות גרמנית. לאחר שהגענו למבואות העיר ופרבריה המזרחיים כבר היו בידינו, נתקלנו במפתיע בטור של טנקים גרמניים.
קיבלנו פקודה לסגת ולהתמקם ביערות צומן. בעת הנסיגה סבלנו אבדות רבות, ולאחר שהתכנסנו לבסוף בתוך היער - הופצצנו מן האוויר וסבלנו אבדות. אחרי הפוגה של כיומיים בהפצצות נצטווינו שוב לצאת מהיערות ולעלות על העיר צומן, הפעם בהתקפה לילית. צומן נפלה בידינו ללא כל התנגדות, ואחר כך נפתחה הדרך לרובנה.
גדודי הפרטיזנים שולבו במערך הצבא הסדיר, ורבים מחברינו המשיכו במלחמה עד לניצחון הסופי על גייסותיו של היטלר והגיעו עד לשערי ברלין. רבים אחרים נפלו בקרבות; ביניהם היו חיים כץ - לוחם מהגדוד שלנו שנפל בחזית - ומישה אדלשטיין אשר צורף ליחידה שמתפקידה היה לגלות ולחסל "בנדרובצים". הוא נפל חלל בהיתקלות עמם בתוך העיר רובנה.
רוב היהודים יצאו מרובנה והלכו לעיירת הולדתם, וזאת למרות הסכנות שארבו להם בדרך. העיר רובנה הופצצה מספר פעמים והופצצו גם הרכבות. באחת ההפצצות על רכבת נוסעים נהרגו שתי בחורות ממחנה קרוק - פייגה אוורוך וחסיה בלאושטיין, שתיהן מהעיירה מנייביץ'. הן יצאו מרובנה ורצו להגיע לעיירת הולדתן. המוות השיג אותן אחרי ה"שחרור".
הגיע היום וגם החבורה המצומצמת שלנו – אחי שלמה, אבא קלורמן, אלקה קורזש ואנוכי – החליטה לצאת לדרך. פנינו היו מועדות לקאמין-ק. בשעתו, בעת שלחמנו בשורות הפרטיזנים, לא הצלחנו להניח את ידינו על כמה משתפי פעולה מהעיירה; היו אלה אנשים שידיהם מגואלות בדם יהודי, ועתה הגיע הזמן לסלק את החשבון עמם. לאחר מסע מייגע ורצוף סכנות הגענו לקאמין-ק. ידענו כי הסתיימה לגבינו התקופה הפרטיזנית, ולא נוכל לפעול על דעת עצמנו. פנינו ל-נקו"ד, הצגנו את עצמנו ומסרנו להם כי בעיר הזאת מתגוררים כמה אנשים ששירתו בנאמנות את הגרמנים בתקופת הכיבוש ורצחו בני-אדם חפים מפשע. חוקרי הנקו"ד ביקשו מאִתנו לאתר את האנשים ולהביא אותם לחקירה; בעקבותיה הם יועמדו לדין. איתרנו את האנשים הללו, הבאנו אותם לתחנת המשטרה ומסרנו עדות נגדם. שוטרי ה-נקו"ד התייחסו אלינו במלוא ההבנה, גבו מאִתנו עדות והזמינו אותנו להיות נוכחים בחקירה. כחודש ימים התעכבנו בקאמין-ק. חיפשנו משתפי פעולה אוקראינים נוספים בכפרים הסמוכים, מצאנו אותם והסגרנו אותם לידי ה-נקו"ד. התהלכנו ברחובות העיירה כאילו היו שבילים בבית-עלמין; הבתים משני צִדי הרחוב דמו בעינינו למצבות על קברותיהם של אלה שהתגוררו בהם. כיכר השוק, החנויות - הכול נראה לנו זר ומנוכר בעיירה שרק לפני שנים מספר שקקה חיים יהודיים, עיירה שבימי ילדותנו נחשבה בעינינו למרכז תבל.
באביב 1943 פסקו הרציחות והרדיפות של יהודים על ידי הפרטיזנים מיחידת 'סובורוב', ויהודים יכלו לנוע ולעבוד אצל האיכרים בנוויר. גרמנים כבר לא הופיעו יותר באזור. מר טרנוגורסקי העביר אותי לכפר נעוויר וכך נודע לאחותי על קיומי. בהשתדלותה קיבלו אותי ליחידת הפרטיזנים, על אף שלא היה ברשותי נשק. האוטריאד שלי השתייך לאוגדת סובורוב והיה חלק מהבריגדה (חטיבה) על-שם מולוטוב; היינו שם שנים-עשר יהודים יוצאי קאמין-ק וקוברין מתוך כמאתיים איש באוטריאד כולו. שיבצו אותי ליחידת המשק; מוניתי לאחראי על שישה סוסים רתומים לעגלות, ואלו היו תמיד בכוננות לאפשרות שמא המחנה יותקף או היחידה תעזוב את המקום.