נולדתי בגלושא רבתא. אבי היה איש עסקים בעיירה קאמין-ק. הייתה זו עיירה קטנה, ובה כ-3000 יהודים; היו בּמָקום גם כ-3000 לא יהודים. משפחת אבי גרה בעיירה גלושא רבתא. משפחתי הייתה אמידה, השתייכנו למעמד הביניים. הרוסים הגיעו לקאמין-ק ב-1939 ונשארו בה עד 1941, ואז הגיעו הגרמנים. הרוסים לקחו לידיהם את העסקים של האנשים העשירים. הם הקימו קואופרטיב, וכולם היו צריכים ללכת בתלם כדי להשיג קצת מזון. ביום אחד נתנו סוכר וביום אחר בשר, חלב וכן הלאה. לא חששנו לחיינו, אך האנשים העשירים - יהודים ולא יהודים - חששו שיישלחו לסיביר. מצבנו היה סביר. היו לנו הצרכים הבסיסיים לקיום, כלומר מזון ובית. חייתי עם בעלי ועם בני שהיה בן חמש.

ב-1941 הגיעו הגרמנים, והרוסים נסוגו. בעת בואם של הגרמנים, כבר ידענו מה הם ניסו לעשות ליהודים ורעדנו מפחד. הם נכנסו לעיירה ולקחו שמונים יהודים למקום המרוחק חמישה מילין ממנה. במקום זה היה קבר מוכן, והאוקראינים עזרו להם לרצוח את היהודים האלה. האוקראינים היו אנטישמים, ורבים מהם רצו להרוג יהודים. לפני המלחמה היינו תחת שלטון פולני, והם לא יכלו לעשות הרבה.

עד לאוגוסט 1942 הייתה המשפחה כולה בחיים. הגרמנים הקימו גטו במהירות; נאלצנו לעזוב את ביתנו. היה שם גביטסקומיסר, והיו לו חיילים. בכל לילה באו החיילים, העירו את היהודים ואמרו: "פתחו את הדלת! צאו החוצה!" באחד הלילות הם הוציאו עשרה אנשים החוצה, ובהם בעלי כיום. בעלי, סנדר לנדא, נותר בחיים על אף שכדור פגע בצווארו. שאר האנשים נרצחו. ביודנראט היו חברים עשרים יהודים, ובהם בן-דודי יודל מליק. הוא ראה את בעלי ואמר: "אלוהים, לנדא [=בעלי] גם מת, אינני רוצה לחיות עוד אם לנדא מת." בעלי היה פצוע. הוא התעורר ואמר: "אני חי, אני חי" . יודל אמר לו: "אתה חי? ברח מהר, למקום המחבוא." בכל פעם היה לגרמנים רעיון אחר.

אחר כך הם החליטו להרוג את כולם, להפוך את קאמין-ק ל"נקייה מיהודים". היודנראט אמר לכולם להיות מוכנים לצאת. הגרמנים הוציאו את כל היהודים מהגטו. הם לקחו את כל היהודים למקום הנמצא ליד בית הקברות; המקום שם היה מוכן, והם התחילו למיין. מי שנשאר בחיים, הכניסו אותו לצריפים; את כל היתר הרגו. במקרים מסוימים רצו הגרמנים להרוג את הילדים, והוריהם בעלי הרישיונות לחיים אמרו: "אם אתם לוקחים את הילדים, קחו גם אותי." באותו היום הרגו יותר מאלפיים יהודים, ובהם גם ילדים קטנים. בין הנרצחים היו אחותי, בעלה ובנם בן השלוש. בעלי הלך ל"מיון" עם בני. כמה יהודים נשארו במקום מחבוא, וגם אני הייתי ביניהם. לא ידענו מה קרה בדיוק, אך ראינו מי חזר; ידענו כי מי שלא חזר - הרגו אותו. מעט יהודים נשארו בחיים לחודשים ספורים, ואחר כך רצחו גם אותם.

אִמי, אחותי ואני נותרנו בחיים. בעלי נרצח, אבי מת לפני המלחמה, משפחת בעלי נרצחה, אף אחד מהם לא ניצל. הגרמנים השאירו בחיים 600 יהודים, והם התחילו לברוח מהגטו ליערות. גויים מעטים עזרו ליהודים להתחבא. כמה יהודים שברחו ליערות פגשו פרטיזנים מערים אחרות. הפרטיזנים ביערות אף הם הרגו יהודים, כי רצו את כספם.

נשארנו שלוש נשים בגטו - אִמי, אחותי ואני. ליד הגטו היה אדם ושמו יאנק ז'מינקובסקי. הייתי צעירה וחזקה, קפצתי מעל הגדר והלכתי לביתו. ידעתי כי אין לי מה להפסיד. אמרתי לו: "יש לי זהב, שעונים ודברים אחרים. אתן לך הכול אם תציל אותנו – את אִמי, אחותי ואותי. בבקשה, תדאג לנו, תציל את חיינו." הוא היה בעל עגלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הציל אביו מאה יהודים בעליית הגג שלו . הוא אמר: "בסדר." אמרתי לו: "נבוא אליך ואתן לך הכול." אמרתי: "אני ואחותי יכולות לקפוץ, אך מה יהיה עם אִמי?" הוצאנו את אִמי, ואחר כך קפצנו מעל הגדר. הוא החזיק אותנו בעליית הגג במשך שישה שבועות . אחר כך הוא אמר: "איני רוצה להחזיק אתכם יותר." אמרנו לו: "אתה מוכרח להחזיק בנו, כי אם תעשה לנו משהו - גם אתה תסבול. אם ייוודע שהצלת יהודים, יהרגו אתכם." חשבתי לעצמי: מה אעשה, לאן נלך?

אז הוא אמר: "יש לי גיסה הגרה במרחק של עשרה מילין מקאמין-ק. אלך לפנים ואתן מאחוריי, ואני אקח אתכם אליה." בחמש אחר-הצהריים הוא אמר לנו לצאת, ועברנו דרך הרחוב. היו בו ילדים, והם צעקו: "יידישע, יידישע, ז'ידובקי [=אנשים יהודים]." הלכנו אִתו ברחוב זמן רב. היו גרמנים שהלכו בדרך אל היערות. הם לא זיהו כי אנחנו יהודים. הם הלכו לחפש אחר יהודים ביערות, ואנחנו הלכנו לפניהם. אם היו תופסים אותנו היו רוצחים אותנו מיד, כך שהיה לנו מזל. הגוי לא היה נהרג, כי הוא היה לפנינו. הגענו לגיסה שלו, והיינו שם במשך שלושה חודשים. הייתה אִתָנו עוד נערה מקאמין-ק, והיא נמצאת היום בישראל.