Text Size

פנינה אינגברג (לבית קרוין) ז"ל

נולדתי בקאמין-ק ב-1917. אבא נפטר כשהיה בן 62, כמה שנים לפני הכיבוש הגרמני, ולא נאלץ לסבול בגטו. היו לי שלושה אחים. האח הגדול, שעיה, היה שען; אחריו נולדו פנחס (הוא עלה לארץ-ישראל לפני המלחמה) וחיים (בזמן המלחמה הוא נלקח לרוסיה). אני הייתי הכי קטנה. כיום [2003] אני בת 86.

הבית של המשפחה היה בתוך הגטו, ומסביב לגטו הייתה חומה. דיברו על "אקציה", ולנו היה בית גדול. בחדר אחד גר פולני. הוא קם, הביט מהחלון על הכביש ואמר: "עוד מעט יהיה שמח, הגסטפו בא". לקחתי את האח שעיה ומשכתי אותו לגדר. ניגשנו לגדר, למטה היה פתח. אִמי עוד הייתה בחיים, וגם אשתו של שעיה הייתה בחיים. הם אמרו לנו: "לאן אתם בורחים?" ליד הבית היו ערוגות. אימא אמרה: "אולי עדיף שהוא יתחבא בגן". הוא התקשה לרוץ, כי הייתה לו בעיה ברגליים. אחי היה השען היחיד בעיר. אני אמרתי: "לא, לא". גם אשתו באה וברחנו ביחד.

היינו צריכים לעבור את הכביש. בכביש הלכו אנשי הגסטפו. עברנו את הכביש והיינו צריכים להתחבא בשיחים ולחכות. בצד השני עמדו הרבה גויים. הם אמרו: "היו כאן אנשים והם רצו ליער. תרוצו גם אתם לשם". האח אמר שהוא לא יכול לרוץ.

שעיה התקשה ללכת ונשאר במקומו. אני חזרתי הביתה. באה אישה שהייתה בסביבה ואמרה לנו: "אתם יכולים לחזור לביתכם. הגרמנים אספו את כל מי שהיה בעיר, מגיל שש ועד שישים, חפרו בור גדול וירו בהם". בין האנשים שנרצחו היה האבא של אברהם ביבר. אני למדתי עם שרה ביבר בבית הספר הפולני. אחר כך היינו יחד בתנועת 'השומר הצעיר' ובפרטיזנים.

היו אנשים שהבטיחו לשעיה להחביא אותו אצלם. הוא הלך לגוי הזה, לאורווה, והם נתנו לו פרוסת לחם. פעם הוא חלם שכל הסביבה בוערת. כך הוא הסתובב שלושה לילות וחזר. הוא ראה שאין לו לאן ללכת והחל לחזור. איך אני יודעת זאת? מהפרטיזנים. באתי למקום שהוא היה צריך להיות בו, וראיתי כי אין שם בתים עוד. אשתו יצאה מבית השכנים וסיפרה לי את הסיפור. הוא ברח. כולם הכירו אותו כשען והרגו אותו. העצמות שלו אינן נמצאות בקבר האחים שבעיירה.

אִמי וארבעת נכדיה הלכו ל"אקציה" הראשונה. ידענו שיש אקציה. זה היה זמן מועט אחרי שהתחתנתי. חזרתי, והחדר המרוהט שלנו היה ריק.

שכבתי בחדר כמה ימים. לבסוף היה נדמה לי כי אימא נכנסה, אמרה: "טוב לי, קומי!" ונעלמה. אז קמתי. התחלנו לדבר על בריחה ליער. בעלי עבד בבית של מישהו והכין מקלט למעלה. כאשר היו צריכים לברוח מהגרמנים, במקום שישה אנשים נכנסו לשם עשרים. למטה היה משמר של הגרמנים. אחר כך ראינו כי אין ברירה, וחייבים לברוח בכל זאת.

אברהם ביבר

בערבו של ה-21 ביוני 1941 (היו אלה מוצאי שבת) השתוללנו במסיבה של צעירים לכבוד גמר שנת הלימודים. בארבע לפנות בוקר התעוררנו מרעש מטוסי הקרב והפצצות שהוטלו על העיירה. לא ידענו ולא הבנו מה קורה. רק מאוחר יותר, בשעות הצהריים, נמסר ברדיו על פלישת הגרמנים לשטח ברית-המועצות ועל הקרבות העזים המתנהלים לאורך כל הגבולות.

במשך יומיים גויסו הצעירים ונשלחו מזרחה. שמענו יריות תותחים ולא ידענו מה מתרחש בדיוק. בלילה, לאחר שלושה ימי קרבות, הסתלק השלטון הסובייטי מהעיירה. בבוקר שלמחרת, בהֶעְדֵר כל שלטון, הופיעו בעיירה אוקראינים חמושים. הם כינו את עצמם "ירוקים" (ז'לנובצי) והחלו בביזה ובשוד של המחסנים הממשלתיים; לאחר מכן עברו לבתי היהודים. הם השתוללו בעיירה במשך כשבוע ימים ונעזרו במקומיים. הם שדדו, בזזו, אנסו ואף רצחו שלושה יהודים. ייחלנו לבוא הגרמנים. כשבועיים לאחר פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית-המועצות הופיעה יחידה גרמנית, "המליכה" שלטון אוקראיני מקומי והמשיכה בדרכה. "השלטון" היה על טהרת הלאומנים האוקראינים ומיד החל לגזור גזרות על היהודים: כל יהודי (גבר ואישה) מגיל חמש-עשרה ומעלה חויב לצאת לעבודות כפייה, כפי שנדרשו על ידי השלטון; הוטלה הגבלה על שהייה ותנועה מחוץ לעיר; אסור היה ללכת על מדרכות; חייבים היינו בנשיאת מגן-דוד על זרוע היד. אספקת הלחם צומצמה באופן חד ביותר למאתיים גרם לנפש ביום; הוטלו קנסות ועונשים שונים. היהודים נדרשו לבחור נציג שיקבל עבורם את כל הדרישות והגזרות. הנציג הנבחר היה שמואל ורבליה - סוחר לשעבר, אדם חופשי, נשוי עם שני ילדים. הוא השתדל למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר ובחר בצוות שסייע בידו לעשות את המוטל עליו. האוקראינים שגדלנו לצִדם החלו לגלות את פרצופם האמִתי, וכמובן לא הסתירו את שמחתם לאידנו. נאסר עליהם לסחור עם יהודים ואף להמשיך לרעות את הפרות של היהודים. לחלק גדול ממשפחות היהודים היו פרות, ואלה אפשרו להם לכלכל את המשפחות. גם למשפחתנו הייתה פרה. בעל המרעה היה אדם טוב, והוא התיר לנו לבוא לשטח המרעה שלו עם הפרה ובערב להחזירה לרפת שבעיירה. האחו היה במרחק של כארבעה קילומטרים מהעיירה.

ביום שישי, 22 באוגוסט 1941, יצאתי עם הפרה לאחו מוקדם בבוקר. בשעה עשר בא אבי אל האחו, וסיפר לי כי הגרמנים הגיעו לעיירה והם "חוטפים" גברים. אחת האחיות באה אליו לבית הכנסת והכריחה אותו לברוח אל מחוץ לעיר. הוא הצטרף אליי. לאחר כשעה הגיע אלינו עוד בחור יהודי ושמו איסר כשר. כך היינו כבר שלושה במלונה קטנה שהייתה בשטח. בשעת הצהריים הופיעו שני שוטרים אוקראינים עם נשק. הם הִכּו אותנו והובילו אותנו לעיירה; הייתה זו הלשנה של המקומיים. שאלו אותי לגילי, ואבא ענה כי אני בן 14. נתנו לי מכות וצרחו "הסתלק!". למזלי, הפקודה הייתה לעצור גברים בגילאי 15 עד 60. חזרתי למרעה. מובן שלא שבתי לביתי, ובאותו הלילה לנתי בשדה. הגרמנים הצליחו לעצור כמאה גברים, בעיקר צעירים; למחרת, יום שבת ה-23 באוגוסט 1941 (א' ר"ח אלול תש"א), הובילו אותם למקום הנמצא כמה קילומטרים מחוץ לעיר ורצחו אותם. זמן רב לא ידענו מה עלה בגורלם. על פי השמועות הם נלקחו לעבודות כפייה. ליושב-ראש הקהילה, שמואל ורבליה ז"ל, הציעו להישאר; אולם הוא סירב וענה כי ילך עם אנשי העיר שלשלומם הוא אחראי. אף הוא נלקח ונרצח.

שמונה ילדים התייתמו מאב. היינו צריכים לדאוג לקיום. אחותי שרה הייתה תופרת במקצועה; היא יצאה לכפרים ועבדה בתפירה אצל האוקראינים. היא קיבלה את שכרה בקמח, תפוחי אדמה, גריסים ומצרכי מזון אחרים, ואותם מסרה לנו. סימה, האחות הצעירה, התמחתה בסריגה ועבדה בכפרים בסריגת סוודרים, כפפות וגרביים מצמר כבשים; אף היא סייעה בפרנסת המשפחה. לאחר הקמת הגטו היה עלינו לצאת לעבודה בכל יום, ותמורת עבודתנו קיבלנו מאתיים גרם לחם ביום לנפש ומרק ממטבח ציבורי שהוקם על ידי הקהילה.

בסתיו 1941 מונה גביטסקומיסר (הממונה על הגביט). תחת שליטתו היו שלושה מחוזות: קאמין-ק, מורוצ'נו ולוביישוב. יחד אִתו הגיע צוות של אנשי ס"ס ואנשי ז'נדרמריה. האוקראינים שיתפו עִמם פעולה באופן מלא, ובייחוד בכל הנוגע ליהודים. כך חיינו בדוחק ובפחד במשך החורף של 1941–1942. באביב 1942 הורע המצב: החזית התרחקה מאִתנו בכאלף קילומטרים מזרחה, מנות הלחם הוקטנו, המטבח הציבורי נסגר והוחמר הפיקוח על שהייה מחוץ לעיר. בסוף מאי 1942 נתבשרנו על הקמת גטו מה-1 ביוני, ואליו היו צריכים לעבור כל היהודים מהעיירה ומהכפרים שבמחוז. בגטו רוכזו כשלושת אלפים נפשות.

נוסדו ארטֶלים (בתי-מלאכה), ובהם עבדנו עבור האוכלוסייה המקומית. הארטלים הוקמו לפי מקצועות: חייטים, צבעים, בנאים, מסגרים, פרוונים, סורגות, תופרות ועוד. אלה אשר לא שובצו בארטל נאלצו לצאת מדי יום לעבודות כלליות ופיזיות - בניית צריפים לשבויים סובייטים, פריקה והעמסה של קרונות רכבת, ניסור עצים, ניקיון כבישים ותיקונם ועוד. הארטלים נמצאו בבתים יהודיים מחוץ לגטו. בבוקר היינו יוצאים לעבודה דרך שער הגטו ובערב חוזרים. אני צורפתי לעבודה בארטל של פרוונים, והדבר אִפשר לנו מגע עם האוכלוסייה המקומית. ניתן היה להחליף דברי ערך שהיו ברשותנו, כמו גם בגדים וכסף, במזון שהברחנו לגטו.

הדבר נמשך עד לתחילת אוגוסט. בסופשבוע השני של חודש אוגוסט נתבשרנו כי ביום שני הקרוב, ה-10 באוגוסט, לא נצא לעבודה. כל תושבי הגטו נקראו להתרכז ליד השער עם חבילה שמשקלה לא יעלה על חמישה קילוגרמים; נאמר כי בגטו ייערך חיפוש יסודי, וכל מי שיימצא בגטו - דינו מוות. השמועות הלכו ופרחו, הבנו כי עומדת להתבצע "אקציה" או "טיהור". אולם נאמר לנו על ידי אנשי היודנראט כי לכל אלה העובדים במקום עבודה כלשהו אין ממה לחשוש, ובערב הם יחזרו לגטו עם כל בני משפחתם. כפי שנתברר לאחר מכן, הייתה זו הונאה של הגרמנים.

ביום שני בבוקר עזבנו את הגטו; ב"צעדת מוות" שנמשכה כמה קילומטרים צעדנו לעבר מחנה שבויים מגודר אשר נבנה ממול לבית העלמין היהודי. במצעד זה השתתפו כמעט כל תושבי הגטו, לרבות זקנים וחולים שהוסעו בעגלות. לצד המצעד הלכו שוטרים אוקראינים וכן גרמנים שהשגיחו עלינו. רק מעטים נותרו בגטו בכל מיני מקומות סתר (מלונות) שהוכנו מראש. במצעד הזה הלכו כשלושת אלפים איש - גברים ונשים, צעירים וזקנים, ילדים וטף. במקום הריכוז הבחנו כי מעבר לכביש, בבית העלמין היהודי, נכרו בורות גדולים. הבנו למי זה מיועד.

שהינו במקום תחת השמש הלוהטת עד לשעת הצהריים. בצהריים הגיע הגביטסקומיסר עם הפמליה שלו, והוכרז על התחלת חלוקת ה"שיינים". כל מי ששמו ייקרא, יקבל את השיין ויעבור לצד השני של השטח. החלה הקראת השמות לפי סדר האלף-בית. לפי שם המשפחה שלנו, ביבר, היינו בין הראשונים. חיש מהר התברר כי "שיינים" (אישורים) ניתנים אך ורק לאנשים בגילאי 16 עד 60. שלושת הילדים הקטנים במשפחתנו לא קיבלו שיינים. בשטח החלה מהומה. משפחות נקרעו ונפרדו - הורים מילדיהם וילדים מהוריהם. מסביב היו בכי ויללות. הורים סירבו להיפרד מילדיהם ונשארו עִמם. היו גם צעירים שלא הסכימו להיפרד מהוריהם המבוגרים ונשארו אִתם. בעלי האישורים רוכזו ונסגרו בתוך צריפים שהיו בשטח. כל השאר נצטוו להתפשט, הורצו ערומים לבורות בקבוצות בנות חמישים איש ונורו או אף נקברו חיים. כך נרצחו באותו היום כ-2400 אנשים - נשים וילדים, מבוגרים וטף. רק בערב הִרשו הגרמנים לבעלי ה"שיינים" לצאת מהצריפים, ואז גילינו את גודל הטרגדיה. לאחר יומיים ניתנה לנו הרשות לחזור לגטו שממדיו הוקטנו. היינו כ-600 איש. חזרנו לבתים אחרים ונאלצנו לצאת ביום המחרת לעבודה. כל האשליות שלנו להישאר בחיים נתבדו ונגוזו. החלה התארגנות של צעירים לרכוש נשק ולצאת ליערות.

בינתיים הגיע הסתיו והחורף התקרב. כמה קבוצות של צעירים (וצעירות) יצאו ליערות כדי לנסות ליצור קשר עם הפרטיזנים; הם הבטיחו כי ישובו לגטו כדי לקחת אִתם עוד אנשים. אולם לשווא. שום ידיעה לא הגיעה מהם. בערבו של ה-1 בנובמבר 1942 נפוצה בגטו השמועה כי הגיעו מרצחים מהעיר בריסק, ופירושו של דבר הוא כנראה חיסול הגטו. הגטו היה כמרקחה. בגטו הופיע הגביטסקומיסר, נפגש עם יושב-ראש היודנראט והרגיע אותו.

למחרת, לאחר לילה של חוסר שינה ושל מתח, יצאנו לעבודה בשעה עשר בבוקר. הגביטסקומיסר הגיע בליווי נציג היודנראט, עבר בארטלים (בתי המלאכה) ורשם שניים-שלושה שמות של המנהלים ושל בעלי המקצוע "המיוחדים". פירוש הדבר היה סופו של הגטו. מיד עם עזיבתו את אזור הארטלים החלה הבריחה מהעיירה, ממקומות העבודה ומהגטו. העיר הוקפה מיד בשוטרים אוקראינים, והם ירו בכל מי שניסה לעזוב את העיירה.

רצתי לגטו והודעתי לכל הנקרה בדרכי שעליו לברוח מיד כי זה הסוף. התלבשתי בבגדים ובמגפיים שאותם הכנתי מראש לשם בריחה. עזבתי את הגטו וחזרתי למקום העבודה. תכננתי לצאת את העיר בערב. לפנות ערב נצטוו כל היהודים שהיו מחוץ לגטו לחזור אליו. החלטתי לא לחזור. אולם לא יכולתי לברוח כי העיירה הייתה מוקפת בשוטרים אוקראינים ובגרמנים, והללו ירו בכל מי שניסה לברוח.

החלטתי למצוא מקום מסתור לכמה ימים, עד שתהיה לי הזדמנות לברוח. מצאתי מקום כזה בארובת הבית. זחלתי פנימה ונשארתי בארובה הזו שמונה ימים. לבסוף גילה אותי אוקראיני ושמו קדירה. הוא הודיעני כי הרגו את כולם, ויעץ לי לעזוב את המקום בלילה וללכת לכיוון נוויר לפי קווי הטלפון. קדירה הדריך אותי והביא לי חצי כיכר לחם, בצל ובקבוק מים. הלכתי במשך כל הלילה ולפנות בוקר הגעתי לפרשת דרכים של המושבה הפולנית מאלה גלושא (גלושא זוטא). זיהיתי את ביתו של פולני מוכר ודפקתי על החלון. האישה, שמה היה טרנוגורסקה, פתחה לי את הדלת ונתנה לי להיכנס לביתה. בעלה לא היה בבית כי הוא עבד מחוץ למושבה. הפולניה הסכימה שאשאר עד לבוא בעלה בסוף השבוע, ואז הוא ידריך אותי כיצד להגיע לנוויר – מרחק של 12 קילומטרים מהמושבה - מבלי להיתקל בתחנות המשטרה שבדרך.

בסופו של דבר, עם שובו של הבעל ובהשפעת בעלת הבית, הם הסכימו שאשאר אצלם לתקופה מסוימת. הובילו אותי לרפת, ושם התארגנתי בין ערֵמות התבן שבעליית הגג. פעם ביום הביאה לי האישה אוכל; היא הגישה לי אותו דרך חור בתקרת הרפת אשר שימשה גם כאסם. שהיתי במקום כארבעה חודשים. בינתיים נודע לבעלי הבית מפי פרטיזנים יהודים שביקרו במקום כי אחותי שרה נמצאת אִתם (בסתיו 1942 היא ברחה מהגטו). מובן כי ערכי עלה בעיני מציליי, וכך יכולתי להישאר במקום מחבואי עד לאביב 1943. החורף של 1942–1943 היה קשה מאוד, ואני הייתי כל הזמן בעליית הגג של הרפת בתנאים קשים מאוד.

מאשה וולפסטאהל (לבית דרייצין)

מאשה וולפסטאהל
מאשה וולפסטאהל
ב-1932 נולדתי בעיירה קאמין-ק. הייתי הבת הבכורה במשפחה. היו לי שני אחים ואחות: מוישל'ה, דבורהל'ה ומרדכי ליפא, האח הקטן. גרנו יחד עם סבתי מצד אִמי. הלכתי לגן-ילדים, ובת שש התחלתי ללמוד בבית הספר העברי בעיירה, 'התחייה'. אבי, זליג דרייצין, היה בעל חנות לברזל. אִמי, פרידל לבית פלוט, הייתה היחידה שנותרה בחיים מתוך שלישייה; סבתי הייתה חרדה תמיד לבריאותה של אִמי וקראה לה "גברת מִקַש", וזאת כי היא הייתה הכי חלשה מבין השלושה - ובכל זאת נשארה בחיים.

לא שמחנו לקראת בואם של הרוסים ב-1939. לא היינו בין העשירים, אבל גם לא היינו בין העניים. העשירים ביותר נשלחו לרוסיה. כנראה אבי לא היה קומוניסט. ביתי היה בית יהודי מסורתי. שמרנו על השבת והשגחנו על הכשרות. היו לי גם סבא וסבתא מצד אבי, בכפר ורחי (WERCHY). למדתי שתי כיתות בלבד בבית הספר העברי; בגלל הכיבוש הסובייטי הוא הפך לבית-ספר לאידיש. הלכתי בשמחה רבה לבית הספר והייתי תלמידה טובה. בזמן השלטון הרוסי קיבלתי תעודת הצטיינות על לימודיי. הקשרים ביני לבין אבי היו חזקים מאוד ואהבתי אותו בכל לִבּי. ב-1941, בהיותי בת תשע, הגרמנים פלשו לרוסיה והעיירה הופצצה. היה זה קיץ, והרוסים גייסו את אבי לצבאם. בצבא הרוסי הוא שירת בחיל הפרשים. לפני כן שירת בצבא הפולני, שָׁם הוא היה תותחן. אבי היה איש מעשה; לאחר גיוסו דאג לבית ולמשפחה. בבית נשארו אימא וסבתא וארבעה ילדים קטנים; אני, בת התשע, הייתי הגדולה מביניהם. אינני זוכרת כמה זמן הוא היה מגויס.

ביום גיוסו של אבי לצבא אִמי ואני באנו להיפרד ממנו בחורשה ליד תחנת הרכבת, חורשה שכל המגויסים היו בה. הוא סיפר כי גויס לחיל הפרשים, ונתנו לו לשמור על ארבעה סוסים ולנהוג בהם. אבי היה אז כבן ארבעים. ככל הזכור לי, הוא נולד בין 1900 ל-1902. חזרנו לביתנו עצובים. במקום הייתה קנטינה, ואבא נתן לנו ופלים. אינני זוכרת כמה זמן עבר, אך באחד הימים נפתחה הדלת ואבא חזר. השמחה הייתה רבה מאוד. המקום שהוא נמצא בו הופצץ על ידי הגרמנים, הסוסים ברחו והוא החליט לחזור לביתו. הוא טיפל בכל ענייני הבית. הוא החליט כי אנו, הילדים, חייבים ללמוד; לכן הזמין עבורנו מורה פרטי, והלה בא כמעט מדי יום ולימד אותי ואת אחי במשך שעתיים ויותר. למדנו חשבון ותנ"ך. השפות שהכרתי מילדותי הן עברית, אידיש, פולנית ואוקראינית.

כך זכורות לי השנים 1941–1942. לא היה חסר לנו אוכל. פעם אחת באו הגרמנים לאסוף גברים, ולקחו את אבא לפרבר ליד העיר. הם דרשו כופר נפש עבורם; לאחר שקיבלו את הכסף, שחררו את כולם. באחד הימים אבי הזמין לביתנו אישה מהכפר ורחי ודיבר אִתה ארוכות. באותה העת הוקם הגטו, והגרמנים התחילו לרכז את היהודים מהעיר ומהסביבה הקרובה. הגטו של קאמין-ק היה מוקף בגדרות שנבנו מקרשים.

אחרי השיחה עם האישה הוא קרא לי ואמר: "עשיתי עִסקה עם האישה הזו. היא מסכימה להחביא אותך אם יקרה הגרוע מכל." אבי היה איש מעשה וראה את הנולד. איני זוכרת כמה הוא שילם לה. הוא שאל אותי לדעתי. השבתי כי איני מסכימה לכך בשום פנים ואופן, וכי מה שיקרה לכל המשפחה יקרה גם לי. אבי אמר כי אינו מאמין לגרמנים והחליט לבנות מקומות מחבוא בבית. הוא בנה שלושה או ארבעה מקומות מחבוא כאלה. היה מחבוא אחד גדול - קיר כפול בין הבית לחצר המקורה, קיר שרוחבו היה כמטר-מטר וחצי ואורכו כארבעה מטרים. איני זוכרת מתי הוא בנה את המחבוא הזה. הייתה לנו חצר מקורה בגג, וגם השירותים היו בחצר. היה מצבור של עצי הסקה, והיו כמה מזווים למזונות שונים ולתפוחי אדמה. היה גם מרתף קטן. בגטו היו "מלשינים", ועצם הידיעה על קיומם של המחבואים נשמרה בסוד.

זכור לי כי אפינו מצות בערב פסח תש"ב, 1942. ייבשנו קליפות של תפוחי אדמה. בלילות ובימים שהגביטסקומיסר נמצא בהם בגטו, יצאנו לרחוב הראשי. הייתי ילדה סקרנית ורצתי החוצה. אבי לא נהנה מזה, כי סיפרתי לו על גרמני שהרג מישהו. מאז אסר עליי לצאת כאשר הגרמנים נכנסו והשתוללו בגטו. ככל הזכור לי, שם הרחוב בפולנית היה אוגרודובה - רחוב הערוגות. לא תמיד סיפרתי לאבי את מה שראיתי. לאחר שהמחבואים היו מוכנים, אבי דאג להכניס לתוך כל מחבוא מזון, מים ושמיכות. הכניסה לתוך המחבוא הייתה בזחילה, דרך מקום חשוך.

בערב שלפני "האקציה הגדולה" באוגוסט 1942 הייתה תחושה כי עומד לקרות משהו רע. אבא אסף אותנו ואסר עלינו לצאת מהבית. בבוקר אותו היום הכריזו הגרמנים כי על כל היהודים לצאת מהבתים ולהתפקד; אבי אמר: "אנחנו לא יוצאים החוצה, יש לנו מחבוא." לכל המשפחה המורחבת מצד אִמי היה ידוע כי יש לנו מחבוא, וכך קרה שמנינו כשלושים איש במחבוא. בן-דודי, יצחק שפירא, היה אִתי במחבוא. נדמה לי שגם משפחת קלורמן, האב והאם, היו אצלנו במחבוא. באותו הבוקר, כשרוב האנשים היו במחבוא, סבתי ושני אחיי הקטנים היו מחוץ לו.

היו כמה מחבואים בבית, ובהם גם מרתף קטן ועליית גג. סבתי ביקשה מאבי להעלות אותה ואת אחי ואחותי הקטנים לעליית הגג. אחי היה כבן שנה או שנה וחצי, ואחותי כבת שנתיים וחצי. "תראה," היא אמרה לו, "כל המשפחה שלי נמצאת פה. אם הילדים יבכו, הגרמנים ייקחו את כולם. לכן כדאי ששני הילדים הקטנים יהיו אִתי." אבא עזר לה לעלות למעלה עם שני הילדים הקטנים, כמו שביקשה. סבתא הכינה מעדן ג'לי ולקחה אותו אִתה למחבוא. אימא הייתה במחבוא, אבא היה אחרון ואני נכנסתי אִתו. אימא הייתה המומה. באותו היום, ה-10 באוגוסט 1942, ישבנו במחבוא יום שלם. בינתיים שמענו את הצעקות של הגרמנים, את היריות ואת הבכי של האחים שלי. שמענו איך הגרמנים באו והורידו מהמחבוא את הסבתא ואת שני האחים שלי. ישבתי ליד אימא; היא לא דיברה מילה והעיניים שלה כבו. התחבקנו חזק ואף אחד לא דיבר. כולם פחדו. לכל המשפחות היו ילדים, אבל כולנו נשארנו בחיים באותו המחבוא. באותו היום שמענו דפיקות חזקות מאוד ולא ידענו בדיוק מה התרחש. לפנות ערב שמענו יהודים חוזרים לבתיהם ואת המילים: "יהודים, יהודים, זה כבר אחרי הכול." נשארנו כשעה נוספת במחבוא, ואז אבי ושבח ברגמן, החתן של יצחק פלוט השו"ב [השוחט ובודק], יצאו לראות מה היה פשר הדפיקות ומי נשאר. כעבור זמן קצר חזרו וסיפרו לנו כך: "הייתה אקציה קשה ביותר. הדפיקות שנשמעו כל כך חזקות וקרובות, היו יריות שהרגו אנשים רבים. הגרמנים הקטינו את הגטו ביותר מחצי והקימו גדר חדשה." הבית שלנו נמצא עתה מחוץ לגטו, ובו המחבוא וכל הניצולים.

באותו הערב היו אִתנו במחבוא המשפחה של דוד יצחק פלוט ואשתו, שיינה חיה; שבח ברגמן, אשתו שרה ושלושה ילדים – ישכה בת-גילי, לייזרק'ה בן הארבע-חמש ועוד ילדה ושמה רחל; נמצאה אתנו משפחת קלורמן (למעט שמואל אבא קלורמן. ככל הנראה הוא הצטרף לפרטיזנים) - התאומים גולדה ולֶמֶל, מאשה בת-גילי, שייעל'ה והרשל'ה (בני שש וארבע).

באותו הערב, או למחרת בבוקר, יצאנו מהמחבוא. חיפשנו מקומות חדשים. לא

ראינו אף אחד, למעט בן-דודי. ככל הידוע לי, לא נשארו ילדים בקאמין-ק אחרי האקציה הזו - למעט אלה שהיו במחבוא. כל אחד הלך לחפש לו בית. אבי הלך לחפש בית עם מרתף. ייתכן כי הבית החדש שמצא היה ביתו של הפרוון לשעבר. אימי השתנתה לגמרי. צערה היה עמוק וחזק. כיום, כאם, אני יכולה להבין אותה. במחבוא שהיינו בו נשארנו בחיים, והנה, כמעט מול עיניה, נלקחו אימה ושני ילדיה ונרצחו. היא הייתה שרויה בצער רב. אחי, אבי ואני נותרנו בחיים ושניים מילדיה נרצחו.

באקציה הזו נרצחו מרבית יהודי העיר., ככל הידוע לי, ממשפחת אבי לא נותר בחיים אף אחד; רק ממשפחת אימי נשארו בחיים. סבא וסבתא, דודים ודודות - כולם נרצחו. אבא מצא את הבית, ולמחרת בבוקר אמר לאימי ולאחי: "אנחנו צריכים להיות במרתף." לא נותר בחיים אף ילד בגילנו, ויהיה מאוד לא נעים לאנשים לראות ילדים בגטו - בייחוד הורים שילדיהם היו חברים שלנו. במשך כל הקיץ, כשלושה חודשים, שהינו במרתף. אחי גם היה חולה, אך אני תפקדתי היטב. נשארנו שם עד ל-2 בנובמבר 1942. אימא טיפלה בנו והייתה אִתנו במרתף. לא ראיתי אף אחד מהניצולים האחרים. באותו היום אבא בא הביתה והסתודד עם אימא. הוא אמר לה: "בואי נברח." התחושה הייתה ששוב צפוי לקרות משהו רע. הם הסתודדו ודיברו. אימא אמרה לאבא: "איני יכולה, קח את מַאשָהלֶ'ה ותברח אתה." הם המשיכו להסתודד. חלק מהשיחה זכרתי, ובחלק אחר ממנה נזכרתי רק ב-1989, בקיבוץ דפנה . אבא אמר לאימא: "תראי, הייתי אתמול בערב במחבוא בביתנו. הגרמנים לא גילו אותו. יש שם אוכל ומים לשבועיים. רופפתי קרש מהגדר שהקימו הגרמנים מול הבית." ביתו של ארצ'יק סוקול היה בתוך הגטו. בינתיים הוא התכונן לברוח אִתי. אבא הוסיף ואמר: "אם את לא רוצה להישאר במחבוא, תברחי עם משפחת קלורמן." הוא התכוון למנוחה קלורמן, אחות אִמי. הקלורמנים היו עשירים מאוד והיו להם ידידים. הם תכננו לברוח לדוביצק, והאמינו כי הידידים יצילו אותם.

נזכרתי בשיחה ב-1989, כשמצאנו את הקברים בקאמין-ק. הייתי בקאמין-ק במשלחת הראשונה. כאשר הגענו ליער ב-1989, למקום שנרצחה בו משפחת קלורמן, אמר לנו הגוי כי היו שבע נפשות - גבר, שתי נשים וארבעה ילדים, בנים ובנות. אז נזכרתי שביניהם היו אִמי ואחי. נזכרתי שאבא אמר לאימא לברוח, והיא לקחה את הבן וברחה כנראה עם הקלורמנים. לא חיברתי את הדברים בצורה כזו עד לאותו הרגע. הזיכרון הזה חזר אליי בצורה חדה. האיש תיאר את האירוע בצורה מאוד ציורית. הלכנו ביער וחיפשנו את השרידים. בנסיעה הראשונה היו רק משפחות של ניצולים. הגויים ידעו לספר הכל בפרוטרוט. בן-דודי, שמואל אבא קלורמן, היה פרטיזן וידע שהמשפחה תברח לדוביצק. לאחר זמן, עוד במהלך המלחמה, הוא חזר למקום; הגוי שפגש אמר לו: "איחרת, כל המשפחה נרצחה." אז תקע בן-דודי מוט במקום, ובמשך כל השנים עד ל-1989 הוא התהלך בהרגשה רעה כי לא עשה מספיק למענם. באותה השנה הוא מצא את הקבר. בביקורנו הוא נסע לחפש את הקבר עם מישהו מהמקום, גוי שהתנדב לעזור לו. בן-דודי, שמואל אבא קלורמן, שאל: "אנחנו נוסעים חצי יום בג'יפ ועוד לא מצאנו?" הגוי עמד לרגע, רחרח באוויר ואמר: "פה." הייתה במקום תלולית בקוטר של 15 סנטימטרים .

אבא שלי אסף מהבית תמונות. אימא הלבישה אותי בשמלה נוספת, ואבא לקח ז'קט מיוחד עם כיסים, ניגש אליי ואמר לי: "בואי." יצאתי מהמרתף, ואז נפקחו עיניי אל השמש ואור היום. לא יכולתי להסיר את עיניי ממראה השמיים. היה כבר בוקר, ונהניתי מהאוויר הטרי. אבא אמר: "בואי, אין זמן, מהר." המרחק לא היה גדול. זאת הייתה הפעם הראשונה שיצאתי משער הגטו. הלכתי עם אבא במהירות ויצאנו מהשער. התחלנו ללכת בדרך אל תחנת הרכבת. בדרך פגשנו את למל, אחיו של אבא קלורמן. אבא שלי קרא ללמל לבוא אתנו. המשפחות שלנו היו קרובות זו לזו; בכל יום שישי באו הילדים לסבתא שגרה אִתנו. התחלנו ללכת והגענו לפאתי הכפר ורחִי. אבא שלי היטיב להתמצא בסביבה. הוא ניסה לחפש ביער חוטורים, משקים חקלאיים. הוא חיפש אחר אנשים טובי לב, אנשים שיסכימו להלין אותנו. נדמה לי כי כולם סירבו. איני זוכרת אם התחלנו ללכת ביום ראשון או שני. הסתובבנו בין חוטור לחוטור. בלילה הלכנו ממקום למקום וביום התחבאנו. כך היה עד לבוקר יום שבת. ביום זה החליט אבי להביא את שלושתנו לבית לא גמור בלב היער. נדמה לי כי שם האיש שגר בו היה קרפצ'וק, אך איני בטוחה בכך. איני יודעת מי טיפס קודם לעליית הגג. בכל אופן הם העלו אותי אל מתחת לרעפים, לעליית הגג שהייתה מתחת לגג המשופע.

באותו בוקר התחיל אבא לעשות לי "שטיפת מוח". הוא אמר לי: "את ילדה נבונה, את צריכה לחיות ואת תחיי. תדעי, אני והבן-דוד שלך רוצים לראות מה קרה בגטו. רוצים לראות מי נשאר בחיים, איפה אימא ואיפה מוישל'ה. יש לך קרובים באמריקה, בארגנטינה ובארץ-ישראל." אחרי כל חיסול חזרו הנותרים בחיים לגטו, והוא רצה לראות אם נותר שם מישהו. הוא אמר כי בביתנו היה חבוי כסף, והוא נתן לי את המיקום המדויק. בנוסף לכך נותר רכוש של המשפחה חבוי אצל כמה משפחות. "אנחנו נמצאים ביער, במרחק של 20 קילומטרים מקאמין-ק. מדובר במרחק של יום הליכה ברגל. יש לי את הז'קט הזה, ובו תמונות של כל בני המשפחה וכסף תפור בתוכו. את צריכה לחיות ואת תחיי. חוץ מזה, את זוכרת את האישה שרצתה פעם להציל אותך? שילמתי לה והיא תציל אותך. היא גרה במנסרת עצים [טרטק] במרחק של חמישה קילומטרים מפה." השיחה נמשכה במשך כל היום, ואבי לא הרפה. הוא גם אמר לי: "תדעי שיש לך גם בן-דוד בפרטיזנים." בן הדוד היה שמואל אבא קלורמן, אחיו של למל שנמצא אִתנו. בשלב מסוים הוא אמר לי: "שנינו, בן-דודך ואני, נרד מפה, ואחר כך גם את תרדי. אם אשאר בחיים, אני אמצא אותך. הקשיבי היטב לדבריי. את תקפצי אחרינו ותעמדי בזווית מסוימת, וכך תוכלי להקשיב לרעש של עמודי הטלגרף. אחרי שתשמעי את הרעש ותמצאי את העמודים, אל תאבדי אותם. לכי בעקבות עמודי הטלגרף, והם יביאו אותך למנסרה."

הוא הסיר מעליו את הז'קט עם כל התמונות והלביש אותי. בז'קט היו גם פרוסות לחם ומטבעות זהב. איני חושבת שהספקתי להגיד להם משהו. הוא ובן-דודי קפצו לפניי. הבנתי שלא עשיתי "עסק טוב". נשארתי לבדי על הגג, ועדיין לא עיכלתי את משמעות הדברים. בתחילה הייתי בהלם, אך יותר ויותר גאה בי הכעס. עדיין לא יכולתי לתאר לעצמי כי אבא השאיר אותי לבדי ביער. ידעתי שאבא אהב אותי מאוד. בכל זאת הייתי צייתנית ועשיתי בדיוק מה שאבא אמר לי לעשות. הסתכלתי, עמדתי על הגג וקפצתי. פתאום הייתי לבד ביער. זה היה ערב. הכוכבים היו גבוהים ונצצו הרחק בשמיים. פחדתי מאוד. עמדתי בזווית שאבא אמר לי והתחלתי להאזין. נדמה היה לי שמאחורי כל עץ הסתכל עלי זאב, ובכל זאת עשיתי כמו שאבא אמר. האזנתי לעמודי הטלגרף. התקרבתי לעמוד הראשון, הקפתי אותו בשתי ידי ובוודאי בכיתי. שוב האזנתי וכך התקדמתי עם עמודי הטלגרף. הגעתי לפתח הבית והמנסרה של האישה. לאישה לא היו ילדים משלה. דימיתי לראות מכל עבר זאבים ודובים. ברגע הראשון היא הכירה אותי, זכרה את כל הסיפור ויצאה לדבר עם בעלה או עם חברותיה. היא חזרה אליי וסיפרה כי כביכול קיבלה מכתב מאבא; הכול בסדר, ואני צריכה לחזור. למעשה, היא אמרה כי אינה יכולה להחזיק אותי וגירשה אותי. ייתכן שלנתי שם לילה אחד, ולמחרת היא גירשה אותי. נתנה לי בקבוק תה ופרוסת לחם, והראתה לי את הדרך הראשית. זה קרה במוצאי שבת, פחות משבוע מאז האקציה האחרונה בקאמין-ק. מאז עשיתי את דרכי לבד.

לפי מה שאבא אמר לי, המרחק מהכפר ורחי לקאמין-ק הוא 22 קילומטרים. הדרך הייתה דרך עפר. הייתי לבושה במקטורן של אבא והתחלתי ללכת. זה היה יום ראשון בבוקר. בינתיים השמש עלתה, גשם לא ירד עוד ועגלות נסעו מהכפר אל העיר. ייתכן שהגויים ידעו כי הגטו חוסל. הם ראו אותי והתחילו לשמוח לאיד, לעגו לי והִכּו בשוטים. אני הלכתי בצד הדרך. הם אמרו כל הזמן: "יהודיה, תסבלי עוד, במילא יהרגו אותך." כך הלכתי במשך יום שלם, עד לשעות הערב. לפנות ערב הגעתי לפאתי העיר. בכניסה לעיר הייתה מנסרה אחרת. לפני שנכנסתי למקום, ראיתי בתוכו אוקראינים וגרמנים; הם הפכו כל קורה וכל עץ. עמדתי והסתכלתי ואמרתי לעצמי: "מה הם עושים שם? הם בטח מחפשים יהודים. למה אכנס ישר לידיהם?" הסתובבתי ופניתי לאחור.

התחלתי שוב ללכת ונכנסתי לכפר בפאתי העיר. בכפר זה היו אנשים רעים מאוד. היו אלו מקומות שלא ביקרתי בהם לפני המלחמה. התחלתי ללכת בתוך הכפר וקמצתי את האגרופים. דפקתי על החלונות וקראתי: "תכניסו אותי כדי שאוכל להתחמם." כולם סירבו. בערך מהבית העשירי שדפקתי בחלונותיו יצא ענק (כך הוא נראה בעיניי; הייתי ילדה קטנה עם צמות ארוכות). הוא הסתכל עליי שיכור כלוט, לקח אותי ושיחק בי כבכדור. הוא העיף אותי באוויר, ואני נפלתי וקמתי על רגליי שוב ושוב. השכנים יצאו לראות במה מדובר. הם עמדו והתבוננו. אחרי שנאסף קהל רב, הוא אמר לי: "עכשיו תצטרכי לבחור איזה מוות את רוצה. או שנחנוק אותך, או שנשרוף אותך או שנתלה אותך סתם." הוא הביא מיכל עם נפט וזרדים. באותו הרגע חזרתי לחושיי. אמרתי לו כך: "שמעתי שהגרמנים נותנים פרסים עבור כל יהודי. תחזיר אותי לעיר ותקבל פרס." נדמה לי כי אמרתי לו שהפרס הוא קופסת סיגריות. הוא הסכים. בינתיים הוא גילה אצלי את הבקבוק והאוכל שהיו לי, והתחיל להתווכח אִתי. אני אמרתי לו שאני פרטיזנית. לבסוף הוא שאל אותי: "תגידי, חזיר אכלת פעם?" אמרתי לו: "לא, אצלנו לא אכלו חזיר." הוא אמר לי: "עכשיו תאכלי חזיר." אמרתי לו: "אתה רוצה להרוג אותי, למה לך?" והוא השיב: "כי אני רוצה". באו ארבעה בריונים, השכיבו אותי ודחפו משהו בכוח לפה שלי. אינני יודעת אם זה היה חזיר או לא.

הקושי הגדול ביותר נבע מעצם היותי לבדי. מהרגע שנעזבתי, הייתה הרגשה כבדה מאוד בלִבּי. כעסתי, חשתי עלבון צורב. "הנה אני הולכת למות," חשבתי, "ואפילו את המוות אפגוש לבדי." הייתי עייפה מאוד, ונרדמתי מתוך מחשבה שלמחרת בבוקר אני הולכת למות. כשהזיתי, חלמתי על סבתא שלי - אותה הסבתא שהלכה עם שני האחים אל המוות, סבתי מצד אִמי. היא פינקה אותי מאוד. חלמתי כי אני מדברת אִתה: "סבתא, את יודעת מה קרה לי? הכריחו אותי לאכול חזיר." היא ליטפה לי את הלחיים ואמרה: "אני יודעת הכול ואני שומרת עלייך." באותו הרגע שמעתי דפיקות בחלון. השיכור שהתעלל בי אמר לי: "בואי, הולכים העירה למסור אותך לגרמנים." מאותו הרגע שהתעוררתי מהחלום, החלטתי כי אני רוצה לחיות ולא למות. אבא אמר לי שאני צריכה לחיות, וגם סבתא אמרה לי שהיא שומרת עליי ואני צריכה ורוצה לחיות. אבל איך אעשה זאת? באותה השנייה החלטתי לעשות ההפך ממה שיגיד לי הגוי.

יצאנו החוצה, עמדתי בזווית מסוימת והחלטתי שאלך בכיוון ההפוך ממה שיאמר לי. הוא קרא לי, ואני העמדתי פנים שאיני שומעת. בינתיים באו ועמדו מסביבי עשרה כלבים. הפסקתי לשמוע את קולו, ויצאתי מהכפר כשהכלבים מלווים אותי. הם לא עשו לי דבר, נדמה היה ששמרו עליי. שמרתי בלבי את הדברים שאמרה סבתי. עד היום אני אומרת כי סבתא שומרת עליי. שנים רבות לא סיפרתי את החלום הזה, אבל הוא תמיד מלווה אותי. הגעתי שוב לדרך הראשית שהכרתי מיום אתמול. זה כבר היה יום שני. הלכתי יום שלם וחזרתי לכפר ורחי. כבר לא נכנסתי למנסרה בכניסה לכפר והמשכתי פנימה. הצגתי את עצמי כנכדה של סבא מצד אבא, דוד דרייצין. לסבא הייתה טחנת קמח. ביקרתי שם בקיץ אחד עם אבא, לפני המלחמה. אנשי הכפר סירבו להכניס אותי לבתיהם, ופה ושם זרקו לי פרוסות לחם.

מאותו היום ואילך, במשך כשלושה שבועות עד לסוף נובמבר 1942, לא ידעתי לאן אני הולכת. הלכתי בכל שביל שראיתי. חששתי פן אלך לאיבוד ביער. במשך היום מצאתי בשדות מקומות, ובהם אלומות קש. בחרתי לי מקום כזה לקראת הלילה, ישבתי שם עד הבוקר ובבוקר התחלתי שוב ללכת. באותם ימים הייתי סבורה כי הרחקתי לכת; אולם התברר לי כי כל אותה העת הייתי באותה סביבה. מדי פעם נכנסתי לדיר חזירים, מקום שעורר בי גועל. פעם אחת, כשהייתי בדיר כזה, שמעתי פרטיזנים שבאו לקחת חזירים. הם נכנסו, ואני התלבטתי אם לחשוף את עצמי בפניהם. הם יצאו, ואני נשארתי במחבוא. כשהם עזבו, ראיתי אור בבית קרוב. נכנסתי לבית וקיבלתי כוס חלב חם. אנשי הבית סיפרו לי כי פרטיזנים הגיעו למקום. בכל אותו הזמן התלבטתי אם כדאי היה לי לגלות את זהותי האמיתית. עם הזמן התרגלתי להליכה. אנשי הכפר ידעו שיש יהודיה קטנה, "ז'דיניה", המסתובבת באזור. לפתע עצרה עגלה, והעגלון אמר לי: "תעלי." מובן שעליתי. הוא אמר: "תראי, אני יודע מי את. אני אביא אותך לכפר של שטונדיסטים, ואולי הם יצילו אותך." מובן שהסכמתי, ואפילו שמחתי להצעתו. הוא הביא אותי לכפר קרפילובקה, לביתו של ראש הכת השטונדיסטית. הגוי שיצא לקראתי היה אדם נשוא פנים, והוא הכניס אותי לביתו. הוא הושיב אותי ליד השולחן והכין לי מרק חם. אכלתי ואכלתי עוד ועוד. הגעתי לביתו לאחר חודש שלא אכלתי בו שום דבר חם. הוא נתן לי אוכל לשבוע. כשגמרתי לאכול, הוא התחיל לשוחח אִתי. לבסוף, הוא הוציא את הברית החדשה ושאל אותי: "את יודעת מה זה?" השבתי בשלילה. הוא התחיל להקריא לי סיפורים מהברית החדשה על השליחים, ואני האזנתי. לבסוף, לאחר שהוא סיים, אמרתי לו: "אתה יודע מה? כל מה שאתה הראית לי אינו נכון." הוא הסתכל עליי ואמר: "ילדה, למה את אומרת כך?" השבתי כי בביתי היה רק התנ"ך, ומעולם לא שמעתי את הדברים האלה. הוא היה המום מדבריי. לבסוף הוא אמר לי: "אם את רוצה שאני אציל אותך, את חייבת לקבל את האמונה שלי." הוא הופתע מאוד מאמונתי החזקה.

אמרתי לו במפורש: "בשום פנים ואופן לא אקבל את אמונתך ולא אשתמד. אם עליי למות, אמות כיהודיה ולא אשתמד." הוא אמר: "תחשבי בלבך מה שאת רוצה." הוא היה איש גבוה, מכובד והקרין טוב לב. אני ישבתי לפניו, בכל גופי כינמת, ומצבי היה נורא. הכינים אכלו את הגוף בצורה שלא תיאמן. ובכל זאת, הייתי גאה ביהדותי. לבסוף הוא אמר לי: "אני מצטער מאוד, אני חייב לשלח אותך ואיני יכול לקבל אותך בביתי." יצאתי מהבית ושוב התחלתי ללכת. באותו כפר היו גם פרבוסלבים. המשכתי ללכת ולדפוק על חלונות. אף אחד לא פתח לי את הדלת. לפנות ערב הגעתי לבית, וממנו יצאה אישה ואמרה לי: "אני יודעת מי את. חכי פה בחוץ, וכאשר יחשיך לגמרי אכניס אותך לביתי כדי שתוכלי להתחמם קצת". חיכיתי. היה שם זקן עיוור ששאל אותי שאלות. היא יצאה והכניסה אותי הביתה, ואמרה לי כך: "תראי, אני פשוט מרחמת עלייך. יש לי ילדה בגילך, ואני יכולה לדמיין לעצמי מה יכול היה לעבור עליה במצב כזה. דעי לך, אצלי בבית גרה מורה מפולטווה האוהבת מאוד גרמנים ואסור לה לדעת שאת נמצאת אצלי."

בביקורי ב-1989 לא מצאתי את הבית. ב-1991, בפעם השנייה שנסעתי לקאמין-ק, מצאתי את הכפר ואת הבית וגם את הילדה שהיא בגילי היום. לא מצאתי את האישה. הילדה שאלה: "מה היה הדבר הראשון שביקשת מאימא שלי?" והיא הזכירה: "הדבר הראשון שביקשת היה שייפסק הגירוד בראש."

הגעתי לביתה בסוף דצמבר 1942. היו לה בן ובת, ושמותיהם פבלוּק ו-וַסְקָה. באותו הערב היא גזרה את צמותיי, החליפה את בגדיי והעלתה אותי למקום הנמצא מעל לתנור כדי שאוכל להיחבא בו. הייתי שוב בבית חם ולא לבד. התקשיתי להאמין כי אני חיה במציאות. האישה שקיבלה אותי חשבה כל הלילה מה לעשות. למחרת בבוקר היא הכניסה אותי לסוכה ובה הרבה חרכים, ואמרה: "אסור שמישהו בכפר יֵדע שאת אצלי. רק בני ובִתי יֵדעו שאת אצלנו. אני אכניס אותך בבוקר ואוציא אותך בערב. אסור לך להקים כל רעש." באותו היום הסתובבתי בכפר, ואנשים ידעו שאני נמצאת. היה לי קשה מאוד לשבת במקום אחד לאחר שהתרגלתי להסתובב ממקום למקום. בהתחלה העליתי בזיכרוני את כל השירים שזכרתי. אחר כך התחלתי לתת לעצמי משימות שהצריכו מחשבה. מניתי בראשי עד 500 ועד 1,000. אם טעיתי בספירה, התחלתי שוב. עשיתי את כל הדברים האלה בדממה גמורה. הייתי שם שלושה או ארבעה חודשים, וכך עברתי את כל חודשי החורף הקשים ביותר - מדצמבר 1942 ועד לפברואר ואולי אף למארס 1943. לאישה הזאת יש חלק חשוב בהישרדות שלי. אבא "שטף את מוחי" שאני צריכה לחיות, סבתא אמרה לי בחלום שהיא שומרת עליי והגויה שמרה עליי במציאות.

גם כשהייתי שם, חשבתי לעצמי: איך אבא ימצא אותי? איך בן-דודי יֵדע שאני קיימת? לכן החלטתי כי אני צריכה לחדד את השמיעה שלי. בנוסף למשימות הדמיוניות הקשבתי לכל רחש מבחוץ. לא שמעתי את קולות האנשים שקיוויתי לשמוע. בחורף נחלצתי בנס ממצבים קשים. באחד הימים הייתה פשיטה של גרמנים. האישה עוד לא הספיקה להכניס אותי לתוך המזווה, והגרמנים הגיעו לכל מקום. אני עוד הייתי מעל התנור (הפקלוק). לפני העלייה לתנור היה חפץ דמוי מיטה. הגרמני עלה, הסתכל וראה אותי. הוא שאל לזֵהותי, והיא אמרה: "זאת הבת שלי, היא חולה בטיפוס." הוא שמע את שמה של המחלה הקשה והמידבקת וברח. ניצלתי שוב. הגרמנים עזבו את הכפר. במקרה אחר האישה הכניסה אותי לביתה. כבר הייתי על הפקלוק, ופתאום הגיעה המורה [מפולטווה]. פחדנו גם מהמורה, והיא עלתה מהר לפקלוק. הגויה התעשתה. היא כיבתה את הזרדים שדלקו בתנור, עלתה על הפקלוק ונשכבה עליי במלוא כובד משקלה. אני התחלתי להתנשם והמורה שאלה: "מה הרעש הזה?" הגויה אמרה: "כנראה החתול חולה". המורה שמעה וברחה מהר. בפעם אחרת באה לבקר אותה דודתה. הדודה סיפרה לה כי אצלה התחבא יהודי, והגויה אמרה: "אצלי יש יהודיה." הדודה אמרה: "אולי זה אבא שלה." באה אלי הגויה ואמרה לי: "תכתבי מי את." כתבתי באידיש את הייחוס שלי, מסרתי לגויה והיא מסרה לדודתה. הגויה הלכה לכנסייה, והבן נהג להכות אותי. הוא היה בן 14 ופחד מאוד. הוא ידע כי אם אתגלה, יהרגו את כולם. כאשר נפגשתי עם הבת ב-1991, התברר לי כי אף אחד לא ידע שאני נמצאת שם.

פעם נוספת באו גרמנים, והגויה לא ידעה מה לעשות. הסכמתי לכל מה שהיא הציעה. ידעתי כי קשה לה מאוד, ואני מכבידה עליה. היא לא ביקשה שום תמורה. היא לא ידעה מה לעשות אִתי והגניבה אותי למרתף עליון; במרתף הזה היו תפוחי אדמה, וגודלו היה כמטר רבוע. על מנת שתפוחי האדמה לא יקפאו היה במקום פתח אוורור בקוטר של 20 סנטימטרים, ואליו הכניסו גחלים לוחשות. היא השכיבה אותי על תפוחי האדמה, שמה גיגית מפח ונעלה את הדלת. במהלך כל אותו היום הסתובבו הגרמנים, והיא פחדה. הפחד הכי גדול שלה היה מה לעשות עם הגופה שלי אם אמות. היה לה ברור כי אני אמות. היא הייתה מאוד דתייה. היא החליטה לפתוח ולראות מה קורה אִתי. היא הרימה את הגיגית וראתה אותי נושמת. רווח לה לגלות שאני בחיים.

שוב הכפר היה מלא פרטיזנים. כשהפרטיזנים באו, השתדלתי לשמוע את קולותיהם: אולי אוכל לזהות מישהו שאני מכירה. באותו הערב לא שמעתי כלום. התעטפתי בסמרטוטים כדי שלא אקפא. נכנס פרטיזן לבית. הפרטיזנים נהגו לקחת מזון מהכפריים. נכנס בחור, עדין מאוד במראהו, והסתכל מסביב. הם נכנסו לחדר של המורה והתחילו לדבר אִתה. שמעתי את הקול והרגשתי כי הוא מוכר לי. חככתי בדעתי אם זהו בן-דודי או לא. אחרי עשר דקות החלטתי לקפוץ החוצה מהמחבוא. קפצתי מהפקלוק ופגשתי את אבא קלורמן, בן-דודי. אם יש רגעים בחיים שלא ניתן לתאר אותם, הרי כזה היה אותו הרגע. הנה אני עומדת, עטופה כולי בסמרטוטים, ומולי בן-דודי הלבוש בסגין (מעיל צבאי) וחמוש ברובה. נפלנו זה על צווארו של זה, בכינו ודיברנו. הוא סיפר לי כי הגטו חוסל וכל המשפחות שלנו - יחד עם כל יהודי העיירה - נרצחו. הגויה שמחה מאוד ואמרה: "יופי, עכשיו יהיה עוד מישהו שידאג לך." באותו היום הוא לא לקח אותי יחד אִתו כי הוטלה עליו משימה, אבל הוא הבטיח לקחת אותי או לבקר.

תמיד כששבתי ונפגשתי עם בן-דודי, זכר הפגישה ההיא נשאר בינינו. במשך כל השנים, עד לפני כעשר שנים, האמנתי כי המכתב ששלחתי הגיע לבן-דודי. לאחר המלחמה הוא גר בארצות-הברית, ולפני כשמונה שנים הלך לעולמו. שאלתי אותו באותה ההזדמנות: "איך קיבלת את המכתב? " והוא השיב בשאלה: "על איזה מכתב את מדברת?" סיפרתי לו על המכתב, והוא אמר כי מעולם לא ראה אותו. הוא סיפר לי איך הוא גילה אותי. הוא ביקר בבית הזה כמה פעמים, ומשום מה הכפר הזה והמשימה הזאת משכו אותו. כך סיפר: "באחת הפעמים הלכתי לצועניה, למישהי הקוראת בקפה; היא אמרה לי: תתחיל להתמקד בבית שאתה מבקר בו, יש שם מישהו שקרוב אליך." הוא לא ידע את מי הוא מחפש ובמי מדובר.

אחר כך הוא שלח מישהו אחר שאסף אותי. הלכנו בלילה, ואני חושבת שעברנו את נהר הסטוחוד (מאה יובלים). אני זוכרת לילה אחד, ובו הלכנו אחרי מישהו על הקרח כי המים היו קפואים. היה גשר צר מאוד, הרגליים נכנסו למים ובקושי הוצאתי אותם. באותו הלילה נפרדתי מהאישה. היא החזירה לי את המקטורן של אבא שלי וסירבה לקבל את הכסף שהיה בו. היא כבר ידעה שכל משפחתי נרצחה. אבא קלורמן סיפר שבדוביצק נרצחה המשפחה שלו. סיפרתי לו על הבריחה של שלושתנו. הוא סיפר לי כי אבי ובן-דודי נרצחו גם הם בדוביצק. הגויה ידעה שרק אני נשארתי בחיים מכל המשפחה.

הבת של הגויה סיפרה לי כי אחרי שאימא שלה שלחה אותי, היא בכתה ופחדה שמא יהרגו אותי. היא רק אמרה: "למה נתתי לה ללכת?" הבת סיפרה כי אימה שמרה על הצמות שאותן גזזה על פי בקשתי. אולם הייתה שריפה, והן נשרפו. הצמות היו מלאות בכינים. הגויה חשבה כי אם יינצל מישהו מהיהודים, היא תמסור לו את הצמות.

הוא הביא אותי ליער, ובו חייתי קרוב לתשעה חודשים - עד לסוף 1943. הייתה לי שם ידידה טובה. זוג אחד ניסה לאמץ אותי ולטפל בי. היה שם מחנה משפחות, ובו ילדים, הורים וסבים, בצמוד ליחידת פרטיזנים. המחנה היה צִיבִילִנִילאגר, מחנה משפחות. ישנו בתוך זֶמֶלְיָנקה, בקתה מעצים שנבנתה בתוך מחפורת. בן-דודי שלח לי מדי פעם שמלה ארוכה מכותנה, והיה שם זוג אחד שתפר לי שמלה. הוא דרש בשלומי מעת לעת. הייתה שם בחורה ושמה אלקה פוקס ; היא כבר הייתה נערה והיה לה חבר - חברו של בן הדוד שלי. באותו המחנה הייתה משפחה שרצתה לאמץ אותי. יום אחד הם יצאו להביא אוכל ולא חזרו. כנראה שמעו על המקרה הזה בתוך המחנה, ובאו לקחת אותי. אינני זוכרת מי היו האנשים. חזרתי למחנה הגדול והייתי במחנה בזמליאנקה עם אלקה פוקס. היו שם אימא ובת ממנייביץ'. האם תפרה לי שמלה, כי בגדים אחרים לא היו לי.

באחד הימים שמעתי שהייתה פשיטה על היער. כולם רצו וגם אני. לרוב הילדים היו קרובי משפחה במחנה. אני הייתי היחידה ללא אף קרוב משפחה. הושיבו על העגלה את הילדים הקטנים כדי למלט אותם מהמקום. המבוגרים רצו, וגם אני רצתי אִתם. ניגשתי לעגלה וביקשתי שייתנו לי לעלות עליה, ולא נתנו לי. היה לי חם מאוד, הורדתי את המקטורן וזרקתי אותו על העגלה. הסתובבתי לאחור וכמעט ראיתי את הרודפים. עברנו בקרחת יער, ואחר כך שוב הגענו ליער. מאז לא ראיתי את אלקה. בערבים כל משפחה התאספה יחדיו, ואני הייתי לבד. הבדידות ליוותה אותי כל הזמן, והדבר הִקשה עליי מאוד. אני זוכרת משפחה אחת, אם ושני בנים; הם הצטופפו והתעטפו יחדיו, והאם סירבה לתת לי להצטופף אִתם. את המקטורן כבר איבדתי, נשארתי תחת עץ ובכיתי. בבוקר שוב חיפשתי שבילים ללכת בהם. מצאתי שביל והתחלתי ללכת בו, והגעתי לבית ובו היה זוג יהודים. בעל הבית הבין שהייתה פשיטה, והוא שאל אותם אם הם מוכנים לקחת את הילדה. הם סירבו. הוא גירש אותם והחזיק אותי במשך שלושה ימים. אחר כך הוא עטף אותי בשמיכה, שלח אותי לדרכי ואמר: "שאלוהים יעזור לך."

באחד הכפרים, בסוף 1943, פַנְיָה אספה אותי. פניה עשתה את מה שאני סירבתי לעשות; היא קיבלה על עצמה את הדת השטונדיסטית. היו לה בסביבה הרבה אחים ואחיות שטונדיסטים שהעריצו אותה, כאילו הייתה בִּתו של אלוהים. היא הציגה אותי כבִתה. הקשר שלי אליה היה חזק מאוד. חיכיתי לה בכליון עיניים. התנהגו אליי יפה מאוד, ואני הייתי ילדה טובה וריציתי את כולם. קילפתי תפוחי אדמה וארגתי בנול. באחד הכפרים, באביב או בקיץ 1944, היה חם והתפשטה מגפת הטיפוס. בבית שהייתי בו חלה הבן, ואני גם חליתי. מאחורי הבית הזה היה בית הקברות הנוצרי. בכל כוחותיי התרוממתי מהמקום ששכבתי בו והסתכלתי בלוויות. המחשבה שהכי ציערה אותי היתה: הנה עברתי את כל המלחמה, אבל כשאמות יקברו אותי בבית הקברות הזה. שם הכפר אינו זכור לי. הרוסים כבר התקדמו מערבה. אחר כך פניה אספה אותי לרפלובקה ומשם לרובנה.

ברובנה היה בית, ובו היו הרבה קצינים רוסים יהודים. סבלתי ממוגלה קשה בשיניים. נכנס לביתו של קפטן (סרן) רוסי. הוא התיישב, ראה שאני עטופה בסמרטוט ושאל אותי: "את רוצה לגדול?" עניתי בחיוב. הוא לקח אותי לבית-חולים צבאי, ושם הוציאו לי את כל הריקבון. היה לי ממש חור. בבוקרשט הסתכל עליי רופא שיניים ואמר:"אני אעשה לך משהו פרוביזורי (מאולתר)." זה החזיק 30 שנה... .

רחל וינוקור (לבית פוגץ') ז"ל

נולדתי ב-1925 בעיירה קאמין-ק שבאזור לוצק. העיירה שלנו הייתה עיירת מחוז (פוביאט - POWIAT). בעיירה גרו כ-2500 יהודים. אבי, שמואל, היה קצב במקצועו. היו לי שני אחים ואחות. מה-1 בספטמבר 1939 זכורה לי הפצצה מהאוויר של הגרמנים ומבוכה גדולה שהשתררה בעיירה. בסוף החודש נכנסו הסובייטים, והחיים החלו להיות נורמליים ושקטים.

בשבועיים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה בין הגרמנים לסובייטים ב-1941 נעלם השלטון הסובייטי, והשלטון הגרמני טרם הוקם. האוקראינים הלאומנים (ה"זלנובצים") הרימו את ראשיהם, שדדו ובזזו את הרכוש היהודי ואף רצחו. ההורים שלי שלחו אותי יחד עם האח הצעיר למשפחה (סבא וסבתא) שגרה בכפר גלושא זוטא (MALA GLUSZA). הם פחדו מההפצצות ומהאוקראינים וחשבו כי בכפר יהיה יותר קל. בזמן הזה נרצח בן הדוד שלי, שמואל ווליניץ הי"ד. הוא היה גבר נאה וגבוה. בזמן הבריחה מהעיירה נתפס על ידי האוקראינים, והם רצחו אותו; כנראה חשבו אותו לאדם חשוב. בכפר היה גרוע יותר מאשר בעיירה. לא ישנו בבית, כי אם בשדה. נאלצנו לחזור לעיירה. בזמן הֵעדרנו נבזז ונשדד כל רכושנו בבית, ולא נותר בו דבר.

עם כניסת הגרמנים לקאמין-ק, כניסה שהשפיעה לטובה על התנהגות האוקראינים, החלו "לתפוס" אנשים לעבודות כפייה וכן נוצרו קשיים בהשגת מזון. שוב נסעתי לסבתא, והפעם עם אחי הבכור פנחס. עבדתי בסריגה והרווחתי. הייתי זריזה מאוד בעבודת הסריגה, והצלחתי לסיים לסרוג סוודר במשך ארבעה ימים. כל הסתיו עבדתי - בשעות היום ובערב, לאור עששית קטנה - ואת שכר עמלי שלחתי לבית הוריי שבעיירה. נזכרתי בספר שקראתי בצעירותי, "אוהל הדוד תום" ; הרושם החזק ביותר שנותר בזיכרוני היה הבריחה הטרגית של הכושית עם הילד דרך נהר: הקרח נסדק, והיה עליה לקפוץ ולדלג מגוש אחד לשני. האם אני לא עברתי אז משהו דומה? הייתה לי דודה שגרה בעיירה נובוגרודק (NOVO-GRUDEK), ושם רצחו מיד את כל הגברים; את הנשים והילדים העבירו לעיר פינסק הסמוכה. הסבא והסבתא שילמו לאיכר אחד, והלה נסע והעביר לכפר את הדודה יחד עם בנה בן השנתיים.

יום אחד התפרסמה דרישה מאת הגרמנים להתייצבותם של עשרים גברים לעבודות שונות בקאמין-ק. האנשים פחדו וחששו כי הם נשלחים אל מותם ולא התייצבו. הגיעה קבוצה של גרמנים ואוקראינים לחפש אחר הנעדרים. אז הם עצרו גם את זלמן ווליניץ (אחיו נהרג כמה חודשים לפני כן בקאמין-ק). אביו הציע את עצמו במקומו, אבל הם לא הסכימו לכך. למחרת היום הם רצחו את כל מי שעצרו. אפילו רצחו אז אישה ושתי בנותיה שבמקרה יצאו לרחוב באותו היום. אביו של זלמן נלקח לחפור את הבורות שנועדו לקברים. בעצמי ראיתי אותם בעבודתם. רצחו אז עשרים איש, ובהם גברים, נשים וילדים.

המשפחות הנותרות הוכרחו לעבור לקאמין-ק. אני ודודתי עם הילד ברחנו ליער סמוך, ושקענו בשלג שהיה עדיין מונח על הקרקע. נתקלנו בפולני אחד, והוא החליט להסגיר אותנו לידי הגרמנים. הדודה הייתה בהלם ולא יכלה להוציא מילה מהפה. אני דיברתי על מצפונו שאם אינו חס עלינו, עליו לרחם לפחות על הילד. זה כנראה השפיע עליו והוא עזב אותנו. הצלחנו לעבור את הלילה בביתה של אישה רוסית, ולמחרת היום החלטתי כי אינני נשארת יותר בכפר.

המשפחה מהכפר (סבא, סבתא, דודה ובנה), עברו לגור אצלנו בקאמין-ק. המצב היה קשה: רעב, מחלות ו"אקציות". התחלתי לעבוד בסריגה באיגוד של עבודת כפיים. היינו כחמישים נשים, חלקן צעירות. עיקר העבודה הייתה סריגה, וכן תפרנו עבור הגרמנים ומשפחותיהם: שמלות, צעיפים, מפות וגרביים.

מנהלת בית המלאכה הייתה אתל גולדשטיין ואני שימשתי כסגניתה. לעתים תכופות היינו מביאים עבודות גמורות לבתי הגרמנים. תמיד פחדנו ויראנו מפניהם, אם כי הם התנהגו כראוי. פעמים נתנו לנו חתיכת סבון לצורך רחיצת הצמר. תמיד שמחנו לכך, כי בדרך זו נשאר ברשותנו חלק מהסבון - מוצר שהיה נדיר בגטו. כל בוקר היינו יוצאים מהגטו לעבודה ושבים בערב. התשלום תמורת העבודה היה בכרטיסי מזון.

מדי פעם בוצעו אקציות ומספר היהודים פחת. באוגוסט 1942 בוצעה אקציה גדולה, ולמעלה ממחצית היהודים נרצחו. שטח הגטו הוקטן אף הוא בהתאם. המשפחה שלנו מצאה מחבוא בביתה של משפחת דרייצין. הדודה עם הילד לא יכלה להיות במחבוא, והסבא והסבתא נשארו עִמם. הם נרצחו יחד עם אנשי הגטו ב-10 באוגוסט 1942.

לאחר האקציה הגדולה הבנו שהסוף מתקרב. כל אחד חיפש לו פתח הצלה. מעטים הצליחו לרכוש נשק ולברוח ליערות. חלק מהיהודים חיפשו מקלט אצל הגויים, אולם הם סירבו לעזור - ולו גם בעד כסף. היו עוד סימנים לכך שהסוף מתקרב.

היה אצלנו בחור ממשפחת בֵּער (BER) ששימש מתורגמן אצל הגרמנים. לפני חיסול הגטו באו לעצור אותו בביתו. מכיוון שהוא לא נמצא, איימו לקחת את הוריו; לכן הוא יצא והתמסר לידיהם, והם רצחו אותו. הגיעו גם שמועות כי מחסלים את הגטאות בכל אזור ווהלין.

יהודית (אדית) לנדא (לבית מליק)

נולדתי בגלושא רבתא. אבי היה איש עסקים בעיירה קאמין-ק. הייתה זו עיירה קטנה, ובה כ-3000 יהודים; היו בּמָקום גם כ-3000 לא יהודים. משפחת אבי גרה בעיירה גלושא רבתא. משפחתי הייתה אמידה, השתייכנו למעמד הביניים. הרוסים הגיעו לקאמין-ק ב-1939 ונשארו בה עד 1941, ואז הגיעו הגרמנים. הרוסים לקחו לידיהם את העסקים של האנשים העשירים. הם הקימו קואופרטיב, וכולם היו צריכים ללכת בתלם כדי להשיג קצת מזון. ביום אחד נתנו סוכר וביום אחר בשר, חלב וכן הלאה. לא חששנו לחיינו, אך האנשים העשירים - יהודים ולא יהודים - חששו שיישלחו לסיביר. מצבנו היה סביר. היו לנו הצרכים הבסיסיים לקיום, כלומר מזון ובית. חייתי עם בעלי ועם בני שהיה בן חמש.

ב-1941 הגיעו הגרמנים, והרוסים נסוגו. בעת בואם של הגרמנים, כבר ידענו מה הם ניסו לעשות ליהודים ורעדנו מפחד. הם נכנסו לעיירה ולקחו שמונים יהודים למקום המרוחק חמישה מילין ממנה. במקום זה היה קבר מוכן, והאוקראינים עזרו להם לרצוח את היהודים האלה. האוקראינים היו אנטישמים, ורבים מהם רצו להרוג יהודים. לפני המלחמה היינו תחת שלטון פולני, והם לא יכלו לעשות הרבה.

עד לאוגוסט 1942 הייתה המשפחה כולה בחיים. הגרמנים הקימו גטו במהירות; נאלצנו לעזוב את ביתנו. היה שם גביטסקומיסר, והיו לו חיילים. בכל לילה באו החיילים, העירו את היהודים ואמרו: "פתחו את הדלת! צאו החוצה!" באחד הלילות הם הוציאו עשרה אנשים החוצה, ובהם בעלי כיום. בעלי, סנדר לנדא, נותר בחיים על אף שכדור פגע בצווארו. שאר האנשים נרצחו. ביודנראט היו חברים עשרים יהודים, ובהם בן-דודי יודל מליק. הוא ראה את בעלי ואמר: "אלוהים, לנדא [=בעלי] גם מת, אינני רוצה לחיות עוד אם לנדא מת." בעלי היה פצוע. הוא התעורר ואמר: "אני חי, אני חי" . יודל אמר לו: "אתה חי? ברח מהר, למקום המחבוא." בכל פעם היה לגרמנים רעיון אחר.

אחר כך הם החליטו להרוג את כולם, להפוך את קאמין-ק ל"נקייה מיהודים". היודנראט אמר לכולם להיות מוכנים לצאת. הגרמנים הוציאו את כל היהודים מהגטו. הם לקחו את כל היהודים למקום הנמצא ליד בית הקברות; המקום שם היה מוכן, והם התחילו למיין. מי שנשאר בחיים, הכניסו אותו לצריפים; את כל היתר הרגו. במקרים מסוימים רצו הגרמנים להרוג את הילדים, והוריהם בעלי הרישיונות לחיים אמרו: "אם אתם לוקחים את הילדים, קחו גם אותי." באותו היום הרגו יותר מאלפיים יהודים, ובהם גם ילדים קטנים. בין הנרצחים היו אחותי, בעלה ובנם בן השלוש. בעלי הלך ל"מיון" עם בני. כמה יהודים נשארו במקום מחבוא, וגם אני הייתי ביניהם. לא ידענו מה קרה בדיוק, אך ראינו מי חזר; ידענו כי מי שלא חזר - הרגו אותו. מעט יהודים נשארו בחיים לחודשים ספורים, ואחר כך רצחו גם אותם.

אִמי, אחותי ואני נותרנו בחיים. בעלי נרצח, אבי מת לפני המלחמה, משפחת בעלי נרצחה, אף אחד מהם לא ניצל. הגרמנים השאירו בחיים 600 יהודים, והם התחילו לברוח מהגטו ליערות. גויים מעטים עזרו ליהודים להתחבא. כמה יהודים שברחו ליערות פגשו פרטיזנים מערים אחרות. הפרטיזנים ביערות אף הם הרגו יהודים, כי רצו את כספם.

נשארנו שלוש נשים בגטו - אִמי, אחותי ואני. ליד הגטו היה אדם ושמו יאנק ז'מינקובסקי. הייתי צעירה וחזקה, קפצתי מעל הגדר והלכתי לביתו. ידעתי כי אין לי מה להפסיד. אמרתי לו: "יש לי זהב, שעונים ודברים אחרים. אתן לך הכול אם תציל אותנו – את אִמי, אחותי ואותי. בבקשה, תדאג לנו, תציל את חיינו." הוא היה בעל עגלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הציל אביו מאה יהודים בעליית הגג שלו . הוא אמר: "בסדר." אמרתי לו: "נבוא אליך ואתן לך הכול." אמרתי: "אני ואחותי יכולות לקפוץ, אך מה יהיה עם אִמי?" הוצאנו את אִמי, ואחר כך קפצנו מעל הגדר. הוא החזיק אותנו בעליית הגג במשך שישה שבועות . אחר כך הוא אמר: "איני רוצה להחזיק אתכם יותר." אמרנו לו: "אתה מוכרח להחזיק בנו, כי אם תעשה לנו משהו - גם אתה תסבול. אם ייוודע שהצלת יהודים, יהרגו אתכם." חשבתי לעצמי: מה אעשה, לאן נלך?

אז הוא אמר: "יש לי גיסה הגרה במרחק של עשרה מילין מקאמין-ק. אלך לפנים ואתן מאחוריי, ואני אקח אתכם אליה." בחמש אחר-הצהריים הוא אמר לנו לצאת, ועברנו דרך הרחוב. היו בו ילדים, והם צעקו: "יידישע, יידישע, ז'ידובקי [=אנשים יהודים]." הלכנו אִתו ברחוב זמן רב. היו גרמנים שהלכו בדרך אל היערות. הם לא זיהו כי אנחנו יהודים. הם הלכו לחפש אחר יהודים ביערות, ואנחנו הלכנו לפניהם. אם היו תופסים אותנו היו רוצחים אותנו מיד, כך שהיה לנו מזל. הגוי לא היה נהרג, כי הוא היה לפנינו. הגענו לגיסה שלו, והיינו שם במשך שלושה חודשים. הייתה אִתָנו עוד נערה מקאמין-ק, והיא נמצאת היום בישראל.

חיה נעמי מליק ז"ל

הגרמנים באו והתחילו להגיד ש"ליהודים ולכלבים אסור ללכת על המדרכה." אחר כך הם הקימו גטו. היינו הראשונים שעברו לגטו, כי ביתנו נמצא ליד המקום שהמפקד של הנאצים נמצא בו. המפקד לקח לעצמו את בית הלבֵנים של מייסטל. הם לקחו את כל משפחתנו לבית של קוזאק. בכיתי רבות. מעולם לא ציפיתי כי המצב עלול להתדרדר עוד. היינו בגטו במשך שמונה חודשים. אחר כך הם לקחו את כל היהודים למקום שנקרא זסטאווי, בקרבת בית הקברות היהודי. הם הביאו את האנשים לשוחות שנחפרו מראש וירו בהם. 600 אנשים נותרו בחיים, פועלים שהם היו זקוקים לעבודתם. ממשפחתי הם לקחו את נכדי בן השנתיים. נתתי לשוטר שעון יד כדי שיחזיר את הילד. הוא לקח את השעון ולא החזיר אלינו את הילד. הייתי במקום עם שלושת ילדיי. בִּתי הינדה הייתה שם עם בעלה, והם נשארו בחיים; אולם ילדם נלקח מהם. יומיים לאחר הרצח היינו עדיין במקום.

600 האנשים שנשארו בחיים נספרו מדי יום על ידי הנאצים, ואחר כך הועברו לגטו. שטחו של הגטו הוקטן. נמצאתי בחדר אחד עם דודי ועם משפחתו. דודי מנדל מליק היה מלישע [גלושא רבתא]. היינו כולנו באותו החדר במשך שלושה חודשים. בין הנמצאים היה גם בנו של מנדל, אהרון מליק. בִּתי יהודית, בעלה שלום קמינר ובנם הקטן היו במחבוא ליד לייזר קמינר. שלושה חודשים מאוחר יותר רצחו הגרמנים את היהודים האחרונים.

הגרמנים אמרו ליודנראט כי עליהם להפוך את קאמין-ק ל"יודנריין", כלומר ל"נקייה מיהודים". בנובמבר 1942 החלו 600 היהודים האחרונים שנותרו בחיים לרוץ ברחובות, והנאצים הרגו רבים מהם בזמן ניסיונם למלט את נפשם. אני וארבעת ילדיי - יהודית (עם בעלה ובנם בן החמש), בתי הינדה (עם בעלה), בתי ינטה ובתי הצעירה פרידה - היינו במקום מחבוא בביתו של דויד קוזאק. בתי יהודית, בעלה שלום קמינר ובנם אהרון היו אף הם באותו מקום מחבוא. היינו שם במשך שבועיים. לאחר מכן עזבנו את המקום. אחר כך הגיעו הגרמנים ומצאו את הינדה עם בעלה ובנם הקטן ואת פרידה. יחד עם בנותיי ינטה ויהודית מיהרנו לחזור למחבוא. שהינו שם במשך כמה ימים. יהודית יצאה החוצה בחשבה בלבה כי אולי תמצא מישהו שיוכל לומר לה לאן נלקחה משפחתנו.

יהודית יצאה החוצה ופגשה את יאנק ז'מינקובסקי. הוא ראה את יהודית לפני שהאיר היום וקרא לה "מליקובה", כלומר מליק - שם משפחתה לפני שנישאה. הוא שאל אותה: "מה את עושה?" היא שאלה אותו: "אולי ראית לאן לקחו את בעלי, בני ואחיותיי עם בעליהן?" הוא אמר שלא ידוע לו וכי יברר ככל שיוכל. "בואי אליי, אחביא אותך." היא אמרה לו: "אני נמצאת עם אִמי, אחותי ובִתו של פסח." לפסח הייתה מרכבה, ובה העביר נוסעים מתחנת הרכבת לעיירה; בדרך זו הרוויח למחייתו. יאנק אמר: "כולכם צריכים לבוא." עזבנו את המקום בחשֵכה. גדר הגטו הייתה גבוהה מאוד. היו אוקראינים שנכנסו לגטו וחפרו מתחת לגדר כדי שיוכלו לגנוב ולשדוד. יצאנו דרך הבורות האלה והלכנו לביתו של ז'מינקובסקי.

נשארנו בביתו שברחוב זסטביה במשך יומיים. אחר כך הוא לקח אותנו לבית גיסתו, אחות אשתו. בית גיסתו היה ישן והרוס. ישבנו במקום הנמצא מעל לתנור במשך כחצי שנה. ארבעתנו ישנו שם: יהודית, ינטה, צביה (בתו של פסח) ואני. אשתו של ז'מינקובסקי לא רצתה להחזיק בנו בביתה, ורצתה להשאיר אותנו לבדנו. התחלנו לבכות ושילמנו לה בדולרים, בזהב ובתכשיטים. לאחר מכן היא העבירה אותנו לבית של זלאטה וטון. היינו שם במשך יומיים.

בלילה, בעת הליכתנו מרחוב זסטביה לבית של זלאטה, ראינו את ביתנו; הוא היה הרוס לחלוטין. הגענו לבית של זלאטה, ואשתו של ז'מינקובסקי באה וצרחה עלינו. היא אמרה: "מדוע התחלתם אִתנו בכלל?" אך אנחנו לא רצינו ללכת לשום מקום אחר. אם היינו הולכות למקום אחר, בוודאי היו הורגים אותנו. השבנו: "תביאו את הגרמנים שיהרגו אותנו." אבל הם פחדו שיקרה להם משהו. לאשתו של ז'מינקובסקי הייתה אחות שגרה בחווה קטנה. ז'מינקובסקי נתן לגיסתו קמח, חמאה ומזון נוסף. אנחנו שילמנו לז'מינקובסקי כסף רב, דולרים וזהב, ונתנו לו בגדים שהיו לנו. נתנו לו כל מה שהיה לנו.

ביום ראשון לפני החשכה התחלנו ללכת. לבשנו בגדי איכרים. בדרך ראינו חיילים גרמנים ומשטרה גרמנית שחזרו מהיער לאחר חיפוש אחַר פרטיזנים. הם עברו לידנו, אך לא זיהו אותנו כיהודים. הלכנו כל הלילה ברגל, ורגליי החלו לכאוב. התקשיתי מאוד ללכת; התחננתי לילדים שימשיכו לבדם, וכך יגיעו למקום בלילה. אך הילדים לא רצו לעזוב אותי לבד, הם נשאו אותי בידיהם ובבוקר הגענו לחווה.

כולנו הגענו לבית של הגיסה. הלכנו לעליית הגג של הבית. נשארנו בעליית הגג במשך שישה חודשים. במשך חודשיים לא יכולתי ללכת. הגיסה הביאה לנו מזון לעליית הגג. נאסר עלינו לרדת מעליית הגג. פעם אחת יודס (יהודית), ינטה וצביה ירדו מעליית הגג, והלכנו בדרך החווה. הגיסה אמרה שה"גויים" ראו אותנו והכריחה אותנו לצאת החוצה. היה יום גשום, וישבנו ביער יום ולילה. הגיסה אמרה: "אם אף אחד לא יבוא לחפש אחריכם, אני אבוא ואקרא לכם לשוב." חלפו יום ולילה נוספים. אנחנו חיכינו שהיא תבוא לקחת אותנו, והיא לא עשתה זאת. אז אמרנו לעצמנו: "יהיה מה שיהיה."

החלטנו לחזור לביתה. לא יכולנו להישאר עוד ביער. היינו ספוגים כל כך במים עד שאפילו חוט אחד לא נשאר יבש. חזרנו לבית הגיסה, והיא אמרה: "הייתי מוכנה ללכת ולהחזיר אתכם." היא לא הרשתה לנו לחזור לעליית הגג הגדולה. נאלצנו להיכנס לעליית גג קטנה, כה קטנה עד שלא ניתן היה לשבת בה אלא רק לשכב. היינו חייבים לאכול בשכיבה. סבלנו במשך כמה ימים בעליית הגג הקטנה, ואחר כך היא הרשתה לנו לחזור לעליית הגג הגדולה.

יומיים לאחר מכן הגיעו פרטיזנים לביתה של הגיסה ורצו לקחת את הסוס שלה. היא ביקשה מהם: "בבקשה אל תקחו את הסוס." אחד הפרטיזנים - כך הבנו מדבריו שנשמעו היטב בעליית הגג - היה יהודי. ירדנו מעליית הגג ואמרנו לו: "בבקשה, אל תיקח ממנה את הסוס." הלכנו אל הפרטיזן, נישקנו את ידיו ואמרנו לו: "תציל אותנו." אמרנו לו כי אלו ימינו האחרונים באותו מקום. הוא אמר: "אני לא יכול לעזור לכם. גם אני יהודי. ישנו מפקד, ואנו חייבים לשאול אותו."

המפקד הסכים, והפרטיזן בא ולקח אותנו ליערות. ביערות ראינו יהודים רבים, וחשנו כי אנו יכולות לנשום אוויר נקי. מצבנו ביערות היה טוב בהרבה ממה שהיה לפני כן. בזמן שהיינו במחבוא חשבנו כי לא נותרו יותר יהודים בעולם. היינו ביערות במשך חצי שנה. היו צרות וחרדות רבות ביערות. הגרמנים נהגו להיכנס ליערות, ואנחנו נאלצנו לברוח. אחר כך עברנו ליערות אחרים וחזרנו ליערות שהיינו בהם בראשונה.

זבולון ואליעזר סנדיוק

תחילת ייצוב שלטונם של הגרמנים בעיירה

זבולון: עם כניסת הגרמנים לעיירה והקמת השלטון האזרחי הגרמני, פרסם הגביטסקומיסר מיכאליס צו אשר הורה לבעלי המקצוע (נגרים, מסגרים, נפחים וחייטים) להתייצב מדי בוקר בשעה שמונה ליציאה לעבודה. ההליכה הייתה בסך, על הכביש. פחדנו שמא בדרך לעבודה ינסו לירות בנו. לפני היציאה הזהרתי את חבריי כי זה עלול לקרות, ובמקרה כזה עליהם להתפזר בשטח ולרוץ בזיגזגים - כל אחד בכיוון אחר. בקרב העובדים רווחה האשליה כי רבים סיכוייהם של בעלי מקצוע המועסקים בעבודות "חיוניות" לשרוד בחיים. ההתמחות שלי הייתה בעשיית עגלות עץ, עגלות אשר שימשו את הצבא הגרמני להובלת תחמושת ותותחים קלים. הבתים שהיהודים גורשו מהם הפכו לבתי-מלאכה ולמחסנים.

באחד הימים היה עלינו להכין עצים לניסור. ניצלנו את ההזדמנות, ובהֶעדר פיקוח עלינו התחלנו לבנות מסתור למקרה שהרוצחים יוציאו יהודים מהגטו כדי לרצוח אותם. חפרנו כעין מנהרה והסווינו אותה בעצים, בפסולת ובשבבים. סידרנו את העצים הטובים לשימוש לצרכינו לפי מידותיהם, ועשינו זאת תוך כדי הסחת הדעת של "הממונים עלינו".

אינני זוכר מה היה מקור המידע כי יחידות ס"ס עומדות להגיע לעיירתנו. היו שפירשו: יהיה זה החיסול המוחלט של יהודי קאמין-ק.

באחד מימי ראשון בבוקר קמה בהלה - הגרמנים תופסים אנשים ומוציאים אותם מהבתים. ל"ביתנו" נכנס קצין ושאל בנימוס בעמדו בפתח: "האם ישנם גברים צעירים בבית? נחוץ לי גבר צעיר לעבודה." אִמי שלחה אותי לעבודה זו, ובדיעבד הסבירה לי: "הוא עשה עליי רושם של ג'נטלמן עדין כזה. נראה היה לי שלא יאונה לך כל רע, ולכן גיליתי לו היכן נמצאת." הובאתי לבניין ששכן בפאתי העיירה ושימש בעבר כמפעל לתעשיית צמר, מפעל שהסובייטים הלאימו אותו ב-1939. פרשי הז'נדרמריה שיכנו בו את הסוסים עת חנו, יצאו לסיורים וחזרו לאזור.

"הבט," פנה אליי הקצין בנימוס, "אתה ניגש לסוס לאט לאט ובזהירות, ומורח את רגלו הפצועה במשחה שבצנצנת. הסוס עצבני מאוד, כואב לו. היה לו רסיס ברגל." ידי רעדה מפחד. וכי הייתה לי ברירה? ביד אחת החזקתי בצנצנת ובשנייה ליטפתיו, ובלִבּי התפללתי כי אצא בלי פגע. הקצין עמד במרחק מה מהסוס (שמא יבעט בו ברגלו האחורית) והדריך אותי כיצד למרוח את המשחה על רגלו הקדמית. והנה קרה דבר שלא יאומן - לאחר המעשה המוצלח הוא הניח את ידו על כתפי, ובחיוך על שפתיו לחש: "דו בינסט יונגה [אתה בחור אמיץ]." שחוק הגורל – בנערותי שכבתי במיטה פצוע עקב בעיטה של סייח, ומאז פחדתי לגשת לסוס.

בלבוש אוקראיני

אליעזר: לפתע הופיעה בפתח בת-דודתי שיינדל בלבוש אוקראיני טיפוסי. הדודה רייזל שלחה אותה אליי כי רק אני ידעתי את הדרך לביתו של מקסימקה, איכר אוקראיני שגר ב"חוטור" [משק חקלאי]. מקסימקה הופתע לראותנו. הוא פחד שהשכנים ילשינו עליו. אמרנו כי באנו לשעות ספורות, עד שיגיעו שאר החברים, ומכאן נצא אל היער.

אשתו גערה בו לבל יסכן את עצמו ואת בני הבית. היה עליי לעמול קשה, בתחנונים ובהבטחות, והיא נכנעה. הלכנו בעקבות מקסימקה לגורן. טיפסנו על סולם ארוך. השחלנו עצמנו לפי הדרכתו בין ערמות קש. בעוד אנחנו מתלחשים, מופיעה אשתו ומוסרת לנו כי הגיעה קבוצת יהודים המבקשים להצטרף אלינו. בתוך החבורה היו אחי ברל'ה והחבר של שיינדל, נחום מונשיין. הייתה זו קבוצה משארית המשפחות שבעיירה. באותו הלילה ביקשנו ממקסימקה להוציא אותנו לדרך המוליכה ליער. המשא ומתן אִתו היה קשה. הוא הושפע מאזהרותיה של אשתו. היא אסרה עליו לקבל את ה"משימה". השלישי שהצטרף למיקוח היה זבולון. כשקם ממושבו ותיקן לנוחיותו את מכנסיו, נחשף אקדח התופי שהיה צמוד למותנו. מראה האקדח גרם לתפנית מיָדית בהתנהגותו של "הגוי". הוא יצא בראש "המחנה" ואנחנו בעקבותיו. במשך שעות הלכנו באישון לילה, ולא הגענו ליעד שקבענו מראש. החלטנו לשחררו. התקדמנו עד לחורשה, ובה הסתתרנו עד הבוקר ובמשך היום. כשהחשיך, התחלנו לנוע.

באין מורה דרך הצעתי את עצמי. זכרתי מימי נעוריי את הכפרים, את שמותיהם ואת שמותיהם של כפריים. הכפר הקרוב ביותר שהגענו אליו היה נוויר, ובו גר פיודר; הכרתיו לפני המלחמה. הייתה לו שנאה עזה ליהודים עשירים. שכנעתי אותו כי איננו מן העשירים, וכי עד למלחמה חיינו מעמל כפינו. לכמה חברים היו חולצות ושעונים, ותמורתם קיבלנו ממנו רובה ודברי מאכל. לימים הוא שימש לנו כאיש קשר; הוא הדריך אותנו מהיכן וממי לקחת סוסים, עגלות ומזון.

פני פינקלשטיין (לבית קוטן)

ב-28 במארס 1925 נולדתי בקאמין-ק להוריי אברהם קוטן וצ'רני לבית חייט. היינו שישה ילדים - האח הגדול דב, ואחריו נולדו אלטר, יאשה, פולה, חיהל'ה ואני. האח הגדול סיים את לימודיו בגימנסיה 'התחייה' שבקובל, נסע ללמוד בצרפת והוסמך למהנדס חשמל בתום לימודיו. ב-1935 הוא עלה לארץ.

האח השני אלטר נשאר אִתָנו בגטו. לילה אחד, לפני שמלאו לו עשרים וארבע שנים, הרגו אותו הגרמנים בתוך הגטו יחד עם האח של אִמי.

אחי יאשה ברח יחד עם הרוסים בעת שהללו עזבו את העיירה ונלחם בקרבות בסטלינגרד במסגרת הצבא האדום. אחרי המלחמה הוא כתב לעיירה, ונודע לי כי מישהו מחפש אותי. נסעתי אליו בלי הניירות הדרושים. עבר קצין רוסי, ושאלתי אותו ברוסית: "איפה נמצא רחוב אויליצה בניקולייב?" הוא הסתכל עליי ושאל: "את מחפשת את יאשה?" הוא ידע שאחי חיפש את משפחתו. אחי היה איש צבא ועבד עם חיילים. הוא הרים את עיניו, ראה אותי והחוויר. נסעתי לשם, והפגישה אִתו הייתה מאוד מרגשת. הוא לא ידע מי נשאר בחיים מחוץ לשנינו. אחותי פולה הייתה אִתָנו ביערות והגיעה לארץ יחד אִתי ועם אימא. אחותי חיהל'ה הלכה עם אחד החברים בגטו ליערות. הוא הלך עם עוד כמה אנשים כדי לחפש פרטיזנים, והשאיר את אחותי ועוד מישהו בבית של גוי. הגויה רבה עם בעלה, הלשינה עליהם לגרמנים והגרמנים באו והרגו אותה.

קאמין-ק הייתה עיירה נחמדה. אבי היה חקלאי, והיו לו גן ירק ומטע. ביתנו נמצא מולם, ולידו היו נהר וגבעה. המקום היה יפה מאוד. הנוער בעיירה היה ציוני והלך לתנועות הנוער הציוניות 'השומר הצעיר' ו'החלוץ'. אני למדתי בעיירה בבית-ספר פולני ובבית הספר 'התחייה'. גימנסיה הייתה אז רק בקובל, והאחים שלי למדו שם. ב-1939 הגיעו הרוסים לעיירה ופתחו בה גימנסיה.

ב-1 בספטמבר 1939 היה צריך יאשה לצאת לוורשה ללימודים. אולם המלחמה החלה, והרוסים באו לעיירה. הרגשנו טוב תחת שלטונם, וגם כשעמדנו בתור ללחם זה לא הפריע לנו. הרוסים הצילו אותנו בעצם בואם לעיירה. אחר כך יכולנו ללמוד, היו בתי-ספר טובים ומורים. בבית הספר הרגשתי הרבה יותר טוב מאשר בזמן הפולנים, ולא חשנו באנטישמיות. ילדותי הייתה מאושרת. רחל פוגץ' (לימים וינוקור) הייתה חברה שלי. יש לי חברה ושמה חומה גרינשטיין הנמצאת היום בראשון לציון.

מיד לאחר הכיבוש לקחו הגרמנים שמונה גברים יהודים בטענה שהם נחוצים לעבודה. הם ערכו מסיבה והרגו את הגברים האלה, וביניהם היה גם אבי. זאת הייתה רק ההתחלה. אחר כך עברנו לגטו - אִמי, אחותי, אחי אלטר ואני. אלטר היה מגויס לצבא הפולני וחזר כאשר הגיעו הרוסים. הוא היה אִתָנו בגטו. באחד הלילות באו הגרמנים והרגו אותו ואת אחיה של אימא, שלמה חייט.

בגטו עבדנו בסריגה לחיילים בבית-מלאכה שהוקם במקום. היינו שם עד 1942. באקציה הראשונה הוציאו כמעט את כל אנשי העיירה לבית הקברות ורצחו אותם בקבוצות. הם שאלו כל משפחה לשמה ואת האנשים לשמותיהם, וחלק מהם הושארו בחיים כדי שיוכלו לעבוד. אִמי, אחותי ואני ניגשנו לשולחן. ישבה שם חברה של אחותי חיהל'ה ורשמה את אלו שנועדו לעבודה. היא ביקשה מהאחראי במקום שישאיר אותנו בחיים והוא הסכים.

עם חיסול הגטו התחפשתי לגויה והלכתי ברגל מהגטו לכפר אלכסיובקה. אחרי שבועיים נוספים באה אחותי. האח המת אלטר סידר עבורנו את מקום המסתור.

אִמי, אחותי ואני היינו במחבוא ברפת; היו בה פרות, סוסים וחזירים. אנחנו התחבאנו מעל החזירים. האיכר קרע פתח בגג המכוסה, ואנחנו ישבנו למעלה. דרך החור בגג קיבלנו תפוחי אדמה, לחם ולֶבֶּן. זו הייתה עליית-גג מתחת לגג משופע מקש. היינו שם מעל לשנה. אחר כך הגוי התחיל לחשוש לחייו. אם היו מגלים אותנו, היו הורגים גם אותו. הוא רצה להיפטר מאִתָנו, אבל לא ידע מה לעשות. חיינו במחבוא לפי החלומות. כל בוקר שאלתי: "אימא, מה חלמת?" בוקר אחד קמה אימא ואמרה: "חלמתי חלום, ואני יודעת שיש לו משמעות." בחלומה הגיע למחבוא השוטר ונקה קדירה, פתח פֶּתח בקש וחילל בחליל. אלטר אחי והדוד שלמה, שניהם כבר לא היו בחיים באותה העת, התקוטטו אִתו והפילו אותו לרצפה.

פעם ביום, בשעה אחת-עשרה בבוקר, הביאו לנו סיר עם תפוחי אדמה, צנצנת של לֶבֶּן וכיכר לחם. האיכר לא עלה אלינו. באותו היום הוא הביא את האוכל, הזיז את הקש ועלה למעלה. פתאום הוא רצה להוציא קש כדי שיהיה לנו אור. אימא אמרה: "דמנטה, יש לנו מספיק קש. חלמתי חלום ואל תעשה את זה." סיפרנו לו את החלום, כיצד אחי אלטר ושלמה הפילו את ונקה השוטר. הוא רץ מהר וקרא לאשתו; היא הייתה אדוקה באמונתה וביקשה לשמוע את החלום. אחרי שהיא שמעה את החלום, אמרה: "יש אלוהים בשמים. השוטר הזה, ונקה, לא היה חוסך כמה כדורים." הבנו כי הוא תכנן להרוג אותנו.

בכל יום קמנו ושאלנו זו את זו: "מה חלמת?" באחד הבקרים קמה משנתה אחותי ואמרה כי חלמה על פולני ושמו גייבסקי. אני למדתי עם בתו בבית הספר. ידענו כי הוא היה בכלא עם דמנטה בעת שלטון הרוסים, והם נשארו ידידים. אחותי סיפרה שחלמה כי גייבסקי בא. לאחר שבוע שמענו עגלה נוסעת והצצנו דרך החור שבגג הקש. אחותי ראתה את גייבסקי בעגלה, ירדה למטה וצעקה: "פּאני [=אדון בפולנית] גייבסקי!" הוא ראה אותה והצטלב. הוא היה בטוח כי גם אנחנו בין המתים. גייבסקי סיפר שהדוד ואנשים נוספים מהעיירה נשארו בחיים והם נמצאים אצל הפרטיזנים בנוויר. הוא אמר כי הוא יביא לה את הפספורט של בִּתו וייקח אותה לנוויר, אל הפרטיזנים. אחר כך החביא אותה מתחת לקש שבעגלה, והם נסעו. לאחר מעשה אמרנו לגוי שאחותי נסעה.

לשבת למעלה משנה במקום כזה, זה יותר גרוע ממחנה ריכוז. הגרמנים היו באים לגויים, בודקים את הפרות ואת הרפת. יום אחד הם הגיעו, ומרוב היסטריה קיבלנו התקפת צחוק; הכול רעד, והם לא הרגישו. גייבסקי נסע לקאמין-ק והביא לפרטיזנים ידיעות על הגרמנים. אחרי שבועיים הוא בא שוב, החביא אותי מתחת לקש והביא אותי לנוויר. שמונה-עשרה קילומטרים לפני הכפר הוא ירד מהעגלה, והסוס לקח אותי עם העגלה לנוויר. באתי וראיתי את אחותי ואת הינדה גבאי . אני כל כך נבהלתי: "איך היא הולכת? למה היא לא מסתתרת?" התחלתי לצעוק, והן הרגיעו אותי ואמרו כי יש כאן פרטיזנים ואני לא צריכה לפחד. אחותי צלעה וגם אני התקשיתי בהליכה, כי השרירים התנוונו בזמן שהיינו במחבוא. הרוסים אמרו: "בנות יפות, אבל לא יכולות ללכת." רק לאחר כמה חודשים חזר אלינו כושר ההליכה במלואו.

בנוויר פגשתי את מנשה פרצ'יק . הוא בנה זמליאנקה [מחפורת], ואנחנו שהינו בה.

חיה צביה דוניץ-פשיטיצקי (לבית ברש)

מספר חודשים לפני שהגרמנים נכנסו לעיירה, ניתן היה לחוש באוויר כי משהו מתרחש. במספר בתים בעיירה היו מקלטי רדיו עם אוזניות. על קירות הבתים הודבקו כרוזים מלאי שנאה כלפי היהודים. הכרוזים קראו להרוג יהודים, לגרשם ולקחת את רכושם; כי הרי כביכול זהו רכושם של המקומיים שנגזל על ידי היהודים. שיערנו כי נסבול כאשר הגרמנים יגיעו, אך לא שיערנו עד כמה. לא תיארנו לעצמנו שצפוי מוות לרוב יהודי העיירה.

בכניסה הראשונה של הגרמנים לקאמין איבדתי את אבי פסח ברש, ואת אחי חיים צבי ברש. הגרמנים לקחו לעבודה את כל מי שהצליחו לתפוס. אבא נלקח לטפל בסוסים. משראה אחי כי אבא לא חזר, עלה בדעתו ללכת ולהחליפו בעבודה כדי שיוכל לנוח.

שניהם לא חזרו.

יהודי העיירה אספו כסף כדי לפדות את שבעת הגברים והאישה שהיו בידי הגרמנים. כשהגיעו עם הכסף, סיפרו להם הגרמנים כי הם כבר הוציאו להורג את כולם וקברו אותם בקבר אחים. היהודים התארגנו, פתחו את הקבר ומצאו את כולם קבורים - קשורים וראשיהם מורכנים. כל אחד נקבר כראוי בקבר משלו.

הגרמנים הרגו אנשים ללא סיבה ואנסו נשים ונערות שפגשו בדרכם. המצב נמשך עד שנאלצנו לעבור לגטו. אנשי היודנראט והגרמנים עברו בעיירה והודיעו, שכל מי שגר מחוץ לתחומי הגטו, חייב לעזוב את ביתו. אותנו הוציאו ראשונים לגטו, משום שגרנו ברובע הנוצרי. בגטו גרנו בדירתם של קרובי משפחה, משפחת ברנהולץ. הגטו הוקם וגודר ב- 1 ביוני 1942. משפחת אימי, משפחת מייסטל, הייתה בעלת טחנת קמח. האח הבכור במשפחה דאג תמיד, שלאמא יהיה קמח לאפיית לחם.אמא ואני גרנו בפינת המטבח. הדודה יצרה לנו את הפינה בעזרת וילון. אחי ישראל יהודה קיבל פינה אחרת. מייסטל סיפר לנו כי פולני בשם ז'מינקובסקי קיבל רכוש מן המשפחה, ובתמורה הבטיח להציל כל מי שיגיע אליו.

ב- 10 באוגוסט 1942 נצטווינו להתרכז בשער הגטו. הם שלחו חיילים לסרוק את הבתים כדי לוודא שלא נשאר אף יהודי. לאחר שריכזו את כולם, הצעידו אותנו אל מגרש ליד בית הקברות, סמוך לעיירה. המגרש היה מגודר בגדר גבוהה. שם מיינו אותנו. את המתאימים לעבודה הפנו לצד אחד, ואילו האחרים הופנו לצד אחר. אימי, אחי ואני הופנינו לצד החיים. נשלחנו לצריפי העץ, שהיו לאורך המגרש. לאחר זמן החלו להוציא קבוצות-קבוצות מקרב אלו שהופנו לצד השני. לאחר שנלקחה קבוצה לעבר בית הקברות, נשמעו יריות ואחריהן- דממת מוות נוראית.

הנרצחים נקברו בקבר אחים. אלה שזכו בחיים, הוחזרו לגטו מוקטן. הגטו צומצם לשני רחובות בלבד. מתחת לבית בו גרנו היו שני בונקרים. אינני יודעת מי חפר אותם ומתי. הבנו שהסוף מתקרב. בני הנוער המבוגרים יותר תכננו לברוח ליערות.

הגרמנים עברו בגטו וחיפשו יהודים. הסתתרנו בבונקר שמתחת לבית. הגרמנים זרקו חומר נפץ לתוך הבית, גילו את דלת הבונקר ופתחו אותה. הם הוציאו אותנו, הורו לנו להתפשט ולעלות למשאיות שהמתינו. אימי ואחי כבר היו על המשאיות ואילו אני, בהחלטה של שנייה, קפצתי לתוך ערימת הבגדים, מקווה שאף אחד לא ראה אותי. בעודי עוצרת את נשימתי מתחת לערימת הבגדים, שמעתי אישה מנסה להגיד שיש אחת שלא עלתה על המשאית. אז שמעתי בפעם האחרונה את קולה של אמא האומר לה ביידיש, שאם תלשין, אלוהים לא יסלח לה ולצאצאיה עד עולם. כך בפרדתנו האחרונה העניקה לי אמא חיים פעם נוספת.

הגרמנים, שהתארגנו לתזוזה, ירו מספר יריות לעבר ערימת הבגדים. רק צלקת קטנה נותרה לי על גב ידי מאותן יריות. חיכיתי לחושך. התגנבתי לבונקר ההרוס, לקחתי מן הבגדים שנותרו שם זוג תחתונים ומעיל פרווה. התלבשתי ופניתי אל הבונקר הפנימי, שלא התגלה. דפקתי על הדלת המוסתרת. האנשים שבבונקר צרפו אותי למרות הצפיפות הנוראה. הם ידעו על ההסכם של משפחתי עם ז'מינקובסקי ולכן ביקשו ממני לבדוק אם אוכל להסתתר אצלו. יהודית מליק רצתה להצטרף אלי. שמחתי מאוד, כי כך לא אצטרך ללכת לביתו לבדי.

חיכינו לליל חורף סוער, כדי שהשלג יכסה את עקבותינו. יצאנו מבעד לחור בגדר והלכנו לעבר ביתו של ז'מינקובסקי. הוא עדכן אותנו בכל מה שקורה מחוץ לגטו. את יהודית מליק הוא שלח בחזרה עם חלב חם, לחם וחמאה, ואילו לי הוא לא הרשה לחזור לשם. אשתו הכינה לי אמבטיה חמה, זרקה את בגדי לאש ונתנה לי בגדים נקיים משלה. רק את מעילי העליון השאירה. אבל ז'מינקובסקי עטף אותי במעיל של אשתו, ויחד יצאנו החוצה. שלג כבד ירד ועטף את הכל במעטה צחור, רך ונקי. זכור לי שחשבתי, כמה יפה העולם וכמה שחורים ואומללים חיי. הוא הביא אותי לבית אחות אשתו. החביאו אותי במחבוא מעל התנור, מחבוא קטן, אבל חם. כעבור מספר ימים הוא צירף אליי את יהודית מליק, אמה ואחותה. רוב היום ישבנו מבלי לזוז, מבלי להוציא הגה. פחדנו להתגלות. באותה תקופה נתנו הגרמנים מלח לכל מי שהסגיר יהודי. חששנו מאוד מהלשנה. שהינו שם כחודשיים. מאחר ובקרבת הבית הייתה תנועה רבה של אנשים ונדמה היה לחלק מהם שהם שומעים רעשים מוזרים בבית, הבין ז'מינקובסקי שהוא צריך להעביר אותנו משם. הוא העביר אותנו לעליית גג גדולה בביתו.גם שם נאלצנו לשמור על השקט. דרך חורים ברעפים ראינו את השלג הלבן ואת החיילים הגרמנים מוציאים יהודים מתוך בונקרים שהתגלו, ומוליכים אותם.

משם הוא העביר אותנו למרתף שמתחת לבית, מרתף ששימש כמזווה. שמרו בו פירות, ירקות ומיני מזון אחרים. הטמפרטורה הקבועה בו הייתה שמונה מעלות. המזווה היה ברובו בקרקע, רק כעשרים הסנטימטרים האחרונים היו מעל הקרע, בהם היה קבוע חלון מוארך, שפנה למדרכה. שעות רבות הבטנו מבעד לאותו החלון וספרנו את הנעליים הפוסעות לפנינו. עשינו זאת כדי לא לאבד את השפיות. מן המרתף העביר אותנו ז'מינקובסקי לבור שחפר מתחת לרפת. יהודית, אמה, אחותה ואני ישבנו צפופות, כשכל אחת מאתנו יכולה לישר רגליים לפי תור. מרוב ישיבה על הברכיים התכסו רגלינו פצעים. מעלינו טפטף השתן של הפרה, שחלחל באדמה. ריח ההפרשות חנק אותנו. רק בשעות הלילה היינו יוצאות מן הבור כדי לחלץ עצמות, להתרחץ מעט ולאכול.

משם העביר אותנו ז'מינקוסקי לבית של אחות אשתו. הבית היה קטן ובודד באמצע חווה חקלאית. מאחר והייתי בלונדינית, יכולתי לעסוק שם בעבודה בשדה, חלבתי פרות, הוצאתי את הזבל מן הרפת, תפרתי וסרגתי. סרגתי סוודר בכל שבוע. בעלת הבית מכרה את הסוודר וקנתה או קיבלה תמורתו קמח וחמאה. יהודית, אחותה ואמה התחבאו במתבן, משום שנראו יהודיות.

הינדה קוז'ושניק (לבית גבאי)

עם הכיבוש הגרמני החלו הצרות. אני עבדתי בארטל [בית-מלאכה] של תופרות. עבדנו עבור האוכלוסייה המקומית, ובתמורה קיבלנו מזון. הייתי שמה את האוכל בתוך השרוולים כדי להביא אותו למקום שגרנו בו. גם יוסף עבד בעבודות שונות בהתאם לסידור העבודה של היודנראט. ב-22 באוגוסט 1941 הגיעה לעיירה קבוצת איינזצגרופן והחלה לעצור גברים בני 16 עד 60. נאמר להם כי יילקחו לעבודה. הגרמנים עצרו כמאה גברים, וביניהם היו אחי ישראל ודוֹדי מרדכי. למחרת הם הוצאו מהעיירה ונרצחו בחורשה, מרחק של כחמישה קילומטרים מהעיירה. ישבנו עליהם שבעה. אִמי חלמה כי אבי אמר לה: "אני שוכב בשורה העשירית, למעלה." היא הלכה לחפש אותו.

עם הקמת הגטו ב-1 ביוני 1942 נאלצנו לעזוב את מקום המגורים שלנו. ב-10 באוגוסט 1942 בוצעה "האקציה הגדולה", אקציה שנרצחו בה כ-2400 אנשים. בני משפחתי נשארו בחיים בזכות תעודות (שיינים) שקיבלו בשטח. אני הייתי תחת שם משפחה אחר - סגל. קראו בשמה של חברה שלי שידעתי כי היא התחבאה בגטו; יצאתי, חטפתי את התעודה והצלחתי לעבור לצד השני - הצד שהיו בו אלו שהושארו בחיים. חזרנו לגטו מצומצם בשטחו, שטח שביתנו כבר לא נכלל בו. המשפחה עברה לגור בבית בעלי. כל משפחתו של יוסף בעלי נרצחה באותה האקציה. המשכנו לעבוד כמקודם.