עיירה הנמצאת כ-25 קילומטרים מצפון לקאמין-ק. בראשית המאה ה-20 התגוררו בה 825 תושבים ב-139 בתים. היהודים גרו בכמה עשרות בתים. במרכז העיירה היה מגרש ריק גדול ששימש לירידים, וסביבו היו בתים גדולים הבנויים לבנים אדומות ומכוסים גגות רעפים. היהודים היו בעלי רפתות ועיבדו אדמות בחכירה .

ברל גרינברג למד בילדותו ב"חדר" אצל מלמד, ובנעוריו למד בבית-ספר ובו שתי כיתות שלימדו בהן בעברית. בשיחות בין התלמידים דיברו על ציונות, ארץ-ישראל, עבודה ושמירה. בביתו של ברל גרינברג נפתח אחרי זמן מה בית-ספר בהדרכתו של המורה מקובֶל, מיכאל גרייבר. סגנו של גרייבר והמורה לכיתות הנמוכות היה אחיו של ברל, שמואל גרינברג. בכיתה ה"גבוהה" היו חמישה תלמידים בלבד: שתי האחיות ברכה ושיינדל גולדשול, שמחה שר, אליהו פסטרנק וברל גרינברג.

בשבתות ובחגים טיילו בני הנוער בגנו ובארמונו של הגרף לובינסקי. כל עוד התגורר הגרף במקום היו שערי הגן סגורים בפני היהודים. אולם לאחר שירד מנכסיו ובילה את רוב זמנו בוורשה או בווילנה, פקידיו ומשרתיו שנשארו בארמון לא הקפידו על כך והיהודים יכלו לטייל במקום בכל עת. הארמון נראה מרשים מבחוץ, אולם בתוכו הוא היה הרוס. הגן נותר בזוהרו, ושם נפגשו אוהבים לראשונה וצעירים התבודדו וקראו ביחידות.

לחתונות בעיירה הזמינו את איצעלה הכלייזמר, הכנר מקובֶל. אליו הצטרפו חצוצרן, נגן קְלַרנית (קלרינט) ומתופף. לפני החופה בא הבדחן, "הלץ", והוא ריגש עד לדמעות את הכלה ואת הנשים בחרוזיו – על אף שהן שמעו אותם כבר אין-ספור פעמים. הכלייזמר הוליך את הכלה במַרש אל החופה, וזו נערכה לפני בית המדרש .

מלחמת העולם הראשונה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נעו הצבאות הרוסיים ובראשם הקוזאקים דרך פינסק ולוביישוב, ועברו דרך העיירה בכיוון דרום מערב כדי להילחם בצבא הגרמני. כוחות גדולים מאוד חצו את העיירה בדרכם לשדות הקרב, ובהם היו יחידות רגלים ופרשים. הקוזאקים שדדו את בתי היהודים, ואלה ברחו אל היער. בחזרתם אל העיירה מן היער גילו בתים ריקים מכול, והפחד נשאר תלוי מעל ראשם. מאות משפחות יהודיות מפינסק גורשו אז מבתיהן, וכעשר מהן הגיעו לעיירה. הפינסקאים ידעו לדבר עברית ואידיש עסיסית, והם הביאו עִמם אלפי ספרים בשפות האלה ומכרו אותם כדי להתקיים. הפינסקאים ייסדו מועדון לצעירים, ובו התקיימו בילויים והתכנסויות. הם סיפרו על תאי ההגנה העצמית ברוסיה הלבנה והפיחו בצעירים רוח חדשה. הם הביאו לעיירה את בשורת הציונות.

הפרעות ב-1920

ב-1920 פלשו הבולשביקים לפולין. הצבא הפולני והרוסים הלבנים בפיקודו של ה"בטיושקה" בלחוביץ' רדפו אחרי הבולשביקים. בלחוביץ' נכנס לעיירות בלוויית אספסוף רוצחים, בורחים מבתי-סוהר, ואלה ביצעו מעשי רצח ביהודים הבולשביקים כביכול. לאחר רצח 120 יהודים בקאמין-ק, הם הגיעו לגלושא רבתא. היהודים ברחו והשאירו את בתיהם עזובים. ביום חמישי שבין ראש השנה ליום הכיפורים פרצו הרוצחים לעיירה. הם הופיעו בכיכר השוק, חלפו ברחוב הראשי רכובים על סוסים עם נשקם בידיהם, ולרגע נדמה היה כי הם נעלמו. אולם הם חזרו בדהרה, החלו להוציא את הגברים היהודים מבתיהם ולרכזם בביתו של ר' מיכל גולדשול. המפקד הטיל על אחד-עשר יהודים - ביניהם היה ר' יצחק פלוט, בנו של ר' אבא שו"ב [שוחט ובודק] - לגייס סכום כסף גדול בתוך זמן קצר. היהודים לא הספיקו לאסוף את הכסף, והמפקד רצח אותם ביריות ובדקירות מאחורי הכפר יאנובקה. ביום הכיפורים לקחו הרוצחים את שני השו"בים הזקנים והמכובדים, ר' אבא פלוט ור' דוד קמינסקי ; השניים נלקחו בשעה שעמדו והתפללו, אבלים על מות בנם וחתנם הגדול בתורה, ר' יצחק. הרוצחים קיצצו את אצבעותיהם והמיתו אותם באכזריות רבה. שניהם מתו בייסורים קשים ונקברו על ידי שכנים גויים בבור אחד, מאחורי רפת. עשרים וארבעה יהודים נרצחו על ידי הבלחובצים. בין הנרצחים היו ר' דוד קמינסקי, שו"ב; ר' אברהם אבא פלוט, שו"ב, ובנו יצחק; ר' יעקב קוטלר, אשתו רבקה ובנם, אלתר; ר' מאיר מירש גולדשול ובנו ישראל; ר' מרדכי לייב שר; ר' מרדכי פסטרנק ובנו משה; ר' דוד גיטליס; ר' אלתר שר; ר' יצחק קושפט; יוזיפ וקס; מנה אינגבר; מאיר גרינברג ושניים מפליטי פינסק .

בין שתי מלחמות העולם

ב-1921 היו במקום 224 יהודים, ובבעלותם 40 בתים. הם עסקו במלאכה, במסחר זעיר וברוכלות בכפרי הסביבה. בעיירה היה בית-מדרש, ומשנת 1932 כיהן בה כרב ר' משה חיים בליניצקי. היא שימשה מרכז ליהודים שהתגוררו בכפרי הסביבה.

לאחר תקומת פולין התבססו היהודים מחדש. הילדים בעיירה למדו עברית. הייתה בעיירה ספרייה גדולה ובה אלפי ספרים בעברית ובאידיש. הספרייה עמדה בקשר עם הוצאות הספרים הגדולות בוורשה, וכל ספר שיצא לאור הגיע לעיירה. בני הנוער הִרבּו לקרוא, להתווכח בענייני ספרות ולדון במאורעות מסעירים בעולם כולו.

ב-1925 נוסד במקום בית-ספר ובו שתי כיתות מקובצות; למדו בהן גם ילדים יהודים מכפרי הסביבה. בגלושא רבתא פעלו סניפים של תנועות 'החלוץ', 'החלוץ הצעיר' (הסניף נוסד ב-1932), 'השומר הצעיר' ו'השומר הדתי. סביב גלושא רבתא חיו יהודים בכפרים שמסביב: גלושא זוטא, נוויר, בורקי, וטלי (כפר הדייגים), שצ'יטין, וולקה שטשיטינסקה , וידרטי, וורקומלי. עם החמרת מצב היהודים בפולין החלה הגירה מהעיירה לחו"ל. חלק מהעוזבים היגרו לארגנטינה ולמכסיקו.

"אפיקורס גדול הוא ברל'ה, אבל לב יהודי לו"

ברל גרינברג עבר הכשרות במסגרת תנועת 'החלוץ' והיה אמור לעלות לארץ-ישראל, אך בגלל מחסור ברשיונות עלייה (סרטיפיקטים) הוכרח לחכות עד לפברואר 1938. הוא עלה על האנייה 'פולוניה' שהפליגה לחיפה מנמל קונסטנצה שבים השחור. מדי שבוע הוא כתב מכתב למשפחת אחיו, ובו תיאר את עבודתו כסבל בנמל תל-אביב החדש, את לילות השמירה ואת כל המאורעות החשובים שקרו בארץ. לימים נודע לו כי מכתביו נקראו בבית לפני התפילה על ידי אחיו, שמואל. התרגשות רבה ביותר התעוררה למקרא דבריו כי היהודים ידעו לנקום בערבים. חותנתו של אחיו, רייצע פלוט, עלתה מדי פעם אל קבר אמו וביקשה עליו רחמים כדי שלא ייפגע. "...אפיקורס גדול הוא ברל'ה, אבל לב יהודי לו..." - כך הייתה רגילה לומר עליו. בכל אותם הימים הדריך חשש עמום את מנוחתו של ברל - שמא לא יזכה לפגוש אותם שוב. וכך היה. שאיפתו להעלות ארצה את משפחות אחיו ואחותו לא התממשה.

השואה

אחרי פסח תש"ב (1942) הועברו יהודי גלושא רבתא לגטו בקאמין-ק, ושם נספו בשתי האקציות: ב-10 באוגוסט וב-2 בנובמבר 1942.