העיירה והקהילה היהודית

במקום היה כפר ושמו נובי-דולסק אשר היה שייך לנסיכים לבית דולסקי. באמצע המאה ה-16 קיבלו בעלי המקום זכות להפוך את היישוב לעיר, ונתנו לה את השם לוביישוב. בתקופת השלטון הרוסי הצארי השתייכה העיירה לגוברניה (פלך) מינסק. במאה ה-18 היו בה בית-ספר ופנימייה בהנהלת מסדר הפייארים, ושני אלה נתפרסמו בכל פולין. בין השנים 1755 ו-1760 למד במוסד זה טדאוש קושצ'ושקו, אחד מגדולי לוחמי החירות של פולין.

ראשית היישוב היהודי במקום אינה ידועה. ידוע בוודאות כי במקום היו יהודים במחצית הראשונה של המאה ה-17, ויש להניח שהם הגיעו למקום לפני כן. ב-1648 הגיעו לאזור צבאותיו של חמלניצקי; יהודי העיירה ברחו ממנה וכך ניצלו מן הטבח. במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בעיירה לפחות 500 יהודים.

ב-1847 היו בעיירה 831 יהודים. ב-1897 הגיע מספרם ל-1,888 מתוך 2,739 תושבים בעיירה. במלחמת העולם הראשונה ישבו בלוביישוב כ-2,000 יהודים. ב-1936 פחת מספרם ולפי האומדן עמד על כ-1,500 בלבד.

הם עסקו בעיקר במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה, ובדרך כלל סיפקו את צורכיהם של תושבי הכפרים הרבים שבסביבה. ביישוב היו ארבעה בתי-כנסת. ברבנות כיהנו בני משפחת ויינגרטן: ר' שמערל, ר' איציקל, ר' יהודה-לייב ובנו ר' יצחק אהרון, רבה האחרון של לוביישוב אשר נספה בשואה; ר' יצחק אהרון כיהן כרב העיירה בשנים 1922–1942. מראשית המאה ה-20 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כיהנו, במקביל לרבנים הנזכרים לעיל, ר' אליעזר ליפא קלפפיש ואחריו ר' משה מרדכי פרלין - ב-1921 עבר האחרון לכהן כרב בקאמין-ק.

עם נסיגת הצבא הרוסי מהאזור ב-1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה, שרפו גדודי הקוזאקים שהיו במאסף את בתי העיירה. הצבא הגרמני שנכנס ללוביישוב גירש את היהודים לתוככי פולין, ובמקום נותרה רק משפחה יהודית אחת. ב-1920 רצחו הבלחובצים שלושה מבני המשפחה הזאת. בסוף 1921 נערך המפקד הראשון בפולין; באותה העת לא היו במקום תושבים. רק ב-1924 החלו תושבי העיירה לשוב אליה.

בין שתי מלחמות העולם פרחו חיי הציבור היהודיים. במקום פעלו תנועות הנוער 'בית"ר', 'השומר הדתי' ו'גורדוניה', ובמשך זמן מה התקיים בה קיבוץ הכשרה של מפלגת 'פועלי אגודת ישראל'. בעיירה הייתה ספרייה ונערכו פעולות תרבות שונות.