פנחס אורמלנד, יליד קאמין-קושירסקי, גדל בעיירה. כאדם בוגר הוא עבר את הכיבוש הנאצי והצליח לשרוד את כל הרדיפות, רציחת היהודים והבריחה ליערות. הוא הצטרף לפרטיזנים ואחר כך התגייס לצבא האדום, נלחם במסגרתו למיגור גרמניה הנאצית והשתתף בפעולות נקמה. ב-1950 עלה לארץ ובנה את חייו מחדש במושב עין ורד. פנחס אורמלנד מגלם באישיותו את תכונותיהם המיוחדות של אנשי העיירה. היה באישיותו שילוב של יהדות שורשית ושל חיי המעשה. אביו היה מלמד בעיירה - תלמיד חכם, ציוני ואדם בעל שאר-רוח. הוא ספג מאביו את האהבה לאוצרות היהדות, למד תורה וגמרא ושפתו העברית הייתה עשירה ותוססת. כאיש מעשה, בנאי ובעל מלאכה מעולה הצליח בכל עבודה שנטל על עצמו לעשותה. בחג הפסח של 1976 החליט לרשום את כל קורות העיירה ואת תולדות חייו כדי להשאיר עדות בכתב למען הדורות הבאים. מכאן שמו של כתב היד, "עבדים היינו". לאחר שנה, ב-12 במאי 1977, סיים את הכתיבה. כתב היד המכיל 241 עמודים המודפסים במכונת כתיבה הוא תעודה מרתקת ומיוחדת במינה לבניינה ולחורבנה של קהילה קאמין-ק. ברגישותו האנושית חושף הכותב את המניעים, המחשבות והרגשות של היהודים בעיירה בשנים הקשות והסבוכות מתחילת מלחמת העולם הראשונה (1914) ועד לרצח יהודי העיירה בידי הנאצים ב-1942, לבריחת השרידים ליערות ולמאבק ההישרדות שלהם כנגד איתני הטבע ומשתפי הפעולה עם הנאצים. מן הדפים עולה הבדידות האיומה שהיהודים חיו ופעלו בה. רוב היהודים שברחו ליערות נרצחו או הוסגרו על ידי האוקראינים ואף על ידי פרטיזנים רוסים אנטישמיים. כקרני אור בודדות ויקרות ערך תוארו מעשי החסד של איכרים ספורים שנתנו מחסה וסיוע ליהודים בשנים הקשות ביותר. מנגד ניתן להתרשם ממאבקם של היהודים להישאר בחיים ולהציל את מי שניתן היה להציל. קאמין-ק אף הייתה מיוחדת בכך שקמה בה מחתרת, וראש היודנראט היה גם המכוון הראשי של התארגנות זו. זאת בניגוד לקהילות יהודיות אחרות, ובהן היה עימות בין המחתרת לבין אנשי היודנראט. כתב היד שמור בארכיון משואה שבתל-יצחק, ואנו מקווים כי בקשתו של פנחס אורמלנד תתמלא וכתב היד החשוב והמאלף הזה יֵצא לאור כספר. קטעים מכתב היד שולבו בפרקי ספר זה .
בהגותי את המילה עיירתי קאמין-ק מתכוון אני להורי, להורי הורי, לקרובי, לידידי, לעברי-עברנו שהיה תמיד קשה ובכל זאת מעניין ואפוף הוד וקדושה, ולבסוף היה ל"הר המוריה" איום ונורא עליו נעקדו ונשחטו רוב בני משפחתי ורוב בני עמי, שידעו להעלות מושג גיאוגרפי לערך חינוכי-חברתי ודתי עד למדרגה כזאת שאף עם לא עשה.
חטא גדול חטאו כל אלה מנהיגי התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ, אשר התייחסו אל יהודי הגולה בזלזול ולא ידעו להבדיל בין המושג גלות ובין מושג היהדות הגלותית. לולא היהדות הגלותית לא הייתה באה תחיית האומה היהודית וכותרתה - תקומת המדינה היהודית. דברי המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, בשירו: "אם יש את נפשך לדעת" הם שיר תהילה ליהדות הגולה, שידעה ליפות את המכוער, לשפר את הרע, לטהר את הטמא ולהפוך כל אתר ואתר בגולה למקום של קדושה - לקהילה קדושה. על כן, בהיזכרי בעיירתי, אני נזכר ברבניה, במנהיגיה הרוחניים, הדתיים והחילוניים, בנוער היהודי היקר, ב"עמך" שידע בן רגע להבדיל בין קודש לחול, במוסדות היהודיים - שני בתי הכנסת שלה, ה"שטיבל" של חסידי טריסק וה"שטיבל" של חסידי סטפין, בית המדרש, בית ספר עברי "התחייה", תלמוד תורה, ספרייה, ארגונים ציוניים ואחרים, ביקור חולים, חברא קדישא, קופת גמילות חסד ועוד.
בספרי על עיירתי שנחרבה, אני מספר על עולם ומלואו שנחרב, עולם יהודי תוסס ומתסיס, חדור שאיפות, חלומות ואידיאלים נשגבים, כשטובת המין האנושי והעם היהודי - מטרתו הסופית.
עוצם אני את עיני ומיד מופיעות לפני דמויות קרובות ומדברות אלי כמלפנים, ואני חש בנוכחותן כבישות ממשית. המתבלטת ביותר ביניהן היא דמות אבי זצ"ל ר' פסח הירש. משפחתנו לא נמנתה בין המשפחות העשירות בעיירתנו קאמין-ק, אבל הייתה בעל-ביתית ומכובדת כמשפחה שידעה לחיות בהתאם לאימרת חז"ל "טוב תורה עם דרך ארץ". ביתנו היה תמיד פתוח לכל דכפין לפת-לחם או לעצה ולתושייה. אצל אבי אפשר היה למצוא תמיד אוזן קשבת לבעיות הפרט והכלל שנראו דחופות ועומדות על הפרק. אבי ידע יפה להאזין לדברי הזולת, ידע לסייע לדובר במילה מתאימה ובשאלה נבונה וכך אפשר למדבר להתבטא ולהתפרק מהדאגות המטרידות אותו. "דאגה בלב איש - ישיחנה"- והוא היה הכתובת הטובה והנאמנה ביותר למטרה זו. כאיש הרגש ידע לסבול עם הסובל ולשמוח עם השמח – ועל כן לא ייפלא הדבר שכה רב היה מספר הפונים אליו בצרה ובשמחה.
אבי עסק גם תקופה מסוימת במלמדות ונחשב למלמד מתקדם. הוא היה אהוב מאוד על תלמידיו, שהעריכוהו מאוד בגלל ידיעותיו הרבות, הליכות הנועם שלו עימהם, דרך הסברו והודות לכושרו לעניין את שומעיו ולהחזיקם בזמן הלימוד במתח ובפעילות. הוא הבין לנפש תלמידיו וגם לרוח הזמן. הוא שם לב לכתב ידו של התלמיד, והקפיד שכל תלמיד יוכל להתבטא בכתב באופן חופשי ובצורה ברורה וללא שגיאות כתיב. הוא גם לימדם לכתוב רוסית. מספר התלמידים היה אצלו מוגבל. אף פעם לא עלה על שנים-עשר, ורק יחידי סגולה נתקבלו לחדרו.
והחגים? האפשר לתאר את האווירה החגיגית ב"ימים הטובים"?! כמעט כל מתפללי השטיבל היו מבקרים אצלנו. ובשבתות מורגשת הייתה בצורה מוחשית ממש הנשמה ה"יתירה" בביתנו. מביתנו – חדורי רוח השבת או החג הלכנו לבושים בגדי השבת ל"שטיבל" [בית הכנסת] שלנו, לשפוך את נפשנו לפני ריבונו של עולם, כאותו בן-מלך הבא לבקש סליחה ומחילה מאביו הטוב והרחמן, המלך האדיר, הכל-יכול.
עם התקרב ה"ימים הנוראים" התחילו לבקר בביתנו כל מיני בעלי תפילה: שלמה מיכל (מיכאל) בעל-המוסף בא לחפש מנגינה חדשה, ר' דוד קאמינסקי השו"ב [השוחט ובודק] ור' אליעזר קאמינר וגם צעירים כגון אשר אנגל – כל אחד מצא בביתנו בשיחה עם אבי ז"ל את מבוקשו לגבי התפילה ב"ימים הנוראים". האווירה של "הימים הנוראים" הייתה מורגשת מאוד בעיירה בכלל ובביתנו בפרט: חדורה הייתה אימה ופחד מפני יום הדין כש"כל יצור לפניו ירעד" ויחד עם זאת היה כל אחד אפוף אמונה ותקווה, שתפילותיו תמצאנה אוזן קשבת "למעלה" ותכלה שנה וקללותיה ותבוא שנה חדשה וברכותיה.
מצבנו הכלכלי לא היה טוב, ולא היה לנו, מבחינה זאת, במה להתפאר. היינו חמישה ילדים בבית - שלוש בנות ושני בנים - והפרנסה ממלמדותו של אבי הייתה מצומצמת ביותר. ואם כי לא היו לו סיכויים לאסוף אי-פעם כסף לנדוניה לבנותיו, לא נפל ברוחו. בעל ביטחון רב היה אבי מטבעו; וכי הכסף הוא העיקר? אומנם "הכסף מטהר ממזרים", אבל אין לזלזל גם בייחוס. ובאמת הייחוס והשם הטוב של משפחתנו חיפו על הכיס הריק. וכך הצליח אבי "לעשות שידוכים" הגונים ולהתקשר עם משפחות בעל-ביתיות, והחתנים היו בחורים טובים ובני תורה.