אליעזר גרשוני (להלן אליעזר): בספטמבר 1922 נולדתי בעיר לודמיר שבווהלין, כמאה קילומטרים מדרום לקאמין-ק. הוריי היו גרשון ופרומה. כמנהג היהודים נקראתי על-שם סבי, אליעזר (לייזר) צוקרמן; ב-1920 הוא נרצח בפוגרום של הבלחובצים בקאמין-ק. אבי גרשון צוקרמן, אחָיו ואחיותיו נולדו בקאמין-ק. שם משפחתה של אִמי לפני נישואיה היה אף הוא צוקרמן.

זכר לודמיר אינו מרפה ממני. הייתה זו עיירה יהודית טיפוסית. מבין מעט השפות שאני דובר, האהובה עליי היא האידיש.

לאבא הייתה אחות ושמה שרה, ועד לפלישת הגרמנים ב-1941 היא גרה בקאמין-ק. היא הייתה אישה משכילה ובעלת אישיות מרשימה. בעלה פנחס וייסמן היה רוקח, ולאחר פטירתו בגיל צעיר ניהלו הדודה שרה ובנה את בית המרקחת. אני התחבבתי מאוד על דודתי שרה, וכמעט בכל שנה הייתי מבלה את הקיץ בביתם - בית יפה ומצוחצח; לעומת דירתנו הדלה הוא נראה כארמון בעיניי. בִּתה לובה התחתנה עם דב קוטן, אביו של אברהם קוטן, ושנים אחדות לפני המלחמה הם עלו ארצה.

אברהם קוטן (להלן אברהם): אבי מני (דב) קוטן היה "פרא אדם" ונודע במעשי השובבות שלו. לאחר סיום לימודיו בבית-ספר עממי, הוא המשיך ללמוד בגימנסיה 'תרבות' שבקובל והגיע לארץ כבעל שליטה בעברית; סבתי מצד אבי לחצה מאוד על ששת ילדיה כדי שילמדו. אחר כך נסע אבי לפריז ולמד הנדסת חשמל. הוא היה פעיל ב'פועלי ציון', וב-1935 עלה ארצה.

אִמי אהובה (לובה) וייסמן נולדה ב-1916 בקאמין-ק. ב-1938 היא עלתה לארץ. שם אביה היה פנחס וייסמן, והוא היה רוקח. היה לו בית מרקחת בכיכר המרכזית של העיירה, והוא היה נשוי לשרה צוקרמן. היה לאִמי אח ושמו ליובה; האח של אִמי היה נשוי לבלה, והיה להם ילד ושמו פנחס. כל אלה נספו בשואה, וגם הסבתא שרה נספתה בשואה. ליובה גויס לצבא הסובייטי ולא חזר. היו התכתבויות בין אִמי לסבתי בסוף שנות השלושים. מבין אנשי העיירה זכורים לי ארנולד טרטקובסקי ורבקה גרוז'נסקי - בִּתו של המורה ברוך מלמד.

אליעזר: הבית של הסבתא שלך מצד אימא היה בית של שתי קומות. לידו היה הגן של הכומר, ואני הייתי גונב שם תפוחים. הבית של משפחת קוטן היה בפינת הרחוב היוצא מתחנת הרכבת. אחריו היו כמה חנויות, עוד בית ובית גדול ומרווח של הסבתא.

אברהם: מצבה הכלכלי של משפחת אִמי היה טוב. החיים היו טובים - תמיד הייתה בביתם משרתת, בבית היה פסנתר ורצפת העץ הייתה ממורקת. כלי הבדולח והפסנתר הגיעו לארץ, וכאן מכרו את הפסנתר ב-1952.

אבי עלה ארצה, הלך ברגל לפתח-תקוה והחל לעבוד בפרדס אצל אחד האיכרים. הוא חיפש אחר כל מיני עבודות, ופוטר כשאימא שלי עלתה לארץ. הוא עבד בדואר ביפו ונסע לשם בכל יום; בזמן המאורעות (1939-1936) הוא חבש תרבוש אדום כדי שיחשבו כי הוא ערבי ולא יפגעו בו. הוריי גרו ברחוב בוגרשוב בתל-אביב. ב-1940 בנו הבריטים את הבורג' בחיפה, והוריי עברו לגור ברחוב ירושלים שבשכונת הדר הכרמל. במלחמת העולם השנייה הפציצו האיטלקים את חיפה, ולכן הם לקחו דירה בקומה הראשונה כדי שלא יצטרכו לרוץ למקלט. לאחר ייסוד האופרה בארץ הצטרפה אליה אִמי בתפקיד של זמרת במקהלה; ב"סיפורי הופמן" היא שרה קטעי סולו. הלהקה התפרקה, והוריי עברו לחיפה. אִמי למדה בנעוריה בגימנסיה פולנית, ואת השפה העברית היא למדה בארץ. ב-1940 החל אבא לעבוד במפעל 'נשר'. בשנים 1945–1946 הוא קיבל עבודה בחברת החשמל. אִמי החלה לעבוד כמורה למוזיקה בגני-ילדים; היא סיימה את לימודיה במדרשה למוזיקה. יש לי אח ושמו פנחס, הקרוי בשמו של סבי מצד אִמי שמת במהלך ניתוח; כיום חי אחי בארצות-הברית.

אליעזר: לאחר שהגעתי ללודמיר קראו לי "פולישוק", כי אני הייתי מפולסיה. עד 1918 היה אזור זה חלק מרוסיה; בין שתי מלחמות העולם היה האזור חלק מפולין.

אברהם: אִמי סיפרה לי שהיו פרעות בקאמין-ק.

אליעזר: סבי נרצח ואח של אִמךָ נרצח. עלינו לארץ ב-1925; יש לי אחות ושמה מרים, כיום היא גרה בבית אבות. הוריי הגיעו לאדמות קיבוץ רוחמה של היום, ואחר כך היו במושב. היינו בארץ עד ל-1928. אִמי חלתה, ואבי נשאר בארץ כדי לסייע להבראתה.

ב-1929 הגענו לקאמין-ק מארץ-ישראל. היינו בקשרים הדוקים עם הסבתא של אברהם קוטן. היה להם בית מרקחת. תחילה למדתי בבית-ספר פולני; אחר כך פתחו את בית הספר 'התחייה', ולמדתי שם במשך שנתיים. היה לי מורה לחשבון ושמו זייצ'ק. כיום זכורים לי מאז שמות המשפחה קמינר ופלוט; פלוט היה חבר של אבא שלי.

אני זוכר את קאמין-ק היטב, כאילו היה זה היום. בכל קיץ ביליתי אצל הדודה בעיירה. בעיירה היה יום שוק אחד בשבוע- יום שלישי. רבים בעיירה התפרנסו מעסקי העצים; אבא עסק בכריתת עצים וסיווגם - לבניין, להסקה, לרהיטים וכו'. הוא החל לעבוד במפעל לייצור גלגלים לכרכרות ולעגלות. המפעל היה בכפר קטן, ולעתים קרובות לקח אבא את כולנו לכפר - בייחוד בקיץ. הייתה לו סוסה חומה ושקטה להפליא, והתגוררנו בחדר בבית איכרים הנמצא בלב שדה שיפון. מעבר לדרך עפר היה יער גדול, ויצאנו אליו כדי ללקט גרגרי יער ופטריות. אימא הייתה מומחית לפטריות. אני עוצם את עיניי, והנה מופיעים שדות השיפון, היערות, האיכרים על עגלותיהם חולפים בדרך החולית. לא היו כבישים, והתנועה הייתה רק בדרכי עפר. לאימא היה קול ערב, והיא שרה לנו ודקלמה שירים באידיש וברוסית.

ב-1931 או 1932 הגענו ללודמיר. שם גרו סבא לייביש ומשפחתו: הסבתא מלכה, אחיותיה של אִמי - פרידה, שרה, אסתר, סימה, ציופה וציפורה - ואחיה היחיד יוסל'ה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד; אבא נאלץ לנסוע ליערות ובהם מצא את פרנסתו, והיה חוזר הביתה בשבתות ובחגים. אבא היה פעיל בסניף של מפלגת 'פועלי ציון' בלודמיר, כפי שהיה פעיל בה בעת שהותנו בקאמין-ק. גרנו בדירה קטנטונת, ותמיד אבא היה שמח בחלקו וחלם על חזרה לארץ-ישראל. ישיבת הקומיטט [הוועד] של 'פועלי ציון' נערכה בשבת בביתנו, אך בכל זאת ניסה אבא להגיע ל"שטיבל" לתפילות המוסף ולאמירת הקדיש. מקומנו בשטיבל היה מימינו של העמוד, וכינו אותו "השולחן הציוני". אבא ידע את רוב התפילות בעל-פה. איני סבור כי היה קשור לדת, אך הוא היה קשור בכל נימי נפשו ליהדות ולציונות. הבית הקטן היה מלא ספרים באידיש ובעברית. זכורות לי שעות אחר-הצהריים בשבתות, ובהן היה אבא שר לנו שירי עם באידיש.

למדתי בבית הספר 'תרבות' שבלודמיר. אחר כך למדתי בגימנסיה יהודית עד ל-1939. ב-15 בספטמבר 1939 הגיעו הגרמנים עד לנהר בוג, מרחק של 15 קילומטרים מלודמיר. הם הפגיזו את העיר. ב-17 בספטמבר הלך סבי להתפלל. לסבי הייתה "חזקה" בשטיבל שלנו - הזכות להיות שליח ציבור בתפילת 'נעילה' בסוף יום הכיפורים, וזאת מכיוון שהיה לו קול חזק ונעים. הוא חזר ואמר: "המלחמה נגמרה, הצבא הסובייטי נכנס ללודמיר." סבי היה עקשן גדול... כולנו עמדנו על הכביש המגיע מלוצק; ידענו כי הצבא הסובייטי הציל אותנו מהכיבוש הגרמני .

באוקטובר 1939 נכנסו הסובייטים, אסרו את אבי בגלל פעילותו המפלגתית והחרימו את כל העיתונים והספרים. מאז לא ראיתי אותו עוד. ב-13 באפריל 1940 דפקו על דלתנו, ואמרו כי לפי החלטת המפלגה והממשלה יש להעביר אותנו (אִמי, אחותי ואני) לקזחסטן הצפונית. בכפר גלוּבוֹקוֹיֵיר שבקזחסטן עבדתי בקולחוז [חווה חקלאית שיתופית] כעוזר לטרקטוריסט. ב-1 בינואר 1941 שררה טמפרטורה של 50 מעלות מתחת לאפס, ובחודשים מארס ואפריל הגיע השלג לגובה של שלושה או ארבעה מטרים. לא היו פֵּרות, ולאנשים היו מחלות חניכיים בגלל חוסר בוויטמין סי. הסבא שלי שלח מלודמיר גלויות ומכתבים, לחם ובצל. אִמי, אחותי ואני נשלחנו מגלובוקוייר למחנה העבודה אקסויאט שבמחוז קוסטנאי בדרום מזרח קזחסטן כדי לעבוד בסלילת מסילת ברזל.