עדויות שונות
משה פלדמן
באחד הלילות חצינו את הגבול, ואחר כך עברנו לעיר רוקיטנה שבפלך ווהלין. אבא הבין כי לא יוכל לכהן כרב, כי לכל עיר כבר היה רב משלה; לכן למד בסמינר למורים, ובתוך שנה הצליח לסיימו. הוא הכיר היטב את השפה הפולנית. בתחילה לימד בתלמוד תורה, ואחר כך לימד עברית ותורה בבית הספר 'תרבות'.
ב-1934 ביקרתי בקאמין-ק אצל דודתי, אחות אִמי; שם משפחתה לאחר נישואיה היה מלמד. מלמד היה מנהל בית הספר בעיירה, והוא הזמין את אבי ללמד בבית הספר. אבא נענה להזמנה והחל לעבוד. משכורתו הייתה גבוהה בשליש מזו שקיבל ברוקיטנה, והוא המשיך לעבוד עד לרציחתו בשואה יחד עם יהודי העיירה. לאחר שנה, עברה המשפחה לעיירה, ואני המשכתי בלימודיי בגימנסיה שבעיירה סארני. אבא היה מורה מקובל ביותר. ברוקיטנה הצטרפתי לתנועת 'בית"ר', וב-1936 נשלחתי לקורס מפקדים בתנועה. הקורס ארך שלושה וחצי חודשים.
הקורס נערך בלודז'. בקורס למדנו על ארץ-ישראל, על הציונות ובעיקר איך משתמשים בכלי נשק. ממשלת פולין התירה לנו לערוך תרגילי סדר במתכונת צבאית. המדריך היה הרצל רוזנבלום , לימים מן החותמים על מגילת העצמאות ועורך 'ידיעות אחרונות'. עם חזרתי מהקורס לקאמין-ק התקבלתי כחבר במפקדה. הייתי בן שבע-עשרה, ולמרות גילי הצעיר מוניתי למפקד 'בית"ר' בעיירה. מצאתי שפה משותפת עם צעירים שהיו מבוגרים ממני, כמו יעקב לייזרוק (הוא היה אז בן עשרים ושבע) ואחרים. בין החניכים שלי היה אבא קלורמן. הצלחתי להביא לידי כך שתנועת 'בית"ר' תהיה הגדולה מבין כל התנועות בעיירה, והיו בה עשרות חברים. יצאתי עם הנוער למחנות קיץ וחורף.
כמפקד בית"ר בעיירה ניהלתי גם את עלייה ב' [העלייה הבלתי לגאלית, הלא חוקית] של התנועה הרוויזיוניסטית בעיירה. אפשרתי לכל מי שפנה מתנועות אחרות לעלות לארץ. אנשי 'בית"ר' שילמו רק מחצית מהמחיר - 400 זלוטי [כסף פולני]. למעלה מעשרה אנשים מהעיירה הספיקו לעלות לארץ-ישראל דרכי. לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הסכים אבי שאברח לרוסיה עם אחי, אברום קופל.
בנימין ברג, מורה בבית הספר 'התחייה', היה בין אלו שברחו לרוסיה. הלכנו ברגל לעבר העיר קובל. חשבנו כי נוכל לעלות לרכבת ולברוח לרוסיה. זה היה בראש השנה. היהודים בדרך קיבלו את פנינו ודאגו לנו למקומות לינה. ישנו במתבן, על חבילות החציר. בבוקר הם ביקשו מאִתָנו להצטרף אליהם למניין. הם נתנו לנו צידה נוספת לדרך, ואנו המשכנו לקובל. תחנת הרכבת בקובל הופצצה, והבנו כי עלינו להמשיך ללכת אל הגבול הרוסי. בדרך הצטרפו אלינו אנשים נוספים. חלק מהם נשארו מאחור כי קשתה עליהם הדרך, ולא ידוע לי מה עלה בגורלם. כך הגענו ברגל לעיר סארני. היה לי שם בן-דוד מצד אבא; שמו היה הרב קונדה. הייתי שם במשך יומיים והמשכתי לרוקיטנה. בעיר זו גדלתי עד לגיל חמש עשרה, לפני שעברנו לקאמין-ק. הרוסים הגיעו וחלה רגיעה במצב. חזרנו לקאמין-ק יחד עם אנשים נוספים שברחו מהעיירה. ראינו יחידות של טנקים ורגלים שלא היו מוכנות לקחת אותנו ברכביהן. בתוך שבוע חזרנו לבתינו.
לא הספקתי לספר למשפחתי על כל מה שעבר עליי, ופתאום הגיע איש נקו"ד ואמר לי ללכת אִתו למפקדה. שם קיבל אותי קצין העיר הסובייטי, יהודי שהיה גנרל בדימוס. הוא דיבר אִתי באידיש. אני לא ידעתי רוסית. הוא פתח את התיק והראה לי תמונות שהייתי מצולם בהן. הוא שאל: "אתה מכיר את עצמך? אתה מכיר את התמונות האלה?" הבנתי כי אני כבר נמצא במלכודת והשבתי בחיוב. הוא שאל: "מה זה?" אמרתי: "אלו התמונות שצולמו ביום פתיחת בית החולים בקאמין-ק." הוא שאל: "איפה אתה?" הראיתי לו. "אז אתה היית אחראי על הקבוצה?" השבתי בחיוב. הוא שאל: "מי היה במזכירות?" אמרתי לו, והוא רשם הכול. אחרי שיחה רצינית הוא אמר לי שניתנה הוראה לשלוח את כל מפקדי 'בית"ר' לסיביר, כי ל'בית"ר' היו חולצות חומות והם התנגדו למשטר הקומוניסטי.
העזתי לומר לו כי אני מבקש את סליחתו, וכי מעולם לא התנגדתי ולא חשבתי להתנגד לקומוניזם. הוספתי ואמרתי לו כי התמסרתי לתנועה הציונית, ובכל יום חשבתי לעלות לארץ-ישראל. בסוף השיחה הוא אמר לי כי בכל יום עליי להתייצב לפניו בשעה חמש, והדגיש כי שבע עיניים מסתכלות עליי יום ולילה; הוא הציע לי לא לעשות טעות ולנסות לברוח או להתחמק. הוא איים עליי כי אם אנסה לברוח – אתפס, ואז ייאסרו אבי ומשפחתי שבקאמין-ק וברוסיה. ברוסיה הייתה לי משפחה ענפה.
בבית חִכּו לי בכליון עיניים. סיפרתי להם את שאירע, והם השלימו עם המצב מחוסר ברֵרה. מדי יום התייצבתי לפגישות עם קצין העיר. הוא גילה עניין במשוררים ובסופרים יהודים כמו חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, שלום עליכם, אברהם מאפו ואחרים. הבנתי כי יש לו ידיעות רבות, וכי הוא "מלא וגדוש". שמחתי שאני מדבר עם בן-אדם בעל נפש יהודית. כך התייצבתי אצלו במשך כמה שבועות - מדי יום, גם בשבת. הבנתי כי הוא ידע הרבה יותר ממני על המשוררים והסופרים. כנראה הנושא המשותף יצר קשר בינינו. הוא היה גלוי לב כלפיי, ואמר שהתיק שלי הוחזק על ידו בפינה; כל זמן שהוא יוכל לעכב את העניין, יעשה זאת. באחד הימים הוא רמז לי כי ככל הנראה מתקרב מועד עזיבתי לסיביר.
לא רציתי לספר על כך להוריי, אבל סיפרתי לחברתי דובה אוורוך ז"ל; היא הייתה מזכירת 'בית"ר'. דובה הגיבה מיד: "אם ייקחו אותך, נלך ביחד." היא כבר הציעה לעשות חופה משפחתית. שנינו היינו מסורתיים, והכוונה הייתה לצאת כבעל ואישה. למחרת התייצבתי כרגיל אצל קצין העיר. שאלתי אותו: "האם יכולה חברתי הרוצה להיות אשתי, להצטרף אליי לסיביר?" הוא ענה לי מיד: "סיביר זקוקה לידיים עובדות. האם היא יודעת מה תעשה שם? היא תכרות עצים עבים כל כך ששניכם ביחד לא יכולים לחבק." סיפרתי לו את הסיפור. קצין העיר אמר לי: "אל תפרסם את העניין. תספר רק להורים כדי שלא יופתעו מהודעה פתאומית, ותהיו מוכנים." המשפחות נפגשו, החליפו דברים ביניהן. כאשר התייצבתי אצלו אחרי זמן מה, הוא אמר לי: "שמע משה, יש לי בשבילך בשורה טובה - אתה הולך לצבא האדום." באותו רגע הייתי רציני ונראיתי כך. הוא שאל: "אתה לא מרוצה?" אמרתי לו: "המפקד, אני שמח מאוד ללכת לצבא האדום". הוא שאל: "איפה השמחה, החיוך?" אמרתי לו כי באותו הרגע חשבתי על החברה; הלוא לצבא אלך לבד. הוא הבין שנתתי תשובה אמיתית, טפח על גבי ואמר: "בסדר, תהיה מוכן. באחד השבועות הקרובים אתה יוצא לצבא עם שנתון 1918."
למרות שאני יליד 1920, יצאתי אִתם. בסוף דצמבר 1939 גויסו כחמישים מאנשי העיירה לצבא האדום - פולנים, אוקראינים, ביילורוסים ושלושה יהודים. שלושת היהודים היו חיים גרשנבל ז"ל, אבא קוּטֶן ואני. הגענו ליחידה בצבא הרוסי הנמצאת בארמויר שבמרכז אסיה. הצטרפנו למחלקת הסיור של גדוד טנקים, מחלקה שהיו בה אופנועים. במשך ארבעה חודשים, מספטמבר 1939 ועד לינואר 1940, הצלחתי ללמוד את השפה הרוסית. בעת שהגעתי לצבא כבר ידעתי איך להשתמש בנשק והייתי בקי בתרגילי סדר, ובאופן טבעי הייתי בין המצטיינים. לאחר שנה וחצי בצבא קיבלתי דרגת רב-טוראי.