עשרים ואחת שנה הפרידו בין הפוגרום האחרון בעיירתנו לבין השואה אשר החלה ב-1941. תינוק בן שישה חודשים הייתי באותו ראש השנה של שנת תרפ"א (1920), עת פלשו כנופיות הרוצחים של בלחוביץ' לעיירתנו, שחטו גברים ונשים, בזזו והציתו בתים. הוריי ושתי אחיותיי מילטו את נפשם בבהלה היערה. בהגיעם ליער נוכחו לדעת שאותי השאירו בעריסה בבית. שתי האחיות סיכנו את חייהן, חזרו והוציאו אותי מהעריסה רגעים ספורים לפני שביתנו עלה באש.

 

בפוגרום השני, בשלהי המהפכה הבולשביקית, נהדפו "הבלחובצים" לאחר ספיגת  אבדות כבדות מידי הקבוצה היהודית שבראשה עמד אביש קלורמן; הלה הניס את הפורעים בעזרת מכונת ירייה שהציב על גג ביתו (רְאוּ דבריו בפרק זה).

אנשים פשוטים, אנשי עמל הטרודים בדאגה לפרנסה, חיו בעיירה קאמין-ק. הם ידעו לעזור איש לרעהו, ואף לסייע לפליטים שהגיעו אלינו ב-1939 מפולין הכבושה בידי הנאצים. אך ב-1941 השיג אותם הגורל המר: הנאצים פתחו במלחמה נגד ברית-המועצות. תחת שלטון הסובייטים הקצר הקיץ הקץ על המסחר. אוכלוסיית העיירה - אוכלוסייה שהצטיינה רובה ככולה בפעולות למען ארץ-ישראל - נָדמה. הפעילים ירדו למחתרת. בתי הספר העבריים נסגרו. קיימנו את המפגשים בשתי ערים, קובל ולוצק, ערים שקודם לכן קיימו בהן קיבוצי הכשרה. משאת נפשנו הייתה להגיע לעיר וילנה, וממנה הייתה אפשרות להעפיל לארץ-ישראל.