נולדתי ב-1924 בעיירה רטנה שבסמוך לקאמין-ק. אבי משה היה מהכפר בוזאקי (BUZAKI) הנמצא כ-12 קילומטרים מקאמין-ק, ואִמי הייתה רבקה לבית שטיינברג מהעיר קובל. היינו חמישה ילדים במשפחה: אביגדור (יליד 1922), אני - שרה (1924), בת-שבע (1929), ישראל (1932) ויצחק (1938 או 1939).

בגלל ענייני הפרנסה עברה המשפחה לגור בכפר בוזאקי, בין רטנה לקאמין-ק. לאבי הייתה חנות מכולת אשר שֵרתה את האוכלוסייה במקום. בנוסף לכך עסק אבי במסחר עם ה"פריץ" הפולני שבכפר. הייתה במקום עוד משפחה יהודית, משפחת פינס; אם המשפחה הזו הייתה אלמנה, והיו לה שני ילדים. למדנו בבית-ספר עממי פולני עד לכיתה ד', וכן אצל מורה מלמד שלימד אותנו "יידישקייט". לאחר שסיימנו ללמוד ארבע כיתות, עברנו אנו - ילדי המשפחה - ללמוד בבית הספר 'התחייה' שבעיירה הסמוכה קאמין-ק. לאחר סיום הלימודים עברתי לגור בעיר קובל, ובה למדתי תפירה בבית הספר 'אורט' בשנים 1938–1939. לאחר פלישת הגרמנים חזרתי למשפחתי בכפר. בכל פעם שהגיעו גרמנים לכפר, ברחנו ליער או מצאנו מחבוא אצל גויים מכרים. עם חיסולו הסופי של הגטו בקאמין-ק ב-2 בנובמבר 1942 נאלצנו לעזוב את הבית ולהסתתר מאימת המשטרה האוקראינית והגרמנים שחיפשו אותנו. כל אחד מהילדים מצא מקלט אצל גוי אחר.

בתקופת השלטון הסובייטי כיהן אחי הבכור אביגדור במשרת מזכיר הכפר, ובאמצעות קשריו עם המקומיים הוא דאג למחבוא ולסידור מתאים בשבילנו. באחד הביקורים של הגרמנים בכפר הם נכנסו לביתנו והִכּו את אבא מכות נמרצות; הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו, ולאחר מכן הוא התקשה מאוד בתנועה. בבית נשארו ההורים עם בן הזקונים יצחק. אנחנו, ארבעת הילדים הגדולים, נדדנו בין בתי הגויים. לאחר חיסול הגטו בקאמין-ק באו שוב הגרמנים ורצחו את הנותרים בבית - אבא, אימא והאח הקטן.

אביגדור חפר והכין מקלט (בונקר) ביער הסמוך, ולשם עברנו לגור. מפעם לפעם נאלצנו לנדוד לבונקר אחר, כי חששנו מהלשנה ומהסגרה. במהלך החורף של שנת 1942–1943 הצטרף אלינו זוג מקאמין-ק - טובה וייסגרוס וחבר שלה. הגיע גם בחור מרטנה ושמו ברוך. אז כבר מנינו שבעה אנשים בבונקר. אביגדור דאג למזון. התקיימנו מתפוחי האדמה שגנבנו מבורות האחסון החפורים בשדות.

באביב 1943 מסרו לנו איכרים כי שוב עלו על עקבותינו ומחפשים אותנו כדי להשמידנו. אז גם נודע לנו כי באזור גלושא רבתא קיימים פרטיזנים. לא הכרנו את הדרך, אולם לבסוף נמצא מישהו שהתנדב להביא אותנו למקום. כך הגענו לאזור נוויר הסמוך, ושם פגשנו ניצולים יהודים מקאמין-ק. ב-1944 שוחרר האזור על ידי הצבא האדום; אביגדור גויס לצבא, ואנו נדדנו מעבר לחזית עד שהגענו לעיירה רפלובקה. אחר כך חזרנו לקאמין-ק. אני הסתדרתי בעבודה, ואילו האח והאחות המשיכו בלימודים.

ב-1945 עברנו לפולין והגענו ללודז'. בעיר זו נמצא ריכוז של יהודים ניצולי שואה. אחותי בת-שבע הצטרפה לקיבוץ נוער, ואחי ישראל התקבל למסגרת נוער. מפולין נדדנו לגרמניה. בעיר ולדנבורג שבפולין הכרתי את בעלי לעתיד, אשר פרס מהעיר קובל. בגרמניה, ב-1947 נולדה בתנו רחל, וב-1949 עלינו ארצה. הועברנו מהנמל לבית עולים בנתניה, ושם נולדו לנו שתי בנות נוספות - זהבה (1954) ועדנה (1955). כל שנותיו עבד בעלי ב'תנובה'. הוא פרש לגמלאות ב-1984, וב-15 בדצמבר 2002 הלך לעולמו. יהא זכרו ברוך.

באשר לאחי אביגדור - לא היו לי ואין לי ידיעות באשר לגורלו לאחר גיוסו לצבא האדום. נודע לי מחבר כי הוא נהרג בפולניה בחזית. אחי ישראל היה חבר בקיבוץ עברון ומורה לחינוך מיוחד. הוא הקים משפחה והיו לו שלושה ילדים; ב-1974 נפטר מדום לב. אחותי בת-שבע היא חברה בקיבוץ נירים, ויש לה ארבעה ילדים.