משה: אליעזר שפירא, אבא שלי, נולד ב-1900 באולבסק. הוא היה מורה בבית הספר 'התחייה' שבקאמין-ק ולימד עברית. קאמין-ק הייתה עיירה קטנה מאוד. בין התלמידים שלמדו אצלו בבית הספר 'התחייה' היו פייגה זפרן, אסתר פרוז'נסקי, ברכה לרמן ואסתר וסרמן; מני קוטן היה גם הוא בין התלמידים של אבי. אבא רכש תעודת בגרות רוסית. סבי מצד אמי, יצחק פלוט, היה מוהל ושוחט; הוא מל את כל בני העיירה.

ביתנו היה תמיד פתוח, וכל מי שבא היה נשאר ללון. אמי, פסיה לבית פלוט, נולדה בעיירה. הוריי הכירו בעת שהיא הייתה תלמידה ואבי היה מורה בבית הספר; היא הייתה צעירה מאבי בשבע שנים לערך, כנראה ילידת 1907.

אחינו הגדול, ברוך שפירא , נהרג ב-1948. הוא היה רוויזיוניסט [מתומכי זאב ז'בוטינסקי], ולפני גיוסו לצבא הבריטי נתפס בהדבקת כרוזים של האצ"ל; הוטל עליו מאסר בית - מרדת החמה ועד לזריחתה. באמצע תקופת המאסר הוא זייף מסמכים והצליח להתגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, על אף שהיה בן פחות משמונה-עשרה. הוא שירת בצבא הבריטי ב-RAF [חיל האוויר הבריטי] והשתתף בכל הקרבות – ממצרים ועד לאיטליה; בסך הכול הוא שירת שש שנים בצבא הבריטי. הוא נהרג בשיירת חולדה, שיירה שניסתה לפרוץ את הדרך לירושלים במלחמת העצמאות.

משה: היה בעיירה מגרש ריק, גדול כמו מגרש כדורגל, ומסביבו היו הבתים של היהודים. היו להם חנויות ועסקים. בימי שלישי היו עורכים ימי שוק; הייתה הגרלה, ואני הגרלתי חזיר. הבדחנים צחקו עליי: "תיקח את החזיר לסבא כדי שיעשה שחיטה כשרה." הבן-דוד שלי, מנשה פרצ'יק , מכר את החזיר.

נולדתי בקאמין-ק ב-1924, ובשנה שלאחר מכן עלינו לארץ-ישראל. בפעם הראשונה נסעתי מהארץ לקאמין-ק יחד עם אחי הגדול, ברוך; זה היה עוד לפני שיגאל נולד, כלומר לפני 1933. היה לנו דוד ושמו שבח, בעלה של שרה אחות אמי; הוא לימד את הילד שלו לקרוא בסידור, ובכל פעם היה אוסף מטבעות וזורק אותם כדי שהילד יתפוס.

מ-1925 גרנו בתל-אביב - בתחילה בשכונת שפירא ואחר כך בכרם התימנים. אבי היה רוויזיוניסט; הוא קיבל מכתב המלצה מזאב ז'בוטינסקי והיה מנהל של ביטוחי חיים בחברת הביטוח 'יהודה'. ז'בוטינסקי היה בן-בית בביתנו שברחוב ברנר בתל-אביב.

אבי הצליח בעסקים, והוריי בנו וילה ברחוב מלצ'ט. אחר כך הוא פשט את הרגל, והם נאלצו למכור את הווילה.

יגאל: כל מי שהגיע מקאמין-ק היה בא אלינו וישן אצלנו: שרה, אחותו של אברהם ביבר, הייתה אצלנו; אחותה של אמי, פועה, הייתה אצלנו תשע שנים; יעקב פלוט, חנה פלוט והבן יגאל גרו אצלנו במשך חודשים רבים; מאשה וולפסטאהל (לבית דרייצין) גם היא הייתה אצלנו. לא היה לנו כסף והמזון היה צנוע, אבל תמיד היה מרק. אמי למדה מאביה שתמיד הכניס אורחים לביתו. אמי ראויה לכבוד ולהוקרה על שאירחה את האנשים מקאמין-ק; לדעתי אין הרבה אנשים אשר עשו כה רבות למען אנשי העיירה שהגיעו לארץ-ישראל.

משה: למדתי בבית הספר עד לכיתה ד' או ה'. המצב בבית היה קשה מאוד. דוֹדי התפרנס מהשכרת כסאות נוח, ואני עזרתי לו. לא אחת הצלתי אנשים מטביעה. בערב חילקתי פרחים – עשיתי כל דבר כדי שאוכל להרוויח כסף. גרנו ברחוב נחלת בנימין פינת רחוב מונטיפיורי. אבא לא עבד, ולא היינו יכולים לשלם שכר דירה. עברנו לגור ברחוב מאה שערים. הסתדרנו עם מה שהרווחתי. היו דברים שנפלו מאניות, ואני הייתי שולה אותם מהמים ומוכר. הגיעו שתי אניות מעפילים - 'פריטה' ו'טייגר היל'; שתי האניות הללו עלו על החוף, ואני הורדתי מהן דברים ומכרתי אותם. היינו חבורה של ילדים שלמדו בבית הספר 'נורדאו'. עד היום אנחנו ידידים קרובים; אחד מאִתָנו נפל חלל והשאיר אחריו אישה בחודש השמיני וילד בן שש.

בן 19 עליתי על אנייה בצי הסוחר, ובמשך שנים ארוכות הייתי ימאי. בזמן שהייתי בהפלגה, בסוף 1947, נודע על קבלת הצעת החלוקה באו"ם. חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד באניות של 'צים'. יש לי בן ובת, ושמותיהם אבי וענת. הבן נשוי ויש לו שלושה ילדים, שתי בנות ובן; הבת לא נשואה, והיא עובדת בבית החולים 'העמק' בעפולה.

יגאל: נולדתי ב-1933. למדתי בבית הספר 'אחד העם' בתל-אביב כמעט עד סוף כיתה י'. אחר כך התחלתי לעבוד בחברת 'אל על'; פרשתי ממנה ועבדתי בעבודות מזדמנות עד גיוסי לצבא. שֵירַתי בחיל הים בין 1951 ל-1953. ב-1954 הצטרפתי לצי הסוחר; הפלגתי עד 1969, התקדמתי בכל סולם הדרגות של חדר המכונות. לאחר מכן הציעו לי עבודה במפעל 'גיבור' בקרית שמונה. בניתי את תחנת הכוח במפעל ונשארתי שם ארבע שנים. חברת 'נילית' רצתה את שירותיי, והייתי אחראי על הקמת תחנת הכוח שם. ב-1979 לקיתי בהתקף לב עקב מאמץ פיזי. המשכתי לעבוד עוד כמה שנים ויצאתי לגמלאות. בהמשך עסקתי בתחום המחשבים. יש לי ארבע בנות ושישה נכדים - ארבעה בנים ושתי בנות.

בעיר אוגוסטה שבמדינת ג'ורג'יה בארצות-הברית חיים כמאתיים יהודים שמוצאם ממשפחת שטיינברג מקאמין-ק. קיבלתי מהם עץ משפחה מפורט מאוד של כל צאצאי יצחק פלוט ושל המשפחות הקשורות לצאצאיו.

יגאל: כאשר הייתי בן חמש ביקרתי בעיירה. עד היום אני זוכר היטב את בית סבי וסבתי, את באר המים עם משאבת היד ואת הטיול ביער. פעם נחתכתי ברגלי, ולקחו אותי לרופא שנמצא בצד השני של הרחבה. היה עגלון יהודי עם כרכרה. פעם אחת נסעתי לוורשה ולקובל. הייתה בּרֵכה בקאמין-ק והיה נהר.

משה: הצעירים בקאמין-ק נהגו לקנות פטריות ביום השוק ולתלות אותן לייבוש בכל עליית גג. אחר כך מילאו שתיים-שלוש מזוודות בפטריות מיובשות ונסעו לוורשה כדי למכור אותן. הם לקחו אִתם רשימה של מצרכים להביא מוורשה; בוורשה מכרו את הפטריות והביאו את המצרכים לעיירה. מנשה פרצ'יק ואני בני אותו גיל. להורים של מנשה הייתה חנות למכירת ברזל וכלי עבודה חקלאיים. הוא ניהל את החנות כבר בהיותו ילד, יחד עם דוֹדוֹ.

יגאל: בעת שהשואה נודעה ברבים, הידיעה נחתה כגרזן. היו רבים בארץ-ישראל שמוצאם מפולין ומאוקראינה. בבית הספר העממי הייתי בין הבודדים שהיו ילידי הארץ; השאר עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. בפעם האחרונה נסענו לביקור בעיירה ב-1938, יחד עם אִמֵנו. היינו כחודשיים בעיירה. חזרנו לארץ-ישראל על סיפון האנייה האחרונה שיצאה מקונסטנצה שבים השחור; השנה הייתה 1938 או 1939.