נולדתי בלובלין ב-1930 וגדלתי בקובל. אִמי הייתה מלובלין; היא פגשה את אבי ועברה לגור שם. אני הייתי בת יחידה. אחותו של אבי עלתה לארץ בשנות העשרים והקימה משפחה. אִמי רשמה אותי לבית-ספר פולני ואחר כך לבית-ספר 'הרצליה'. בזמן השלטון הרוסי למדנו באידיש.

הגרמנים בנו שני גטאות בקובל: בגטו אחד הם ריכזו את הזקנים והילדים, והשאר רוכזו בגטו מיוחד ל"אנשים מועילים". אִמי שלחה לי "ארבייט שיין", אישור עבודה שהיה בבחינת רישיון לחיים ובזכותו יכולתי לעבור לגטו של העובדים המועילים. המעבר לגטו של האנשים המועילים הציל אותי.

הגרמנים אמרו כי יבואו לבדוק למי יש אישור עבודה, ומי שלא היה ברשותו אישור כזה - ירו בו. האנשים בגטו של הזקנים נועדו למות. ביולי-אוגוסט 1942 באה המשטרה לקחת את הזקנים לבחוו (Bachow), ושם רצחו אותם. הצוענים חפרו את הקברים. אחר כך רצחו גם את "המועילים", אותם אנשים עובדים שעד אז הושארו בחיים. בתחילה אמרו הגרמנים שאלו שברחו יוכלו לחזור, והם ייתנו להם אוכל. כך הם התפתו לחזור וחוסלו. אלו שניצלו ברחו לפרטיזנים.

בקובל היו 15,000 יהודים לפני השואה. הייתה לי חברה מגן הילדים, גוטה זיסקינד שמה. היא הייתה כבר בתוך הקבר. הגרמנים אמרו ליהודים לבוא עם בגדיהם הטובים, והם התבקשו להתפשט. גוטה נותרה בחיים לאחר היריות, אחר כך לבשה חולצה, טיפסה על עץ וחיכתה שם. עשרים שנה לאחר מכן נודע לי שהיא עדיין בחיים.

אִמי הייתה אמיצה. הייתה לנו הזדמנות לברוח, ואנחנו הצטרפנו לעובדים ברכבת. עלינו על רכבת להולובי, שם הייתה לנו דודה. הגענו למשפחה פולנית, מריה ויאן ברזל (Maria and Yan Barzal), ונשארנו אִתם במשך 18 חודשים - מאוגוסט 1942 ועד לפברואר 1944, למעשה עד לשחרור על ידי הצבא הסובייטי. לאחר שקמה מדינת ישראל קיבלה משפחה זו הכרה כחסידי אומות העולם.

עברנו לגור בקיברצה (Kiverzea), עיירה קטנה בסביבה. אחר כך עברתי עם אִמי ללובלין. המלחמה נמשכה, אבל האזור שוחרר. למדתי בגימנסיה. ב-1945 שוחררה לודז', ואִמי התחתנה שוב. היא פרסמה מודעה בעיתון: בלה ורוזה פלומנבאום נשארו בחיים. אבי הצליח לשרוד במחנות הריכוז בוכנוולד ופלוסנבורג; אִמי לא ידעה זאת. מישהו הביא את העיתון לאבי. הוא בא ומצא שאִמי נישאה שוב.

בדצמבר 1945 עברנו את הגבול באופן לא חוקי, משצ'צ'ין לברלין. הגענו לבווריה, ואני עברתי לגור עם אבי ברגנסבורג עד ליולי 1949. ביולי 1949 באתי לניו-יורק יחד עם אבי. אז התחילו חיים חדשים. אבי עבד בחווה בניו-ג'רסי, ואני עבדתי בניו-יורק בשכר של ארבעים דולר לשבוע. אבי גידל תרנגולות. אחר כך הוא התחתן עם אישה אחרת מקובל.

בעלי צ'רלי, ישעיהו (שייקה) זרוצקי, נולד ב-1923 בכפר הולובי (Holobi) שליד העיירה קאמין-ק. הוריו היו יוסף-אבא ובתיה מִמלניצה [שם המקום]. הם היו שלושה ילדים בבית: שייקה הבכור, האחות שפרינצה (ילידת 1926) והאחות פסיה (ילידת 1936). אביו של ישעיהו מת בהיותו עדיין צעיר. אִמו החליטה להמשיך ולגדל את ילדיה בעצמה, ולא נישאה שוב. צ'רלי למד בבית הספר העממי 'התחייה' שבקאמין-ק, והמשיך את לימודיו בגימנסיה שבקובל. הוא אהב לקרוא והיה בעל השכלה רחבה. בזמן הכיבוש הנאצי הועברה כל המשפחה לגטו שבקאמין-ק, ובדומה לרוב היהודים שם נרצחה באקציה הראשונה ב-10 באוגוסט 1942. ישעיהו לא הגיע לגטו באותו היום וכך ניצל.

ב-2 בנובמבר 1942, לפני הרצח הסופי של אלו שנותרו מהאקציה הראשונה, הוא הצליח לצאת מהעיירה; יחד עם קבוצת צעירים מקאמין-ק הגיע ליערות קוחוב והתקבל לקבוצת צביבל-קלורמן.

הדרכים של צ'רלי ושל זאב ('וובה') רווה (ורבה) הצטלבו בסוף קיץ 1942. זאב נולד במנייביץ', אף היא בצפון ווהלין. תחת הכיבוש הגרמני הוא הצטרף לקבוצת פרטיזנים יהודים; בסוף 1942 הצליחה קבוצה זו להגיע ליערות קוחוב, והצטרפה ליחידת פרטיזנים בפיקודו של האוקראיני ניקולה קונישצ'וק הידוע בכינויו: "קרוק". לאחר זמן קצר הצטרפה אליהם קבוצת צביבל-קלורמן מקאמין-ק, ובין החברים היה ישעיהו זרוצקי. באותה תקופה היו הפרטיזנים היהודים לבדם ביערות. רק לאחר זמן מה נוצרו קבוצות של פרטיזנים רוסים, ואלו הצטרפו אליהם ונלחמו יחד אִתם. חלקו של צ'רלי היה רב בכל הקשור לנקמה במשתפי הפעולה עם הנאצים וברוצחים המקומיים.

צ'רלי וזאב איבדו את משפחותיהם בעת רצח היהודים בקאמין-ק, ושניהם היו נחושים לנקום את דמם השפוך של בני משפחותיהם. סיפר זאב רווה (ורבה): "...במקרים רבים נבחרנו שנינו להשתתף באותם מבצעים. ביחד צעדנו מרחקים ארוכים כדי לתקוף עמדות של הצבא הגרמני. במשך שעות שכבנו במארבים בשלג ובגשם כדי להפתיע את האויב - או חשוב מזה, בציפייה לפוצץ רכבת צבאית שנשאה תגבורות גרמניות לחזית הרוסית. משימת פיצוץ הרכבות הייתה תמיד מסוכנת ביותר, אך המראה של קרונות עמוסים בנשקו של האויב הנמחצים ומושלכים לכל עבר כפסולת מתכת היה תמיד מקור לסיפוק רב. היחידה שלנו, שגדלה והפכה לבריגדה [חטיבה], הייתה מעורבת באין-ספור קרבות ומעשי חבלה נועזים. למרות מספרנו הקטן בהשוואה לכוחות הגרמניים ביערות גרמנו לנזק ניכר, והיינו לגורם מרתיע שהגרמנים היו מוכרחים להתחשב בו. רבים מאתנו נפלו וקבריהם פזורים בצפון ווהלין.

במרץ 44' שחרר הצבא הרוסי את האזור. יחידות הפרטיזנים פורקו ואנשינו נשלחו למשימות שונות. שנינו בלבד, צ'רלי ואני, נשלחנו לעיר זדולבונוב (Zdolbunow) ליד רובנה כדי לסייע בשיקום העיר וסביבתה לאחר הכיבוש הגרמני. במשך למעלה משנה עבדנו יחד וגרנו באותו חדר. באותה תקופה העיר זדולבונוב, צומת רכבות חשוב, הופצצה כמעט מדי לילה על ידי הגרמנים. בלילה ישבנו במקלטים וביום נלחמנו בכנופיות שנשארו לאחר הנסיגה הגרמנית. ב-8 במאי 45' גרמניה נכנעה. שנינו נותרנו לבד. היה לנו ברור לחלוטין שלא היה אף ניצול ממשפחותינו. צ'רלי החליט לנסוע לארה"ב שבה נמצאו קרובי משפחתו..." .

על הצטיינותו בלחימה קיבל את 'אות מלחמת המולדת' הסובייטי. לאחר השחרור היה צ'רלי פעיל גם במסגרת "הבריחה", והעביר קבוצות יהודים ממזרח אירופה למערבה. ישעיהו הגיע לארצות-הברית מפריז ב-1948. הוא עבד בחנות למכירת עודפי מדים, ואימץ לעצמו את השם "צ'רלי" כי זה היה שם החנות הראשונה שהוא עבד בה. עם הזמן פתח חנות משלו. באחד הימים נפלה אישה שירדה מהאוטובוס, והוא עזר לה לקום. על פי מבטאו היא הכירה כי מדובר במישהו זר. נקשרה ביניהם שיחה, והיא נתנה לו את מספר הטלפון שלי. ב-1953 נישאנו. לא נולדו לנו ילדים, ואנחנו אימצנו שתי בנות באופן פרטי והפכנו למשפחה. הֵבַנו שהאימהות שלנו הגיעו שתיהן ממלניצה, צחקנו ואמרנו כי הן הלכו ביחד למקווה.

היה לו עסק שהתרחב בהדרגה. על פי המלצתי הוא מכר את העסק ועבר לנכסי דלא ניידי. במשך כל השנים הוא עבד קשה. ארצ'יק (אהרון) סוקול, אף הוא מקאמין-ק, היה שותפו לעסקים. אחר כך עברנו לגרייט נק (Great Neck). לשעיה היה רקע אורתודוקסי, והרב הזמין אותו לקרוא את ההפטרה.

הוא שמר על קשר הדוק עם חבריו הפרטיזנים. מדי שנתיים-שלוש נהג לבוא לישראל לכנס של ארגון הפרטיזנים. בין ידידיו היו דורה ופאשה אבידוב (רייכמן) מלודז'; לפני המלחמה הם היו קומוניסטים, ואחר כך הפכו לפרטיזנים. חברינו הקרובים היו הניצולים. הקשר עם האידיש והעבר היה קבוע כל הזמן.

אחת משתי בנותינו נישאה לישראלי ונולדו לה ארבעה ילדים. צ'רלי היה גאה לחזור ולהתחבר לישראל, ואנחנו נהגנו לבוא לארץ לעתים קרובות. השתתפנו בהקמת 'היכל ווהלין'. צ'רלי תרם רבות למען ישראל בפרט וחינוך יהודי בכלל. היו לו שלושה ערכים עיקריים: רגישות, נדיבות ונאמנות למשפחתו ולחבריו. הוא חש קשר רגשי עמוק לשואה. כאשר דובר על הקמת האנדרטה לפרטיזנים ליד 'בית יהדות ווהלין' שבגבעתיים, תרמנו סכום כסף גדול מאוד כדי להשלים את הפרוייקט. צ'רלי היה אחד משלושת הפעילים העיקריים. אולם באופן טרגי, צ'רלי – מי שהיה בין האחראים להקמת האנדרטה מאז שהרעיון הוצע לראשונה בדצמבר 1991 - נפטר ממש לפני חנוכת האנדרטה, ב-18 במאי 1997. מותו הפתאומי זעזע את כולנו. שמו נוסף לרשימת השמות של הפרטיזנים הנופלים החקוקה על קיר בקרבת האנדרטה. תמיד אזכור אותו כאדם מיוחד ("א מענטש" באידיש), אינטליגנטי, מבריק, אנרגטי ובעל חוש הומור.