ב-1923 נולדתי בלובומל. כשהייתי בת שנה, עברנו לגור בקאמין-ק. הייתי הבת היחידה. אִמי הייתה עקרת בית ואבא היה אקספדיטור – טיפל במטענים. בכל חופש נסעתי עם אימא ללובומל. כל לימודיי היו בשפה העברית, מגן הילדים והלאה. לא הלכתי לבית הספר הפולני ולא היו לי חברים גויים. במשך שנה או שנתיים הייתי ב'תחכמוני'. ידעתי שיש תנועות נוער, ובהן 'החלוץ', 'השומר הצעיר', 'בית"ר' ועוד. אבי לא היה דתי כל כך.

עד לגיל שלוש-עשרה למדתי בקאמין-ק. אחר כך התחלתי ללמוד בגימנסיה בקובל, ועד לפרוץ המלחמה ב-1939 סיימתי שתי שנות לימוד. הלימודים בבית-ספר 'התחייה' עלו הרבה כסף, כ-50 זלוטי. אימא דחפה אותי ללמוד והשקיעה הרבה כסף. ב-1939 גייסו את אחי שעיה לצבא הפולני; הוא נפל בשבי הגרמני כחייל פולני, ונרצח על ידם.

בעת שלטון הרוסים בעיירה נאסר עלינו ללמוד עברית, והותר לנו ללמוד אידיש בלבד. היה לי מורה ושמו לייב אוליצקי; הוא הוציא ספרים באידיש ולימד אותנו את השפה. היו אלה זמנים עצובים: לפני כניסת הרוסים הסתובב מחנך הכיתה בפרוזדורים ואמר לנו לדבר רק עברית; עתה הוא נכנס לכיתה, הביט בנו בדמעות בעיניו ויצא. אחר כך חזר ואמר: "הזמנים השתנו, עכשיו נלמד אוקראינית." הרוסים כפו עלינו ללמוד בשבת, והיו ילדים שלא באו לבית הספר באותו יום.

ב-1941 נכנסו הגרמנים לעיירה; אבי שלח אותי ואת אִמי לרוסיה. המטוסים הגרמנים טסו בגובה נמוך וירו. אני נפצעתי בגבי מכדור, ואחת מצמותיי נשרפה. ירדנו מהרכבת בקובל. כבר בערב הראשון בקובל התחילו לקחת דברים מאנשים ולהתעלל בהם.

הייתי בגטו בלובומל וחזרתי לקאמין-ק רק אחרי המלחמה. בגטו היו הרבה אנשים שכבר רצו למות. לא היה קל לחיות בגטו. קובל נמצאת באמצע הדרך (חמישים קילומטרים מכל כיוון) בין לובומל לקאמין-ק. הגרמנים באו, הוציאו כמה יהודים וירו בהם, אחר כך הוציאו גברים ואחר כך נשים וגברים. הם דרשו מהגברים לקצץ את הזקָנים ומהנשים לספר את הצמות. כשהגרמנים גילחו את זקנו של סבי, הוא עטף את ראשו במטפחת כי חש עלבון עמוק. הם לקחו אפילו ידיות מהדלתות. לקחו קצת אוכל. האוקראינים היו גרועים מהגרמנים. בסוף, בעת חיסול הגטו, הגרמנים הביאו גם ליטאים כדי לעזור לחסל את היהודים.

בן-דוד שלי לקח אותנו לפרטיזנים. יצאנו יחד – אני, הגבר שלימים היה בעלי ושלושה בני-דודים. היינו בפרטיזנים זמן רב. הייתי באוטריאד של שישקין. רכבתי על סוס. היו מקומות שהסוסים טבעו. היינו הרבה ביער, אבל גם בכפרים. פרטיזנים פוצצו גשרים ופסי רכבות.

אחר כך הייתה פקודה לצאת לחזית. הגרמנים ירו עלינו ביער והאירו בפנסים. זכור לי שבשלב מסוים היה הכרח לעבור את הגשר למקום שהגרמנים היו בו. הם ירו עלינו כל הזמן, ומי שהצליח לעבור נשאר בחיים.

ב-1944 חזרתי לקאמין-ק. פגשתי שם את אברהם ביבר, את אחותו שרה, את משפחת גולדשטיין ואת בן הדוד שלנו. בן הדוד היה זה שלקח אותנו לפרטיזנים עם אשתו ושני בניו. בקאמין-ק כבר לא היו גרמנים; הם נסוגו לנהר הבוג. ברחנו לכפר גריבֶה. אִתנו היו גם אברהם ביבר, מנשה פרצ'יק ואימא שלו.

לאחר שהחזית התרחקה, באנו שוב לקאמין-ק. אחר כך נסענו ללובומל כדי לראות מי נשאר. לצערנו, אף אחד לא נשאר בחיים. ב-1945 יצאנו לפולניה כאזרחים פולנים. גרנו בלודז' חמש שנים. בפולין הכינו רשימה של האנשים, כי רצו לגייס אותנו לצה"ל ב-1948. ב-1950 עלינו לארץ-ישראל באנייה ושמה 'הגלילה'.