אימא שלי, שרה, נפטרה לפני ארבע וחצי שנים. אני עדיין חולמת עליה די הרבה. בחלום היא תמיד צעירה, נמרצת, לבושה מכנסיים (היא לא לבשה מכנסיים אף פעם – לא מאז שאני זוכרת אותה, על כל פנים), צוחקת המון, פעילה. אני משוחחת איתה, לומדת ממנה מה שלמדתי כל חיי- שצריך לחיות, לרצות לחיות, שהחיים זו מתנה חד פעמית שאסור לבזבז אותה.

בשנים האחרונות לחייה, אימא הלכה והתנתקה. לפעמים, רק לפעמים, היה נדמה לי שהיא בוחרת להתנתק, להתכנס אל עצמה, אל מחשבותיה. לפעמים, כשהייתי באה אליה, היא הייתה שואלת אם פגשתי את אימא שלה, או שהייתה מספרת שרק אתמול פגשה אותה בעצמה. ועצב גדול היה ממלא את ליבי, כי אימא שלה, הסבתא שלי, הרי נפטרה לפני כל כך הרבה שנים, וגם האימא שגידלה אותה- נרצחה "שָם".

אני מניחה שכמו אצל הרבה בני "הדור השני", יש מילים שלא צריך להרחיב עליהן את הדיבור. גדלנו איתן, כמו עם מושגים, הרגֵלים, משמעויות – שבדרך זו או אחרת באו לידי ביטוי בחיים שלנו, בהרבה מאוד בתים.

"שָם"- היה ארץ אחרת. עם זכרונות וגעגועים לבית שהיה, למשפחה- אבא, אימא, אחים, אחיות- וגם מה שהיה אחר כך, שנים של אימה, פחד, כאב ועצב גדול מאוד. "בני עיר" (במלעיל) – כל אותם אנשים שאִכלסו את ילדותנו והיו תחליף למשפחה שלא הייתה, מלאים אהבה, סודות, צחוק ועצב משמשים ביחד. והיה ה"אֵין" שהיה מאוד נוכח בחיינו. בכל ארוחת ערב של יום שישי, בחגיגות המשפחתיות. אפילו לנו היה נהיר ש"הם" לא פה. וההעדר שלהם היה כל כך מורגש.

אימא סיפרה לי פעם שכשהגיעו לארץ הם נסעו לבקר את אנטק צוקרמן, והלכו איתו לטייל בשדות של לוחמי הגטאות, ודיברו ודיברו...והוא אמר להם:"קינדערלאך, המתים שלכם ידפקו לכם על הגב כל החיים..." והם באמת היו שם. אבל מה שאימא לא ידעה, נדמה לי שהיא לא ידעה, שהמתים שלה יהפכו להיות גם המתים שלי, שההעדר של סבא וסבתא והמשפחה המורחבת, היו לחלק משמעותי ממני. שידעתי- עד היום- את השמות והגילאים וזכרתי את כל הסיפורים. וכשבאנו לקאמין-ק (בקיץ 1993) הייתה לי תחושה מאוד מפחידה של "חזרה" למקום שכבר הייתי בו.

אולי צריך להוסיף פה, שהמושג "דור שני" עלה ותפס רק בשנות השמונים. וכשבאתי לבקר את ההורים בת"א והבאתי איתי כתבה מהעיתון על כנס בני הדור השני שעמד להתקיים בירושלים, וזו הייתה, נדמה לי, הפעם הראשונה שהשתמשו במושג הזה, הם נורא כעסו. ואמרו:"מה פתאום דור שני? אין דבר כזה. אנחנו גידלנו ילדים נורמליים, צברים, בני הארץ הזאת. לא דור שני...".

אימא הייתה בת בכורה.נולדה בשנת 1919 לדוד ולביני-טאבי ביבר. הם התחתנו בשנת 1912, אבל סבא התגייס ונעדר מהבית כמה שנים, לא לפני שהשאיר לה גט על תנאי. ואז הוא חזר, ונולדה שרה (אימא שלי) ואחריה אטל, פיניע, אברהם וסימה. מהסיפורים אני יודעת שהחיים לא היו קלים. היה עוני והייתה עבודה קשה. אבל היה בית חם. הם היו אנשים טובים מאוד והגונים. ביני-טאבי חלתה בשחפת. אימא לחמישה ילדים (הבכורה בת שבע, הצעירה בת שנה?) ושלחו אותה לאוטבוצק, ליד וורשה, להחלמה. אני לא יודעת את הפרטים- ואין מי שיספר- אבל אני מניחה שהיה מדובר במאמץ גדול מאוד. והיא נפטרה שם – ולא חזרה הבייתה. כנראה שלא הייתה אפשרות אפילו להביא אותה לקבורה ודוד, אלמן צעיר, אבא לחמישה ילדים, נסע לאוטבוצק וקבר אותה שם. לא הייתה מצבה על הקבר, רק ציון שֵם. בתום שנת האבל נשא לאישה אלמנה צעירה עם ילד, אסתר. (לפעמים אני חושבת- איזה אומץ היה לה, להתחתן עם איש וחמישה ילדים קטנים. ואולי לא הייתה לה ברירה). אימא סיפרה עליה שהייתה טובה, לא "אימא חורגת". ונולדו עוד שלושה ילדים. וחיו. לא היה קל, ועבדו קשה, ונדמה לי שהשתדלו לעשות את המיטב. ורק במבט לאחור, ממרחק של שָנִים – אפשר לנחש באימה את הצפוי להם, את הנורא מכל ההולך ומתהווה ומאיים. ואיך כל קשיי היום-יום יתגמדו ויהפכו לזכרון, לגעגוע, למשאת נפש...בכל אופן, לקבר של ביני-טאבי, לא עלו יותר. אם הבנתי נכון – היה איסור על האלמן לעלות אל הקבר לאחר שנישא מחדש.

בשנת 1938, כ- 12 שנים לאחר שנפטרה, התקבלה מתנה מהמשפחה בארה"ב, שאפשרה להקים מצבה על הקבר באוטבוצק. ושרה, הבת הבכורה, קיבלה (או לקחה על עצמה) את המשימה ונסעה לאוטבוצק, מאות קילומטרים מערבה, כדי להקים סוף-סוף מצבה לאימה. וחזרה הביתה, לקאמין-ק. השנה, כאמור, 1938, וחשרת עננים כבדה כבר מאפילה ומאיימת על העולם המוגן לכאורה, על הקהילה, על הבית, על המשפחה. והופכת לסופה שמכלה ומחריבה ומשנה את פני העולם.

מכל המשפחה הזו, אבא, אימא, תשעה ילדים-נשארו בחיים רק שרה, הבת הבכורה, אימא שלי, ואברהם. הם עלו לארץ, ובנו כאן חיים חדשים. כששואלים אותי, או כשאני חושבת לעצמי מה קיבלתי בבית הוריי, אני חושבת קודם כל על חום ואהבה, המון. וגם על המון כוחות, רצון עצום לחיות, אמונה בלתי מתפשרת בכוחות הטמונים באדם הרוצה לחיות.

לפני 13 שנים נסעתי עם תלמידיי לפולין. הגענו לבית הקברות באוטבוצק. בית הקברות הישן. המצבות חפורות והפוכות. היער משתלט בהדרגה על הקברים ומכסה אותם. אין גדר ואין שם איש. ישבנו מצידה השני של הדרך, וסיפרתי להם את סיפורה של המשפחה. הסתובבנו שעה ארוכה בין הקברים. והיה משהו מאוד מנחם, ועצוב, בקולות הצעירים, דוברי העברית שנשמעו שם. ידעתי שבאיזשהו מקום נמצא הקבר של הסבתא שלי, אבל ראיתי שלא יהיה ניתן לחפש ולמצוא אותו, בין מאות הקברים שם.

לפני שלוש שנים חזרתי לשם שוב. עם תלמידים אחרים. הפכנו את בית הקברות הזה ליעד שאיננו מוותרים עליו, בבית הספר שלנו. ובכל מסע מקדישים שעות למקום הזה, מנסים לשפץ ולשמר את המצבות, להאט אולי את השתלטות היער על הקברים. את ההעלמות של הקהילה הזו של יהודי אוטבוצק-גם מעולם המתים.

אז חזרתי לשם שוב, וישבנו בצידה השני של הדרך, וסיפרתי להם את הסיפור. והתחלנו לשוטט ביער בין המצבות ההולכות ומתכסות טחב וירוקת ועצים. ואחרי כמה דקות, צליל, אחת הבנות, קראה לי בשקט, ומצאתי את עצמי יושבת על המצבה של סבתא שלי, ביני-טאבי ביבר, שנפטרה לפני עשרות שנים, ומאז שאימא שלי הייתה שם בשנת 1938 והקימה את המצבה על קברה, לא פקד אותה איש.

הייתה שם התרגשות רבה. ניקינו את המצבה כמיטב יכולתנו. ואמרנו קדיש. ואח"כ- הילדים פרשו לצידה השני של הדרך, לשיחות סיכום עם המדריכים (זה היה היום האחרון של המסע), ואני נשארתי ליד הקבר, משוחחת עם סבתי שנפטרה, מספרת לה עָלַי, הקרויה על שמה. על לֹטֶם, בִּתִי הבכורה. ארבעה דורות של אימהות ובנות, שחייהן כה שונים, ובכל זאת- הרגשתי שם את קיומו וחוזקו של החוט המחבר אותנו.

בסיפורים שסופרו לנו במהלך השנים, יש הרבה "חורים". את חלקם אני מנסה להשלים בעזרת הדמיון, את חלקם כבר לא אדע. אני מצטערת צער רב על כך שלא שאלתי יותר כשעוד היה אפשר.

ולו יכולתי- הייתי אומרת היום לאימא שלי- שהמתים שלה נהיו גם שלי. שמאז היותי ילדה יש בי געגועים עצומים לסבא שלא הכרתי, אבל את דמותו אני נושאת עימי כל השנים. לסבתא שמצטיירת בעיני כדמות אמיצה וטראגית. לאסתר- שהייתה לאימא ולדודים שלי אם אמיתית.

ושכן, יש דבר כזה "דור שני". לא בחרתי-בחרנו בו, אבל אני בִּתָּם של אבא ואימא שלי, ששרדו את השנים ההן, ובנו בית והקימו חיים, ונשאו בתוכם את זכר המשפחות שנשארו שם ואת מותם הנורא. והיותי בתם, עשה אותי למי ולמה שאני.

ולא, אין דבר כזה "דור שני"- במובן של איזו קהילה מחויבת לזיכרון אחד, לדרך שבה זוכרים, למסקנות וללקחים. היו בתים שבהם דִּבְּרוּ יותר, סִפְּרוּ ושִתְפוּ, כמו אצלנו. והיו בתים שבהם ניסו להדחיק ולשכוח, ובחלקם היה כל השנים איזה סוד גדול, קשה מנשוא.

אני יודעת שרבים מבני גילי שהם "דור שני"- עובדים עם אנשים, מחויבים לקהילה, נושאים את הזכרונות של ההורים, שבמשך השנים הפכו מנֵטֶל, לצוואה המעשירה את החיים ומעניקה להם משמעויות נוספות.

ואני אומרת תודה. על הכוחות שאספתם כדי לגדל אותנו, להיות מי ומה שאנחנו.

מוקדש לאימי ז"ל, שרה וולודבסקי לבית ביבר; לאבי, חנן וולודבסקי יבדל"א

ולדודי, אברהם ביבר יבדל"א, שהוא לי כאבא נוסף.