כילדה לא ידעתי שאני "דור שני". ידעתי כי אני שונה מעט - בת יחידה להורים מבוגרים אשר סיפור חייהם עצוב מאוד. מעולם לא הכרתי את אחי ואחותי. אבל דיברו על כל הדברים האלה ולא רק לחשו אותם; הם לא היו סודיים, חבויים ומוסתרים.

להוריי היה חשוב מאוד לספר לכל זר ומכר את שעבר עליהם כדי לשמר את זכר הנספים ולתאר את גודל האסון. רק כאשר בגרתי, הבנתי עד כמה יש בי את כל הסימפטומים של "דור שני" - הדאגה להורים, הרגישות לפרֵדות וכו'.

גדלתי כ"צברית" לכל דבר. השתתפתי בכל הטיולים והפעילויות של הילדים, אולי הודות לכך שגדלתי במושב. רק עכשיו אני יודעת להעריך זאת, ולהבין את הקושי שלהם להיות מגוננים אבל לא חונקים.

הוריי סיפרו בכל עת על העיירה, על ההסתתרות ביערות, על חיסול הגטו ועל השואה האישית שלהם. הם לא ישבו והִרצו בפניי את הדברים, אבל אני הייתי עדת שמיעה לכל סיפוריהם באוזני כל מי שהזדמן לביתנו. חשתי קִרבה רבה לאנשי העיירה שנשארו בחיים. מכיוון שהיו לי קרובי משפחה "אמִתיים" מעטים בלבד, החברים והקרובים היו אנשי ה"שטעטל"[העיירה באידיש]. קִרבה גדולה מאוד הייתה קיימת ביני לבין בניהם של דודותיי המנוחות (יעקב שוסטר ויעקב קצב) ובת-דודו של אבי (פסיה פרליס) אשר עברו את המלחמה יחד עם הוריי. אני הייתי הילדה הקטנה של כולם, הילדה שלא האמינו כי תיוולד לאִמי אחרי כל מה שהיא חוותה.

הוריי, בתיה ופנחס אורמלנד, נחלקו בדיעותיהם ביחס לסיבות להישרדותם. שניהם לא יכלו להבין לגמרי כיצד שורדים תופת כזו, וראו בכך את יד הגורל או נס שאירע להם. אולם כל אחד מהם ראה בצורה אחרת את הסיבה להישארותם בחיים. אימא חשבה כי היא שרדה רק כדי להמשיך ולשאת את הכאב; אבא היה בטוח כי הוא שרד כדי לספר את הסיפור הנורא, לשמר את הזיכרון ולהביא את האשמים לדין. כפי שהוא כתב בספרו "עבדים היינו": "הצטרפתי לצבא האדום כדי לנקום". כאשר הוא חזר מהקרבות, לאחר שחרור ברלין, הוא עמד על כך שהוא יעיד במשפטם של משתפי הפעולה האוקראינים והפולנים. והוא אכן העיד במשפטם בארכנגלסק.

אבל בכך לא היה די. הוא רצה לשמר את זכר הנספים ואת זיכרון העיירה קאמין-ק, ולספר את הסיפור הנורא של המלחמה. לספר גם כדי לתאר את התנהגותם של אנשים – חברים ושכנים - ההופכים את עורם בזמנים קשים כל כך, וגם כדי לציין לשבח את מעט הגויים שעזרו להם ובזכותם הם נשארו בחיים.

אבא היה מספר סיפורים מופלא. דבריו תובלו בפסוקים מהמקורות ושפעו משלים ודברי חכמה. תחילה הוא כתב את הדברים בקיצור, אבל לא הסתפק בכך. הוא פנה למוסדות, השיג לוחות-שנה משנות המלחמה והתחיל לכתוב בפירוט מה קרה בכל יום במהלך המלחמה. הכתיבה ארכה כשנה. הוא כתב בשפתו העשירה והמליצית, ומר אליעזר אסתרין ז"ל עיבד את הכתוב וערך אותו. אימא דאגה לו מאוד ולא אהבה את עיסוקו בכתיבה בגלל חששותיה לבריאותו.

כדרכם בכל שבוע נפגשו אבא והעורך בערבו של יום חמישי, ה-12 במאי 1977. אבא נתן לו את הפרק האחרון. אולם חששותיה של אימא התאמתו - ב-15 במאי 1977 נפטר אבא מדום לב. מלאכתו הושלמה כנראה.