משפחת ביבר - נרשם ע"י א. ביבר ב-2011

משפחת ביבר – BIBER

יוצאי קאמין- קושירסקי – אוקראינה

(נרשם ע"י אברהם ביבר)

 

הורי בוניה שפירא ודוד ביבר הם יוצאי העיירה והסביבה – קאמין- קושירסקי. אבא (דוד) הוא כנראה יליד 1891 ואמי בוניה לבית שפירא הייתה כנראה יוצאת אחד הכפרים בסביבה. אבא גויס ב-1912 לצבא הצאר (חיל-רגלים) והשאיר לאמא "גט על תנאי".

ב-1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה ומובן ששחרורו של אבי נדחה והוא המשיך לשרת בצבא הצאר ואחרי כן בצבא האדום עד 1918 ואז שוחרר וחזר לקאמין.

כל המשפחה של אמי ז"ל היגרה לארה"ב.

ב-1919 נולדה האחות הבכורה ושמה שרה.

ב-1921 נולדה אחות נוספת ושמה עטל.

ב-1923 נולדה אחות נוספת ושמע פיניע (כן, אומנם זה שם של גבר).

וסוף סוף ב-1924 נולדתי אני (כותב הזכרונות) ושמי בישראל אברהם-יצחק (קראו לי אברהם).

ב-1925 נולדה אחות נוספת ושמה היה סימה ז"ל.

אבא עבד קשה מאוד לפרנס משפחה עם 5 ילדים קטנים.

והנה – אמי חלתה בשחפת ובעצת רופא נשלחה לעיר קיט ששמה היה אוטבוצק (OTWCK), ליד ורשה (1926).

אבא נאלץ לטפל בכל המשפחה. ב-1927 נפטרה אמי בבית ההבראה שבאוטבוצק.

אבי היה אדם דתי ולפי סיפוריו לא אכל טריפה משך כל שירותו בצבא הצארי. כן הורשה לגדל זקן (דבר שהיה אז מקובל בצבא הצארי). אבא היה בעל תפילה עם קול ערב וכן היה בעל קורא (קריאה בתורה בכל שבת בטריסקער שטיבל).

לא היה באפשרותנו להביאה לקבורה בקאמין ואומנם נקברה בעיר  אוטבוצק. רק ב-1937 (עשר שנים לאחר פטירתה) בסיוע המשפחה בארה"ב, הוקמה מצבה על קברה באוטבוצק. תמונה נשלחה למשפחה בארה"ב, היכן שגיליתי זאת לאחר המלחמה.

אבא, עם משפחה של 5 ילדים קטנים נשא שוב לאלמנה עם ילד (בעלה נרצח ע"י הבלחוביצים ב-1920) ושמה היה אסתר. מוצאה מכפר גלוטא זוטא.

שיחק לנו הילדים הגורל והאישה הזו שנכנסה לעול כבד (משפחה עם חמישה ילדים) התמסרה לנו וטיפלה בנו לא כ"אם חורגת" אלא כאם אמיתית. היא הייתה גם בעלת חוש מסחרי, ועזרה לאבא לנהל את בית התה שהיה לנו. וכן נולדו עוד 3 ילדים:

סנדר יליד 1932

דב (ברל) יליד 1934

וסגרה את הרשימה ילדה נוספת בשם פייגה.

וכך היינו במשפחה תשעה ילדים (כולל הבן שאסתר הביאה עמה ושמו נחום).

החיים היו קשים מאוד. לקיים משפחה עם תשעה ילדים מבית תה קטן, היה כמעט בלתי אפשרי. למזלנו הרב היינו מקבלים פעמיים בשנה לקראת פסח ולקראת ראש השנה צ'קים מהמשפחה בארה"ב (כל צ'ק 50 דולר) שזה היה עזרה חשובה לקיום המשפחה. הפרנסה הייתה קשה והחנות הייתה פתוחה מ-07:00 בבוקר עד כמעט חצות. למזלנו היה לנו בית משלנו. באשר ללמידה, מובן מאליו שלמדנו בבית ספר ממלכתי-פולני (פובשחנה) שבו ניתנו הלימודים בחינם. הבנים (אני ושני אחיי הקטנים) למדנו אחר הצהריים בחדר אצל המורה ברוך רובינשטיין. לאחר זמן נתברר לי, שלמדנו על חשבון תלמוד תורה (בקופות צדקה). התנאים בחדר היו קשים, אבל זה מה שהיה. ובכן עד הצהריים למדנו בבית ספר פולני ואחרי הצהריים בחדר.

בעיירה קאמין קושירסקי היה קיים בית ספר פולני ממלכתי של שבע שנות לימוד. חובת הלימודים הייתה שבע שנים (גילאי 7 – 14). בנוסף היה קיים בית ספר עברי 'התחייה' בו למדו ילדים תמורת תשלום, בשפה העברית. הערכתי היא, שבבית הספר העברי למדו כ-200 ילד. בנוסף לכך, היו קיימים שני מורים (חדר) שלמדו ילדים עד גיל 7 (מגיל 5).

שני המורים היו ידועים והם:

ברוך רובינשטיין – לימד ילדים מגיל 5 עד 7 וכן ילדים מבית הספר הפולני בשעות אחר הצהריים. הוא לימד עברית, תנ"ך ותלמוד. היה מורה קפדן ואף היה מעניש. כיתת הלימוד הייתה חדר אחד, וכשקבוצה של תלמידים הייתה בשיעור, הרי שיתר הילדים שיחקו בחוץ. מצבו הכספי היה דל ועיקר תלמידיו שולמו על ידי הגוף "תלמוד תורה" שתמך בחסרי יכולת ללמוד בבית ספר העברי. היה זה יהודי תלמיד חכם שירד מנכסיו והגיע לעיירה כמורה. בעיקר הקפיד על לימוד התנ"ך וכן דקדוק. היה לנו רק ספר אחד של דקדוק וכך נאלצנו להעתיק את הספר למחברות.

עם גמר יום הלימודים בבית הספר הפולני בסביבות הצהריים, ולאחר ארוחת צהריים בבית היינו הולכים לחדר (כך קראו למוסד). בחדר היינו שוהים עד שעות הערב, ואז היינו רצים הביתה להכין את השיעורים שלמחרת לבית הספר הפולני. היו במשפחתו ארבע בנות וכן שני בנים בגילי (למדנו יחד באותה כיתה). מצבו הכספי היה רע ולכן ארוחות הערב שלהם היו: תפוח אדמה ודג מלוח.

הוא הקפיד מאוד באשר לסדר ואף היה מרביץ לכל מי שהפר את הסדר או פשוט לא ידע את החומר. בימי החופשות מבית הספר הפולני (כולל ימי ראשון) היינו הולכים לחדר לכל היום, זאת אומרת משמונה בבוקר ועד הערב. ביום שבת הלכנו לבית הספר הממלכתי. היינו פטורים מכתיבה בשבת. המצב בבית לא הוקל. וכששרה סיימה 7 כיתות בבית ספר הפולני (הייתה תלמידה מצטיינת) לא הייתה שום אפשרות לאפשר לה להמשיך בלימודים (ההמשך היה בעיר קובל הסמוכה). זכורני, שאבא אמר לה: בתי היקרה, אני רק יכול להציע לך לימודי מקצוע (המקצוע של בנות היה אז תפירה). ובכן, נחתם חוזה עם מורה מדופלמת (פולניה) על לימוד של 4 שנים של המקצוע תמורת תשלום של 100 (מאה זלוטי, כ-20 דולר). שמה הייתה מצטיינת, אולם כפי שכבר סופר, הייתה הולכת בבוקר עם דמעות בעיניים (היה זה בשנת 1933).

האחות השנייה, עטל, שסיימה את בית הספר ב-1935, הלכה לעבוד כקופאית בחנות של גולדשטיין. את המשכורת שלה הייתה מכניסה ישר לקופה של החנות, כי הכירה את מצבנו הכלכלי.

1937 – האחות פיניע מסיימת את בית הספר ועומדת בפני פרשת דרכים: מה הלאה? מצטרפת לתנועת נוער ציונית ואולי משם תבוא הגאולה?

1937 – יעמוד החתן אברהם יצחק ויעלה לתורה לבר המצווה שלו. ידעתי טוב מאוד את הפרשה, כי אבא היה קורא קבוע בבית הכנסת והייתי צמוד אליו.

1938 – סיימתי את בית הספר הפולני, ומה הלאה? אבא רצה שאסע לאחת הישיבות שבאזור. אני רציתי להמשיך ללמוד, אבל ידעתי שאין לנו אפשרות מעשית לכך. התאספנו ארבעה חברים (שלושה בנים ובת אחת) והחלטנו להתכונן לבחינה בגימנסיה העברית שבעיר קובל (מתוך כוונה להרוויח שנת לימודים).

ארבעת החברים היו:

א. אברהם ביבר.

ב. קופמן פישל?.

ג. דקטר (בן של צליה) ירוחם.

ד. ורבליה חסיה.

כמורה לקחנו את משה פלוט (מגלושה רבתא) שסיים לימודיו בגימנסיה בקובל וחיכה לגיוסו לצבא הפולני. היינו נפגשים פעמיים-שלוש בשבוע לשעה אחת ולומדים בעיקר את השפה העברית. לצערנו, משה (המורה) גוייס בסוף השנה לצבא הפולני ולכן לימודינו הופסקו. את שכר הלימוד שלי שילמו האחיות שרה ועטל.

לקראת סוף 1938, נסעתי לעיר קובל, מתוך מגמה לעמוד בבחינת הכניסה לגימנסיה, וכך היה. נסעתי עם אבא לעיר קובל. מצאנו אכסנייה וכן מורה שלקח על עצמו להכין אותי לשנת הלימודים הבאה (לצערי איני זוכר את שמו). בזמן שהותי בעיר קובל עד חופשת הקיץ, נבחנתי וחיכיתי לתוצאות הבחינה. בינתיים לתקופת החופש חזרתי הביתה. בבית התחייבתי לאבא ללמוד כל יום שעתיים גמרא עם בוגר בשם יהודה מרנץ. זה היה התנאי שלו לאפשר לי ללמוד בגימנסיה. בינתיים לפי עצת אבי כתבתי מכתב לגימנסיה תחכמוני שבורשה. סיפרתי להם את קורות חיי וביקשתי לאשר לי מלגה ללימודים אצלם.

תשובה נתקבלה רק בספטמבר (עם פרוץ המלחמה). פרופסור שור שהיה כנראה הקובע, אישר לי בכתב מלגה והזמין אותי לבוא לורשה. היה כבר מאוחר מידי: פרצה מלחמת העולם השנייה ב- 1 בספטמבר 1939.

1939 – 1941

כבר בראשית המלחמה, הופצצה העיירה ע"י הגרמנים. באמצע ספטמבר נודע לנו על ברית מולוטוב-ריבנטרופ שנחתמה לחלוקת פולין. האזור שלנו סופח לאוקראינה והפכנו לאזרחי ברית המועצות. מובן, ששמחנו מאוד, כי כבר שמענו על היחס של הגרמנים ליהודים. בעיירה הוקם שלטון אוקראיני וכן הורשו הלימודים, כולל בית ספר ערב. היות והוכרחנו ללמוד בשבתות (כולל כתיבה) לא נרשמתי ללמודים ונתקבלתי לעבודה בקנייה ושיווק צמר, שנלקח מהאיכרים. מצבנו הכלכלי (של משפחת ביבר) שופר.

האחות עטל נתמנתה כסגן הבנק הממלכתי (היחיד שהיה קיים), וכן גם האחות שרה נכנסה לעבוד בבנק. מנהל הבנק היה יהודי (שהגיע מרוסיה) והתייחס יפה לעובדים, ובמיוחד ליהודים.

האחות פיניע התקבלה לעבודה במחלקת ייצור ושיווק הצמר של האזור. אני עבדתי במשרד של ריכוז ושיווק הצמר של האזור. אבא קנה סוס ועגלה להחל לעבוד כעגלון עצמאי. הוא לא הסכים לעבוד בשבתות, כי זה מה שהציעו לו. סימה המשיכה ללמוד וכן הילדים הקטנים. ב-1940 (חודש יוני) פרצה שריפה בעיירה וכן נשרף הבית שלנו על כל רכושו (כולל סוס ופרה). נאלצנו לעבור לגור אצל משפחת לינדמן ? (חדר שהוקצה לנו ע"י העיירה). אבא לא נכנע לגורל וקיבל אישור לבניית בית מחדש באותו מקום (בשותפות עם שכננו משפחת פלוט יצחק).

אנו הצעירים נקלטנו באורח החיים החדש, בו נפתח לפנינו עתיד חדש עם סיכויים. להיפך: היו לנו יתרונות לעומת האוקראינים ואילו את הפולנים העבירו לסיביר. כך נמשך הדבר עד קיץ 1941.

ב-22 ביוני 1941 התעוררנו לפנות בוקר מפצצות שהופלו בתוך העיר לא הבנו מה קורה פה? רק בשעות הבוקר הודיעו שהגרמנים הפרו את ההסכם עמם ופלשו לשטח ברית המועצות לאורך כל הגבול מהים הבלטי ועד הים השחור. הוכרז מייד גיוס של אנשים וכן סוסים שהועברו מזרחה ע"י חיילים מגוייסים. השלטון הסובייטי פינה את כל עובדיו הרוסים והקומוניסטים ברכבת לקובל, שהופצצה בדרך. ברכבת הפינוי הזו היו גם האחיות עטל ושרה שפונו עם כל עובדי הבנק. רק כשהגיעו לתחנה הראשונה בקובל, החליטו לחזור ולהיות עם כל המשפחה.  השלטון הסובייטי עזב ביום הרביעי ואת שלטונו תפס שלטון של אוקראינים שהתנגד לשלטון הקומוניסטי.

מרד ולחימה ביערות

מרבית ההתארגנויות נעשו סמוך למועד החיסול של הגטאות (קיץ-סתיו 1942). בקיץ 1942 הייתה עדיין תנועת הפרטיזנים הסובייטית בראשית דרכה. נסיונות קבוצות יהודיות ליצור קשר עם תנועת הפרטיזנים הסובייטית לא הובילו לתוצאות. התנועה הייתה רק בראשית דרכה ולכן לא היה לאן לברוח למי להצטרף. בווהלין פעלו שלוש תנועות פרטיזניות: האוקראינית הלאומית [MPA], הפולנית [AK] והמחתרת הסובייטית שנמצאו בה מעט יהודים. הקבוצות היהודיות פעלו בעיקר בחלק הצפוני של ווהלין שהתאפיין ביערות עבותים והתאים לפעילות פרטיזנית. רק בשנת 1943 הותר לקבוצות יהודיות להצטרף אל הפרטיזנים הסובייטים.

הרצח ההמוני של יהודי ווהלין הקדים את ההתארגנות של קבוצות פרטיזניות ולכן קבוצות המרי שהתארגנו נשארו בגטאות עד הרגע האחרון. הערכה היא שמספר יהודי ווהלין בתנועה הפרטיזנית הסובייטית היה בסביבות 5,000 עד 8,000 איש. יהודים סובייטים, שחלקם אף הסתירו את יהדותם הגיעו לתפקידי פיקוד בכירים.

מחנות אזרחים

בסתיו 1942, לאחר הרצח ההמוני, הצליחו יהודים לברוח ליערות וניסו לחפש מחסה – מחבוא אצל איכרים. בהדרגה הם התחלקו לקבוצות והתבססו במחנות. בעזרת הנשק המועט שהיה ברשותם ניתן היה להשיג מזון מהכפרים. מחנה כזה הוקם בווהלין, ע"י יחידת קרוק על בסיס קבוצות יהודים מאזור מניביץ וקאמין - קושירסקי.

הכיבוש הנאצי

ב-22 ביוני 1941 הופצצה העיירה ע"י מטוסים גרמניים ובכך נודע לנו על פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות. העיירה מרוחקת כ-100 ק"מ מקו הבוג (החזית) כך שכעבור יומיים שלושה החלו לזרום מזרחה חיילים פצועים וכן שרידי השלטון הסובייטי באזור. בימים שני ושלישי הוכרז גיוס של חיילים מילואים וכן גיוס סוסים שהועברו מזרחה. ביום השלישי עזב השלטון הסובייטי את העיירה (פינוי ברכבת מיוחדת לקובל) ומייד השתלטו על העיר כנופיות של אוקראינים-לאומנים (UPA) שהתנגדו לשלטון הסובייטי. יחד עמם הגיעו כנופיות של שוד וביזה מכל האזור והחלו בשוד והרס של מחסני הממשלה וכן של כל רכוש יהודי. ההשתוללות נמשכה כשבוע ימים ושני יהודים נהרגו (גבר ואישה). קם שלטון אוקראיני מקומי, שלקח את האחריות על הסדר בעיר. הגיעה גם קבוצה של גרמנים (במכוניות) והכריזו על הקמת השלטון החדש. בהזדמנות זאת, בנוכחות הקהל (כולל יהודי העיירה) הובאו שלושה גברים (אוקראינים), הוכרזו כקומוניסטים ונורו ליד ביתו של פרצ'יק. העיר הייתה למעשה בשלטון האוקראינים. ב-2 באוגוסט הגיעה לקאמין קושירסקי יחידת פרשים מה-SS שהשתוללו במשך יומיים בעיירה. עם עזיבתם את העיר (לאחר יומיים) הם רצחו 8 יהודים (בבית הקברות היהודי). היה זה אור ליל השבת, ט' באב תש"א. ואלה שמותיהם: הזוג ביניוק (אנשים מבוגרים); אברהם יצחק סנדיוק; נחמה פישמן; אברהם קטן; פסח קלטצ'; ברש פסח ובנו חיים צבי.

ושוב הגיעה פעולת ענישה שהוזמנה על ידי השלטון המקומי. הם הופיעו ביום שישי, כ"ט באב תש"א (22 באוגוסט) והחלו בעצירת גברים יהודים מגיל 15 ועד גיל 40. נעצרו כ-100 שהוחזקו בביתו של פרצ'יק. חלק שוחרר כנראה תמורת שוחד והיתר, כ-80 חברים הוצאו להורג אור ליום שבת, ט' באב תש"א ונקברו בקבר אחים שנאלצו לכרות. אמנם נאמר לנו, שהם נלקחו לעבודה, אולם מפי עדים שהיו במקום נודע לנו שהם נרצחו. ביניהם היה גם אבי דוד ז"ל.

והסיפור האישי הוא כנ"ל. לרשותנו הייתה כל השנים פרה שסיפקה לנו (משפחה של 10 נפשות) את החלב. את הפרות היה רועה אוקראיני ומחזיר אותן לפנות ערב. עם כניסת הגרמנים סרבו בעלי המרעה להמשיך לאסוף את הפרות. לנו הרשו לקחת את הפרה למרעה (3 - 4 ק"מ מחוץ לעיר), ולחזור בערב. באותו יום שישי (כ"ט באב, 22 באוגוסט) יצאתי בבוקר עם הפרה למרעה. בשעה 10 בערך הופיע אבי ז"ל והודיע לי, שהגיעו גרמנים העירה והאחיות אילצו אותו לברוח מהעיר, וכך הוא הגיע אליי. כמה שעות לאחר מכן הגיע עוד בחור יהודי שסיפר על חטיפת גברים יהודים. היה זה ממשפחת כשר. לפנות ערב, הגיעו שני שוטרים אוקראינים ועצרו את כולנו. בליווי מכות הובילו אותנו אל העיירה. הם הגיעו ע"י הלשנה של האיכרים. אותי שחררו בדרך כי הייתי מתחת לגיל 16 ואת שני האחרים (אבי ז"ל, והשני שאינני זוכר את שמו) הובילו העירה. וכך, ניצלתי הפעם ממלכודת המוות.

כך התחלנו בבית להתארגן לסדר חדש. בית ללא אבא, שהיה הדואג לכל. הנושא העיקרי היה הצד הכלכלי. לקיים משפחה בת תשע נפשות בתנאים ההם, לא היה דבר פשוט. בנוסף לכך, חוייבנו להתייצב לעבודה וזאת בכדי שנהיה זכאים ל-100 גרם לחם. ובכן, נמצאו כמה אנשים, שסייעו לנו בימים קשים אלו. המוביל והמטיב היה יצחק קלורמן (ידיד ורע טוב של אבי וגבאי בבית הכנסת דטריסק). הוא גם היה חבר ביודנראט ונרתם לסייע לנו בכל מה שניתן. אחותי עטל ז"ל נתקבלה לעבודה ביודנראט (בהנהלת חשבונות). אחותי פיניע סודרה בעבודה קבועה (יחסית). אמי אסתר ואנוכי היינו יוצאים כל בוקר לסידור עבודה של היודנראט, לפי דרישת הגרמנים. בעיקר עסקנו בבניית צריפים עבור שבויים רוסים.

האחות שרה שהייתה תופרת מדופלמת יצאה לכפרים היכן שתפרה עבור האוקראינים והפולנים ואת התמורה שקיבלה במזון הייתה מעבירה בכל שבוע אלינו לגטו. גם האחות סימה הייתה זריזה בסריגה של סוודרים, גרביים וכפפות מהצמר שנוצר ע"י האיכרים (נשים) ושוב, את התמורה במצרכי מזון הייתה שולחת לגטו. יש לציין שבכל אותה תקופה קשה (בחורף 1941 – 1942) קיבלנו הקצבה של 100 גרם לחם וכן היינו זכאים לקבל מרק מהמטבח המרכזי שאורגן ע"י היודנראט. כך הצלחנו (ביחד עם סיוע מהיודנראט) להתגבר על הבעייה הכלכלית ולא סבלנו רעב. באביב נאלצו האחיות לחזור לגטו אולם המשיכו בחלקן לעבור עבור האיכרים ולקבל תמורה במזון.

מידי פעם הוטלו עלינו גזירות קשות (קונטריבוציות) אולם היודנראט בראשותו של שמאי מייסטל הצליח איך שהוא להתגבר על כך.

הקמת הגטו

באביב החלו להגיע שמועות על הרעה במצב היהודים ואף על חיסול גטאות. היה זה עדיין בשנה הראשונה של הכיבוש. בחודש מאי נצטווינו להקים שטח מגודר לאורך רחוב אחד (קובלסקי). הגטו היה סגור עם גדר מקרשים בגובה שני מטרים ולמעלה גדר תיל בגובה של חצי מטר. הכניסה והיציאה לגטו הייתה רק דרך שער אחד שהיה שמור 24 שעות על ידי משטרה אוקראינית או לפעמים גרמנית. לגטו רוכזו כל היהודים מהאזור והכפרים וביחד מנינו כ-3,000 נפשות.

הגיעו שמועות על רצח יהודי קובל ולוצק והתחלנו בהקמת מקלט בתוך הגטו, לעת צרה. היודנראט הבטיח שלעובדים ומשפחותיהם לא יאונה כל רע. הובטחו להם 'שיינים' (תעודות עבודה), שיבטיחו להם המשך עבודה ומגורים.

האקציה הראשונה

אנו, משפחת ביבר, זכינו בשישה אישורים עבור האם וחמשת הילדים מעל גיל 16, מכיוון שנחשבנו לכוח עבודה. לאחר יומיים-שלושה של שהייה בשטח ההריגה חזרנו לגטו מצומצם ומוקטן. ידענו שאין לנו הרבה תקוות וסיכויים, אולם עדיין חיכינו לאות מאחותנו שרה שיצאה ליערות לפני כחודשיים.

אחותי שרה ז"ל עבדה כתופרת בארטל (ARTEL   = איגוד) של תופרות. היה לה חבר בעיירה והוא דב עמית שהשתייך לקבוצה מצומצמת של יוצאים ליערות, להצטרף ללוחמים נגד הנאצים. הייתה זאת קבוצה מצומצמת של כמה חברים שהצליחו לרכוש אקדח ויצאו ליערות לכיוון נעוייר.

במוצאי יום הכיפורים תש"ב, יצאה קבוצה מצומצמת של שישה-שמונה ליערות נעוויר. ביניהם היו גם שרה (שהייתה חברתו של דב עמית) והינדה גבאי (סגל) (חברתו או אשתו של יוסל'ה סגל) שהיה מראשוני היוצאים ליערות ויצר קשר עם הלוחמים נגד הנאצים באזור נעוויר. אנו המשפחה קיווינו שנקבל ממנה סימנים טובים לעזיבת הגטו. לצערנו, נתברר שכנופיה של פרטיזנים רוסיים החליטה לפרק את הקבוצות היהודיות, רצחו אותם ולקחו את נשקם. אנו בגטו לא ידענו מאומה על הנעשה שם ביער. כל זה אירע סמוך לחיסול הגטו ורוב האנשים שברחו מהגטו ליערות נעוויר (בתקווה שיפגשו שם יהודים) נפלו לידי המרצחים, נאנסו, נשדדו ונרצחו . נובמבר 1942- מרס 1943 - חורף קשה.

חיסול הגטו

ביום ראשון בערב כ"א במרחשוון תש"ב (1 בנובמבר 1942) יום חופשי מעבודה, נפוצו שמועות בגטו, שהגיעו מרצחים מלוצק וזה סימן לבאות. הגטו כולו עמד על רגליו. האנשים התלבשו בבגדי החרום שהכינו ליציאה ליער ואף את קצת הנשק שהיה ברשותם. בערב הופיע הגביטסקומיסר בגטו, ביקר אצל דוד בער והרגיע אותו וביקש ממנו אף להרגיע את כל הציבור ולמחרת יֵצאו לעבודה. עם יציאתו של הרוצח מהגטו, יצא יו"ר היודנראט ומסר לנו את דברו ואף הרגיע אותנו. הלילה כבר הלך ונאלצנו עם שחר לצאת לעבודה (שחר כ"ב מרחשוון תש"ב – 2 בנובמבר 1942). המתח היה גדול. בשעה עשר בערך הופיע הגביטסקומיסר בליווי יו"ר היודנראט, באזור ה'ארטלים' (מקומות העבודה). ובכל קבוצה רשם שניים-שלושה שמות של המנהלים או בעלי המקצוע המעולים, טרם הכיבוש מתקופת הגטו. הבנו שזה כנראה הסוף. האנשים רצו שוב לגטו, התלבשו והצטיידו והחלו לעזוב את העיר בכיוון היערות בכל האזור. אני עבדתי בארטל של עושי פרוות. יתר בני המשפחה במקומות שונים. רצתי לגטו, התלבשתי וצעקתי לכל הנותרים: "תברחו, זה הסוף!". יצאתי את הגטו, חזרתי למקום העבודה שלי והחלטתי לחכות עד הערב, בכדי שאוכל לברוח מהעיר. לא ידעתי דבר על הנותרים במשפחה, חוץ מזה ששרה נמצאת ביער בין הפרטיזנים. אחר הצהריים כל העיירה הוקפה ע"י שוטרים אוקראינים וישר פתחו באש על כל יהודי שניסה לצאת מהעיר. חיפשתי מחסה באזור הארטלים ומצאתי בעליית הגג ארובה (של חימום בחורף) והחלטתי להיכנס לתוכה ליום או יומיים, כי כל הזמן שמעתי יריות. וכך שהיתי באותה ארובה שבוע ימים. בלילה הייתי יוצא ומחפש שיירי אוכל בבתים שבסביבה. כמו כן שאבתי מים מבאר שהייתה בחצר.

ביום ראשון (השביעי לשהותי בארובה),  10 באוקטובר 1942, שמעתי רעש בעליית הגג ופתאום נפתחה דלת הכניסה לארובה. מישהו מיהר לסגור את הפתח וצעק אליי "שב-שב" (באוקראינית) ונעלם. הייתי בטוח שהוא הלך להזעיק משטרה. יצאתי חיש מהר מהארובה, קפצתי למטה ונתקלתי באדם לבוש מדי שוטר. הוא עצר בעדי ושאל מי אני? היכרתיו, היות והוא היה מבקר בבית שלנו ושמו קדירה (KADIRA) – כינוי. ידעתי גם שהוא עבד בזמן הסובייטים בבנק עם אחותי. עניתי לו ששמי ביבר ואז הוא פקד עליי לחזור למקום משכני (בארובה) והבטיח לשוב (כשיצאו מהכנסייה) לבקרני. עשיתי כך ואומנם בשעות הצהריים הוא שב והביא לי בקבוק מים, חצי כיכר לחם ובצל. הוא סיפר לי, שאין יותר יהודים באזור. מי שנתפס נרצח ע"י הגסטפו. הוא הציע, שבערב, עם רדת החשיכה, אעזוב את העיר ואלך בכיוון נעוויר, לאן שהניצולים בורחים. דרך אגב, הוא סיפר לי שהוא בקשר עם שתי בחורות יהודיות, שהצליחו לברוח. וכך שמעתי בקולו. עם רדת החשיכה, יצאתי מהארובה. חציתי את חצר בית הספר הפולני (היה שם מחנה גרמני) ויצאתי לפי הדרכתו לאורך קווי הטלפון לכיוון נעוויר. צעדתי ברגל (עם מקל בדומה לרובה) על הגב כל הלילה. נתקלתי בהרבה איכרים שנסעו בכיוון קאמין, אולם לא נגעו בי. הגיע כבר השחר ומצאתי את עצמי בהצטלבות דרכים של קלניצה-מלה גלושה (KALENICE-MALA GLUSA). הבנתי, שמכאן איני יכול להמשיך, כי בא היום.

זיהיתי בית בהצטלבות כביתו של מתיישב פולני, שהיה מבקר בביתנו לפעמים. ניגשתי לבית וראיתי דרך החלון את בעלת הבית יושבת ואורגת חוטים מצמר כבשים. דפקתי בדלת, היא פתחה לי ושאלה מי אני (כנראה שהסתובבו אז באזור לא מעט יהודים שברחו מהגטו). עניתי לה שאני ביבר, היא נתנה לי להיכנס ואמרה לי שבעלה אינו בבית (יחזור רק בסוף השבוע) והיא לא יודעת מה לעשות?

שכנעתי אותה לשהות אצלם עד סוף השבוע ולבסוף היא הסכימה. קראו לה MARIA ולבעלה קראו TARNOGORSKI VINCENTA. היא סיפרה לי שבבית שישה ילדים ואני אצטרך לשהות ברפת, בין ערמות התבן והקש. שמחתי להצעה זאת ואמנם כך היה. עברתי לרפת ועליתי למעלה לתוך ערמת הקש והתבן ששימשה  מאכל לבהמות בחורף. חיכיתי לבואו של בעל הבית, שהכרתיו כאדם קשוח וקשה, פטריוט פולני. ואמנם ביום שבת חזר הביתה. נקראתי לפגישה עמו בנוכחות אשתו. הוא בהתחלה סירב אפילו לשמוע אותי והציע לבסוף את עזרתו להעביר אותי בלילה ליערות נעוויר, היכן שמסתובבים עשרות יהודים פליטי הגטאות. לאחר משא ומתן ארוך (ובהשפעת אשתו – מנוחתה עדן) נודע להם באקראי על אחותי שרה החיה בין פרטיזנים באזור נעוויר. מצבי שופר בהרבה, כבר לא הייתי ילד הפקר, יש לי מגן.

המשכתי להתגורר ברפת (בין הקש והתבן) עד חג הפסחא (מרץ 1943). יחידות הפרטיזנים השתלטו על האזור והוצע לי לעבור ליערות נעוויר, היכן שנמצאו יהודים. הסכמתי לכך ברצון. ביום ראשון בהיר, הושיבו אותי בעגלה עם כמה ילדים שלהם והובילו אותי לכפר נעוויר. מייד פגשתי מכרה מהעיר ולפי הצעתם קיבלתי עבודה כרועה עדר אצל אחד האיכרים (המתיישבים) הפולנים. בעדר היו שש פרות וכמה כבשים. בשעה שש בבוקר, לאחר ארוחת בוקר של תפוח אדמה ולבן, הייתי יוצא עם העדר לשטח הביצות שהיה זה המרעה הטבעי. מובן, שציידו אותי במזון לכל היום, היות וחזרתי מהמרעה רק לפנות ערב.

נפגשתי עם יהודים מקאמין-קושירסקי והסביבה שחיו ועבדו במושבה נעוויר תמורת אוכל ולינה. זכורני, שפגשתי באחד הימים בביצות את יעקב קצב (יליד קאמין והוא בן 14 - 15) והתלונן בפניי שהוא רעב. הוצאתי מהילקוט את הצידה שהייתה מיועדת לצהריים ונתתי לו. סיכמתי עימו שיבוא בכל יום לקראת הצהריים, יפגוש אותי במרעה ויקבל ממני את שארית המזון. אני קיבלתי ארוחת ערב עם יתר העובדים בבית.

התחלתי להשתחרר מהמועקה, היגון שעבר עלינו והמשכתי לחפש קשר עם אחותי שרה, ששמועות הגיעו באיזו יחידה (אוטריאד) היא נמצאת. היה זה אוטריאד  סובורוב (Suvorov), ששלט באזור. ביום בהיר אחד, עברה במושבה נציגות של פרטיזנים מסובורוב, וכשנודע לאחראי שאני הנני אחיה של שרה, פקד עליי לעלות על אחת העגלות שבשיירה. וכך, לאחר כמה שעות של טלטלות בדרכי יער הגענו לפנות ערב למחנה שבו שהו וחיו כ-200 פרטיזנים, רובם שבויים לשעבר וכן כאלה ששרתו את הגרמנים ועברו לפרטיזנים. קשה לתאר את ההתרגשות שבמפגש עם שרה. קודם כל החליפו לי ישר בגדים וכן קבעו לי מקום מגורים באחת הזמלינקות- "מחפורות". היינו שם כ- 25 גברים, וכן בחורה-חיילת שהייתה אחראית לסדר וניקיון. האוכל סופק ממטבח מרכזי שלוש פעמים ביום. האוכל היה משביע רצון. כן פגשתי באוטריאד כ-12 - 15 יהודים מקאמין ומהעיר קוברין ואלה שמותיהם:

מקאמין: ד"ר הוטניק (כירורג יהודי שהוברח מקאמין לאחר חיסול הגטו), דוד ופסיה לרמן, בן-ציון מליק, צ'רטוק יצחק, ביבר שרה ואנוכי.

מקוברין: מישה (שם משפחה איני זוכר), בוריס החייט ומאוחר יותר הצטרף בוריס קנציפר (שהמשכנו להיות בידידות הרבה שנים) ומסגר (ששמו לא זכור לי).

בסך הכל היינו 12 יהודים מפוזרים במחלקות שונות. וזאת עד השחרור והיציאה מהיער באביב 1944.

כל היחידה הייתה מורכבת ברובה מחיילים שברחו מהשבי. הם רובם היו ספוגי רעל מהגרמנים והם – הם שבסתיו ובחורף 1942 – 1943 שדדו, אנסו ורצחו את הפליטים מגטו קאמין-קושירסקי והאזור.

בתקופה של חיסול הגטו ובריחה אל יערות נעוויר (שם החלו להתארגן הפרטיזנים) הרוצחים ארבו לנו, שדדו אותנו (כולל הנשק המועט שהיה לרשותנו) ואף רצחו אותנו ממש. הם לא רצו יהודים באזור. ביום אחד בלבד רצחו 18 איש, וגרשו אותם מהאיזור. רק באביב 1943, עם ארגון מחדש של הלחימה נגד הנאצים ומזירת הפיקוד לידי מפקדים שהוצנחו מברית המועצות, הושלט סדר ואנו היהודים זכינו לתקופה של רוגע, דבר שאיפשר לנו לעבוד אצל האיכרים ולחיות בצל שלטון הפרטיזנים.

באזור של נעוויר לא הוקמה יחידה יהודית. אולם רוב הבחורים התקבלו ליחידות הסובייטיות וביניהם ליחידות קובפאק ופיודורוב.

באביב 1944, הגיעה החזית לאזורנו ונאלצנו לצאת מהיערות בכיוון מזרחה בכדי ל'השתחרר' ולהיקלט בשורות הצבא האדום. ידוע לי לפחות על מניין בחורים שגויסו לצבא האדום ונפלו בחזית לאורך כל הדרך עד ברלין.

בלי לציין גם את הופעת 'האוקראינים' בשנת 1943 תחת שמות שונים- בולבובצי, בנדרובצי ועוד. מטרתם העיקרית הייתה לרצוח את מעט היהודים שנותרו בחיים. יעודם היה להקים 'אוקראינה עצמאית' עם נסיגת הצבא הגרמני. הם גרמו לנו לא מעט אבידות וזכו לתמיכה מהאוכלוסייה המקומית.

עם התחלת היציאה מהיערות לאזור מיושב במזרח, חליתי בטיפוס ונשלחתי ע"י רופא היחידה לבי"ח צבאי שבאזור. כך נפרדתי מאחותי שרה מבלי לדעת מה גורלה.

לאחר כשלושה שבועות בבי"ח צבאי שוחררתי הביתה והגעתי לעיירת מולדתי קמין-קושירסקי. מצאתי שם כמה יהודים (שארית הפליטה) והוצע לי להשאיר בעיירה.

חזרנו לעיירה קמין קושירסקי (חמישה יהודים) ששובצנו בתפקידי אבטחה ושמירה מפני ה'נציונליסטים', שהמשיכו להתקיף ולהרוג בעלי תפקידים וכמובן יהודים. אני קיבלתי תפקיד של מאבטח משרד המועצה המקומית שבראשה עמד איש סובייטי בשם ליטבינוב. במאוחר יותר נתברר, שהיה יהודי, איש מפלגה בעל זכויות. החיים היו קשים והיינו משתתפים במאבק ורדיפות של האוקראינים.

בשנת 1945 פורסם צו המאפשר לאזרחי פולין לשעבר (עד 1939) להגר לפולין. רשות שלא ניתנה לאחרים.

וכך החל גל הגירה מרוסיה ובעיקר מאוקראינה לפולין. בהתחלת 1945 נודע לי על אחותי שרה המתגוררת בעיר פינסק, עיר מרכזית ללא אלפי היהודים שנרצחו. הצטרפתי אליה והתקבלתי לעבודה במחסן מרכזי של האזור. העבודה הייתה נוחה. בקיץ 1945 עם גל ההגירה לפולין, עברנו גם אנו והגענו ללובלין. בלובלין היה ארגון יהודי שטיפל בנו והודיעו לנו, שאנו מיועדים לנסוע לפלסטינה (ארץ ישראל).

וכך התחיל מסע הנדודים מפולין בדרך לפלסטין, בקבוצה של כשלושים איש. ראשית המסע הייתה לרומניה, באמצע הדרך כשהיינו בבודפשט, נמסר לנו שיש שינוי בתכנית ואנו משנים כיוון לאיטליה.

לאחר 'גניבת' הגבול לאוסטריה הגענו לעיר גרץ ושם קיבלו אותנו במחנה מעבר של יהודים-פליטים. במחנה היו כמה מאות פליטים. הצטרפתי לקבוצה של חלוצים-צעירים. הברחנו גבולות והצלחנו בעזרת הבריחה להגיע לאיטליה (מעבר בטורינו Turino). הקבוצה שלנו הופנתה לעיירה רגיו אמיליה ((REGGIO EMILIA, שבה כבר נמצא גרעין של בורחים מוילנה.

האחראי במקום היה בחור בשם קרפונקס אברהם והמלווה האחראי מטעם הבריחה היה חייל מהבריגדה בשם אשר מיטלמן (חברי קבוצת גשר שבעמק הירדן). ידענו, ששהותנו במקום זמנית עד אישור העלייה. תוך שלושה  חודשים גדל מספרנו לכ-200 איש, רובם צעירים ששאיפתם להגיע לארץ ישראל.

ב-6 בינואר 1946 הורדנו במשאית של הבריגדה לנמל ושם חיכתה לנו ספינתנו שאחר כך קראו לה בשם "אנצו סירני". היינו באונייה כ-900 איש ורק ביום ה-11 או ה-12 זכינו לראות את חופי חיפה. היה זה בט"ו בשבט, 17 בינואר 1946. האונייה נעצרה על ידי משחתות בריטיות ולאחר משא ומתן של נציגי הסוכנות עם השלטון המקומי (ארץ ישראל הייתה אז מושבה בריטית), הורשינו לרדת למחנה מעצר בעתלית, עד שיוכרע גורלנו. שהינו בעתלית כשבועיים ימים ולבסוף קיבלנו סרטיפיקטים ואושרנו לרדת כאזרחים.

הצטרפתי לקבוצה של צעירים שהחליטו ללכת לקבוצת גשר (עמק הירדן). בקבוצה היינו כ-50 איש. בקבוצת גשר קיבלו אותנו בזרועות פתוחות. כמעט והכפלנו את מספר החברים שבקבוצה. מייד שובצנו במקומות העבודה שהיו במשק וככה החלה הקליטה שלנו בארץ. לאט לאט התגלו קשיים בקליטה על ידי השפעת הגורמים מחוץ לקיבוץ, בעיקר קרובי משפחה או יוצאי העיירות. לאט לאט נשרו חברים ואנו נשארנו כחצי מהקבוצה. אני שובצתי כעובד בפרדס (מתוך מגמה, שהפרדס השייך לאשדות יעקב יעבור לקבוצת גשר).תוך כדי שהייה בגשר, נשבענו אמונים להגנה וכן צוותנו לפל"ם (פלוגת מגן) של עמק הירדן. גם קיבלנו אימונים מידי פעם בפעם.

עם החלטת האו"ם (כ"ט בנובמבר 1947) על הקמת מדינה יהודית, נעשה המצב באזורנו מתוח למדי היות ונמצאנו על הגבול ממש (עם עבר הירדן) . היו נסיונות של שכנינו הערבים לשדוד את העדר ואף נשק - אולם ללא הצלחה.