יישובים במרחב

העיירה בעת מלחמת העולם השנייה

ב-28 ביוני 1941 נסוג הממשל הסובייטי. כחודש הייתה העיירה ללא שלטון. כנופיות של לאומנים אוקראינים (ז'לנובצי, כלומר ירוקים) ניסו לערוך פוגרום בעיירה, אך נהדפו בידי קבוצת הגנה עצמית יהודית שהתארגנה במהירות ונסתייעה במשמר אזרחי מקומי. בקרבות שנערכו בין הצדדים היו פצועים. הכנופיות האוקראיניות רצחו 27 יהודים בכפר הסמוך לובייז' ושדדו רכוש רב של יהודים כפריים. ב-26 ביולי 1941 נכנסה לעיירה יחידה מן החטיבה הראשונה של פרשי ה-ס"ס, חטיבה שפעלה במסגרת "מבצע ביצות הפריפט" ל"טיהור" האזור משרידי יחידות צבא סובייטיות. היהודים התלוננו נגד שלושה מראשי הכנופייה האוקראינית, והללו נתפסו והוצאו להורג. במקביל נאסרו חמישים יהודים (על פי מקור פולני - מאה) לפי רשימות של הממשל האוקראיני המקומי, וביניהם היו גם הרב ונכבדים אחרים. הגרמנים האשימו אותם כי הם קומוניסטים או פעילים סובייטים, והוציאו להורג את רובם. הרצח התבצע כנראה ב-1 באוגוסט 1941. אנשי ה-ס"ס הטילו על היהודים תשלום כופר בסך 10,000 רובל, ודרשו לספק להם חפצים שונים (שמיכות, סדינים, כרים ועוד).

ב-1 בספטמבר 1941 הוטלה חובת עבודת כפייה על כל היהודים בני ה-16 ומעלה. קבוצת צעירים בת 24 אנשים נשלחה לתקן גשר בקרבת הכפר לובייז' ונרצחה לאחר תום העבודה. ב-27 בספטמבר נתמנה יודנראט בן שישה חברים והוקמה משטרה יהודית. נערך מפקד והיהודים חולקו לשתי קבוצות: בעלי-מקצוע וחסרי מקצוע. ב-5 בינואר 1942 הוצאו להורג 48 נשים וילדים; היו אלו בני משפחה של האנשים אשר התחמקו מיציאה לעבודה בקאמין-ק. ב-15 בינואר 1942 נצטוו כולם להתרכז בכמה רחובות. ב-31 בינואר 1942 הוצאו להורג 12 נשים ו-36 ילדים . ב-1 בפברואר 1942 שוב הוטל תשלום כופר בסך 20,000 רובל.

בראשית יוני 1942 נסגרו יהודי לוביישוב בגטו. הגטו הוקף בגדר של קרשים בגובה שני מטרים, ובראשה נמתח תיל דוקרני. בימים הראשונים של אוגוסט 1942 הובאו לגטו כל יהודי הכפרים שבסביבה, ובהם גם יהודים מפנייבנו .

בשעות אחר הצהריים של ה-9 באוגוסט 1942 (כ"ו באב תש"ב) הגיעו מקאמין-ק שלושים אנשי גסטפו, שישים שוטרים אוקראינים והגביטסקומיסר. בלילה הם כיתרו את הגטו ושמרו היטב שאיש לא יֵצא מהגטו. היהודים בתוכו כבר ידעו כי גורלם נחרץ. ב-10 באוגוסט 1942, בארבע לפנות בוקר, הוציאו אנשי הגסטפו והשוטרים האוקראינים את היהודים מבתיהם והִכּו אותם באלות גומי. היהודים רוכזו בכיכר שלפני מקום מושבו של היודנראט. הילדים הופרדו מהנשים, והן נצטוו לשכב על הקרקע. הגרמנים רצחו ביריות את כל מי שהיה במגרש. הילדים נרצחו בבית הכנסת לאחר שהורו להם לפשוט את בגדיהם. המבוגרים הצטוו לחפור בורות, ואחר כך ירו בהם. אלו שנותרו בחיים הצטוו לזרוק את כל גוויות המתים לבורות, ואחר כך לכסותם בחול. הם אולצו לחפש זהב וכסף בבגדי הנרצחים .

80 בעלי-מלאכה ומשפחותיהם הושארו בחיים ושוכנו במחנה שכלל את בית הכנסת הגדול שבעיירה. ב-2 בנובמבר באו הגרמנים כדי לחסל את הנותרים. בלילה כותר המחנה. למחרת הובאו היהודים לבית הכנסת, הופשטו מבגדיהם והגביטסקומיסר קרא באוזניהם את כתב האשמה. רופא שיניים יהודי מוורשה, מכהנדלר שמו, זינק מבין השורות, תקף בתער את הגביטסקומיסר מיכאליס, חתך את גרונו ופצעו קשה. בתגובה לכך ירו הגרמנים לתוך הריכוז היהודי בבית הכנסת, ואלו שניסו לברוח נרצחו בחצר. שבועות לאחר מכן עוד נמשך המצוד אחרי יהודים מתחבאים .

העיירה בעת מלחמת העולם השנייה

בפרוץ המלחמה היו במקום 120 משפחות יהודיות, כ-650 נפשות. מצבם הכלכלי הלך והחמיר בשנים שקדמו למלחמה. ב-1939 באו תושבי הכפרים הסמוכים אל העיירה כדי לערוך פוגרום ביהודים, אך הדבר נודע מבעוד מועד והיהודים הגנו על עצמם. בראשית המלחמה בזזו החיילים הפולנים הנסוגים את המעט שנותר. ביום הכיפורים בשנת 1939 הופיעו הסובייטים. היהודים אורגנו בארטלים למלאכה (קואופרטיבים). בסוף יוני 1941 עזב השלטון הסובייטי את העיירה, ותושבי המקום החלו לבצע פוגרומים ביהודים. בפוגרום הראשון בעיירה נהרגו 18 יהודים - כל מי שהפורעים פגשו בו בדרכם. בין הנרצחים היו השוחט הזקן יוסל אבא בקר וחתנו משה, אברהם נורוק בן ה-75, בנימין סרצוק, ישראל ברגמן, אהרון שלמה שטיינקרוק, ברכה ויסמן, מיכל שולמן, רחל שולמן, שתי אחיות ממשפחת פינסקר, פרל נודיץ, פיינה קושפט וחנה גובר. השאר התחבאו אצל מכרים גויים או ברחו לשדות וליערות.

בסביבה החלו להשתולל כנופיות לאומניות אוקראיניות (ז'לנובצי – "ירוקים"), ואחת מהן רצחה עשרה יהודים מתושבי העיירה. לאחר הקמת השלטון הגרמני באזור שלטו בו למעשה השוטרים האוקראינים, ואלה התעללו, שדדו ואנסו.

הנכבדים מקרב הגויים הגיעו למסקנה כי לא ניתן להמשיך כך, והם החליטו להקים מיליציה מקומית לשמירה על השקט והסדר. היהודים יצאו ממחבואיהם, אבל כל כמה משפחות התגוררו יחדיו כדי שהן יוכלו להתגונן מפני מתנפלים. הגרמנים הסכימו לקיום המיליציה בתנאי שיוצאו ממנה הפולנים. היהודים הצטוו לבוא לבית המשטרה, ושם הודיעו להם כי נשללו מהם כל הזכויות האזרחיות וכי עליהם לענוד סרט לבן ברוחב של 15 סנטימטרים ומגן-דוד על הזרוע השמאלית. יחיאל גובר נבחר לאחראי על היהודים ולאיש הקשר עם השלטונות. כחודש לאחר כינון השלטון הגרמני קראו ליהודים לאסֵפה, והורו להם להחליף את הסרט הלבן במגן-דוד צהוב. היהודים נותרו מופקרים וחסרי כול, אם כי לזמן קצר חל שיפור במצבם מפני שחסרו בעלי-מקצוע בין הגויים בסביבה. השלטונות המקומיים דרשו מהאחראי היהודי לספק בעלי-מקצוע לעבודות שונות. אמנם היהודים לא קיבלו שכר תמורת עבודתם ושכר העבודה ניתן לשלטונות הגרמניים, אולם העובד היהודי אכל לשובע ואף הצליח להביא מזון למשפחתו.

לאחר כמה שבועות, ביום שישי לפנות ערב, באה לעיירה קבוצה של אנשי ס"ס כדי להתחיל ברצח היהודים. היהודים פנו לכומר, ביקשו ממנו להשתדל לבטל את הגזרה ונתנו לו תכשיטים וזהב. הכומר קיבל את פני הגרמנים, ואלה פקדו על האחראים להביא מזון לסוסיהם - 25 חבילות תבואה משדות היהודים בתוך מחצית השעה. 25 גברים צעירים עבדו במהירות רבה והכינו את החבילות. הכומר לימד זכות על היהודים ואמר לגרמנים כי היהודים בעיירה היו בעלי-מקצוע, ולא היה להם שום קשר עם הקומוניסטים. הגרמנים הִכּו בהם במקלות לפני ששחררו אותם לבתיהם.

כחודש לאחר המקרה הזה הוטל קנס על יהודי העיירה - לאסוף נחושת וזהב. לאחר כמה שבועות נלקחו עשרה צעירים באמתלה כי מדובר ב"עבודת הכבישים", ולמעשה הם נלקחו כדי לרצוח אותם. מכל הסביבה לקחו אז צעירים ושלחו אותם לקאמין-ק. הקהילה בקאמין-ק עשתה כל שביכולתה כדי לשחרר אותם והצליחה בכך. לאחר פסח תש"ב (1942) נבחרו כל בעלי המקצוע בבניין ונשלחו לעבוד בקאמין-ק; שם בחרו הגרמנים רק שמונה אנשים מביניהם, והיתר נשלחו לביתם. מנת האוכל היומית של פועלי הבניין כללה 150 גרם לחם, חצי ליטר קפה שחור וחצי ליטר מרק. הקהילה היהודית בקאמין-ק נתנה להם מנה נוספת . מדי שבועיים ניתנה להם רשות לנסוע לביתם. כך עבדו כשישה חודשים.

מרבית יהודי פנייבנו הועברו לגטו בקאמין-ק וחלקם לגטו בלוביישוב. בקאמין-ק הם נספו בשתי האקציות – ב-כ"ז באב תש"ב (10 באוגוסט 1942) וב-כ"ב בחשוון תש"ג (2 בנובמבר 1942); משפחות נוספות נספו בשתי האקציות שהיו בלוביישוב. בסך הכול נספו 81 משפחות מפנייבנו .

האחים ישעיהו, יעקב ושלמה צביבל התארגנו מיד עם הגעת הגרמנים לעיירה והתחילו בפעולות פרטיזניות. הם היו הראשונים שברחו ליער, ושם הקימו קבוצה פרטיזנית אשר הצטרפה בהמשך לשורות הפרטיזנים הסובייטיים (ראה בפירוט לעיל על אודות קבוצתם). שמואל ושרה שולמן הצליחו לברוח ליערות, נעזרו במכרים גויים, לנו ברפתות וניזונו מתפוחי אדמה. באופן מקרי פגשו בישעיהו צביבל, בן הכפר אשר ברח ליערות. כך תיאר שולמן את הפגישה ביניהם: "...שכבנו לנוח, ופתאום עלתה באוזנינו שירת פרטיזנים. הם הגיעו. הגוי סיפר להם שאנו פה. מיד ניגש אלינו אחד והתחיל קורא לי בשם. היה זה ישעיהו צביבל, הקצין של פלוגת הפרטיזנים במקום. יחד אתו היו שני אחיו – יעקב ושלמה ועוד יהודים. הוא נישק אותנו ואמר: כל זמן שאנחנו נחיה, גם אתם תחיו. ונקווה שנראה גם במפלת היטלר. אחר כך הורה לנו להתרחץ, לפשוט את הבגדים הישנים ונתן לנו בגדים חדשים..." .

שתי בנות (פייגה ומאשה) ושלושה בנים (שלמה, שעיה ואנוכי יעקב) נולדו להורינו ברל (דב) ופרידל צביבל. אבי היה בעליו של מפעל קטן לייצור שמן מאכל, מפעל שהיה ממוקם בכפר סדלישץ' במרחק של כחמישה קילומטרים מהעיירה פנייבנו שחיינו בה. בדרך כלל פרנס אבי בכבוד את משפחתו; אולם משהורע המצב והפדיון ממכירת השמן ירד פלאים, פתחו שני אחיי הבוגרים שעיה ושלמה שהגיעו לפִרקם באותן השנים עסק משל עצמם: מסחר בפָרות ועגלים. לרגל עיסוקיהם שהו רוב הזמן בעיר המחוז קאמין-ק. אני הייתי עדיין תלמיד בית-ספר ובחופשים נהגתי לעזור לאבי בייצור השמן. רצה הגורל ובני משפחתי היו מראשוני הנפגעים.

בשחר יום ראשון, ה-22 ביוני 1941, החריד רעם של פצצות מן האוויר את העיירה הקטנה. מיד הוכרז בעיירה על גיוס לצבא האדום. בחורים יהודים בגיל הגיוס התייצבו ללא שהות לצבא בעוד הכפריים, האוקראינים בעיקר, העדיפו להימלט ליערות ולהסתתר מפני השלטונות אשר בלאו הכי החלו להתמוטט. שני אחיי הבוגרים התייצבו מיד במקום הריכוז ונשלחו מערבה, לחזית – חזית שאיש לא ידע בעצם היכן היא. ובינתיים הגיחו האוקראינים ממחבואיהם וערכו פרעות ביהודים. עד כניסת הגרמנים לעיירתנו, השתלטו הפורעים על העיירה. חיי היהודים ורכושם היו הפקר. עשרים יהודים נרצחו באותו שבוע דמים, ואבי דב-בער צביבל הי"ד [השם יקום דמו] היה הקרבן הראשון. אבי נרצח סמוך לביתנו. הוא יצא החוצה, לא הספיק להרחיק לכת מפתח הבית וכנופיית פורעים התנפלה עליו. הם הכּו אותו עד צאת נשמתו. השוחט הזקן יוסף בקר וחתנו נרצחו גם כן באותו יום פרעות. הרוצחים התעללו בשוחט לפני שהוציא את נשמתו. הם כבלו את ידיו ורגליו, הפילו אותו על האדמה, גלגלוהו כמו כדור, ואחר כך פסעו אחורה וירו בו כמו בחיה. כמו כן נרצחו בני הזוג ברכה ומשה וייסמן ונפלו קרבנות מקרב משפחות שולמן, שטיינקרוק, קושפט וגובר. לא תפסנו שאנו עומדים לפתחה של שואה. חשבנו שהגרמנים ייכנסו וישליטו סדר בעיירה.

גזרות ראשונות וכליאה בגטו

אנשי פלוגות העונשין הגרמניות היו הראשונים שהגיעו לפנייבנו והתקבלו בשמחה גלוייה על ידי הלא-יהודים. אימת המלחמה והפחד מפני הצפוי הורגשו רק ברובע היהודי. הפחד והאימה ניבטו מבעד לחרכים ולסדקים. בתי היהודים כאילו קפאו בעיצומו של קיץ. לא עלו מהם קולות אדם, לא בכי תינוקות ואפילו הכלבים שתקו.

המושל הצבאי הוציא צו ולפיו יש להפסיק לאלתר את הביזה והרציחות. עם כינון השלטון האזרחי יוחזר הסדר על כנו – נאמר בפקודת היום הראשונה מטעם המושל. היהודים נצטוו לצאת ממחבואיהם ולחכות להוראות.

יחד עם הצבא הגיעו גם פלוגות משטרת הסדר, והוקמה ז'נדרמרייה מקומית של אוקראינים שסייעו בידה. הוקם יודנראט שחבריו נתמנו על ידי הגרמנים ולרשותו הועמדה משטרה יהודית. גזרה רדפה גזרה. היהודים נצטוו למסור את כל דברי הערך שהיו בידיהם, הוטלו קנסות, הוחרמו פרוות ובעלי-חיים ממשקי העזר שבבעלות יהודים. היהודים נצטוו לענוד סרטים עם מגן דוד, ואחר כך הוחלפו הסרטים בטלאי צהוב בצורת מגן דוד שהיו חייבים לשאתו על החזה ועל הגב. נאסר על יהודים להלך על המדרכה. אסור היה ליהודי להחזיק מקלט רדיו או מכשיר טלפון בביתו. אנשי היודנראט ארגנו את בעלי המקצוע מכל הסוגים ב"ארטלים", ואלה עבדו עבור הגרמנים. פרוונים, חייטים וסנדלרים הכינו בגדי חורף לצבא. נשים סרגו כפפות, כיסויי אוזניים וגרביים. אנשי היודנראט האיצו בבעלי המלאכה שיעבדו בכל כוחותיהם, כי הובטח להם שככל שהיהודים יהיו יעילים יותר כן יגדלו סיכוייהם לשרוד. חסרי המקצוע נשלחו לעבודות קשות – פריקה וטעינה בתחנת הרכבת, תיקון כבישים ומסילות רכבת, עבודות ניקיון ברחובות ובמשרדים של אנשי השררה.

בפברואר 1942, בעיצומו של החורף, נדרש היודנראט לספק יהודים לעבודות בקרבת החזית. מפה לאוזן פשטה השמועה שבעיירות אחרות הוצאו הגברים באמתלה דומה, והם מעולם לא שבו לבתיהם. על חברי היודנראט הוטל להכין את רשימת המיועדים למשלוח, והיה עליהם להתייצב בקאמין-ק. שני אחיי ואנוכי נכללנו ברשימה. הביאו אותנו לנקודת האיסוף, בבית העירייה בקאמין-ק. ז'נדרמים גרמנים ואוקראינים דחסו אותנו במכות לחדר אחד. הצפיפות הייתה ללא נשוא, וכך עמדנו עד לשעות הצהריים. אז נפתחה הדלת. בפתח עמדו כמה מאנשי היודנראט שהביאו לנו שתייה ופרוסות לחם, ואמרו לנו כי משתדלים למעננו ומנסים לפדות אותנו בכסף. שלושה ימים ושלושה לילות נשארנו במקום ההוא. סִבלנו היה ללא נשוא וביקשנו את נפשנו למות. ביום הרביעי הוציאו אותנו החוצה. נצטווינו לפנות את השלג מהדרך המובילה ממרכז העיר עד לתחנת הרכבת, מרחק של כשניים וחצי קילומטרים. אנשי היודנראט הביאו לנו שתייה ולחם והבטיחו שבתום העבודה נחזור לביתנו, ואכן כך היה. לפנות ערב החזירו אותנו לפנייבנו. התפזרנו לבתינו, ושם קיבלו אותנו יקירינו בדמעות שמחה על הנס שנשארנו בחיים. הם סיפרו לנו על מה שקרה בגלושא זוטא. הגרמנים דרשו שעשרים וחמישה יהודים יצטרפו לעבודות, אך הם לא התייצבו בנקודת האיסוף. כעונש אספו הז'נדרמים הגרמנים באקראי עשרים וחמישה יהודים, גברים ונשים, ציוו עליהם לחפור תעלה, וירו בהם למוות. אחר כך ציוו על יהודים אחרים לכסות את הבור באדמה. ברמקול הודיע מפקד "פלוגת העונשין" שיהודי הכפר נענשו על אי מילוי פקודה. הרצח האכזרי הזה אישר בעליל שהשמועות על טבח המוני בערים מרוחקות יותר אכן נכונות.

חלפו ימי החורף ועת האביב הגיעה. מדי יום הגיעו ידיעות על טבח בקהילה נוספת. והנה גם נתבשרנו על הקמת גטו בעיר המחוז שלנו, קאמין-ק. לשם יועברו גם היהודים מעיירות הסביבה, כלומר גם בני עיירתנו. אחיי שלמה וישעיהו התחילו לחפש מקום מחבוא עבור אחיותינו והילדות של פייגה, סוניה'לה בת החמש והתינוקת ברכה. היה ברור לכולנו שלאחר שניכלא בגטו לא נצליח להאכיל לשובע את הילדות. לאחותנו מאשה מצאנו מחבוא אצל איכר אוקראיני ממכריו של אבינו בכפר סדלישץ', שם קיים בשעתו את מפעל השמן שלו. את פייגה והתינוקת הצלחנו להעביר לידידה פולנייה בקאמין-ק. האישה, אלמנה טובת לב, הסכימה לקבלן לביתה, ולשכניה סיפרה שאספה לביתה אחיינית עם תינוקת מאחר שבעלה נחטף והוגלה לעבודת כפייה בגרמניה. לפייגה הייתה חזות פנים "ארית". את סוניה'לה השחרחורת החיננית היא לא יכלה לקבל. חיפשנו מקום מחבוא עבור אימא והילדה, אך לצערנו לא מצאנו מקום מקלט עבורן עד מועד העברתנו לגטו בקאמין-ק.

כפר בנפת קאמין-ק, בקרבת הנהר טוריה. ב-1926 נמנו בכפר 56 יהודים, ובשנות השלושים התגוררו בו כ-20 משפחות יהודיות. הן עסקו בסחר עצים ובהמות ועוד. שיינדל בוקלר תיארה את הכפר: "...אזכור כפר זה, עד יומי האחרון אזכרנו, על שדותיו הזהובים, גניו הירוקים, עדרי הצאן והבקר החוזרים מהמרעה מדי ערב ומרימים ענני אבק. אזכור את האגם המכסיף ביער האפל. צלב גדול ניצב בכניסה לכפר חוטושב..." . בין המשפחות היהודיות בכפר היו משפחות סטריר, זלטה ובוקלר.

עם כניסת הגרמנים נצטוו היהודים לענוד על הזרוע סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול. לאחר זמן מה הורו הגרמנים להחליפו בשני טלאים צהובים, מלפנים ומאחור. בתי היהודים נשדדו, רוקנו מתכולתם ואף המרצפות נעקרו. נשים וגברים זקנים עונו על ידי שוטרים אוקראינים. חלק מאנשי הכפר הועברו לגטו רטנה. מלאכות בזויות שונות הוטלו על היהודים, ובהן פינוי אשפה, חטיבת עצים ועוד. בקיץ נודע כי יהודי אזור קאמין-ק נרצחו, כמו גם יהודי רטנה וקובל. ניתנה פקודה ליהודים להתייצב בבית המשטרה. חלק מהם ברחו ליערות; בימים הסתתרו, ובלילות חזרו לשדות שהיו פעם שלהם וחיפשו אחר מזון. החורף עמד בפתח. הזקנים וכל אלו שלא יכלו להימלט נרצחו ונקברו בבור שנחפר בשדה. הנמלטים ליער חזרו לבתיהם, ולאחר חודש ניתנה שוב פקודה להתייצב בבית המשטרה. היה ברור כי זה הסוף, וכל מי שהיה מסוגל לברוח - ברח ליער. כל השאר נרצחו על ידי שכניהם האוקראינים. בודדים וחלקי משפחות ברחו ממקום למקום ומצאו מסתור לימים מספר במתבנים; אחר כך האוקראינים הסגירו אותם לידי הגרמנים. שיינדל בוקלר ברחה מהבית עם הוריה, אחיה ובן-דודה; האחרון ברח מרטנה, שם נרצחו הוריו. לאחר מנוסה ממושכת ותלאות רבות נפרדה החבילה. שיינדל נשארה עם אמה, ואילו אביה, אחיה ובן-דודה ניסו למצוא מפלט אצל איכר. האיכר הסגיר אותם לשוטרים, ואלה עינו את אביה מכיוון שהאמינו כי הוא טמן אוצר בשדה. שלושתם – האב, האח ובן הדוד - עונו ונרצחו. במקום מחבואה עם אמה שמעה שיינדל את האיכרים משוחחים ביניהם על אודות הרצח בהתרגשות ובשמחה: "...גמרו עם עוד שלושה, ועוד איך גמרו. בני חיל הם הגרמנים, בחכמה הנהיגו את העולם. מה טוב ויפה העולם שאין בו יהודים, אתה נוסע העירה, יוצא לשווקים, אין עוד יהודים, כלו מעל פני האדמה ואינם..." . בודדים הצליחו לברוח ליערות נוויר ולחבור לפרטיזנים.

בביקורו של אברהם ביבר בקאמין-ק מסרו לו נציגי השלטון כי בכפר חוטושב נמצא קבר אחים של יהודים שנרצחו בשנים 1942–1943. היו אלה יהודים שברחו מהגטו ומהכפרים, נתפסו על ידי המקומיים ורוכזו עד להוצאתם להורג. נציגי השלטון דיווחו על כמאה וחמישים אנשים שנרצחו במקום. ב-1992 הוקמה מצבה באתר הרצח, והם הבטיחו כי ימשיכו לטפל בו.

כאשר נכנסו הגרמנים לכפר, האוקראינים הרגו את אבי. הגרמנים לא ידעו מיהו יהודי, אבל המקומיים ידעו. כשהגרמנים התחילו להיכנס, עזבנו את הבתים והלכנו לעיירה דיבין. שם הייתה לנו משפחה. השארנו את הבתים כמות שהם. אבי ועוד אחד חזרו לראות מה עם הבתים, ובינתיים בא אוקראיני והרג אותו. אחרי שהגרמנים נכנסו, חזרנו לכפר. אחר כך ניתנה פקודה לכל היהודים לצאת מהכפר ולעבור לגטו בקאמין-ק. בגטו גרנו באותו הבית עם בן-דודי איצ'ה (פנחס אורמלנד), עם אחיותיו ועם עוד משפחה גדולה מאוד. אחותי הגדולה הייתה בבריסק, והיה לה ילד. אבי כבר לא היה בחיים.

גרנו בגטו. הבית היה ליד כביש, ומהצד - ליד הבית - היה שער הכניסה לגטו. שם הסתדרו בשלשות לפני כניסה לגטו ויציאה ממנו. אסור היה לצאת ביחידות, והלכו באמצע הכביש. אחת לכמה זמן נכנסו הגרמנים לגטו, הוציאו כמה אנשים וירו בהם. הם עשו זאת להנאתם, ואנחנו הסתכלנו דרך החלונות. פעם ראינו שהם באים אלינו. הם דפקו על הדלת, ואשתו של איצ'ה, בתיה, פתחה להם. הגרמני נכנס, האיר בפנס, הציץ, יצא ואמר: "לסגור". הפחד היה מעצם כניסתו הביתה.

מדי יום יצאו לעבודה מחוץ לגטו. באמצע העיירה הייתה המפקדה של הגרמנים. אז לא היו ברזים ובתי שימוש. הם חפרו בורות בחצר כדי שישמשו כבתי שימוש, ואנו חפרנו במכושים וניקינו את הבורות הקפואים. הייתה לנו מַכָּרה פולניה בעיירה, שמה היה פיסצקה לוטקה. היא כבר איננה בחיים. כאשר התחילו לדבר על חיסול הגטו, הלכנו לגויה הזו והתחבאנו בעליית הגג שבביתה. היו חריצים בגג, ודרכם הסתכלנו החוצה. אחרי כמה ימים ראינו איך הובילו את אנשי הגטו אל מחוץ לעיר.

הגרמנים בחרו את הבריאים יותר, השאירו בחיים כמה מאות אנשים ורצחו את היתר. הם השאירו מעט מאוד אנשים בחיים כדי שיעבדו. לאחר כמה זמן חזרנו לגטו. יצאנו למקום שאליו יצאו היהודים לקחת מים (הייתה זו משאבה), וחזרנו משם לגטו. אינני זוכר כמה זמן היינו בגטו. אחרי ששוב דיברו על חיסול הגטו, הצטרפתי לאלה שיצאו החוצה כדי לברוח מהגטו. חשבתי להגיע לכפר שנולדתי בו. כשיצאנו מהגטו והיינו במרחק של ארבעה-חמישה קילומטרים מהעיר, פגשנו בעוד יהודים. אחד מהם, ווליניץ, היה מהכפר לישקע (גלושא זוטא). הגרמנים ראו שהיהודים בורחים, ואחד מהם רץ אחרינו. מישהו ירה עליו והגרמני ברח. ישבנו בשיחים עד לשעות החשכה. היינו עשרים או עשרים וחמישה אנשים. כנראה ווליניץ הכיר את הדרך. הוא הוביל אותי ליערות שליד וולקה-ש.

הגענו לוולקה-ש. עזבתי את החבורה ונכנסתי לכפר. בדרך לכפר פגשתי את פרצ'יק והלכנו יחד. אחר כך הייתי ביער לבדי. האדמה הייתה אדמת כבול, והיה קל להדליק אש. הדלקתי אש כדי להתחמם. נכנסתי לכפר בחושך. היה לנו מכר גוי שידעתי כי אפשר לסמוך עליו. הוא אמר לי ששתי האחיות שלי נמצאות ברפת, בבוידעם [בעליית הגג], במקום ששומרים בו את החציר עבור הפרות. הן ישבו שם למעלה. פגשתי אותן והייתה שמחה גדולה. אני יצאתי מהגטו לבדי. אחי, שתי אחיותיי ואמי חזרו מהעבודה לגטו, והלכו לאישה הפולניה שאצלה התחבאנו בעליית הגג. הם ישבו שם כמה ימים. אחר כך הגרמנים חיסלו את הגטו והמשיכו לרדוף אחר היהודים. הם פחדו שימצאו אותם אצל הפולניה.

היו לנו תעודות מזויפות של גויים, אבל זה לא עזר. הם רצו ללכת לכפר והתפצלו, הלכו בזוגות. אחרי שהתרחקו כמה קילומטרים, הם ראו כי הגויים תפסו את האח והאחות. עבור הסגרת כל יהודי נתנו הגרמנים מלח, מצרך שהיה מאוד חשוב. לכן כולם חיפשו אחר יהודים. אמי ראתה כי בנה ובתה נתפסו, והיא ביקשה מהגויים לעזוב אותם. הרודפים לקחו גם אותה. שתי האחיות ראו את מה שקרה, ברחו והגיעו לכפר לפני שהגעתי. אני הייתי בקבוצה שהסתובבה זמן רב.

באנו למקום אחרי המלחמה, כשלוש-ארבע שנים לאחר המקרה. שלושת בני משפחתי קבורים עד היום באותו המקום. כאשר פתחנו את הקבר, היו שם גופות של שבעה אנשים. עדיין היו שם כנופיות, ושילמנו כסף למשטרה. הגויים אמרו שהיו שם שבע גוויות, ארבע ושלוש. זיהיתי את אמי לפי הבגדים שלבשה. לא יכולנו להוציא את הגופות והחזרנו אותן לקבר.

יצאנו מהכפר בחורף ליערות, ושם מצאנו שוב את פנחס אורמלנד ואת מנשה פרצ'יק. היינו אִתם באותו מקום. פגשנו את יוס'ל וייסמן ומשפחתו. ישבנו ביערות ובנינו זמליאנקה [=מחפורת]. בחוץ כיסה השלג את הגג ובפנים היה חם. היו לנו בעיות עם הפרטיזנים. כאשר יורד שלג ואדם הולך, נותרים עקבות המאפשרים לרדוף אחריו. הגויים הלכו תמיד אחרי הסימנים.

התחבאנו גם מהפרטיזנים וגם מהגויים. עברנו ממקום למקום כמה פעמים. פעם אחת ברחנו מגוי, ואז באו הגרמנים ופוצצו את המקום - ביערות אתה שומע ממרחקים ירייה או פיצוץ. אחר כך הפרטיזנים התחילו להתארגן, ונאסר עליהם להרוג. אחותי הייתה עם הפרטיזנים ואנחנו היינו בנוויר. אחרי שהרוסים שחררו את רפלובקה, עברנו לשם.

שמי אריה שוורץ, בנו של יהושע שוורץ. אבי הוא משארית הפליטה ומאחרוני השרידים מהעיירה גלושא רבתא. אבי נולד בקובל, ובהיותו בן שש עברו הוריו ומשפחתו להתגורר בעיירה גלושא רבתא. העיירה מנתה אז כשישים משפחות. כשהיה בן שבע-עשרה, אחרי גמר לימודיו בישיבת מיר, נעשה אבי למורה בבית הספר היהודי שבכפר ציר - בין לוביישוב לבין גלושא רבתא. הוא לימד תנ"ך, עברית וחשבון.

אחד הילדים הפריע לו מאוד, ובכך עודד ילדים אחרים להתנהג באופן דומה. אבי היה איש סובלני וטוב לב, והוא ניסה להרגיע אותו ולהעביר את השיעור. פעם אחת הילד הזה הגדיש את הסאה, ואבא שלי הוציא אותו אל מחוץ לכיתה; הדבר הרגיע את שאר הילדים. הילד הזה, כמו שאר הילדים בכיתה, נרצח ב-1942 על ידי הגרמנים. עד היום אבי מצטער עליו ועליהם, ובכל הזדמנות מזכיר אותם אך ורק לטובה.

סבי, משה יוסף שוורץ זצ"ל, היה בן-אדם למופת - גם למקום וגם לבריות. סבי היה אדיר בתורה, צדיק תמים, חסיד ירא-שמים וטוב לב. אבא שלי נפל פעם מסוס ושבר את רגלו; סבא שלי לקח אותו על העגלה אל מרפא גוי בכפר, כדי שהלה יתקין לו ערֵמה של קרשים - כמעֵין גבס על הרגל. בדרך עברה רכבת, והסוסים נבהלו. סבא שלי היה איש חלש ורזה, אולם ברוחו היה ארז הלבנון; הוא הצליח להשתלט על הסוסים. כזה היה סבא - נאמן ומסור למשפחתו, מעולם לא עשה רע לאיש, איש פשרות ואהוב על כולם.

סבתי חיה יהודית ז"ל (הבת שלי נקראת יהודית על שמה של הצדקת) הייתה עקרת בית למופת. היא שמרה על משפחתה מכל רע, ובשעת בין השמשות בשבת הייתה יושבת וקוראת ב"צאנה וראינה". בזמן התפילה "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" הנאמרת בבית הכנסת בימים הנוראים, הלמה על לִבּה באגרוף קמוץ בחוזקה רבה כל כך עד שאבי פחד פן תזיק לעצמה.

פנחס (פיניה) ז"ל, אחיו של אבא שלי ודוד שלי, היה בן נאמן ומסור להוריו. הוא שמר עליהם מכל משמר עד לרגעים האחרונים של כ"ז באב תש"ב (1942).

בכ"ז באב תש"ב (1942) נלקחו סבי משה יוסף, סבתי חיה יהודית, בנם פנחס, בתם רוזה עם בעלה הרשל וילדיהם אבאל'ה ושפרהל'ה – יחד עם עוד יהודים מגלושא רבתא - לקאמין-ק, ושם נרצחו על ידי הגרמנים.

רציתי לספר על מספר יהודיות ויהודים אלמונים אחדים מבין אותם ששת המיליונים, ה' ינקום דמם הטהור. אבי, ניצול מחנה ריכוז ומשארית הפליטה, זכה להכיר את היהודים הללו; הוא זכה לדבר אִתם, ובעיקר לשמוע מדבריהם וללחוץ יד לצדיקים אדירי העוז והרוח האלו. להלן הדברים שהוא סיפר לי על אודותם:

הרב הגאון הלמדן, משה חיים בליניצקי, היה רב העיירה גלושא רבתא. לרב ולרבנית זצ"ל היו תשע בנות, והם חיו בצניעות. מעולם לא גבה לבו של הרב, והוא נתן כבוד לכל אדם ואדם. הרב התפרנס בדוחק ממכירת נרות ושמרים לאפיית חלות לשבת. בשבתות, בחגים, בימים הנוראים ובייחוד ביום הכיפורים נישא קולו הערב בבית הכנסת.

בכ"ז באב תש"ב (1942) נלקחו הרב, אשתו ובנותיו על ידי הנאצים ימ"ש יחד עם עוד יהודים מהעיירה לקאמין-ק. מול בית הקברות היהודי ציוו הגרמנים על כולם להתפשט, לרבות הרב הקדוש, אשתו הרבנית ותשע בנותיו הקטנות – אותם הצנועים והענווים, אלה שמעולם לא עשו רעה לאיש ולא פגעו באף אדם. הרב ציווה על אשתו ובנותיו שלא להתפשט למרות פקודת הגרמנים. הנאצים הִכּו אותם עד מוות, ולאחר מותם קרעו מהם את הבגדים.

הגברת סטריר, מורה בבית הספר בעיירה, ירקה בפניו של מפקד הגסטפו אשר הורה לה ולילדיה להתפשט. בזלזול תהומי היא אמרה לו: "שלא תחשוב שברצח היהודים ניצחתם במלחמה, המפלה שלכם תבוא ומרה ושחורה תהיה אחריתכם!" המורה ספגה מכות רצח, ואז ירו בה ובשני ילדיה. יצחק אייזנברג סירב להתפשט, הוכה ונורה.

כ-2,400 יהודים נרצחו באותו כ"ז באב תש"ב האיום והנורא; ביניהם היו סבי וסבתי - משה יוסף וחיה יהודית, הדוד פנחס, הדודה רוזה ושני ילדיה. ובין חורבות העיירה גלושא רבתא אשר בפולין, בעת שנושבת הרוח הקרה, מהדהד עדיין קולו העדין והערב של הרב משה חיים: "יתגדל ויתקדש שמה רבא." מי ייתן ויהיו המילים המעטות והקטנות הללו, מילים שנכתבו למענם ולזכרם, אבנים למצבה שמעולם לא הייתה להם. תהיינה נשמותיהם הקדושות והטהורות צרורות בצרור החיים עד יקיצו ישני עפר. ארץ, אַל תכסי דמם הטהור!