לוביישוב

העיירה והקהילה היהודית

במקום היה כפר ושמו נובי-דולסק אשר היה שייך לנסיכים לבית דולסקי. באמצע המאה ה-16 קיבלו בעלי המקום זכות להפוך את היישוב לעיר, ונתנו לה את השם לוביישוב. בתקופת השלטון הרוסי הצארי השתייכה העיירה לגוברניה (פלך) מינסק. במאה ה-18 היו בה בית-ספר ופנימייה בהנהלת מסדר הפייארים, ושני אלה נתפרסמו בכל פולין. בין השנים 1755 ו-1760 למד במוסד זה טדאוש קושצ'ושקו, אחד מגדולי לוחמי החירות של פולין.

ראשית היישוב היהודי במקום אינה ידועה. ידוע בוודאות כי במקום היו יהודים במחצית הראשונה של המאה ה-17, ויש להניח שהם הגיעו למקום לפני כן. ב-1648 הגיעו לאזור צבאותיו של חמלניצקי; יהודי העיירה ברחו ממנה וכך ניצלו מן הטבח. במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בעיירה לפחות 500 יהודים.

ב-1847 היו בעיירה 831 יהודים. ב-1897 הגיע מספרם ל-1,888 מתוך 2,739 תושבים בעיירה. במלחמת העולם הראשונה ישבו בלוביישוב כ-2,000 יהודים. ב-1936 פחת מספרם ולפי האומדן עמד על כ-1,500 בלבד.

הם עסקו בעיקר במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה, ובדרך כלל סיפקו את צורכיהם של תושבי הכפרים הרבים שבסביבה. ביישוב היו ארבעה בתי-כנסת. ברבנות כיהנו בני משפחת ויינגרטן: ר' שמערל, ר' איציקל, ר' יהודה-לייב ובנו ר' יצחק אהרון, רבה האחרון של לוביישוב אשר נספה בשואה; ר' יצחק אהרון כיהן כרב העיירה בשנים 1922–1942. מראשית המאה ה-20 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה כיהנו, במקביל לרבנים הנזכרים לעיל, ר' אליעזר ליפא קלפפיש ואחריו ר' משה מרדכי פרלין - ב-1921 עבר האחרון לכהן כרב בקאמין-ק.

עם נסיגת הצבא הרוסי מהאזור ב-1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה, שרפו גדודי הקוזאקים שהיו במאסף את בתי העיירה. הצבא הגרמני שנכנס ללוביישוב גירש את היהודים לתוככי פולין, ובמקום נותרה רק משפחה יהודית אחת. ב-1920 רצחו הבלחובצים שלושה מבני המשפחה הזאת. בסוף 1921 נערך המפקד הראשון בפולין; באותה העת לא היו במקום תושבים. רק ב-1924 החלו תושבי העיירה לשוב אליה.

בין שתי מלחמות העולם פרחו חיי הציבור היהודיים. במקום פעלו תנועות הנוער 'בית"ר', 'השומר הדתי' ו'גורדוניה', ובמשך זמן מה התקיים בה קיבוץ הכשרה של מפלגת 'פועלי אגודת ישראל'. בעיירה הייתה ספרייה ונערכו פעולות תרבות שונות.

פנייבנו Pniewno

עיירה בנפת קאמין-ק, על הגבול שבין ביצות פולסיה לבין יערות ווהלין, במרחק של 23 קילומטרים מקאמין-ק ו-20 קילומטרים מלוביישוב. העיירה הייתה מרכז ל-15 כפרים שנמצאו ברדיוס של כעשרה קילומטרים ממנה. מדי שבוע נערך בפנייבנו יום שוק, הכפריים הביאו את תוצרתם למכירה וקנו מצרכים חיוניים בחנויות שכולן היו בבעלות יהודים. היישוב היהודי הקטן בפנייבנו נוסד כנראה בשנות הארבעים של המאה ה-19.

עד למלחמת העולם הראשונה התגוררו במקום כמה עשרות משפחות יהודיות. במלחמת האזרחים (1917–1920) נשרפו כמה מן הכפרים שבסביבה, והיהודים שישבו בהם עברו לפנייבנו. ב-1920 השתוללו בסביבה כנופיות הבלחובצים ורצחו שמונה יהודים בפנייבנו, וזאת למרות קבוצת ההגנה העצמית שפעלה שם. ב-1921 היו במקום 143 יהודים, ועד ל-1941 גדל מספרם ל-650 איש. יעקב (אליושה) צביבל, יליד העיירה ולוחם בתנועה הפרטיזנית הסובייטית, תיאר את דיוקן העיירה בשנים שקדמו לשואה: "...בסך הכל חיו בעיירה זו כמאה משפחות יהודיות ולרשותן שני בתי כנסת, בהם שירתו בקודש רב אחד ושני שוחטים. בית ספר עברי 'תרבות' ו"חדר" הקנו לילדי ישראל, בני פניבנו, חינוך יהודי וידיעת השפה העברית, וזאת אחר לימוד חובה בבית הספר הממלכתי המקומי. המורים בבית הספר 'תרבות' היו חדורים רוח ההשכלה והציונות וכך גם חינכו את תלמידיהם. בעיירה הקטנה פעלו ושגשגו מועדונים וקינים של תנועות נוער ציוניות מכל גוני הקשת – 'החלוץ הצעיר', 'השומר הצעיר' ו'בית"ר'.

...מצבם הכלכלי של בני עיירתנו היה מעט טוב יותר בהשוואה ליהודי עיירות באזורים אחרים, וזה הודות לקרבתן של האחוזות שבבעלות משפחות האצולה הפולנית. בעלי מלאכה ורוכלים היו נודדים בימות החול על פני הכפרים, מתקנים כלים ומוכרים ממרכולתם ולקראת שבת חוזרים לעיירה לקדש את שבת המלכה במחיצת בני המשפחה.

קשר הדוק קיימו בני עיירתנו עם עיר המחוז הסמוכה קאמין-ק, שהייתה מרכז תרבותי ציוני ליהודי הסביבה. חברי תנועות הנוער בני עיירתנו היו נוסעים לעתים מזומנות אל "המרכז" בקושירסק כדי להצטייד בחומר קריאה והדרכה לצורך פעילותם החינוכית בקרב ילדי פניבנו. הבוגרים יותר היו יוצאים להכשרה שבמקום כדי להכין עצמם לעלייה ארצה. דרך קושירסק הגיעו אלינו ידיעות וחדשות מעודכנות על המתרחש בעולם היהודי. אפשר לומר שהקהילה שלנו הייתה מתקדמת יחסית לרמה התרבותית בעיירות אחרות בסדר גודל כשלנו. אולי תרם לכך מצבם הכלכלי המעט טוב יותר של בני העיירה, אולי מיקומה הגיאוגרפי על צומת דרכים ונהרות. מכל מקום בליבותינו, שרידי הקהילה הקטנטונת, שמורים אך ורק זכרונות חמים ונעימים ממקום הולדתנו..." .

חינוך, תרבות ונוער

הילדים היהודים בעיירה הלכו לבית הספר הפולני בבוקר, ובשעות הצהריים הלכו ל"חדר". בני הנוער בפנייבנו הקימו שתי ספריות, בעברית ובאידיש. נרכשו הספרים החדישים ביותר בעברית, באידיש ובפולנית. הספרייה התקיימה הודות לתשלום החודשי של הקוראים. מורים לעברית לימדו בשעות אחר-הצהריים לפי תכנית הלימודים של בתי הספר 'תרבות'. על אף העוני ששרר בפנייבנו עשתה כל משפחה את מֵרב המאמצים ללמד את ילדיה ב"חדר", וזאת כדי שהם יֵדעו עברית ויתחנכו ברוח יהודית.

במקום פעלו סניפים של 'החלוץ' ושל 'החלוץ הצעיר'. באולם 'החלוץ הצעיר' היה תלוי עיתון קיר גדל ממדים, ובו היו סקירות על אודות האירועים בעולם הגדול, מאורעות בתנועה הציונית, רשימה מפורטת של תורמי 'הקרן הקיימת לישראל' ו'קרן היסוד', טורים הומוריסטיים וכן הלאה. מדי ליל שבת נערכה שיחה כללית. נערכו קורסים בעברית, החניכים אספו תרומות לקרנות והתושבים תרמו ברצון. מדי פעם בא שליח ממרכז 'החלוץ הצעיר' שבוורשה, ונערכה לכבודו אספה חגיגית; באספה הוחלט מי יֵצא לכינוס, למושבה, לסמינריון או להכשרה. הפעילות הספורטיבית במקום כללה קבוצת כדורעף וקבוצת אתלטיקה קלה. נערכו טיולים, ובשבתות נפגשו החניכים עם חברי סניפים אחרים מהסביבה לבילוי משותף ליד הנהר סטוחוד. החברים הראשונים מתנועות 'החלוץ' ו'החלוץ הצעיר' יצאו להכשרה ב-1932 ועלו לארץ-ישראל. גלי היציאה להכשרה גברו ב-1936 וב-1937 ונמשכו עד לפרוץ המלחמה ב-1939.

גלושא רבתא (לישע) Hlusza Wielka

עיירה הנמצאת כ-25 קילומטרים מצפון לקאמין-ק. בראשית המאה ה-20 התגוררו בה 825 תושבים ב-139 בתים. היהודים גרו בכמה עשרות בתים. במרכז העיירה היה מגרש ריק גדול ששימש לירידים, וסביבו היו בתים גדולים הבנויים לבנים אדומות ומכוסים גגות רעפים. היהודים היו בעלי רפתות ועיבדו אדמות בחכירה .

ברל גרינברג למד בילדותו ב"חדר" אצל מלמד, ובנעוריו למד בבית-ספר ובו שתי כיתות שלימדו בהן בעברית. בשיחות בין התלמידים דיברו על ציונות, ארץ-ישראל, עבודה ושמירה. בביתו של ברל גרינברג נפתח אחרי זמן מה בית-ספר בהדרכתו של המורה מקובֶל, מיכאל גרייבר. סגנו של גרייבר והמורה לכיתות הנמוכות היה אחיו של ברל, שמואל גרינברג. בכיתה ה"גבוהה" היו חמישה תלמידים בלבד: שתי האחיות ברכה ושיינדל גולדשול, שמחה שר, אליהו פסטרנק וברל גרינברג.

בשבתות ובחגים טיילו בני הנוער בגנו ובארמונו של הגרף לובינסקי. כל עוד התגורר הגרף במקום היו שערי הגן סגורים בפני היהודים. אולם לאחר שירד מנכסיו ובילה את רוב זמנו בוורשה או בווילנה, פקידיו ומשרתיו שנשארו בארמון לא הקפידו על כך והיהודים יכלו לטייל במקום בכל עת. הארמון נראה מרשים מבחוץ, אולם בתוכו הוא היה הרוס. הגן נותר בזוהרו, ושם נפגשו אוהבים לראשונה וצעירים התבודדו וקראו ביחידות.

לחתונות בעיירה הזמינו את איצעלה הכלייזמר, הכנר מקובֶל. אליו הצטרפו חצוצרן, נגן קְלַרנית (קלרינט) ומתופף. לפני החופה בא הבדחן, "הלץ", והוא ריגש עד לדמעות את הכלה ואת הנשים בחרוזיו – על אף שהן שמעו אותם כבר אין-ספור פעמים. הכלייזמר הוליך את הכלה במַרש אל החופה, וזו נערכה לפני בית המדרש .

מלחמת העולם הראשונה

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה נעו הצבאות הרוסיים ובראשם הקוזאקים דרך פינסק ולוביישוב, ועברו דרך העיירה בכיוון דרום מערב כדי להילחם בצבא הגרמני. כוחות גדולים מאוד חצו את העיירה בדרכם לשדות הקרב, ובהם היו יחידות רגלים ופרשים. הקוזאקים שדדו את בתי היהודים, ואלה ברחו אל היער. בחזרתם אל העיירה מן היער גילו בתים ריקים מכול, והפחד נשאר תלוי מעל ראשם. מאות משפחות יהודיות מפינסק גורשו אז מבתיהן, וכעשר מהן הגיעו לעיירה. הפינסקאים ידעו לדבר עברית ואידיש עסיסית, והם הביאו עִמם אלפי ספרים בשפות האלה ומכרו אותם כדי להתקיים. הפינסקאים ייסדו מועדון לצעירים, ובו התקיימו בילויים והתכנסויות. הם סיפרו על תאי ההגנה העצמית ברוסיה הלבנה והפיחו בצעירים רוח חדשה. הם הביאו לעיירה את בשורת הציונות.

הפרעות ב-1920

ב-1920 פלשו הבולשביקים לפולין. הצבא הפולני והרוסים הלבנים בפיקודו של ה"בטיושקה" בלחוביץ' רדפו אחרי הבולשביקים. בלחוביץ' נכנס לעיירות בלוויית אספסוף רוצחים, בורחים מבתי-סוהר, ואלה ביצעו מעשי רצח ביהודים הבולשביקים כביכול. לאחר רצח 120 יהודים בקאמין-ק, הם הגיעו לגלושא רבתא. היהודים ברחו והשאירו את בתיהם עזובים. ביום חמישי שבין ראש השנה ליום הכיפורים פרצו הרוצחים לעיירה. הם הופיעו בכיכר השוק, חלפו ברחוב הראשי רכובים על סוסים עם נשקם בידיהם, ולרגע נדמה היה כי הם נעלמו. אולם הם חזרו בדהרה, החלו להוציא את הגברים היהודים מבתיהם ולרכזם בביתו של ר' מיכל גולדשול. המפקד הטיל על אחד-עשר יהודים - ביניהם היה ר' יצחק פלוט, בנו של ר' אבא שו"ב [שוחט ובודק] - לגייס סכום כסף גדול בתוך זמן קצר. היהודים לא הספיקו לאסוף את הכסף, והמפקד רצח אותם ביריות ובדקירות מאחורי הכפר יאנובקה. ביום הכיפורים לקחו הרוצחים את שני השו"בים הזקנים והמכובדים, ר' אבא פלוט ור' דוד קמינסקי ; השניים נלקחו בשעה שעמדו והתפללו, אבלים על מות בנם וחתנם הגדול בתורה, ר' יצחק. הרוצחים קיצצו את אצבעותיהם והמיתו אותם באכזריות רבה. שניהם מתו בייסורים קשים ונקברו על ידי שכנים גויים בבור אחד, מאחורי רפת. עשרים וארבעה יהודים נרצחו על ידי הבלחובצים. בין הנרצחים היו ר' דוד קמינסקי, שו"ב; ר' אברהם אבא פלוט, שו"ב, ובנו יצחק; ר' יעקב קוטלר, אשתו רבקה ובנם, אלתר; ר' מאיר מירש גולדשול ובנו ישראל; ר' מרדכי לייב שר; ר' מרדכי פסטרנק ובנו משה; ר' דוד גיטליס; ר' אלתר שר; ר' יצחק קושפט; יוזיפ וקס; מנה אינגבר; מאיר גרינברג ושניים מפליטי פינסק .

בין שתי מלחמות העולם

ב-1921 היו במקום 224 יהודים, ובבעלותם 40 בתים. הם עסקו במלאכה, במסחר זעיר וברוכלות בכפרי הסביבה. בעיירה היה בית-מדרש, ומשנת 1932 כיהן בה כרב ר' משה חיים בליניצקי. היא שימשה מרכז ליהודים שהתגוררו בכפרי הסביבה.

לאחר תקומת פולין התבססו היהודים מחדש. הילדים בעיירה למדו עברית. הייתה בעיירה ספרייה גדולה ובה אלפי ספרים בעברית ובאידיש. הספרייה עמדה בקשר עם הוצאות הספרים הגדולות בוורשה, וכל ספר שיצא לאור הגיע לעיירה. בני הנוער הִרבּו לקרוא, להתווכח בענייני ספרות ולדון במאורעות מסעירים בעולם כולו.

ב-1925 נוסד במקום בית-ספר ובו שתי כיתות מקובצות; למדו בהן גם ילדים יהודים מכפרי הסביבה. בגלושא רבתא פעלו סניפים של תנועות 'החלוץ', 'החלוץ הצעיר' (הסניף נוסד ב-1932), 'השומר הצעיר' ו'השומר הדתי. סביב גלושא רבתא חיו יהודים בכפרים שמסביב: גלושא זוטא, נוויר, בורקי, וטלי (כפר הדייגים), שצ'יטין, וולקה שטשיטינסקה , וידרטי, וורקומלי. עם החמרת מצב היהודים בפולין החלה הגירה מהעיירה לחו"ל. חלק מהעוזבים היגרו לארגנטינה ולמכסיקו.

"אפיקורס גדול הוא ברל'ה, אבל לב יהודי לו"

ברל גרינברג עבר הכשרות במסגרת תנועת 'החלוץ' והיה אמור לעלות לארץ-ישראל, אך בגלל מחסור ברשיונות עלייה (סרטיפיקטים) הוכרח לחכות עד לפברואר 1938. הוא עלה על האנייה 'פולוניה' שהפליגה לחיפה מנמל קונסטנצה שבים השחור. מדי שבוע הוא כתב מכתב למשפחת אחיו, ובו תיאר את עבודתו כסבל בנמל תל-אביב החדש, את לילות השמירה ואת כל המאורעות החשובים שקרו בארץ. לימים נודע לו כי מכתביו נקראו בבית לפני התפילה על ידי אחיו, שמואל. התרגשות רבה ביותר התעוררה למקרא דבריו כי היהודים ידעו לנקום בערבים. חותנתו של אחיו, רייצע פלוט, עלתה מדי פעם אל קבר אמו וביקשה עליו רחמים כדי שלא ייפגע. "...אפיקורס גדול הוא ברל'ה, אבל לב יהודי לו..." - כך הייתה רגילה לומר עליו. בכל אותם הימים הדריך חשש עמום את מנוחתו של ברל - שמא לא יזכה לפגוש אותם שוב. וכך היה. שאיפתו להעלות ארצה את משפחות אחיו ואחותו לא התממשה.

השואה

אחרי פסח תש"ב (1942) הועברו יהודי גלושא רבתא לגטו בקאמין-ק, ושם נספו בשתי האקציות: ב-10 באוגוסט וב-2 בנובמבר 1942.

משה פלטיאלי (פלוט)

ב-15 ביולי 1917 נולדתי בעיר קובל להוריי, רחל ויצחק פלוט. הוריי ציפו לבן במשך שנים רבות, שכן אחותי הבכורה ברכה הייתה בת אחת-עשרה בבואי לעולם. לפי הסיפורים הייתה ברית המילה שלי אירוע גדול ומכובד. אבא למד בבחרותו בישיבה המפורסמת של ה"חפץ חיים " בעיר רדין. הוא היה עילוי וקיבל סמיכה לרבנות, אך נתפס לרעיונות של תנועת ההשכלה. הוא קרא בהיחבא ספרי חול בעברית וברוסית, העריץ את הרצל ואת תנועת 'חיבת ציון' ואף חטא בכתיבת סיפורים ומסות בעברית.

אבי נולד למשפחה מיוחסת בעיירה קטנה, גלושא רבתא. אביו היה שוחט ובודק, והפרנסה הייתה בדוחק רב. כל בני המשפחה היו צמאי דעת. כמה מאחיו ואחותו עזבו את המקום הנידח והשתקעו באוקראינה וברוסיה הגדולה, ואילו אבי הגיע לישיבה הגדולה שבעיר רדין. הוא למד והשתלם בישיבה במשך שש-שבע שנים. כפי שסופר לי, אבי היה בעל חזות נאה ודמה להרצל בשל זקנו השחור והמטופח. לאחר שהשתקע בעיר קובל, היה לבעליו של משרד נסיעות לאמריקה. פרנסתו הייתה בשפע וביתו היה בית ועד לאנשי תורה ומסחר ידועים בעיר. בחגים ובמועדים היה גם עובר לפני התיבה בבית הכנסת, הן בשל קולו הערב והן בשל בקיאותו בסדרי התפילה. בשעות הפנאי היה גם מנגן בכינור להנאתו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה נסגר משרד הנסיעות, והמשפחה נשארה ללא פרנסה. הוחלט, אפוא, לעזוב את קובל ולעבור לגלושא רבתא; בעיירה הקטנה גרו אביו של אבא וכל בני משפחתו. אני הייתי אז תינוק כבן שנתיים.

ב-1920 הופיעו לפתע בעיירה חיילי הגנרל בלחוביץ', מ"נערי" פטליורה שנלחמו נגד הבולשביקים הרוסים ושנאו יהודים. חיש מהר השתלטו על העיירה ופקדו על מספר גברים, וביניהם אבי, לאסוף סכום כסף מסוים מן היהודים בעיירה. יהודים רבים ברחו לאזור הביצות הקרוב; הגובים התקשו למצאם ולא יכלו לגייס את כל הסכום הנדרש. אבי ועוד כמה מ"הגובים" חזרו עם מחצית הסכום הנדרש. מיד הועמדו בשורה ונורו במקום. אבי היה בן ארבעים במותו. הוא נרצח ביום צום גדליהו, וביום הכיפורים שלאחריו נרצחו אנשים רבים נוספים; בין הנרצחים היו שני הסבים שלי - אבי אבי, ר' אבא שו"ב [=שוחט ובודק] פלוט, ואבי אִמי, ר' דוד שו"ב קמינסקי. הם מיאנו לברוח ביום הקדוש, התעטפו ב"קיטל" לבן ובטליתות וכך נרצחו.

קראתי לבתי בשמה של אִמי, רחל. אימא באה ממשפחות מיוחסות ומפורסמות, משפחות לוריא וסולובייצ'יק מהעיר פינסק. עיסוקן היה מסחר בעץ, מנסרות ושיט. אביה, ר' דוד, היה גאון בתורה ונחשב לעילוי בישיבות שלמד בהן. הוא התמחה בהלכות שחיטה בעיירה קאמין-ק, התאהב בסבתי ברכה שהייתה יפהפיית המקום, התחתן והשתקע בַּמָקום כשו"ב. הוא נרצח כפי שסופר לעיל בעת שביקר אצל בתו (אמי) רחל בגלושא רבתא.

אִמי נותרה אלמנה ויתומה בעצמה. היה עליה לגדל תינוק בן 3 וילדה בת 14. היא עצמה הייתה אז בת 32. בתחילה היא התפרנסה מאפיית עוגות בבית ומכירתן למכולת הכפר, ואחר כך פתחה מכולת קטנה ועבדה בה לבדה. חיינו בצמצום רב ובמלחמה מתמדת על הישרדות בעולם האכזר.

אִמי הייתה אישה יפהפייה, תמירה ובעלת עיניים כחולות. היא גם היתה חכמה, נבונה ותמיד מוכנה לעזור לנצרכים. אחותי סיפרה לי כי לאחר מות אבי רצו לשדך לה אברכים בעלי תורה ונכסים, אך היא סירבה. בקיץ 1942, בהיותה בת 55, הובלה אמי יחד עם כל יהודי גלושא רבתא בעגלות לעיירה קאמין-ק (מרחק של 25 קילומטרים); שם, בבית הקברות שמחוץ לעיר, ירו בכולם. סיפרו לי כי לפני מותה אמרה: "תודה לאל שהבן שלי איננו בין המתים."

אחותי ברכה הייתה אהובה עליי וקרובה אליי מאוד. היא הייתה בעלת כשרונות נדירים במתמטיקה, ומגיל צעיר לימדה בני נוער שהתקשו במקצוע זה. בתקופת מגורינו בקובל נשלחה על ידי אבינו ללמוד בגימנסיה הרוסית הממשלתית שבעיר, והתקבלה אליה בגלל הצטיינותה בלימודים ולאחר בחינות קשות למדַי.

כשהייתה בת 17 התאהב בה שמואל גרינברג (אחיו של ברל); הוא היה מורה בבית הספר העברי, והיא נישאה לו. אחותי הייתה יפהפייה והיו לה הרבה מחזרים. נולדו להם שני בנים, יצחק ואברהם; במותם היו בני עשר וחמש-עשרה. אחותי הייתה בת שלושים ושש במותה, והיא הובלה יחד עם משפחתה ועם אמי לגיא ההריגה שבקאמין-ק.

אני מסוגל לזכור דברים מגיל חמש ואילך. למדתי בבית-ספר יסודי פולני, ובשעות אחר-הצהריים למדתי בבית-ספר עברי. הצטיינתי מאוד בלימודים והעבירו אותי ללמוד בכיתה גבוהה יותר. תמיד הייתי הכי צעיר בכיתה. בהיותי בן ארבע-עשרה שלחו אותי לגימנסיה עברית בקובל. ידיד קרוב של אבא וחברו למשחק השחמט הפעיל את השפעתו, ונתקבלתי לגימנסיה ללא תשלום. מנהל הגימנסיה, כך התברר, למד באותה הישיבה שאבי למד בה. אשתו הציעה לי להתגורר אצלם. אחר כך עברתי לגור אצל דודתי, אחות אבי. היא הייתה די עשירה, ותמורת שהותי אצלה לימדתי את בנה את כל מקצועות הלימוד של בית הספר העממי. בשלב מאוחר יותר הפכתי עיסוק זה של מתן שיעורים למקצוע והתפרנסתי מכך. כך יכולתי להמשיך בלימודיי בגימנסיה. בעתיד תכננתי להשתלם במדעי היהדות ומחשבת ישראל בוורשה או בירושלים. היה עליי לגייס סכום גדול, ולכן עברתי לעיירה קאמין-ק ועסקתי בהוראת תלמידים לקראת כניסתם לגימנסיה העברית בקובל.

ב-1938 גויסתי לצבא הפולני והוצבתי ביחידת תותחי נ"מ. שנה לאחר מכן פרצה המלחמה, ונשלחנו לוורשה כדי להגן על תחנת הרדיו המרכזית מפני הפצצות מהאוויר. ב-3 בספטמבר 1939 נודע לנו כי בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. ניסינו להגן ככל יכולתנו, אך ראינו כי אנחנו לא פוגעים במטוסים הגרמניים באמצעות התותחים הצרפתיים שהיו ברשותנו. מוורשה הִפנו אותנו מזרחה כדי שנגיע ללבוב ברכבת. לא הספקנו להגיע ללבוב. בברסט הפציצו אותנו המסרשמיטים [=מטוסי הקרב] הגרמניים. הלכנו ברגל עד שהגענו לסארנה. גם בסארנה הפציצו אותנו המטוסים הגרמניים. המפקד שלנו היה קפיטן גרבסקי; הוא בא מן הגבול שבין פולין לגרמניה והיה אוהד של היטלר. המפקד עזב את היחידה וברח הביתה. אנחנו המשכנו ללכת מסארנה לכיוון לבוב. לפני שהגענו לברודי, נכנסנו לעיירה רדזיווילוב. ראינו בשער זר ניצחון גדול עם כיסוי אדום. פגשתי שם יהודי, והוא אמר לי שבכל רגע ייכנסו הסובייטים; היהודים תלו לכבודם דגל אדום וחבשו סרט אדום על זרועם. יהודי אחד שאל אותי מאין אני. אמרתי שאני בא מקאמין-ק, ופניי מועדות ללבוב. הוא אמר כי הגרמנים יגיעו ללבוב, ויעץ לי ללבוש בגדים אזרחיים ולהישאר ברדזיווילוב.

החלטתי לחזור לקאמין-ק. בדרכי חזרה עברתי דרך רובנה. הלכתי ברגל על פסי הרכבת לקובל, ומשם לקאמין-ק. ברובנה גרו מתיישבים פולנים, והם ירו בחיילים שברחו מהמלחמה. אף אחד מהם לא ידע מה קורה, ואם ראו חייל פולני הולך לבד - חשבו כי הוא בורח מהמערכה וירו בו. לכן אמרו לי להתלבש כאזרח.

מקאמין-ק הלכתי לאִמי; היא הייתה בגלושא רבתא (בפולנית: ויילקה גלושא). בעיירה זו כבר היה משטר סובייטי. הקומוניסטים בעיירה ביקשו ממני לעזור להם, כי הייתי אדם משכיל ובוגר תיכון. אמרתי להם כי אני לא יודע רוסית. למעשה הייתה לי אחות שלמדה רוסית בגימנסיה בזמן שלטון הצאר, והיא לימדה אותי. הם הציעו לי את תפקיד מנהל הביטוח הממשלתי במשרד הפיננסים שבעיירה לוביישוב, ואני קיבלתי אותו.

גלושא זוטא (לישקע) Hlusza Mala

כפר הנמצא במרחק של כ-22 קילומטרים מצפון לקאמין-ק. בראשית המאה ה-20 התגוררו בו 869 תושבים ב-88 בתים. ב-1920 פעלו כאן כנופיות של בלחובצים, וחברי הכנופיות רצחו 11 יהודים. ב-1921 היו במקום 135 יהודים (בכפר ובמושבה); בין שתי מלחמות העולם התגוררו במקום כ-40 משפחות יהודיות. היהודים עסקו בעיקר במסחר זעיר, ברוכלות ובמלאכה. כמה משפחות התפרנסו מחקלאות.

רוב תושבי הכפר היו אוקראינים ומיעוטם פולנים, גרמנים ויהודים. הגרמנים והפולנים התגוררו לחוד והיו בעלי אחוזות. בתי היהודים הוקמו על אדמה שנקנתה בכסף רב מבעל האחוזה מיכאלובסקי, וגבלו מצד אחד בכפר האוקראיני ומצד שני במושבה הגרמנית-פולנית. בתי היהודים הוקמו זה ליד זה ויצרו עיירה יהודית בזעיר אנפין. המשפחות התחתנו זו עם זו, ויהודי גלושא זוטא היו משפחה גדולה אחת. בדרך כלל עסקו ראשי המשפחות במסחר. חלקם נעדרו מבתיהם בכל ימות השבוע וחזרו רק בשבת. פרט להתנפלויות של כנופיות קוזאקים הם סבלו גם משודדים וגנבים, ולכן לא אחת חלמו לעבור לעיר שיש בה קהילה יהודית גדולה.

בכפר היו שני בתי-כנסת. הילדים למדו אצל מלמדים שגרו אצל משפחות, וגם מקום ההוראה לא היה קבוע. בנוסף לכך ביקרו הילדים בבתי-ספר פולניים על פי דרישת השלטונות. לעתים הביאו יהודי הכפר לבתיהם בחורי ישיבה, והללו לימדו את בניהם גמרא. בתחילת שנות העשרים נפתחו בכפר כמה כיתות של בית-ספר עברי, אך הן נסגרו ב-1928 מפאת חוסר אמצעים. במקום לא היה בית-ספר תיכון, ועל הרוצים להמשיך ללמוד היה לנסוע לקובל ולערים אחרות. חלק מבני הנוער יצאו ללמוד בישיבות .

פעילות הסניף של תנועת 'החלוץ' בגלושא זוטא כללה פגישות וטיולים. לעתים נסעו לקאמין-ק, ולעתים באו בני קאמין-ק לביקור בגלושא זוטא. בחורף ערכו נשפים וטיולים בעגלות חורף. רבים מיהודי הכפר רצו לעלות לארץ-ישראל, אולם ממשלת פולין הערימה קשיים בדרכם ולא אפשרה להם להוציא כספים מפולין .

ב-1939 נודע כי הגרמנים התקרבו לבריסק, ואז החליטו יהודי הכפר לבקש מהמשטרה נשק להגנה עצמית. אולם הם לא נענו. הידיעה כי הרוסים הגיעו לקובל וכי הם צפויים להגיע בתוך ימים ספורים לגלושא זוטא - עודדה את היהודים. הצבא האדום התקבל בשמחה על ידי תושבי הכפר, אולם האכזבה תפסה במהירות את מקום השמחה. הרוסים החרימו את נכסי העשירים ואת אחוזותיהם.

ב-1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לבין ברית-המועצות. הצעירים גויסו לצבא הסובייטי. קודם לכן כבר גויס חלק גדול מהצעירים לצבא הפולני, ולכן נותרו בכפר זקנים ונשים בלבד. כמה מהמגויסים נפלו בשבי הגרמני, ואף נוצר קשר מכתבים עִמם בשנים 1940–1941; ב-1942 הם נרצחו עם שאר השבויים היהודים מפולין במיידנק. עם עזיבת הצבא האדום את האזור גברו מעשי הרצח והשוד של האוקראינים. רווחו שמועות כי הנאצים ריכזו את היהודים בגטאות והרגו רבים מהם. אחדים מבני המקום הציעו לברוח ליערות, אולם ההצעה נדחתה כי חששו לגורל הזקנים והילדים בתנאי היער.

במארס 1942 נרצחו ונקברו בקבר אחים כ-25 יהודים מהכפר מכיוון שלא התייצבו לעבודת כפייה. הדבר קרה סמוך לחג הפורים, תש"ב (1942). ב-1994 הועברו עצמותיהם לבית העלמין שבקאמין-ק. לאחר הרצח הראשון ידעו כבר היהודים כי כל אחד מהם עלול להיות הקרבן הבא. בינתיים כבר ניתנה פקודה לארוז את החפצים ולעבור לגטו בקאמין-ק. לאחר פסח תש"ב (1942) הועברו יהודי המקום לגטו בקאמין-ק, ונספו שם (כ-35 משפחות) בשתי האקציות: ב-10 באוגוסט וב-2 בנובמבר 1942.

וולקה שטשיטינסקה

הכפר שכן באזור קאמין-ק בגבול שבין פולסיה לבין ווהלין, במרחק של חמישה קילומטרים מהנהר פריפט. האזור היה מיוער ורווי אגמים גדולים. רוב תושבי הכפר היו אוקראינים ומיעוטם פולנים. כמו כן התגוררו בו עשר משפחות יהודיות. האוקראינים והפולנים עסקו בחקלאות ובדיג באגמים. חלק מהיהודים היו דייגים, חלקם בעלי חנויות מכולת, וחלקם סוחרים זעירים שעסקו בשיווק דגים ותוצרת חקלאית. בתי היהודים נמצאו ברחוב הראשי. במקום היה ספר תורה, ובשבתות ובחגים התפללו במניין. למרות מצבם הכלכלי הקשה הפרישו היהודים מכספם, ומימנו אחזקת מורה בכפר אשר לימד את הילדים עברית ותורה - זאת בנוסף על הלימודים בבית הספר הממלכתי.

עם הכיבוש הגרמני ב-1941 רצחו אנשי הסביבה כמה מהיהודים. יהודי הכפר רוכזו בגטו קאמין-ק ורובם נרצחו ביום חיסול הגטו. רבים מאלו שהצליחו לברוח מהגטו נרצחו על ידי אנשי הסביבה, ולא הצליחו לחבור לפרטיזנים. שרידים מבין יהודי הכפר עלו ארצה .

איסר אורמלנד ז"ל

נולדתי ב-1926 בכפר וולקה-ש שליד קאמין-ק. לכל היותר חיו בכפר שתים-עשרה משפחות יהודיות. לא היו מכוניות, ונסענו בעגלות רתומות לשוורים. אִמי הייתה צביה לבית קפלן. כשפרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי בן 13. היינו משפחה גדולה, שבעה ילדים. אחי הבכור, מרדכי ז"ל, עלה ארצה ב-1936. הוא היה בהכשרה במשך זמן רב, ואחר כך עלה לארץ. הייתה לו חברה, והוא עזב אותה ונסע לארץ. אחרי שלוש שנים הוא חזר, ושניהם נסעו יחדיו לארץ-ישראל. אז באו הסובייטים, והגבול עבר בנהר הבוג - ממזרח לו היו הרוסים, וממערב הגרמנים.

עד לגיל 12 הלכנו לבית-ספר בבוקר ואחר כך ל"חדר". המשפחות היהודיות בכפר החזיקו בחור ישיבה, והוא לימד ב"חדר" בשעות שלאחר בית הספר. הוא ישן אצלנו, אכל ולימד את הילדים. בגלל לימודים אלה ידעתי עברית. זכורות לי המשפחה של יואל הדס (איידס) ומשפחת קפלן.

אחרי שהרוסים נכנסו לכפר, הגיעו אליו יהודים שברחו מפולין והמשיכו הלאה. אנחנו עוד ישבנו בבתים והם ברחו. רבים אחרים חזרו לצד הגרמני, כי הרבה יהודים נשארו בשליטת הגרמנים. אלו שחזרו לשטח שבשליטת הגרמנים - נהרגו. אלו שברחו - נשארו בחיים, כי הרוסים שלחו אותם לארכנגלסק ולסיביר.

יואל הדס (איידעס)

נולדתי בחג הפסח בשנת 1923, בעיר רטנה שבווהלין לאבי נוסקה ולאימי בלומה.הייתי הבכור והיו לי אח ואחות. גרנו על יד הנהר בשכנות עם האח של אבי ששמו היה אברהם והדוד של אבי הרשל איידעס. האוקראינים שרפו את תחנת הקמח של המשפחה ואת ביתו של הדוד עם כל משפחתו. כעבור שנים מעטות, הציתו האוקראינים שוב את בתי היהודים בעיר. פרצה שריפה גדולה שבה נשרף גם ביתנו.אבי החליט לעבור לגור בכפר וולקה שטשיטינסקה שבו גרו אחיו ואחותו עם משפחותיהם וכן סבי מצד אימי. בכסף שקבלו מהביטוח עבור הבית שנשרף, בנו בית חדש. למדתי שם לפי חוק חינוך חובה בבית הספר הפולני בבוקר וב"חדר" מודרני את כל המקצועות העבריים כפי שהיה מקובל.

בכפר וולקה-ש היו שבע משפחות יהודיות. התפללנו במניין בביתו של יהודי שהיה לו סלון גדול. היה גם ספר תורה. בעל התפילה הראשי היה סבי דוד קפלן ז"ל. הוא עבד בבית המלאכה שלו כל היום ובערב הדליק עששית ולמד דף גמרא. סבי, בנו ומשפחתו נספו בליבישיי [לוביישוב]. היהודים בכפר התפרנסו מדיג באגמים וממסחר זעיר. הקונצסיה [הזיכיון] על הדיג היה בידי יהודי עשיר מבריסק ונציגו הפולני ישב בכפר. בכפר היו כמאה בתים, מהם כשלושים של פולנים והיתר אוקראינים.

בכפר הקטן לא צפה לי עתיד מזהיר ולכן החליטו ההורים לשלוח אותי, בנם בכורם, אל הדוד מצד אבי, מרדכי איידעס, שגר בוורשה. בתחילת שנת 1939 הגעתי אל דודי בעיר הבירה הנוצצת של פולין. שהיתי בוורשה עד להתנפלות של הגרמנים על פולין ולמזלנו הצלחנו דודי ואני לעזוב את העיר ברכבת האחרונה. אני חזרתי לכפר ודודי למשפחתו שגרה באחת העיירות בסביבת קוברין. בשנת 1940, כשהסובייטים התחילו לארגן את המנהל האזרחי, התקבלתי לעבודה במשרד מס ההכנסה בעיירה לוביישוב. שם כבר עבד יודל קוטלר בתור מפקח ראשי. במשך הזמן זרמו לשם צעירים יהודים מכל הכפרים.

הכפרים

טשורטשה

כפר קטן בקרבת קאמין-ק. יהודי הכפר נרצחו על ידי הנאצים בעת חיסול הגטו בקאמין-ק.

סדרובישץ'

כפר בנפת קאמין-ק, סמוך לנהר פריפט. ב-1921 נמנו בו 76 יהודים, ובשנות השלושים גדל מספרם ל-20 משפחות או כמאה אנשים. המפרנסים עסקו במסחר חקלאי. היהודים מכפר זה הובאו לגטו רטנה, ונספו שם יחד עם יהודי המקום.

יֶזֶרְקֶה Jezurke

בייזרקה, כפר קטן ליד קאמין-ק, חיו תשע משפחות של חקלאים יהודים. עם התגברות סכנת הפוגרום בעת הכיבוש הנאצי העמידו יהודי הכפר משמרות סביב בתיהם. אייזן הקים קבוצת מחתרת לבריחה ליער. רוב חברי הקבוצה שירתו קודם לכן בצבא הפולני, וידעו כיצד להשתמש בנשק. רובם היו נשואים, ולכן דחו את מועד בריחתם . הם נספו בגטו קאמין-ק.

סטוביחווה Stobychwa

עיירה בנפת קאמין-ק הנמצאת במרחק של ארבעה-עשר קילומטרים וחצי מצפון לתחנת הרכבת פאבורסק. במאות ה-17 וה-18 היו במקום עשרות בודדות של יהודים. בראשית המאה ה-20 היו במקום למעלה מ-100 יהודים (מתוך 459 התושבים במקום) ובית-כנסת אחד. ייתכן שבזמן מלחמת העולם הראשונה עזבו היהודים את המקום ולא שבו אליו .