בשנים 1937–1938 הופיעו מדי פעם ידיעות בעיתונות היהודית על אודות יהודים שהוכו בגן העירוני, על יהודי שתלשו את זקנו ועל חנויות יהודיות שלוכלכו בזפת. לאחר זמן הופיעו על הקירות סִסמאות שנרשמו בלילה: "יהודים לפלשתינה!", "החרימו חנויות יהודיות!" ועוד. הוראות להגביל את המסחר היהודי הגיעו ממשרדי הממשלה. בכפרים החלו לארגן קואופרטיבים; שם קנו סחורה מהאיכרים ומכרו להם, והדבר פגע מאוד במסחר היהודי. הופעל עליי לחץ, ובעקבותיו נאלצתי לוותר על הזיכיון למלח ולמסור אותו לקואופרציה הפולנית. את היהודים בעיירתנו לא קל היה לחנוק מבחינה כלכלית: הקואופרטיבים של הכפרים העדיפו למכור לנו במקום ל"רולניק" ("איכר", קואופרטיב מרכזי); גם הקואופרטיב המרכזי היה מוכר לי, כי השתלם לו הדבר. אבל הכול הרגישו כי זוממים נגדנו.
החלו למדוד את שטח השוק, ולאחר זמן קצר פתחו בבניית "דום לודובי" (בית העם). לפי התכנית עמדו להעביר את השוק אל מחוץ לעיר; במקומו הקודם של השוק היו אמורות להיבנות חנויות שבעליהן לא יהיו יהודים. מושל העיר החדש עשה את כל שביכולתו כדי שהיהודים בקאמין-ק יתחילו לחשוב "קצת יותר" על ארץ-ישראל. אני גרתי אז בקובל כי ילדיי - סוניה ולֶמה - למדו בגימנסיה 'תרבות', והבת הקטנה בוזי למדה בבית הספר היסודי של 'תרבות'. פעמיים בשבוע ביקרתי בחנותי שבקאמין-ק, חנות שנוהלה על ידי אחי דוד ושותפים נוספים.
בחג השבועות ב-1937 הגיעו אלינו ידיעות קשות מערים ועיירות. הגויים נמנעו מלקנות בחנויות יהודיות. מי שקנה אצל יהודים, נעצר על ידי האנדקים והוכה.
חמותי, מלכה גורטנשטיין, טִלפּנה אליי מקאמין-ק לקובל. הנוצריה שהייתה משרתת בביתה מסרה לה כי ביום ראשון, בהיותה בכנסייה, היא שמעה כי בעוד יומיים הגויים מתכוננים לשדוד את החנויות היהודיות; המשטרה לא תתערב ולא תפריע. חמותי ביקשה ממני לפנות לשלטונות כדי למנוע את הדבר. ביקשתי ממנה להורות לאחי דוד ולהרשל וייסמן לדבר עם הנוצריה ולדלות ממנה פרטים נוספים. לאחר כשעה התקשרו השניים ואימתו את הדברים. התקבלו גם ידיעות ממקורות נאמנים כי המארגן של הפוגרום המתוכנן הוא מושל העיר בכבודו ובעצמו. המקורות הללו ביקשו את התערבותי.
משלחת של הקהילה היהודית ובראשה משה פרל יצאה אל מושל העיר קובל. היה זה בחג ה"שבועות" של הנוצרים, ובכל זאת הסכים מושל העיר קובל לקבלנו. הוא היה ידוע כליברל, ונהג להבטיח כי כל עוד הוא השליט - לא יהיו מאורעות בעירו.
בתחילה לא האמין כי בקאמין-ק - מרחק חמישים קילומטרים מקובל - מתכננים פוגרום נגד יהודים ביום השוק, כלומר ביום שלישי הקרוב. בכל זאת הצלחנו לשכנעו באמיתות הידיעות. הוא הבין כי מקאמין-ק עלולים הדברים להתגלגל לקובל, ובזה הוא לא היה מעוניין. בגלל החג הנוצרי ויום ראשון היו המשרדים בורשה סגורים. אף על פי כן הוא התקשר למשרד הביטחון והצליח לשכנע בנכונות הידיעות. ממשרד הביטחון התקשרו מיד אל מושל הפלך בבריסק, והלה פנה למושל העיר בקאמין-ק.
לאחר זמן נודע לי כי מושל קאמין-ק הכחיש את כל העניין. הוא טען כי הוא בעצמו יוכל להשתלט על המצב ואיננו נזקק כלל לתגבורת של שוטרים, תגבורת שהציעו לשלוח לעיר. מושל קובל לא נעתר לבקשתנו לדבר עם מושל קאמין-ק ולהזהירו כי האחריות לביטחון התושבים מוטלת עליו. דיברתי גם עם היושב-ראש של ועדת הצירים היהודית בוורשה, והובטח לי כי הם יפנו למשרד הפנים ויודיעו על המצב הקשה בעיירה. ניצלתי את קשרי המסחר שלי והודעתי לחברת 'גליציה' - חברה שרכשתי ממנה בנזין, נפט ודלקים אחרים בסכומי כסף גדולים ובעמלה – כי המיכלים יועלו באש על ידי הפורעים. כדי למנוע זאת עליהם לפנות מיד למשרד המסחר, ועל האחרון לפנות לשר הפנים. אנשי 'גליציה' הבינו היטב כי מה שיקרה בקאמין-ק עלול לחזור גם במקומות אחרים ולגרום להם נזקים כבדים.
לאחר יום של התרוצצות החלטתי לצאת עם אשתי לקאמין-ק כדי להרגיע את הרוחות. נודע לנו כי רבים מהיהודים בקאמין-ק החליטו לצאת לקובל עד יעבור זעם. ביום ראשון בערב הגענו לקאמין-ק; בתחנת הרכבת מצאנו יהודים רבים, משפחות שלמות, ממתינים לרכבת לקובל. לאחר שמסרנו על פעולותינו, נרגעו חלק מהם והחליטו כי רק את הילדים ישלחו לקובל, ואילו המבוגרים יישארו בעיירה. אולם גם אז היו כל הקרונות מלאים בכאלה שנסעו בעצמם, או ליוו את ילדיהם ונשיהם. האדמה בערה מתחת לרגליים. משלחת של הקהילה היהודית בקאמין-ק, ובהם גם אני, יצאה ביום שני בבוקר למושל העיר.
בגלל החג הוא קיבל אותנו בביתו הפרטי. הוא קיבל את פנינו בקללות ובגידופים: "חוצפה של יהודים! באיזו זכות התקשרתם עם בריסק, עם קובל, ואפילו עם ורשה, בה בשעה שאני שומר פה על הסדר! לזעזע עולם פן יספוג יהודי איזו מכה! או ינפצו שמשה! העם ממילא כועס עליכם!" הוא דרש שמישהו מאיתנו יחתום ויהיה אחראי לאמיתות השמועות, ואני הסכמתי לחתום. הוספתי כי ידוע לנו היטב שהוא עצמו אִרגן את הפוגרום. הוא התנגד לסגור את החנויות ביום שלישי וצעק: "כל החנויות מחויבות להיות פתוחות כדי שהעם הבא ממרחקים ליום השוק יוכל לקנות. ויהיה מה שיהיה!"
עזבנו את מושל העיר שלנו בידיעה שצדקנו, וכי עשינו כל מה שאפשר כדי למנוע את הדבר. ביום שלישי לא נתַנו לילדים ללכת לבית הספר. הופיעו העגלות הראשונות, וכן הגיעו הולכי הרגל מהכפרים. אבל העגלות היו ריקות; האיכרים באו ושקים ריקים בידיהם כדי לשדוד את רכושם של היהודים ב"הכשר" של מושל העיר. ראשי הכפרים קיבלו הוראות מפורטות מעיריית קאמין-ק והדריכו את האיכרים. האיכרים התאספו והוסתו על ידי פועלי הרכבת. פועלי הרכבת היו ידועים כהרפתקנים, בעיקר כלפי יהודים, וזאת מכיוון שחלק מהם השתייך בעבר לכנופיות הבלחובצים; עליהם הוטל לפתוח בהתנפלות. הם תכננו לפגוע ביהודי, לצעוק כי היהודי פגע בהם וזה יהיה האות להשתוללות ההמון ולשוד החנויות. יהודים יבינו את המצב ויסיקו כי אין זה מקומם עוד.
היהודים פתחו את חנויותיהם. אני ושותפיי - יצחק ברנהולץ ושמאי מייסטל, הפקידים והפועלים - דוד בראט, מאיר דקלבוים, זיסע דקטר, יענקל יפה, אלי החרש-אילם ואחרים - פתחנו את החנות כרגיל. טענתי כי אם נברח, יוחמר מצבנו יותר. עמדנו בחנויות וידענו כי בכל רגע יכול להתרחש אסון. החנות התמלאה פתאום באיכרים ובפועלי רכבת. קראתי להם לבל יעזו לעשות דבר. אחד מהם זרק משקולת ופגע בראשו של שותפי, שמאי מייסטל; הראש נשטף בדם. היה לנו נשק מאושר כחוק, אולם נמנענו לירות מחשש שהירי עלול להגדיל את האסון. הפורעים החלו לפזר מצרכים ולנפץ שמשות. אנחנו נסוגונו אל המשרד (המשרד נמצא על יד החנות) והתבצרנו שם. הם ניסו לפרוץ את דלת המשרד, ואנו עמדנו להתגונן בפנים.
והנה התברר כי ההתערבויות שלנו הועילו. מאת הפלך בבריסק נשלחה פקודה חריפה למושל העיר בקאמין-ק כי עליו לעשות הכול כדי למנוע פוגרום בעיירה, ואם יארע משהו - הוא יישא באחריות. נשמעה ירייה באוויר; מושל העיר בעצמו בא במרוצה, ירה באוויר ופקד על ההמון להתפזר. הוא צעק: "היכן היהודים של החנות?" אני יצאתי ראשון מהמשרד והיתר יצאו אחריי. "למה תעזבו את החנות ותעוררו פאניקה?" קרא מושל העיר והניף כלפיי אלת גומי. אחזתי באלָה שלו ואמרתי לו להימנע ממכות, כי האשמה היא בו ולא בנו. הוא עצר בהבינו כי "הרחיק לכת".
יוסף אייזנברג ניגש אלינו ואמר כי כל העיתונות בעולם תדע על כך. המושל הִכּה אותו באלת הגומי שלו. האיכרים החלו להתפזר ונסעו. נותרו שמשות מנופצות ושוק עזוב. אחד האיכרים רצה לשדוד אצל ישעיה שוחט; הוא ספג מנחת זרועו של בנו, גימפל שוחט – הלה תפס גרזן וערך לו "קבלת פנים".
עזרה משטרתית מיוחדת, בערך חמישים איש, הגיעה ברכבת מיוחדת מבריסק. הם הופיעו בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים, ואז כבר לא נמצאו האיכרים בעיירה. עוד באותו השבוע נמסר לי כתב אשמה על ידי מושל העיר; הואשמתי בהשמצת השלטון הפולני בפולין ובחוץ לארץ בגלל ההתערבויות שלי למניעת הפוגרום. יצאתי לוורשה כדי למצוא עורך דין שיוכל להגן עליי, ומכיוון שהאנטישמיות הלכה והתפשטה - התקשיתי בכך. לבסוף הסכים להגן עליי עורך הדין יארוש, חבר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הוא התנה את עבודתו בכך שאתן לו מכונית, כי אין לו דרך אחרת להגיע למקומות שהמשפט ייערך בהם. חמישה שבועות לאחר המאורעות נערך בקאמין-ק המשפט הראשון. העדים מטעמי פחדו כי המושל ינקום בהם, אם הם יספרו את האמת; לכן יצאו דברי העדות "חיוורים" וחלשים. בית הדין קבע את גזר הדין שלי: שישה חודשי מאסר ו–5000 זהובים קנס, וכן תשלום הוצאות המשפט. עורך הדין שלי ערער על פסק הדין, ובהתאם לבקשתו הועבר המשפט לערכאה גבוהה יותר בפינסק. בפינסק חזרו הדברים על עצמם, בדומה למשפט בקאמין-ק; העדים פחדו ולא העזו להאשים במילה את מושל העיר. בית המשפט ביטל את עונש המאסר בפועל והחליפו במאסר על תנאי למשך שנה, אך הקנס בגובה 5000 זהובים נשאר בתוקפו.
ב-11 באוגוסט 1939 הפלגתי בגפי לתערוכה הבינלאומית בארצות-הברית. השארתי את משפחתי בקובל בתקווה שנתראה שוב. לאחר שלושה שבועות פרצה מלחמת העולם השנייה; משפחתי היקרה, אשתי ושלושת ילדיי, נרצחה מבלי שהייתי יכול לעשות דבר למענם. לעולם אהיה אתכם, בשכבי ובקומי. עמוק עמוק חבויים אתם בלִבּי, עד ליומי האחרון .
