אביש קלורמן ז"ל

נולדתי בקאמין-ק וחייתי בה ארבעים שנה. במלחמת העולם הראשונה גויסתי לצבא הרוסי. גיליתי עניין בחיי הצבא, ומשום כך היו חיי בצבא הרוסי קלים הרבה יותר מאשר אלה של בחורי העיירה האחרים שגם הם גויסו. אחרי שלושים ימי שירות בצבא קיבלתי אפילו "סרט" והייתי למדריכם של אחרים. כשנה אחרי גיוסי העזתי להגיב על דיבוריו הגסים של הסגן, קצין אשר ללא סיבה כלשהי גידף בחור יהודי. כעונש על חוצפתי נשלחתי לחזית ורבצתי בחפירות ארבע-עשר חודשים. לאחר מכן הגבירו הגרמנים את התקפותיהם, הצבא הרוסי נסוג לרוסיה התיכונה ואני אִתו. לשם הגיעה אלינו הידיעה על פרוץ המהפכה. כעבור זמן קצר עברה כל הפלוגה שלנו לשורות הצבא האדום. כיהודים רבים אחרים האמנתי שהשלטון הסובייטי יפתור את הבעיה היהודית, ויהודים יוכלו לחיות בחירות ובשלווה. אך תקוותיי נכזבו בעת שהייתי עד למעשי רצח המוניים, לפרעות, לשוד ולביזה שבוצעו על ידי חיילי הצבא האדום.

השתחררתי מהצבא וחזרתי לקאמין-ק. בעיירה שלטו אז הגרמנים, ומחצית מהאוכלוסייה היהודית סבלה חרפת רעב. הגרמנים חילקו חצי כיכר לחם למשפחה. היהודים היו מכבסים שקים ותופרים מהם בגדים ללבשם; לולא זאת היו נשארים ללא כסות לעורם. רובם התהלכו יחפים. אותי ואת משה פלוט העמידו פעם לנקות את המחראות של המפקדה הגרמנית. ראיתי בזה ביזיון והתנגדתי לעשות את העבודה. כעונש על התנגדותי שמו אותי במאסר, ושוחררתי רק בעקבות התערבותם של יהודים שהיו בעלי קשרים עם הגרמנים. בלחץ הצבא האדום והמורדים הפולנים החלו הגרמנים במנוסה. ניצלתי את מצב הבהלה של הגרמנים; יחד עם כמה יהודים שידעו להשתמש בנשק הוצאנו מהם מספר מכונות ירייה.

הגנה עצמית בתום מלחמת העולם הראשונה

עם בריחת הגרמנים השתרר תוהו ובוהו בעיירה. איכרי הכפרים שבסביבה זממו לנצל מצב זה; הם האשימו את היהודים כי שיתפו פעולה עם הגרמנים והביאו להחרמת הבקר והתבואות של האיכרים. ידיעות קודרות הגיעונו מהסביבה. יהודי הכפרים נשדדו ונרצחו. החלטנו כי עלינו להתארגן. ידענו כי הרעה שנפתחה בכפרים תגיע גם לערים. איכר אחד הביא אלינו את הבשורה הטרגית: איכרים מהסביבה התנפלו על יהודי הכפר ולמציה (14 קילומטרים מהעיירה) ושחטו כמה משפחות. בין הנרצחים הייתה גם משפחה מקאמין-ק, משפחת אברהם פלוט.

החלטנו לצאת לכפר בקבוצה של שנים-עשר אנשים חמושים לפחות כדי להביא את הקרבנות הקדושים לקבר ישראל. מחזה אימים נתגלה לעינינו: תינוק יונק משד אִמו הנרצחת וחזירים נוברים בגופה. כל העיירה ליוותה את הקרבנות למנוחת עולמים. בעת שהספדנו את המתים, ניצבה לפנינו השאלה: ומה יהיה על החיים? בעמדנו אבלים בבית הקברות החלטנו להתארגן, להקים ארגון של הגנה עצמית ולהגן על חיינו בנשק. נבחר אז ועד בהרכב הבא: אביש קלורמן – מפקד צבאי, הרשל וייסמן – סְגן לענייני מִנהל, אריה דקלבוים – מזכיר, לייביש גולדשטיין, גרשון אייזנברג, יצחק ברנהולץ, אברהם דוד אברך, אברהם לייב בורשטיין ושֶפֶּה זפרן.

חילקנו מזון לכל הנזקקים. דאגנו לרכז בידינו מלח, מצרך שהמחסור בו היה גדול במיוחד, וכן תרופות. האיכרים נהגו להביא דגים מדי יום שישי; חילקנו אותם בין המשפחות באופן יחסי לגודל המשפחה, וכך גם נהגנו בחלוקת הבשר. היו מקרים שנאלצנו לאחוז באמצעים כנגד יהודים שלא רצו להסתגל לסדרי החיים שהנהגנו.

היהודים ראו בארגון ההגנה העצמית כוח "גואל" ו"מציל", והאיכרים הבינו שלא כדאי להם להשתולל כי היהודים יחזירו להם כגמולם; אך הם חיפשו קרבנות קלים אחרים. גם אנשים לא יהודים באו אלינו וביקשו את הגנתנו. הכומר הפולני - גוי אמיד שהיה מתגורר מחוץ לעיירה, על יד הכנסייה הקתולית - וכן משפחת ז'מינקובסקי שנהגה לסחור עם יהודים, ביקשו את עזרתנו אחרי שנודע להם כי עומדים להתנפל עליהם. ידענו שהאיכרים יעברו במהירות מהתנפלות על פולנים לפרעות ביהודים, ולכן אין להתיר זאת. לקחנו את שתי המשפחות הפולניות תחת חסותנו, וכן העברנו את רכוש הכומר (סוסים ופרות) לעיירה.

שמרנו על כוננות מתמדת כדי למנוע התנפלויות והתנגשויות. בכל המקומות החשובים עמדו על המשמר אנשי ההגנה העצמית. בקצווי העיירה הוצבו זוגות חמושים. מרכז ההגנה העצמית היה בבֵיתה של משפחת גורטנשטיין , ושניים מאנשינו נמצאו שם תמיד כדי להזעיק את האנשים בשעת הצורך.

לילה אחד, בעת ששניים מאנשי ההגנה העצמית היו בשמירה על יד הגשר, הם הותקפו על ידי בני הכפר זסטויה. בני הכפר הצליחו להוציא מאחד השומרים, אדם שלא הצטיין בגבורה יתרה, את רובהו. השומר השני הצליח לברוח ולספר מה שקרה. החלטנו לפעול ולהגיב במהירות. עוד באותו לילה יצאתי יחד עם יוס'ל וייסמן ועקיבא אייזנברג לכפר זסטויה. הערנו את נכבדי הכפר ואיימנו עליהם כי אם לא יגלו את זהות התוקפים ויחזירו לנו את הרובה, נעשה זאת בכוחות עצמנו. האִיוּם שלנו עזר. כמה מהאיכרים יצאו מיד רכובים על סוסים כדי לחפש אחרי התוקפים. אחרי זמן קצר חזרו והודיעו לנו כי התוקפים מסתתרים בבית הקברות, ואין להם כל שליטה עליהם. החלטנו ללכת יחד עם האיכרים אליהם, וזאת על אף שידענו כי יש בידיהם נשק רב והם יכולים לרצחנו. הסברנו להם בקול שקט כי לא תצמח להם שום טובה ממצב עניינים זה. היום הם מתנפלים עלינו, מחר נעשה זאת אנחנו ושני הצדדים עלולים רק לסבול. כנראה דברינו השפיעו עליהם. הם החזירו לנו את הרובה, ולתדהמתם הרבה של יהודי העיירה חזרנו שלמים לקאמין-ק.

פרעות הבלחובצים והמשפט

הרבה כנופיות התארגנו באותם ימים, וקשה היה לדעת מהי בעצם מטרת כל התארגנות. דבר אחד היה מחוץ לכל ספק - ההתארגנות טומנת בחובה הרבה ייסורים וצרות ליהודים. באחד הימים הופיעה כנופייה כזו אצלנו בעיירה. היו אלה הבלחובצים - כ-500 איש, פרשים ורגלים, חמושים ברובים ובמכונות ירייה. הם פרשו את המחנה בכיכר השוק שבמרכז העיירה, לאחר מכן פיתחו את מוסרות הסוסים והתיישבו לסעוד את לִבּם ולשתות לשכרה. בתי עסק נשדדו והבריונים אמרו במפורש כי עם ערב יתהוללו מעט וישחטו יהודים. מול כוחם הצבאי הרב הייתה ההגנה העצמית שלנו חסרת אונים.

למשך פרק זמן קצר מאוד התייצב שלטון סובייטי בעיירה. זדיניוק תִפקד למעשה כראש העיר. הוקמה מיליציה, ואנשיה היו מזוינים באלות ארוכות. בזכותו של זדיניוק ההגנה העצמית נעשתה מיותרת; הוא הכיר את היהודים בעיירה והגן עליהם. יהודים החלו לעבד את אדמות האיכרים שברחו ואת אדמות האחוזות שהשלטונות חילקו. במשך שלושה חודשים התחוללו קרבות באזור, אבל אלה פסחו על עיירתנו.

בינתיים הלכו והתקרבו "הימים הנוראים". קול השופר נשמע בעיירה. יהודים לחשו את תפילת "כל נדרי" ונזכרו בתפילה: "מי לחיים ומי למוות, מי באש ומי במים..." יהודים הזמינו מקומות בבתי הכנסת. אני זוכר היטב את ערב ראש השנה ההוא - בתי הכנסת היו גדושים במתפללים מהעיירה ומהכפרים שמסביב. קול בכיין של הנשים נישא למרחקים, וגם הגברים הזילו דמעה.

עם חזרתי מהתפילה הופיע בביתי זדיניוק. הוא אמר לי כי העיירה תעבור לידי הפולנים, וכי אם ארצה בכך יוכל לסייע לי - ולשאר היהודים ששיתפו פעולה עם השלטון הסובייטי - לעבור לרוסיה. לא היה לנו הרבה זמן למחשבה. עוד באותו הלילה נסוגו הסובייטים ונכנסו הבלחובצים. כבר בלילה הראשון הם רצחו כמה יהודים. למחרת הגיעו כנופיות נוספות, והיהודים החלו במנוסה מבוהלת מהעיירה. רבים הסתתרו במרתפים ובעליות גג; אחרים חיפשו להם מחבוא בשדות, ביערות ובבתי איכרים. הבלחובצים שדדו, אנסו נשים ורצחו יהודים.

שלושה ימים נמשך מחול השדים הזה. 120 מתים היו מונחים בבתים וברחובות, ולא היה קובר להם. ביום הרביעי להשתוללות הופיע בלחוביץ' והורה לאנשיו להפסיק את מעשי הרצח. אני עצמי הצלחתי לברוח מחוץ לעיירה, ויחד עם עוד הרבה יהודים הסתתרתי בתוך ערֵמת שחת באחד השדות; את הגישה אליו חסמו מקווי מים ושלוליות שהגיעו עד הצוואר. האיכר שהוביל אותנו לשם הביא לנו לחם, חלב ומצרכים אחרים, ואנו שילמנו לו במיטב כספנו.

לבסוף נתפסתי והוכנסתי למפקדת הבלחובצים. ספגתי שם מהלומות ביד רחבה. בינתיים הגיע נציג מטעם המפקדה הפולנית ודרש שאמסר לידיהם, וזאת כי הם המחזיקים את השלטון בעיירה ומכיוון שיש לערוך משפט פומבי למען יידעו עליו כל היהודים. אנשי בלחוביץ' מסרו אותי למפקדה הפולנית. לפני שהעבירו אותי לבית הסוהר, ספגתי מכות וגידופים ביד רחבה. נאסרתי בחדר בתוך בית יהודי יחד עם חמישים אסירים (פולנים, רוסים ואוקראינים); רובם הואשמו בהתנגדות פוליטית וחלקם היו פושעים פליליים. הלילה עבר ויום חדש של ייסורים החל עבורי. דרשו ממני להודות כי יריתי כביכול על הצבא הפולני, וכתוצאה מירי זה נהרגו 120 מתושבי קאמין-ק. עמדתי על דעתי כי כל פעולותיי היו מיועדות להגנה מפני הבלחובצים, אלה שהתנפלו עלינו. הם הלקו אותי עשרות פעמים, ואני חששתי שירצחו אותי עוד לפני המשפט. בסתר לִבּי קיוויתי שאוכל בזמן המשפט להראות לשופטים את סימני הפגיעות בי ולשכנע אותם כי ההודאה נמסרה רק בלחץ העינויים. "אני חותם," לחשתי, כי לדבר כבר לא הייתי מסוגל. אסור באזיקים הובילוני לעיר קובל, העיר שהמשפט עמד להתקיים בה. עד לכניסה לקובל הוסיפו להכותני. בקובל החזיקו אותי במשך יומיים יחד עם פושעים שונים, ואחר כך החליטו לשלחני לבית המשפט הצבאי שבחלם. כל זמן מאסרי עקבה אשתי חיה אחרי מה שמתרחש אִתי. היא הגיעה לחלם, התקשרה למכיריה וסיפרה להם על אודות מאסרי. באותה עת עבדו יהודים במשרד המשפטים, ואִתם עמדה אשתי בקשר. התביעה עשתה הכול כדי להוכיח שביצעתי פשעים רבים.

כתב האישום נגדי במשפט היה חמור ביותר. הואשמתי כי יריתי על חיילי הצבא הפולני, ובכך גרמתי למותם של 120 תושבים. הואשמתי בקומוניזם. התובע הוכיח ששֵירתי בצבא הרוסי ואחר כך עברתי לצבא האדום. התובע סמך את דבריו על עדויות שנועדו להוכיח את אמיתות הטענות נגדי. גם הסנגור קרא לעדים להגנתי. העידו לטובתי הכומר הקתולי שהצלנו, משפחת ז'מינקובסקי (הודות להגנה העצמית שלנו ניצלה ממוות בטוח) וכן הגיע גם הכומר הפרבוסלאבי.

אם המשפחה, הגברת ז'מינקובסקי, העידה כי אכן ראתה אותי רץ ויורה ברובה, אולם לא על פולנים. בעיניים דומעות פנתה אל השופטים באמרה: "לולא ההגנה העצמית, הרי אני וכל משפחתי מזמן לא היינו קיימים. וזאת אני אומרת כפולנייה נאמנה." גם הכומר טען כי ההאשמות נגדי מגוחכות; הוא גם מכיר אותי מילדות ומעולם לא עסקתי בפוליטיקה. אולם הקטגוריה לא רצתה לוותר. לאחר התייעצות של השופטים הוחלט להעביר את המשפט לקובל, לבית-דין שדה. החלטה זו תאמה את מטרת הסנגור שלי, כי בית-דין שדה יכול היה לשחרר כליל או לדון למוות. מכיוון שכל ידידיי היו בטוחים בצדקתי, כדאי היה להסתכן ולהישפט על ידי בית הדין בקובל.

בית המשפט היה מלא וגדוש בעיקר ביהודים. לפני הופעת הסנגור כרעה האם ז'מינקובסקי על ברכיה, הצטלבה והתחננה בפני השופטים לשחררני. "אם ישפטוני יהיה זה הפשע הגדול ביותר כלפי משפחה פולנית, משפחה אשר ניצלה בעזרת ההגנה העצמית" – אמרה והצביעה עליי. הסנגור טען שהואשמתי על ידי יסודות אפלים בגלל יהדותי, וכי כיהודי הייתה זו זכותי להגן על יהודים. "בפולין החדשה מן ההכרח להראות שהחוק שווה לכול," כך טען. הוא דרש לשחרר אותי מיד, ואם לא - יועבר המשפט לצרפת וללונדון. הסנגור התעלף מרוב התרגשות. הקטגור נשבר וויתר על רשות הדיבור. אני הבנתי שישחררו אותי. היה זה ארבעה-עשר שבועות לאחר שנאסרתי. הקהל קם על רגליו, השופטים נכנסו, ונשיא בית הדין קרא: "מר קלורמן איננו אשם והוא משוחרר. אנו מדגישים כי הוא זכאי לפיצוי עבור הסבל והעינויים שנגרמו לו, וזאת על פי עדותו של הרופא אשר בדק אותו." מחיאות כפיים וקריאות "תחי פולין! יחי הצדק!" נשמעו מכל עבר. קריאות אלו באו, כמובן, מצד היהודים. נשארתי בקובל במשך שנה, ואחר כך חזרנו לקאמין-ק. כפיצוי על הסבל שעברתי קיבלתי זיכיון למלח במחוז קאמין-ק. מלח הוא מצרך חיוני, ובעיקר היה חיוני באותם הימים של מחסור חמור במלח. מבחינה חומרית היה זה הישג חשוב.

יהודי קאמין-ק, ככל היהודים בפולין, השתלבו במרץ רב בבנייתה של המדינה. בייחוד נמצא מקום למשכילים שביניהם. אולם ייחודה של קאמין-ק היה בכך שכל בעלי המקצוע בעיירה (חבתנים, נפחים, בנאים ועוד) היו יהודים. גויים שגנבו מהם למדו כי יהודי העיירה גם ידעו לתת מכה הגונה בשעת הצורך. יהודי קאמין-ק היו סוחרים – עבדו בעיירה ונסעו לכפרים שבסביבה. באותם הכפרים ישבו גם משפחות יהודיות מעטות; היהודים שם היו עובדי אדמה, וחלק מהם היו בעלי חנות ועסקו במסחר. לעתים קרובות היו שודדים מתנפלים על יהודי, גוזלים ממנו את כספו ואת הסחורה. אולם מעשי השוד לא נבעו מאנטישמיות דווקא, ויהודים המשיכו לנסוע ולסחור.

סכנת פרעות בעיירה (1937–1938)

בשנים 1937–1938 הופיעו מדי פעם ידיעות בעיתונות היהודית על אודות יהודים שהוכו בגן העירוני, על יהודי שתלשו את זקנו ועל חנויות יהודיות שלוכלכו בזפת. לאחר זמן הופיעו על הקירות סִסמאות שנרשמו בלילה: "יהודים לפלשתינה!", "החרימו חנויות יהודיות!" ועוד. הוראות להגביל את המסחר היהודי הגיעו ממשרדי הממשלה. בכפרים החלו לארגן קואופרטיבים; שם קנו סחורה מהאיכרים ומכרו להם, והדבר פגע מאוד במסחר היהודי. הופעל עליי לחץ, ובעקבותיו נאלצתי לוותר על הזיכיון למלח ולמסור אותו לקואופרציה הפולנית. את היהודים בעיירתנו לא קל היה לחנוק מבחינה כלכלית: הקואופרטיבים של הכפרים העדיפו למכור לנו במקום ל"רולניק" ("איכר", קואופרטיב מרכזי); גם הקואופרטיב המרכזי היה מוכר לי, כי השתלם לו הדבר. אבל הכול הרגישו כי זוממים נגדנו.

החלו למדוד את שטח השוק, ולאחר זמן קצר פתחו בבניית "דום לודובי" (בית העם). לפי התכנית עמדו להעביר את השוק אל מחוץ לעיר; במקומו הקודם של השוק היו אמורות להיבנות חנויות שבעליהן לא יהיו יהודים. מושל העיר החדש עשה את כל שביכולתו כדי שהיהודים בקאמין-ק יתחילו לחשוב "קצת יותר" על ארץ-ישראל. אני גרתי אז בקובל כי ילדיי - סוניה ולֶמה - למדו בגימנסיה 'תרבות', והבת הקטנה בוזי למדה בבית הספר היסודי של 'תרבות'. פעמיים בשבוע ביקרתי בחנותי שבקאמין-ק, חנות שנוהלה על ידי אחי דוד ושותפים נוספים.

בחג השבועות ב-1937 הגיעו אלינו ידיעות קשות מערים ועיירות. הגויים נמנעו מלקנות בחנויות יהודיות. מי שקנה אצל יהודים, נעצר על ידי האנדקים והוכה.

חמותי, מלכה גורטנשטיין, טִלפּנה אליי מקאמין-ק לקובל. הנוצריה שהייתה משרתת בביתה מסרה לה כי ביום ראשון, בהיותה בכנסייה, היא שמעה כי בעוד יומיים הגויים מתכוננים לשדוד את החנויות היהודיות; המשטרה לא תתערב ולא תפריע. חמותי ביקשה ממני לפנות לשלטונות כדי למנוע את הדבר. ביקשתי ממנה להורות לאחי דוד ולהרשל וייסמן לדבר עם הנוצריה ולדלות ממנה פרטים נוספים. לאחר כשעה התקשרו השניים ואימתו את הדברים. התקבלו גם ידיעות ממקורות נאמנים כי המארגן של הפוגרום המתוכנן הוא מושל העיר בכבודו ובעצמו. המקורות הללו ביקשו את התערבותי.

משלחת של הקהילה היהודית ובראשה משה פרל יצאה אל מושל העיר קובל. היה זה בחג ה"שבועות" של הנוצרים, ובכל זאת הסכים מושל העיר קובל לקבלנו. הוא היה ידוע כליברל, ונהג להבטיח כי כל עוד הוא השליט - לא יהיו מאורעות בעירו.

בתחילה לא האמין כי בקאמין-ק - מרחק חמישים קילומטרים מקובל - מתכננים פוגרום נגד יהודים ביום השוק, כלומר ביום שלישי הקרוב. בכל זאת הצלחנו לשכנעו באמיתות הידיעות. הוא הבין כי מקאמין-ק עלולים הדברים להתגלגל לקובל, ובזה הוא לא היה מעוניין. בגלל החג הנוצרי ויום ראשון היו המשרדים בורשה סגורים. אף על פי כן הוא התקשר למשרד הביטחון והצליח לשכנע בנכונות הידיעות. ממשרד הביטחון התקשרו מיד אל מושל הפלך בבריסק, והלה פנה למושל העיר בקאמין-ק.

לאחר זמן נודע לי כי מושל קאמין-ק הכחיש את כל העניין. הוא טען כי הוא בעצמו יוכל להשתלט על המצב ואיננו נזקק כלל לתגבורת של שוטרים, תגבורת שהציעו לשלוח לעיר. מושל קובל לא נעתר לבקשתנו לדבר עם מושל קאמין-ק ולהזהירו כי האחריות לביטחון התושבים מוטלת עליו. דיברתי גם עם היושב-ראש של ועדת הצירים היהודית בוורשה, והובטח לי כי הם יפנו למשרד הפנים ויודיעו על המצב הקשה בעיירה. ניצלתי את קשרי המסחר שלי והודעתי לחברת 'גליציה' - חברה שרכשתי ממנה בנזין, נפט ודלקים אחרים בסכומי כסף גדולים ובעמלה – כי המיכלים יועלו באש על ידי הפורעים. כדי למנוע זאת עליהם לפנות מיד למשרד המסחר, ועל האחרון לפנות לשר הפנים. אנשי 'גליציה' הבינו היטב כי מה שיקרה בקאמין-ק עלול לחזור גם במקומות אחרים ולגרום להם נזקים כבדים.

לאחר יום של התרוצצות החלטתי לצאת עם אשתי לקאמין-ק כדי להרגיע את הרוחות. נודע לנו כי רבים מהיהודים בקאמין-ק החליטו לצאת לקובל עד יעבור זעם. ביום ראשון בערב הגענו לקאמין-ק; בתחנת הרכבת מצאנו יהודים רבים, משפחות שלמות, ממתינים לרכבת לקובל. לאחר שמסרנו על פעולותינו, נרגעו חלק מהם והחליטו כי רק את הילדים ישלחו לקובל, ואילו המבוגרים יישארו בעיירה. אולם גם אז היו כל הקרונות מלאים בכאלה שנסעו בעצמם, או ליוו את ילדיהם ונשיהם. האדמה בערה מתחת לרגליים. משלחת של הקהילה היהודית בקאמין-ק, ובהם גם אני, יצאה ביום שני בבוקר למושל העיר.

בגלל החג הוא קיבל אותנו בביתו הפרטי. הוא קיבל את פנינו בקללות ובגידופים: "חוצפה של יהודים! באיזו זכות התקשרתם עם בריסק, עם קובל, ואפילו עם ורשה, בה בשעה שאני שומר פה על הסדר! לזעזע עולם פן יספוג יהודי איזו מכה! או ינפצו שמשה! העם ממילא כועס עליכם!" הוא דרש שמישהו מאיתנו יחתום ויהיה אחראי לאמיתות השמועות, ואני הסכמתי לחתום. הוספתי כי ידוע לנו היטב שהוא עצמו אִרגן את הפוגרום. הוא התנגד לסגור את החנויות ביום שלישי וצעק: "כל החנויות מחויבות להיות פתוחות כדי שהעם הבא ממרחקים ליום השוק יוכל לקנות. ויהיה מה שיהיה!"

עזבנו את מושל העיר שלנו בידיעה שצדקנו, וכי עשינו כל מה שאפשר כדי למנוע את הדבר. ביום שלישי לא נתַנו לילדים ללכת לבית הספר. הופיעו העגלות הראשונות, וכן הגיעו הולכי הרגל מהכפרים. אבל העגלות היו ריקות; האיכרים באו ושקים ריקים בידיהם כדי לשדוד את רכושם של היהודים ב"הכשר" של מושל העיר. ראשי הכפרים קיבלו הוראות מפורטות מעיריית קאמין-ק והדריכו את האיכרים. האיכרים התאספו והוסתו על ידי פועלי הרכבת. פועלי הרכבת היו ידועים כהרפתקנים, בעיקר כלפי יהודים, וזאת מכיוון שחלק מהם השתייך בעבר לכנופיות הבלחובצים; עליהם הוטל לפתוח בהתנפלות. הם תכננו לפגוע ביהודי, לצעוק כי היהודי פגע בהם וזה יהיה האות להשתוללות ההמון ולשוד החנויות. יהודים יבינו את המצב ויסיקו כי אין זה מקומם עוד.

היהודים פתחו את חנויותיהם. אני ושותפיי - יצחק ברנהולץ ושמאי מייסטל, הפקידים והפועלים - דוד בראט, מאיר דקלבוים, זיסע דקטר, יענקל יפה, אלי החרש-אילם ואחרים - פתחנו את החנות כרגיל. טענתי כי אם נברח, יוחמר מצבנו יותר. עמדנו בחנויות וידענו כי בכל רגע יכול להתרחש אסון. החנות התמלאה פתאום באיכרים ובפועלי רכבת. קראתי להם לבל יעזו לעשות דבר. אחד מהם זרק משקולת ופגע בראשו של שותפי, שמאי מייסטל; הראש נשטף בדם. היה לנו נשק מאושר כחוק, אולם נמנענו לירות מחשש שהירי עלול להגדיל את האסון. הפורעים החלו לפזר מצרכים ולנפץ שמשות. אנחנו נסוגונו אל המשרד (המשרד נמצא על יד החנות) והתבצרנו שם. הם ניסו לפרוץ את דלת המשרד, ואנו עמדנו להתגונן בפנים.

והנה התברר כי ההתערבויות שלנו הועילו. מאת הפלך בבריסק נשלחה פקודה חריפה למושל העיר בקאמין-ק כי עליו לעשות הכול כדי למנוע פוגרום בעיירה, ואם יארע משהו - הוא יישא באחריות. נשמעה ירייה באוויר; מושל העיר בעצמו בא במרוצה, ירה באוויר ופקד על ההמון להתפזר. הוא צעק: "היכן היהודים של החנות?" אני יצאתי ראשון מהמשרד והיתר יצאו אחריי. "למה תעזבו את החנות ותעוררו פאניקה?" קרא מושל העיר והניף כלפיי אלת גומי. אחזתי באלָה שלו ואמרתי לו להימנע ממכות, כי האשמה היא בו ולא בנו. הוא עצר בהבינו כי "הרחיק לכת".

יוסף אייזנברג ניגש אלינו ואמר כי כל העיתונות בעולם תדע על כך. המושל הִכּה אותו באלת הגומי שלו. האיכרים החלו להתפזר ונסעו. נותרו שמשות מנופצות ושוק עזוב. אחד האיכרים רצה לשדוד אצל ישעיה שוחט; הוא ספג מנחת זרועו של בנו, גימפל שוחט – הלה תפס גרזן וערך לו "קבלת פנים".

עזרה משטרתית מיוחדת, בערך חמישים איש, הגיעה ברכבת מיוחדת מבריסק. הם הופיעו בשעה אחת-עשרה לפני הצהריים, ואז כבר לא נמצאו האיכרים בעיירה. עוד באותו השבוע נמסר לי כתב אשמה על ידי מושל העיר; הואשמתי בהשמצת השלטון הפולני בפולין ובחוץ לארץ בגלל ההתערבויות שלי למניעת הפוגרום. יצאתי לוורשה כדי למצוא עורך דין שיוכל להגן עליי, ומכיוון שהאנטישמיות הלכה והתפשטה - התקשיתי בכך. לבסוף הסכים להגן עליי עורך הדין יארוש, חבר המפלגה הסוציאליסטית הפולנית. הוא התנה את עבודתו בכך שאתן לו מכונית, כי אין לו דרך אחרת להגיע למקומות שהמשפט ייערך בהם. חמישה שבועות לאחר המאורעות נערך בקאמין-ק המשפט הראשון. העדים מטעמי פחדו כי המושל ינקום בהם, אם הם יספרו את האמת; לכן יצאו דברי העדות "חיוורים" וחלשים. בית הדין קבע את גזר הדין שלי: שישה חודשי מאסר ו–5000 זהובים קנס, וכן תשלום הוצאות המשפט. עורך הדין שלי ערער על פסק הדין, ובהתאם לבקשתו הועבר המשפט לערכאה גבוהה יותר בפינסק. בפינסק חזרו הדברים על עצמם, בדומה למשפט בקאמין-ק; העדים פחדו ולא העזו להאשים במילה את מושל העיר. בית המשפט ביטל את עונש המאסר בפועל והחליפו במאסר על תנאי למשך שנה, אך הקנס בגובה 5000 זהובים נשאר בתוקפו.

ב-11 באוגוסט 1939 הפלגתי בגפי לתערוכה הבינלאומית בארצות-הברית. השארתי את משפחתי בקובל בתקווה שנתראה שוב. לאחר שלושה שבועות פרצה מלחמת העולם השנייה; משפחתי היקרה, אשתי ושלושת ילדיי, נרצחה מבלי שהייתי יכול לעשות דבר למענם. לעולם אהיה אתכם, בשכבי ובקומי. עמוק עמוק חבויים אתם בלִבּי, עד ליומי האחרון .