עדויות שונות

 

אבי ז"ל, דוד בן ר' יצחק, נולד ב-1889 (?) בעיר לובומל (LUBOMEL) שבווהלין. אִמי ז"ל, בונציה לבית שפירא, נולדה בכפר וורקומלי (WORKOMLE) - 13 קילומטרים מהעיירה קאמין-ק. ב-1910 (?) הם נישאו ובנו את ביתם בעיירה. ב-1912 גויס אבי לשירות חובה של שנתיים בצבא הרוסי. עם גיוסו השאיר לאִמי "גט על תנאי" (כלומר, אם הוא לא ישוב מהצבא, הרי שהיא "חופשייה" ורשאית להינשא מחדש).

 

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. אבי שירת ביחידה קרבית - במשך כל המלחמה נלחם והשתתף בקרבות; הקרבות התנהלו בעיקר בפולין. אבי לא גילח את זקנו ולא אכל טרֵפה במשך כל זמן שירותו בצבא. עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית ב-1917 עבר אבי לשרת בצבא האדום עד לשחרורו משורותיו ב-1918. בסך הכול הוא שירת כחייל קרבי במשך שבע שנים. עם שחרורו הוא חזר לקאמין-ק והחל לבנות את ביתו מחדש. באוקראינה ובמחוז ווהלין בפרט, השתלטו על האזור כנופיות מרצחים של פטליורה , בלחוביץ' ואחרים; כמה פעמים אבי ניצל בנס ממוות.

היינו חמישה ילדים בבית. שרה ז"ל, הבכורה, נולדה ב-1919; עטל נולדה ב-1921; אחותי פיניה נולדה ב-1923; אני נולדתי ב-1924; וסימה נולדה ב-1925. אני קיבלתי שני שמות על שם שני הסבים שלי, אברהם ויצחק. אִמי חלתה בשחפת ונפטרה ממחלתה ב-1927. אינני זוכר מאומה ממנה. אבי נשאר עם חמישה יתומים (בני שנתיים עד שמונה). הוא נשא לאישה את אסתר לבית קנדל, אלמנה עם ילד מהכפר גלושא זוטא; בעלה נרצח ב-1920 על ידי אחת הכנופיות האוקראיניות. בנה הצטרף למשפחתנו. הייתה זו אישה יוצאת מהכלל - עקרת בית מסורה אשר דאגה לכול ואף סייעה לאבי בניהול העסק, "בית התה" (Herbaciarnia). האיכרים שבסביבה הגיעו לעתים לעיירה, והיו זקוקים לכוס תה ואף ללגימה מ"הטיפה המרה". לאבי ולאשתו השנייה נולדו שלושה ילדים: סנדר נולד ב-1931, ב-1933 נולד ברל והבת פייגל'ה נולדה ב-1935. כעת מנתה המשפחה אחת-עשרה נפשות. לנוכח התנאים הכלכליים הקשים והאנטישמיות ששררה בפולין בשנות השלושים הייתה פרנסת המשפחה קשה ביותר. לולא הסיוע מהמשפחה בארצות-הברית, סיוע שניתן פעמיים בשנה (לרגל חג הפסח ולימים הנוראים), לא ניתן היה להתקיים. בעיירה היו אז כ-2000 יהודים (כ-400 משפחות); הם עמלו וטרחו קשה מאוד בכדי לפרנס את המשפחות, ולא תמיד עמדו בכך.

בעיירה היו שני בתי-ספר יומיים: בית-ספר פולני ממלכתי ושמו 'פובשחנה' (POWSZECHNA) – למדו בו שבע שנות לימוד, והלימודים היו לימודי חובה ללא תשלום; בית-ספר עברי, 'התחייה' – למדו בו שש שנות לימוד, והלימודים היו בשכר. במשפחתנו היו בדרך כלל שלושה או ארבעה תלמידים בגיל בית הספר העממי, ולא יכולנו לממן את הלימודים; ואכן, הלכנו לבית הספר הפולני. למדנו שישה ימים בשבוע - יום ראשון היה יום המנוחה; בשבת הלכנו לבית הספר, אבל לא כתבנו. בדרך כלל נמשכו הלימודים בבית הספר חמש או שש שעות. הבנים למדו גם בשעות אחר-הצהריים ב"חדר" אצל מורה פרטי. בעיירה היו שני "חדרים" כאלה - באחד מהם היה מלמד ושמו נחמיה, ובשני לימד מורה ושמו ברוך רובינשטיין. הלימודים ב"חדר" נערכו בחדר גדול אחד, ובו היו שלושה שולחנות ארוכים וספסלים בצִדיהם. התלמידים חולקו לשלוש רמות: מתחילים - ילדים בני חמש ושש למדו קריאה ותפילה; בינוניים - בני שבע ושמונה למדו חומש עם פירוש רש"י, ובכל שבוע למדו את פרשת השבוע; ומתקדמים - למדו תנ"ך, גמרא [תלמוד בבלי] ועברית. המורה רובינשטיין לימד אותנו את השפה העברית ואת הדקדוק העברי.

ב-1938 סיימתי את חוק לימודיי בבית הספר הפולני לאחר שבע שנות לימוד, ואז גם הפסקתי ללכת ל"חדר". בהתאם להוראת אבי, בכל יום למדתי גמרא במשך שעתיים אצל בחור ישיבה אחד. האחיות הבוגרות שלי היו מוכשרות מאוד ורצו להמשיך בלימודיהן בגימנסיה (תיכון), אך הדבר היה מעבר ליכולתנו הכלכלית. בית הספר התיכון הקרוב נמצא בעיר קובל במרחק של 50 קילומטרים מעיירתנו. לכן אחותי הבכורה, שרה ז"ל, סיימה את לימודיה בהצטיינות בבית הספר העממי ונאלצה ללכת ללמוד תפירה במשך ארבע שנים; אחותי השנייה, עטל, הלכה לעבוד כקופאית בחנות סיטונאית; אחותי השלישית, פיניה, עדיין חיפשה עבודה בעת שסיימתי את לימודיי. גם אני רציתי להמשיך ללמוד, אבל ידעתי כי הדבר אינו בר-ביצוע. לעזרתי באו שתיים מאחיותיי; הן הבטיחו לאבא לממן את לימודיי בתיכון. ניצלתי את 1938–1939 להכנה ללימודים בגימנסיה העברית שבקובל מתוך ניסיון לדלג על לימודי השנה הראשונה. עמדתי במבחנים שנערכו בקיץ 1939 והתקבלתי לגימנסיה.

בינתיים התקדרו השמיים באירופה, וסכנת המלחמה בין פולין וגרמניה החריפה במהירות. מלחמת העולם השנייה פרצה, ואנו לא תיארנו לעצמנו כי הצבא הפולני יובס כה מהר. ב-17 בספטמבר נודע לנו באמצעות הרדיו כי האזור שאנו נמצאים בו סופח לברית-המועצות. לאחר ימים מספר הופיע הצבא האדום בשערי עיירתנו, וקיבלנו את פניו בפרחים ומתוך שמחה רבה.

באוקראינה המערבית היו אז כ-80% מהאוכלוסייה אוקראינים, 10% פולנים ו-10% יהודים. לנו היהודים רווח פתאום – הלוא במשך כל השנים הורגלנו להפליה, לקיפוח ולשנאה; ואילו עתה ניתן לנו שוויון זכויות, ונפתחו לפנינו כל הדרכים בעבודה ובלימודים. בעיירה נפתחו שני בתי-ספר תיכוניים ללא תשלום, תיכון בוקר ותיכון ערב. רוב הצעירים היהודים התקבלו לכל עבודות הפקידות ואף למשרות גבוהות בגלל מיעוט יודעי קרוא וכתוב בקרב האוקראינים. אלה שסבלו היו ההורים - רובם היו דתיים ונאלצו לחלל את השבת בפרהסיה. כן "סומנו" העשירים ובני המעמד הבינוני, והם היו מיועדים לגירוש לסיביר. מצב משפחתנו הוטב מבחינה כלכלית: חמשת המבוגרים שבמשפחה עבדו; אבא לא רצה לחלל את השבת, ולכן קנה סוס ועגלה והפך לעגלון. הסתגלנו למצב. למדנו במהרה לשלוט בשפה הרוסית ובשפה האוקראינית, ונפתחו לפנינו – הצעירים - שערי תקווה לעתיד. "נגמלנו" מ"הרעיון הציוני" שחדל להיראות ממשי ומעשי.

נולדתי בקאמין-ק ב-21 בדצמבר 1927. כמחצית מן התושבים בעיר היו יהודים. היהודים עסקו בדרך כלל במלאכות שונות ובהן חייטות וסנדלרות וכן במסחר. הם סחרו בבקר ובעצים. מרבית הבתים בעיירה, הן של יהודים והן של האחרים, היו בתים נמוכים מעץ. מעט בניינים היו גבוהים וחדישים יותר. הכבישים היו רעועים ומסביב לעיר גרו איכרים. בבתים לא היו מים זורמים והיו שואבי מים שמכרו מים לפרנסתם מעגלות שנסעו ברחובות.נחל ושמו ציר חצה את העיר ואנחנו שחינו בו במקום ללכת לבית הספר. בעיירה היו שני בתי ספר עממיים: בית ספר עברי ושמו "התחייה" שבו אני למדתי ובית ספר פולני שהיה משותף ליהודים ולפולנים.

 

רוב היהודים בעיר היו ציונים והשתייכו לתנועות בית"ר, "השומר הצעיר" ואחרות שאינן זכורות לי. אבי, יוסף ויסמן, נולד בעיר אוזירן שבין קובל ולוצק, למד בבית ספר רוסי וידע קרוא וכתוב ברוסית, פולנית ואידיש. הגענו לקאמין-ק בערך בשנים 1915 – 1916. סבי, פסח אהרון ויסמן, בן למשפחת רבנים נודעת בעיר חֵלם, היה רב בעיר אוזירן והוא נשלח לשמש כרב בקאמין-ק. הוא נפטר ממחלת הסרטן. אשתו, סבתי, נרצחה בשנת 1919, על ידי הבלחובצים שעברו דרך העיירה.

אימי בריינדל לבית וסרמן (משפחה וותיקה וידועה בעיר) נולדה בקאמין-ק בשנת 1904 למשפחה ענפה. הוריה מאיר וחנה וסרמן (נפטרה בשנת 1932) והילדים: אימי בריינדל, אסתר, בתיה, רוזה ויונה (בן). רק יונה שרד איתנו וכל היתר נרצחו על ידי הנאצים בשנת 1942. בעיירה הייתה גם משפחת דוד הרשל ויסמן, דודי מצד אבי. שם אשתו היה פרידה ושמות הילדים שלום ומירֶל. אף הם נרצחו בשנת 1942.

בזמן לימודיי בבית הספר העברי "התחייה" הייתי שייך לחוג "בני יהודה" והיינו חייבים לדבר עברית בלבד. עד שנת 1939 היו בבית הספר שש כיתות בלבד. בבית הספר למדו עברית, פולנית, חשבון, תנ"ך ותורה. מקצועות אלו נלמדו בשפה העברית. מצבנו הכלכלי היה טוב מאוד. היו בבעלותנו יערות ובית חרושת לעצים.

 

נולדתי בקאמין-ק ב-1925. שם אבי – אברהם, שם אִמי - מרים. הייתי השלישית מבין חמש אחיות: זלדה הבכורה, ואחריה לאה, אני (נחמה, היחידה שנשארה בחיים מכל המשפחה), גולדה ופרל (פנינה). כאשר הגרמנים רצחו אותם, לאה הייתה בת עשרים, גולדה בת חמש-עשרה ופרל הייתה בת עשר. שם סבי מצד אִמי היה פנחס ושם סבתי חיה. היו להם שלושה ילדים - מרים אִמי, ושני אחיה - יוסף ואייזיק. שם משפחתה של אִמי היה ויינר. זכור לי כי לאבי, אברהם, הייתה אחות בלובלין. בנוסף גרו אִתנו סבי וסבתי. גרנו בבית של שני חדרים ומטבח, ולא הרגשתי צפיפות או מחסור כלשהו. אבא עבד כל יום לפרנסת המשפחה. המשפחה הייתה גדולה והחיים היו שלווים. הייתי חופשייה ואהבתי מאוד לעסוק בספורט - רכיבה על אופניים, נסיעה על גלגיליות (סקטים), סקי, החלקה על הקרח ובקיץ שחייה בנהר. אפשר להגיד שהייתה לנו ילדות שמחה וטובה ובלי דאגות. בעיירה גרו כ-4000 נפשות, מהם כ- 2500 יהודים. בני הנוער היהודים הלכו כולם לתנועות נוער כמו 'החלוץ' ועוד. הייתה פעילות תרבותית ענפה בעיירה, ושררה בה אווירת חלוציות וערגה לעלות לארץ-ישראל. אני זוכרת את דודי אייזיק שעלה ארצה עם אשתו מלכה ועם שני ילדיהם לפני פרוץ המלחמה, וכך ניצלו חייהם.

 

סיימתי את לימודיי בבית הספר הפולני, ובמהלך השנתיים של השלטון הסובייטי בעיירה למדתי רוסית. אחר כך באו הגרמנים.

 

בט"ו בשבט תרע"ב (1912) נולדתי בעיירה ליבישיי (לוביישוב בפולנית), עיירה הנמצאת במרחק של כחמישים קילומטרים מקאמין-ק. אבי קנה יער על יד קאמין-ק. בזמן מלחמת העולם הראשונה, בין 1914 ל-1918, עברנו מליבישיי לקאמין-ק. ב-1920 ערכו האוקראינים פוגרום ביהודי קאמין-ק ורצחו הרבה אנשים. בליבישיי היו גם קרובי משפחה שלנו. היה לי דוד ושמו יעקב לייב (אריה) לייזרוק. שם אשתו היה מני. לאחד הקרובים היה בן ושמו פישל לייזרוק, ושמו של בן אחר היה אהרן לייזרוק.

 

 

המשפחה הקרובה כללה את אבי, אִמי, ארבעה בנים וארבע בנות. מ-1918 ואילך גרנו בקאמין-ק. בעיירה היה בית-ספר עממי ושמו 'התחייה', ובו למדו בשפה העברית. בין המורים היו רוזנברג ושרבט. למדנו את כל המקצועות בעברית ובפולנית. לאחר סיום לימודינו בבית הספר דיברנו עברית, כתבנו עברית והיינו קשורים לארץ-ישראל. חלק מבני הנוער בעיירה הלכו לתנועת הנוער 'החלוץ', ואני גם הייתי בהכשרה. רציתי לנסוע לארץ-ישראל. הייתי צריך לעלות לארץ ב-1930 או 1931, אך הדבר נמנע ממני כי גויסתי לצבא הפולני. שֵירתי בצבא 19 חודשים והוכשרתי לתפקיד תותחן.

הרב והדיין בקאמין-ק היה פרלין. הוא היה נשוי, והייתה לו בת ושמה צירל. על פי המנהג קנו ממנו נרות ושמרים לאפיית חלות, וזו הייתה הפרנסה שלהם.

היהודים החזיקו חנויות בבעלותם. לגיסי, קויפמן, הייתה במרכז העיר חנות ברזל, בדומה לחנות של משפחת פרצ'יק. היהודים נסעו לכפרים ודאגו לפרנסה. בית הכנסת "הגדול" נשרף ב-1927. בעיירה היו בית הכנסת "טריסקר שטיבל" ובית הכנסת "סטפינר שטיבל" שמשפחתי התפללה בו; דוד קלורמן היה הגבאי בסטפינר שטיבל. היה לנו מפעל של לבֵנים, ואנחנו עזרנו לבנות בתים. במרחק של שישה קילומטרים מהעיירה היה יער שהיה שייך לנו, וכן היה בבעלותנו בית מטבחיים. משפחתי הייתה עשירה, ואף הייתה תכנית לשלוח אותי לארץ-ישראל כדי שאקנה פרדסים. אולם המלחמה פרצה והתכנית השתבשה.

החבר הכי טוב שלי היה זאב פרוז'נסקי. חבר אחר היה מנדל פלוס; הוא ברח מהגטו ורצחו אותו ביער. אחרים הזכורים לי - סטולר ברוך ואייזנברג אבא, אייזנברג לייבל. ביום שלישי בכל שבוע נערך יריד. גויים מהסביבה באו לעיירה, קנו ומכרו. מזה חיו היהודים. מחוץ לעיירה נמצאו צוענים. בין הנרצחים על ידי הנאצים היו צוענים מהסביבה; הם נמצאים בקבר אחים יחד עם היהודים. היה לי חבר טוב, לֶמָה קלורמן. הוא נפל במלחמת העצמאות בקיבוץ נגבה. לֶמָה היה הבן של יעקב יצחק קלורמן, הלוא הוא האח של דוד קלורמן.

אבא שלי לא עבד בזמן האחרון, אבל עשה גמילות חסדים. בכפר יזרקה היה יהודי שנסע עם סוס ממקום למקום, והסוס נפטר. זאת הייתה פרנסתו. הוא ביקש מאבי עזרה. אבי נתן לו כסף ואמר לו: "כשיהיה לך תחזיר לי," והאיש קנה סוס. ההורים של אִמי באו לארץ-ישראל ב-1914, בתחילת מלחמת העולם הראשונה. הם חיו בירושלים עוד 18 שנה, ואחרי פטירתם נקברו בהר הזיתים בירושלים. אני מצאתי את קבריהם ליד מלון 'אינטרקונטיננטל' בהר הזיתים; לקחתי את הילדים והראיתי להם את הקברים של סבא וסבתא שלי מצד אימא. בביתנו הייתה 'קופסת קרן קיימת', ובכל יום שישי - לפני הדלקת הנרות - אִמי שמה תרומה בקופסה. בדרך כלל היו אנשי העיירה קשורים לארץ. תנועות הנוער בעיירה היו: 'השומר הצעיר', 'החלוץ', 'בית"ר', 'המזרחי' וה'בונד'. זכור לי זרובבל, סופר באידיש, איש ה'בונד'. ראש העיירה היה זפרן שבתאי.

עם תחילת המלחמה ב-1939 גויסתי והשתתפתי בקרב בחזית לודמיר, ליד הנהר בוג. שם היינו במשך שבועיים. כאשר פולין חולקה והרוסים באו לעיירה, חזרתי לביתי.

בהיותי בת שמונה-עשרה התאהב בי אהרון צבי מליק מהעיירה לישע (גלושא רבתא) שבפולין, ונישאתי לו. ביום חתונתי כבר היה אבי חולה. כדי שיוכל להיות נוכח בחופה, הוא נאלץ לשבת על כיסא. חתונתי הייתה יפה מאוד, ומשפחתי נתנה לי את הדברים הטובים ביותר שהיה באפשרותה לתת לי. לאחר חתונתי נסעה אִמי עם אבי לעיר אוטבוצק שבפולין.

ב-1914, שלושה חודשים לאחר חתונתי, אבי נפטר. שניים מאחיי נמצאו עם אִמי באוטבוצק, ואני נשארתי בבית. היו לי שני אחים קטנים, אחות קטנה וסבא. לסבי היו בית ועסק, ואני הייתי חייבת לדאוג לכול. אִמי ושני אחיי חזרו לביתנו. לאחר שאבי נפטר, נשארתי בבית חודש נוסף. לאחר מכן נסעתי לגלושא רבתא, העיירה שביתו של בעלי נמצא בה. בעלי ואני פתחנו חנות מכולת וחנות לבגדים, וחיינו ברמת חיים יפה. העסק הניב רווחים נאים. ב-1915 הריתי וילדתי בת. בסוף 1915 באו הקוזאקים לגלושא. הם שדדו את כל מה שהיה בחנות. היו לי תכשיטים יפים ויקרים, תכשיטים שבעלי נתן לי בחתונתנו. נתתי את התכשיטים לחותני כדי שיחביא אותם, והם שדדו ממנו את התכשיטים.

ברחתי עם שני הגיסים שלי ועם משפחותיהם ללוביישוב. בִּתי הייתה תינוקת, ואני נשאתי אותה בידי וחבילה על גבי. הלכנו ברגל. בעלי והוריו היו ביערות, והוא לא בא אִתי. הוא רצה להציל כל מה שניתן מהחנות; אבל הקוזאקים באו, שדדו את החנות והִכּו אותו קשות. אחר כך הוא ברח ליערות. לא ידעתי היכן הוא נמצא, ותהיתי בלבי האם הוא עדיין חי. במשך חודש הייתי עם בתי בבית דודי בלוביישוב. באותה העת נמצאה שם החזית. אחר כך ברחנו בחזרה לגלושא רבתא, ובדרך פגשתי את בעלי. המקום היה הרוס לחלוטין; שוב פתח בעלי חנות, ובהדרגה הצלחנו להתבסס. ב-1921 הגיעו הבלחובצים והרגו שמונים מאנשי העיירה. משפחתי ואני שרדנו. הייתי בהריון, ובזמן שהתחבאנו ביערות נולדה לי בת.

שנתיים לאחר מכן עברנו לגור בקאמין-ק. קנינו את הבית בשותפות יחד עם בנצי מהעיר שטטין. בנצי היה החתן של שֶפה זפרן. בקאמין-ק גידלתי את ילדיי. נתתי להם חינוך טוב. בתי הבכורה, יהודית, למדה בבית-ספר יהודי. ילדיי למדו עברית אצל המורה לאה קימל. הם גם הלכו לבית-ספר פולני.

בהיותה בת שמונה-עשרה התאהבה יהודית בשלום קמינר. ב-1936 יהודית התחתנה. הייתה להם חנות למכירת סחורות שונות, מצרכי מזון ובדים. אבל אז החלו הצרות בעירתנו. ב-1937 היה פוגרום בעיירה, ובעלי חלה ומת. נשארתי עם ארבעה ילדים והייתי חייבת להתפרנס. ב-1938 נישאה בתי הינדה לשרוליק פרצ'יק. אז החלה המלחמה והחלו ההפצצות. הייתה חרדה גדולה. הלכנו לכפר בירקה, כפר שחתני הגיע ממנו. אחר כך החלו הצרות שם; היו מעשי שוד, ואנו חזרנו לקאמין-ק. אחר כך הגיעו הרוסים, ואנו לא יכולנו לעשות דבר. שרדנו עם מה שנשאר בבית.

 

עשרים ואחת שנה הפרידו בין הפוגרום האחרון בעיירתנו לבין השואה אשר החלה ב-1941. תינוק בן שישה חודשים הייתי באותו ראש השנה של שנת תרפ"א (1920), עת פלשו כנופיות הרוצחים של בלחוביץ' לעיירתנו, שחטו גברים ונשים, בזזו והציתו בתים. הוריי ושתי אחיותיי מילטו את נפשם בבהלה היערה. בהגיעם ליער נוכחו לדעת שאותי השאירו בעריסה בבית. שתי האחיות סיכנו את חייהן, חזרו והוציאו אותי מהעריסה רגעים ספורים לפני שביתנו עלה באש.

 

בפוגרום השני, בשלהי המהפכה הבולשביקית, נהדפו "הבלחובצים" לאחר ספיגת  אבדות כבדות מידי הקבוצה היהודית שבראשה עמד אביש קלורמן; הלה הניס את הפורעים בעזרת מכונת ירייה שהציב על גג ביתו (רְאוּ דבריו בפרק זה).

אנשים פשוטים, אנשי עמל הטרודים בדאגה לפרנסה, חיו בעיירה קאמין-ק. הם ידעו לעזור איש לרעהו, ואף לסייע לפליטים שהגיעו אלינו ב-1939 מפולין הכבושה בידי הנאצים. אך ב-1941 השיג אותם הגורל המר: הנאצים פתחו במלחמה נגד ברית-המועצות. תחת שלטון הסובייטים הקצר הקיץ הקץ על המסחר. אוכלוסיית העיירה - אוכלוסייה שהצטיינה רובה ככולה בפעולות למען ארץ-ישראל - נָדמה. הפעילים ירדו למחתרת. בתי הספר העבריים נסגרו. קיימנו את המפגשים בשתי ערים, קובל ולוצק, ערים שקודם לכן קיימו בהן קיבוצי הכשרה. משאת נפשנו הייתה להגיע לעיר וילנה, וממנה הייתה אפשרות להעפיל לארץ-ישראל.  

 

נולדתי ב-26 במארס 1920 באולבסק שבפלך קייב. היינו חמישה ילדים במשפחה, שלושה בנים ושתי בנות; רק אני נשארתי בחיים לאחר המלחמה. הוריי היו מאולבסק - אִמי רחל שכטמן ואבי, ישראל פלדמן, מורה ומחנך דגול ברוקיטנה ובקאמין-ק. לאחר המהפכה הרוסית החליט אבא כי איננו יכול להישאר ברוסיה, כי היה רב בתקופה שקדמה למהפכה. הוא חשש פן יחפשו אותו, וכי הוא לא יוכל להתקיים שם.

 

באחד הלילות חצינו את הגבול, ואחר כך עברנו לעיר רוקיטנה שבפלך ווהלין. אבא הבין כי לא יוכל לכהן כרב, כי לכל עיר כבר היה רב משלה; לכן למד בסמינר למורים, ובתוך שנה הצליח לסיימו. הוא הכיר היטב את השפה הפולנית. בתחילה לימד בתלמוד תורה, ואחר כך לימד עברית ותורה בבית הספר 'תרבות'.

ב-1934 ביקרתי בקאמין-ק אצל דודתי, אחות אִמי; שם משפחתה לאחר נישואיה היה מלמד. מלמד היה מנהל בית הספר בעיירה, והוא הזמין את אבי ללמד בבית הספר. אבא נענה להזמנה והחל לעבוד. משכורתו הייתה גבוהה בשליש מזו שקיבל ברוקיטנה, והוא המשיך לעבוד עד לרציחתו בשואה יחד עם יהודי העיירה. לאחר שנה, עברה המשפחה לעיירה, ואני המשכתי בלימודיי בגימנסיה שבעיירה סארני. אבא היה מורה מקובל ביותר. ברוקיטנה הצטרפתי לתנועת 'בית"ר', וב-1936 נשלחתי לקורס מפקדים בתנועה. הקורס ארך שלושה וחצי חודשים.

הקורס נערך בלודז'. בקורס למדנו על ארץ-ישראל, על הציונות ובעיקר איך משתמשים בכלי נשק. ממשלת פולין התירה לנו לערוך תרגילי סדר במתכונת צבאית. המדריך היה הרצל רוזנבלום , לימים מן החותמים על מגילת העצמאות ועורך 'ידיעות אחרונות'. עם חזרתי מהקורס לקאמין-ק התקבלתי כחבר במפקדה. הייתי בן שבע-עשרה, ולמרות גילי הצעיר מוניתי למפקד 'בית"ר' בעיירה. מצאתי שפה משותפת עם צעירים שהיו מבוגרים ממני, כמו יעקב לייזרוק (הוא היה אז בן עשרים ושבע) ואחרים. בין החניכים שלי היה אבא קלורמן. הצלחתי להביא לידי כך שתנועת 'בית"ר' תהיה הגדולה מבין כל התנועות בעיירה, והיו בה עשרות חברים. יצאתי עם הנוער למחנות קיץ וחורף.

כמפקד בית"ר בעיירה ניהלתי גם את עלייה ב' [העלייה הבלתי לגאלית, הלא חוקית] של התנועה הרוויזיוניסטית בעיירה. אפשרתי לכל מי שפנה מתנועות אחרות לעלות לארץ. אנשי 'בית"ר' שילמו רק מחצית מהמחיר - 400 זלוטי [כסף פולני]. למעלה מעשרה אנשים מהעיירה הספיקו לעלות לארץ-ישראל דרכי. לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הסכים אבי שאברח לרוסיה עם אחי, אברום קופל.

בנימין ברג, מורה בבית הספר 'התחייה', היה בין אלו שברחו לרוסיה. הלכנו ברגל לעבר העיר קובל. חשבנו כי נוכל לעלות לרכבת ולברוח לרוסיה. זה היה בראש השנה. היהודים בדרך קיבלו את פנינו ודאגו לנו למקומות לינה. ישנו במתבן, על חבילות החציר. בבוקר הם ביקשו מאִתָנו להצטרף אליהם למניין. הם נתנו לנו צידה נוספת לדרך, ואנו המשכנו לקובל. תחנת הרכבת בקובל הופצצה, והבנו כי עלינו להמשיך ללכת אל הגבול הרוסי. בדרך הצטרפו אלינו אנשים נוספים. חלק מהם נשארו מאחור כי קשתה עליהם הדרך, ולא ידוע לי מה עלה בגורלם. כך הגענו ברגל לעיר סארני. היה לי שם בן-דוד מצד אבא; שמו היה הרב קונדה. הייתי שם במשך יומיים והמשכתי לרוקיטנה. בעיר זו גדלתי עד לגיל חמש עשרה, לפני שעברנו לקאמין-ק. הרוסים הגיעו וחלה רגיעה במצב. חזרנו לקאמין-ק יחד עם אנשים נוספים שברחו מהעיירה. ראינו יחידות של טנקים ורגלים שלא היו מוכנות לקחת אותנו ברכביהן. בתוך שבוע חזרנו לבתינו.

לא הספקתי לספר למשפחתי על כל מה שעבר עליי, ופתאום הגיע איש נקו"ד ואמר לי ללכת אִתו למפקדה. שם קיבל אותי קצין העיר הסובייטי, יהודי שהיה גנרל בדימוס. הוא דיבר אִתי באידיש. אני לא ידעתי רוסית. הוא פתח את התיק והראה לי תמונות שהייתי מצולם בהן. הוא שאל: "אתה מכיר את עצמך? אתה מכיר את התמונות האלה?" הבנתי כי אני כבר נמצא במלכודת והשבתי בחיוב. הוא שאל: "מה זה?" אמרתי: "אלו התמונות שצולמו ביום פתיחת בית החולים בקאמין-ק." הוא שאל: "איפה אתה?" הראיתי לו. "אז אתה היית אחראי על הקבוצה?" השבתי בחיוב. הוא שאל: "מי היה במזכירות?" אמרתי לו, והוא רשם הכול. אחרי שיחה רצינית הוא אמר לי שניתנה הוראה לשלוח את כל מפקדי 'בית"ר' לסיביר, כי ל'בית"ר' היו חולצות חומות והם התנגדו למשטר הקומוניסטי.

העזתי לומר לו כי אני מבקש את סליחתו, וכי מעולם לא התנגדתי ולא חשבתי להתנגד לקומוניזם. הוספתי ואמרתי לו כי התמסרתי לתנועה הציונית, ובכל יום חשבתי לעלות לארץ-ישראל. בסוף השיחה הוא אמר לי כי בכל יום עליי להתייצב לפניו בשעה חמש, והדגיש כי שבע עיניים מסתכלות עליי יום ולילה; הוא הציע לי לא לעשות טעות ולנסות לברוח או להתחמק. הוא איים עליי כי אם אנסה לברוח – אתפס, ואז ייאסרו אבי ומשפחתי שבקאמין-ק וברוסיה. ברוסיה הייתה לי משפחה ענפה.

בבית חִכּו לי בכליון עיניים. סיפרתי להם את שאירע, והם השלימו עם המצב מחוסר ברֵרה. מדי יום התייצבתי לפגישות עם קצין העיר. הוא גילה עניין במשוררים ובסופרים יהודים כמו חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, שלום עליכם, אברהם מאפו ואחרים. הבנתי כי יש לו ידיעות רבות, וכי הוא "מלא וגדוש". שמחתי שאני מדבר עם בן-אדם בעל נפש יהודית. כך התייצבתי אצלו במשך כמה שבועות - מדי יום, גם בשבת. הבנתי כי הוא ידע הרבה יותר ממני על המשוררים והסופרים. כנראה הנושא המשותף יצר קשר בינינו. הוא היה גלוי לב כלפיי, ואמר שהתיק שלי הוחזק על ידו בפינה; כל זמן שהוא יוכל לעכב את העניין, יעשה זאת. באחד הימים הוא רמז לי כי ככל הנראה מתקרב מועד עזיבתי לסיביר.

לא רציתי לספר על כך להוריי, אבל סיפרתי לחברתי דובה אוורוך ז"ל; היא הייתה מזכירת 'בית"ר'. דובה הגיבה מיד: "אם ייקחו אותך, נלך ביחד." היא כבר הציעה לעשות חופה משפחתית. שנינו היינו מסורתיים, והכוונה הייתה לצאת כבעל ואישה. למחרת התייצבתי כרגיל אצל קצין העיר. שאלתי אותו: "האם יכולה חברתי הרוצה להיות אשתי, להצטרף אליי לסיביר?" הוא ענה לי מיד: "סיביר זקוקה לידיים עובדות. האם היא יודעת מה תעשה שם? היא תכרות עצים עבים כל כך ששניכם ביחד לא יכולים לחבק." סיפרתי לו את הסיפור. קצין העיר אמר לי: "אל תפרסם את העניין. תספר רק להורים כדי שלא יופתעו מהודעה פתאומית, ותהיו מוכנים." המשפחות נפגשו, החליפו דברים ביניהן. כאשר התייצבתי אצלו אחרי זמן מה, הוא אמר לי: "שמע משה, יש לי בשבילך בשורה טובה - אתה הולך לצבא האדום." באותו רגע הייתי רציני ונראיתי כך. הוא שאל: "אתה לא מרוצה?" אמרתי לו: "המפקד, אני שמח מאוד ללכת לצבא האדום". הוא שאל: "איפה השמחה, החיוך?" אמרתי לו כי באותו הרגע חשבתי על החברה; הלוא לצבא אלך לבד. הוא הבין שנתתי תשובה אמיתית, טפח על גבי ואמר: "בסדר, תהיה מוכן. באחד השבועות הקרובים אתה יוצא לצבא עם שנתון 1918."

למרות שאני יליד 1920, יצאתי אִתם. בסוף דצמבר 1939 גויסו כחמישים מאנשי העיירה לצבא האדום - פולנים, אוקראינים, ביילורוסים ושלושה יהודים. שלושת היהודים היו חיים גרשנבל ז"ל, אבא קוּטֶן ואני. הגענו ליחידה בצבא הרוסי הנמצאת בארמויר שבמרכז אסיה. הצטרפנו למחלקת הסיור של גדוד טנקים, מחלקה שהיו בה אופנועים. במשך ארבעה חודשים, מספטמבר 1939 ועד לינואר 1940, הצלחתי ללמוד את השפה הרוסית. בעת שהגעתי לצבא כבר ידעתי איך להשתמש בנשק והייתי בקי בתרגילי סדר, ובאופן טבעי הייתי בין המצטיינים. לאחר שנה וחצי בצבא קיבלתי דרגת רב-טוראי.

נולדתי ב-10 באוגוסט 1924, תאריך שבאותה השנה היה יום תשעה באב. הוריי היו יוסף ושושנה (רייזל). היינו ארבעה ילדים במשפחה: ישעיהו (יליד 1923), אנוכי מנשה (1924), ברוך (1926) ואחותי פס'ל (1928). היינו משפחה אמידה ומכובדת בעיירה. היה לנו בית-מסחר לברזל ולחומרי בניין, ואבי בנה לפולנים בתי-ספר, גשרים, בתים למורים ועוד. אִמי החזיקה את החנות; אבא נמצא תמיד בנסיעות כדי לעקוב אחר ביצוע העבודות.

רוב הילדים במשפחה, וגם אני, אהדו את תנועת 'בית"ר'. אבי תמך במפלגת 'פועלי ציון שמאל' ואִמי תמכה במפלגת 'המזרחי'. אחותי הקטנה הלכה ל'השומר הצעיר'. בבית התנהלו תמיד ויכוחים פוליטיים. בעת שדרשנו את המדים החומים של תנועת הנוער 'בית"ר', אבי התנגד לכך ולא רצה לאפשר לנו לתפור מדים כאלה. הלכתי לחייט לבדי, וביקשתי ממנו לבוא אִתי לחנות ולקנות בד ביחד. הוא השיב לי: "השתגעת?" ואני אמרתי: "מה אכפת לך, אימא תשלם." וכך היה - אחרי שהוא תפר את המדים, אימא שילמה לו את מחירם. הקן של 'בית"ר' היה הגדול מבין קני הנוער בקאמין-ק. בתחילה הייתה תנועת 'השומר הצעיר' התנועה הגדולה בעיירה, ואחר כך נטו רוב בני הנוער אחר 'בית"ר'. כל בני הנוער רצו לעלות לארץ-ישראל, והאווירה בעיירה הייתה חדורת ציונות.

בהיותי ילד קטן, אבי שלח אותי ללמוד ב"חדר". הרב השתמש במקל כדי להכות אותנו. אחד העונשים שנתן לנו היה לעמוד על ברכינו, ומתחת לברכיים הייתה אפונה יבשה. הדבר כאב למדי. הייתי קצת שובב, ולאחר אחת הפעמים שהוא העניש אותי - ברחתי מהחדר. חיפשו אותי במשך יומיים. התחבאתי, וגם ההורים לא ידעו היכן אני. התעקשתי ולא חזרתי ל"חדר".

אחר כך למדנו בבית הספר 'התחייה' בשפה העברית. כל הבנים הלכו לבית הספר. בהמשך למדתי בגימנסיה והפסקתי; העדפתי לעבוד בחנות. אחי הגדול למד בגימנסיה והתכונן לנסוע ארצה. הוא התקבל לבית הספר החקלאי שבבן שמן, וההורים לא ידעו על כך. מדריכים באו לקאמין-ק כדי ללמד אותנו איך לירות בנשק, ואחי הגדול אף הוא למד להשתמש בנשק. לעתים חזר בשעות מאוחרות מאוד, ולא ידעתי מדוע והיכן היה. אחר כך נודע לי כי צעירי העיירה התאמנו בנשק בבית הקברות בהדרכת מדריך מהאצ"ל.

בעיר עצמה לא הייתה תעסוקה, ובני הנוער השתדלו לצאת מהעיירה לארץ-ישראל או לארצות אחרות כמו קנדה וארגנטינה. ככל שיכולנו להבין, לא נשקף לנו עתיד בעיירה. בעיר היה גם קיבוץ שאנשיו הכשירו את עצמם בעבודות שונות לקראת עלייה לארץ-ישראל. הם עבדו גם אצלנו בבניין. בין יתר העבודות בנינו ברֵכת שחייה על פי הזמנת הממשלה הפולנית, ואנשי הקיבוץ עבדו בבנייתה.

ב-1927 פרצה שריפה בקאמין-ק, ומחצית מן הבניינים שמסביב לכיכר השוק עלו באש. ביתנו נשרף לחלוטין, והדבר היחידי שניצל היה הדגל הפולני. אולם בתוך שנה אבי בנה בית חדש. כל הבגדים נשרפו, והמצב היה כה קשה עד שאבא החביא את המגפיים שקנה כדי שלא יבואו בעלי החוב שלו לדרוש את כספם.

ב-1935 זכה אבא במכרז לבניית הבית הגדול בעיירה. היה זה בניין בן ארבע קומות ושמו "דום ספולצ'נה". הוא נסע לוורשה ונפגש עם אחד מסוחרי הברזל הגדולים, מכיוון שרוב המבנה היה עשוי ברזל. פנו אליו חברות מבריסק ומוורשה, ואפילו מכרות ברזל. אבא סיכם עם חברה ושמה 'גראף' (GRAPH). הוא סיים לבנות את הבית, אך הפולנים לא שילמו והוא נשאר עם שטרות וחובות. הבית קיים עד היום; עכשיו הוא נראה קטן, אבל אז הוא נראה מרשים מאוד. אבי תמיד לקח אותי אִתו לכל מקום כדי שאני אכיר את הממשל הפולני, וכולם הכירו אותי.

ב-1937 הפולנים החליטו לעשות פוגרום בעיירה. ראש העיר היה אנטישמי והשתייך לאנדקים ; הוא ומזכירו נסעו לכפרים ושכנעו את האיכרים לבוא ולערוך פוגרום ביהודים. זכור לי שהאירוע היה בחג השבועות. במסעדה לידנו נהגו אנשי ה"שליאכטה" [האצולה] הפולנית להיפגש ולסעוד. אבי נכנס למסעדה כדי לקנות סיגריות. אחד המזכירים פגש אותו ואמר לו: "מר פרצ'יק, מחר יהיה פוגרום." אבי אמר לו שהבטיחו לנו כי לא יהיה פוגרום והלך.

אִמי ניסתה לשכנע אותו לנסוע מהעיירה. היא טענה כי לה לא ייגרם כל נזק. הוא הלך לתחנת הרכבת ולא עלה על הרכבת. בתשע בערב הוא חזר לביתנו ואמר: "אני לא יכול להשאיר את אשתי והילדים לבדם." אנשי הבולשת הפולנית הגיעו ועצרו את אבי. הם טענו כי הוא הוציא דיבה שישנה כוונה לערוך פוגרום ביהודים. הוא טען כי כך שמע. עצרו אותו והוא ישב בכלא יומיים. ישבנו ליד הכלא, וביום המחרת היה פוגרום בעיירה. הדוד שלי הרביץ במוט ברזל ל"גויים" שחדרו לחנות וסגר אותה. סגרנו גם את הבית. בביתנו גר רוקח רוסי; הפורעים זרקו אבנים על הדירה שלו ופגעו בבית המרקחת. היינו חסרי אונים: "מה לעשות עם אבא?" שלחנו מברקים ל'סיים', בית הנבחרים הפולני. משה סנה ויצחק גרינבוים היו נציגי היהודים ב'סיים'. לאבי היה חבר בממשלה, פנייבסקי שמו; הוא היה נציג מטעם האיכרים האוקראינים. אחרי יומיים שחררו את אבי, והוא נסע לבקר את פנייבסקי. שניהם נולדו בכפר וגדלו יחדיו. אבי דאג לכך שראש העיר סקורביץ' יסולק מתפקידו. סקורביץ' ידע כי אבא אחראי לסילוקו ורצה לנקום בו. ידיעות על הפוגרום המתוכנן נמסרו לראש העיר בריסק, מי שכיהן בתפקיד מושל המחוז (וויבודה). ראש העיר מבריסק הורה על שליחת גדוד משטרה לקאמין-ק. השוטרים הגיעו במכוניות ושמרו על הסדר בעיר. אחר כך הכול חזר לתיקונו. היהודים גרו במרכז העיר ומספרם היה כאלפיים נפש. היו רחובות של פולנים ואוקראינים. הפולנים שכרו דירות מהיהודים. קאמין-ק הייתה עיר הנפה (פוביאט), ואליה היו כפופים שלושה-עשר ראשי מועצות. בכל הנפה היו כ-130 כפרים.

עם פרוץ המלחמה הייתי בן 15. יחד עם אחיי ואחותי ברחתי לביתו של הסבא מצד האב, מאיר בן מנשה פרצ'יק. הסבא מצד האם נרצח בפוגרומים ב-1918. בפוגרומים אלו נרצחו שני האחים של אִמי והגיס שלה על ידי ה"בלחובצים", הלוא הם נאמניו של הגנרל בלחוביץ' - רוצח יהודים ידוע בסוף מלחמת העולם הראשונה. כמאה יהודים נרצחו אז.

הפולנים דרשו חומרים רבים מהחנות שלנו לצורך המלחמה. הם רצו לחפור תעלות ולקחו מבית המסחר שלנו את כל חומרי הבנייה שהיו ברשותנו. לפתע נודע כי המלחמה הסתיימה והרוסים באים לעיירה. הרוסים החרימו את כל הסחורה שנשארה. אני נסעתי לעיר אחרת כדי ללמוד בבית-ספר תיכון רוסי, מקודם בית-ספר פולני ושמו 'הגימנסיה על-שם אדם מיצקייוויץ' '. אחי הגדול נסע ללמוד בעיר בריסק. הוא רצה ללמוד הנדסה, אך לא התקבל כי היה בן של עשירים. דרשו ממנו להביא כלי עבודה, אך גם זה לא עזר והוא חזר לעיירה.

קיבלנו לביתנו דייר רוסי נכבד כדי שלא יתפסו את כל הבית. הדייר היה אחראי על חלוקת עבודה; הוא נתן לאבא עבודה בדואר, ואבא עבד שם תקופה קצרה. יהודים השמיצו אותנו כי אנחנו עשירים, ואז גם פיטרו את אחי. מנהלת הדואר הייתה יהודיה, והיא הציעה לאבי לשלוח אותו למשפחתה בקייב. הוא היה בן שש-עשרה ואבא לא היה מוכן להיפרד ממנו. לבסוף אחי מצא עבודה - הוא היה הגזבר שאסף את הכסף ושילם לחוטבי העצים להסקה. אולם גם משם הוא פוטר. אנחנו שמחנו שהוא פוטר; חששנו לחייו, כי כמה קומוניסטים נרצחו אז ביער. גם אבי עבד ביער בגיזום עצים.

בעת שלטון הרוסים בעיירה היו בכיתה שלי בבית הספר עשרים וארבעה ילדים, עשרים יהודים וארבעה גויים. החלטנו לא ללכת לבית הספר בראש השנה, וכך היה. אני ארגנתי את העניין. למחרת לא הלכנו ללמוד, ואחר כך נאלצנו לרוץ לבית הספר כי קראו להורים. הרוסים התייחסו להתנהגות זו כאל מעשה חבלה. הם האשימו את אחד התלמידים, אבל דווקא הוא היה היחידי שהלך לבית הספר. המנהל היה יהודי, והוא השתיק את העניין. אחר כך פחדנו והלכנו לבית הספר. באותה תקופה נזהרו ההורים והילדים, ולא דיברו בגילוי לב בגלל ההלשנות. אם מישהו רצה להשיג דבר מה, ניתן היה להחליף חפץ בחפץ אחר. הצלחנו להחביא חלק מהסחורה שהייתה ברשותנו, ואחר כך נעזרנו בה. (ראה תמונות של משפחת פרצ'יק בסוף הספר)

נולדתי בקאמין-ק בשנת 1922 לאבי פסח ברש ולאִמי חסיה, שנולדה ביעזרקה. היו לי שני אחים: חיים צבי וישראל יהודה. כולם מלבדי נספו בשואה בידי הגרמנים.

משפחתי גרה באזור בו גרו הגויים, מפני שלאבי הייתה נפחייה, והיה מסוכן להפעילה באזור היהודי בו היו הבתים בנויים מעץ ורוב הגגות היו מקש. למדנו בבית ספר יסודי פולני. פעם בשבוע היה מגיע לביתנו מורה ללמד אותנו את "תורת משה" בפולנית. חיים צבי למד בנוסף לכך בחדר. משנפתח בית ספר "התחייה", עבר ישראל יהודה ללמוד בו. פעמיים בשבוע היה מגיע לביתנו מורה ללמד אותנו עברית ויידיש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) סופח אזורנו לשטח ברה"מ, קרי אוקראינה המערבית. אבי הצליח לסדר לי עבודה למשך שעתיים ביום בחנות לממכר לחם וסוכר.

אליעזר גרשוני (להלן אליעזר): בספטמבר 1922 נולדתי בעיר לודמיר שבווהלין, כמאה קילומטרים מדרום לקאמין-ק. הוריי היו גרשון ופרומה. כמנהג היהודים נקראתי על-שם סבי, אליעזר (לייזר) צוקרמן; ב-1920 הוא נרצח בפוגרום של הבלחובצים בקאמין-ק. אבי גרשון צוקרמן, אחָיו ואחיותיו נולדו בקאמין-ק. שם משפחתה של אִמי לפני נישואיה היה אף הוא צוקרמן.

זכר לודמיר אינו מרפה ממני. הייתה זו עיירה יהודית טיפוסית. מבין מעט השפות שאני דובר, האהובה עליי היא האידיש.

לאבא הייתה אחות ושמה שרה, ועד לפלישת הגרמנים ב-1941 היא גרה בקאמין-ק. היא הייתה אישה משכילה ובעלת אישיות מרשימה. בעלה פנחס וייסמן היה רוקח, ולאחר פטירתו בגיל צעיר ניהלו הדודה שרה ובנה את בית המרקחת. אני התחבבתי מאוד על דודתי שרה, וכמעט בכל שנה הייתי מבלה את הקיץ בביתם - בית יפה ומצוחצח; לעומת דירתנו הדלה הוא נראה כארמון בעיניי. בִּתה לובה התחתנה עם דב קוטן, אביו של אברהם קוטן, ושנים אחדות לפני המלחמה הם עלו ארצה.

אברהם קוטן (להלן אברהם): אבי מני (דב) קוטן היה "פרא אדם" ונודע במעשי השובבות שלו. לאחר סיום לימודיו בבית-ספר עממי, הוא המשיך ללמוד בגימנסיה 'תרבות' שבקובל והגיע לארץ כבעל שליטה בעברית; סבתי מצד אבי לחצה מאוד על ששת ילדיה כדי שילמדו. אחר כך נסע אבי לפריז ולמד הנדסת חשמל. הוא היה פעיל ב'פועלי ציון', וב-1935 עלה ארצה.

אִמי אהובה (לובה) וייסמן נולדה ב-1916 בקאמין-ק. ב-1938 היא עלתה לארץ. שם אביה היה פנחס וייסמן, והוא היה רוקח. היה לו בית מרקחת בכיכר המרכזית של העיירה, והוא היה נשוי לשרה צוקרמן. היה לאִמי אח ושמו ליובה; האח של אִמי היה נשוי לבלה, והיה להם ילד ושמו פנחס. כל אלה נספו בשואה, וגם הסבתא שרה נספתה בשואה. ליובה גויס לצבא הסובייטי ולא חזר. היו התכתבויות בין אִמי לסבתי בסוף שנות השלושים. מבין אנשי העיירה זכורים לי ארנולד טרטקובסקי ורבקה גרוז'נסקי - בִּתו של המורה ברוך מלמד.

אליעזר: הבית של הסבתא שלך מצד אימא היה בית של שתי קומות. לידו היה הגן של הכומר, ואני הייתי גונב שם תפוחים. הבית של משפחת קוטן היה בפינת הרחוב היוצא מתחנת הרכבת. אחריו היו כמה חנויות, עוד בית ובית גדול ומרווח של הסבתא.

אברהם: מצבה הכלכלי של משפחת אִמי היה טוב. החיים היו טובים - תמיד הייתה בביתם משרתת, בבית היה פסנתר ורצפת העץ הייתה ממורקת. כלי הבדולח והפסנתר הגיעו לארץ, וכאן מכרו את הפסנתר ב-1952.

אבי עלה ארצה, הלך ברגל לפתח-תקוה והחל לעבוד בפרדס אצל אחד האיכרים. הוא חיפש אחר כל מיני עבודות, ופוטר כשאימא שלי עלתה לארץ. הוא עבד בדואר ביפו ונסע לשם בכל יום; בזמן המאורעות (1939-1936) הוא חבש תרבוש אדום כדי שיחשבו כי הוא ערבי ולא יפגעו בו. הוריי גרו ברחוב בוגרשוב בתל-אביב. ב-1940 בנו הבריטים את הבורג' בחיפה, והוריי עברו לגור ברחוב ירושלים שבשכונת הדר הכרמל. במלחמת העולם השנייה הפציצו האיטלקים את חיפה, ולכן הם לקחו דירה בקומה הראשונה כדי שלא יצטרכו לרוץ למקלט. לאחר ייסוד האופרה בארץ הצטרפה אליה אִמי בתפקיד של זמרת במקהלה; ב"סיפורי הופמן" היא שרה קטעי סולו. הלהקה התפרקה, והוריי עברו לחיפה. אִמי למדה בנעוריה בגימנסיה פולנית, ואת השפה העברית היא למדה בארץ. ב-1940 החל אבא לעבוד במפעל 'נשר'. בשנים 1945–1946 הוא קיבל עבודה בחברת החשמל. אִמי החלה לעבוד כמורה למוזיקה בגני-ילדים; היא סיימה את לימודיה במדרשה למוזיקה. יש לי אח ושמו פנחס, הקרוי בשמו של סבי מצד אִמי שמת במהלך ניתוח; כיום חי אחי בארצות-הברית.

אליעזר: לאחר שהגעתי ללודמיר קראו לי "פולישוק", כי אני הייתי מפולסיה. עד 1918 היה אזור זה חלק מרוסיה; בין שתי מלחמות העולם היה האזור חלק מפולין.

אברהם: אִמי סיפרה לי שהיו פרעות בקאמין-ק.

אליעזר: סבי נרצח ואח של אִמךָ נרצח. עלינו לארץ ב-1925; יש לי אחות ושמה מרים, כיום היא גרה בבית אבות. הוריי הגיעו לאדמות קיבוץ רוחמה של היום, ואחר כך היו במושב. היינו בארץ עד ל-1928. אִמי חלתה, ואבי נשאר בארץ כדי לסייע להבראתה.

ב-1929 הגענו לקאמין-ק מארץ-ישראל. היינו בקשרים הדוקים עם הסבתא של אברהם קוטן. היה להם בית מרקחת. תחילה למדתי בבית-ספר פולני; אחר כך פתחו את בית הספר 'התחייה', ולמדתי שם במשך שנתיים. היה לי מורה לחשבון ושמו זייצ'ק. כיום זכורים לי מאז שמות המשפחה קמינר ופלוט; פלוט היה חבר של אבא שלי.

אני זוכר את קאמין-ק היטב, כאילו היה זה היום. בכל קיץ ביליתי אצל הדודה בעיירה. בעיירה היה יום שוק אחד בשבוע- יום שלישי. רבים בעיירה התפרנסו מעסקי העצים; אבא עסק בכריתת עצים וסיווגם - לבניין, להסקה, לרהיטים וכו'. הוא החל לעבוד במפעל לייצור גלגלים לכרכרות ולעגלות. המפעל היה בכפר קטן, ולעתים קרובות לקח אבא את כולנו לכפר - בייחוד בקיץ. הייתה לו סוסה חומה ושקטה להפליא, והתגוררנו בחדר בבית איכרים הנמצא בלב שדה שיפון. מעבר לדרך עפר היה יער גדול, ויצאנו אליו כדי ללקט גרגרי יער ופטריות. אימא הייתה מומחית לפטריות. אני עוצם את עיניי, והנה מופיעים שדות השיפון, היערות, האיכרים על עגלותיהם חולפים בדרך החולית. לא היו כבישים, והתנועה הייתה רק בדרכי עפר. לאימא היה קול ערב, והיא שרה לנו ודקלמה שירים באידיש וברוסית.

ב-1931 או 1932 הגענו ללודמיר. שם גרו סבא לייביש ומשפחתו: הסבתא מלכה, אחיותיה של אִמי - פרידה, שרה, אסתר, סימה, ציופה וציפורה - ואחיה היחיד יוסל'ה. המצב הכלכלי היה קשה מאוד; אבא נאלץ לנסוע ליערות ובהם מצא את פרנסתו, והיה חוזר הביתה בשבתות ובחגים. אבא היה פעיל בסניף של מפלגת 'פועלי ציון' בלודמיר, כפי שהיה פעיל בה בעת שהותנו בקאמין-ק. גרנו בדירה קטנטונת, ותמיד אבא היה שמח בחלקו וחלם על חזרה לארץ-ישראל. ישיבת הקומיטט [הוועד] של 'פועלי ציון' נערכה בשבת בביתנו, אך בכל זאת ניסה אבא להגיע ל"שטיבל" לתפילות המוסף ולאמירת הקדיש. מקומנו בשטיבל היה מימינו של העמוד, וכינו אותו "השולחן הציוני". אבא ידע את רוב התפילות בעל-פה. איני סבור כי היה קשור לדת, אך הוא היה קשור בכל נימי נפשו ליהדות ולציונות. הבית הקטן היה מלא ספרים באידיש ובעברית. זכורות לי שעות אחר-הצהריים בשבתות, ובהן היה אבא שר לנו שירי עם באידיש.

למדתי בבית הספר 'תרבות' שבלודמיר. אחר כך למדתי בגימנסיה יהודית עד ל-1939. ב-15 בספטמבר 1939 הגיעו הגרמנים עד לנהר בוג, מרחק של 15 קילומטרים מלודמיר. הם הפגיזו את העיר. ב-17 בספטמבר הלך סבי להתפלל. לסבי הייתה "חזקה" בשטיבל שלנו - הזכות להיות שליח ציבור בתפילת 'נעילה' בסוף יום הכיפורים, וזאת מכיוון שהיה לו קול חזק ונעים. הוא חזר ואמר: "המלחמה נגמרה, הצבא הסובייטי נכנס ללודמיר." סבי היה עקשן גדול... כולנו עמדנו על הכביש המגיע מלוצק; ידענו כי הצבא הסובייטי הציל אותנו מהכיבוש הגרמני .

באוקטובר 1939 נכנסו הסובייטים, אסרו את אבי בגלל פעילותו המפלגתית והחרימו את כל העיתונים והספרים. מאז לא ראיתי אותו עוד. ב-13 באפריל 1940 דפקו על דלתנו, ואמרו כי לפי החלטת המפלגה והממשלה יש להעביר אותנו (אִמי, אחותי ואני) לקזחסטן הצפונית. בכפר גלוּבוֹקוֹיֵיר שבקזחסטן עבדתי בקולחוז [חווה חקלאית שיתופית] כעוזר לטרקטוריסט. ב-1 בינואר 1941 שררה טמפרטורה של 50 מעלות מתחת לאפס, ובחודשים מארס ואפריל הגיע השלג לגובה של שלושה או ארבעה מטרים. לא היו פֵּרות, ולאנשים היו מחלות חניכיים בגלל חוסר בוויטמין סי. הסבא שלי שלח מלודמיר גלויות ומכתבים, לחם ובצל. אִמי, אחותי ואני נשלחנו מגלובוקוייר למחנה העבודה אקסויאט שבמחוז קוסטנאי בדרום מזרח קזחסטן כדי לעבוד בסלילת מסילת ברזל.