לכולם, לכל הגרים באשר הם שם; באמריקה, בצרפת, ברוסיה וכן בישראל. לכל הנפוצים והפזורים ברחבי העולם כולו – מילה מפי ידיד.

ווהלין, אנשי ווהלין, יהודי ווהלין - חיו שם אצלנו אנשים שונים מאשר בכל אתר ואתר. אזור-אזור ויהודיו שלו; אין זאת אמת שכל בני האדם קורצו מחומר אחד. כל אזור היו לו מנהגיו שלו, איש-איש ואופן חייו. אפילו מראהו של כל אחד ואחד היה שונה. אם הנך מאריך לחיות בין בני-אדם, בין יהודים ובין גויים - נדבק משהו אליך. מילה, שיר, זמר, משל וצורת לבוש. מאחר שאין אזור דומה למשנהו, היו אפוא האנשים שונים. כולם היו יהודים, אבל שונים זה מזה. אין ברצוני לומר, חלילה, טובים יותר או גרועים יותר. אני אומר רק שונים. הננו יהודי ווהלין.

ב-1921 כתב פרץ מרקיש פואמה נפלאה - "ווהלין". הוא שלה מאותם מחוזות את האמת כולה; את כל צבעיהם של המחוזות הללו, מכלול צבעים רבגוני ששחרם ושקיעתם הייתה שלמות אחת. השחר מווריד כולו, הצהריים זהובי שמש, השקיעה ארגמנית כלהבת אש. מי שהיה לו בחובו חוש ליופי - רק הוא יכול היה לתפוס, להפנים כל זאת בנפשו, ליטול משם את עדנת הרטט של ווהלין שלנו.

לקחנו עִמנו את הרשמים והתמונות של דרכים ושבילים, של אגמים ונהרות וכפרים, כפרים קטנים, עיירות קטנטנות זעירות וערים כמו רובנה, קובל ולוצק – ערים שנחשבו אז בעינינו לערים גדולות. שמים, אדמה ואדם – שלמות אחת מלאת יופי לאין גבול הייתה ווהלין שלנו. על כל זאת כתב פרץ מרקיש ב"ווהלין" שלו. הוא הכניס לסל קני הסוף הספרותי הגדול שלו את עושר שדות ווהלין, את חוסנם של אנשי ווהלין, את יערות ווהלין הרחבים המלאים אלונים, תרזות, עצי לבנה, צפצפות ואורנים גבוהי צמרת כמו נתמלאו גאווה. בוסתני ווהלין לעת פריחת עציהם היו כזרויים פתיתי שלג. כך מספר על זאת פרץ מרקיש:

בסביבי יערות שחורים פה

בראשים מתולתלים כה,

עומדים סדורים וערוכים –

קח ומנם אחד אחד

עץ זקן פה מרעהו

כצעירים עצים ימתינו

שפלוני ישמיע צעק

שפלוני ייתן פקודה...

בעיר וסביב העיר, ליד כל בית וכל צריפון, ליד כל בקתה - עצים, צמחי נוי, שיחים, ערוגות רבועות, פרחים גבוהי גבעול. מין זקיפות נגידית, מין עושר לבלי גבול של צבעים וגוונים. בלא התחלה ובלא סוף. מי מאִתָנו לא הלך בשבת לבוסתן? התפוחים שם נראו כראשי ילדים אדומי לחיים, צחקניים, עסיסיים וטעימים כל כך. והאגסים? ארוכים, חומים, כרסתניים כנשות גבירי העיירה. והפלדה המבריקה של השזיפים האפלים. והדובדבנים הלחים, משל ניצוק עליהם טל שחר. פראיים, מלאי חיות כעיני נערותינו אי פעם, בנות שיר השירים.

ועל כך אומר פרץ מרקיש:

מה שמתרחש לו שמה,

דובדבנים שם, שזיפים שם, כאגרוף הנם לגודל,

תפוחים שם, אגסים שם ומשמש –

אל תביט ואל תשאל איש, קח, אכול ;

וכמו כפר קטן בן טפח

בבוסתן עומדה כוורת –

רק תדחק בה קצת באצבע,

ואת כל כולם תשכח.

יהודי ווהלין הם הקרובים ביותר, האופייניים ביותר לדמויותיו של משה קוּלְבַּק - הן בגרעיניות לשונם, הן בקשי חייהם. הבה נביט בתמונה שכזאת בפואמה של פרץ מרקיש:

ומקום מיוחד תופס

בירידים השבועיים

במחוזות ברוכי אל אלה,

מחוץ לעיר, שוק הסוסים;

בגביני פשתה סבוכים

ובזקן ארוך אפור

יהודים קיפחים באים –

הסוחרים הנודעים.

לא לבד סוחרי הסוסים הנודעים! כל איש ואיש משם, בין אם הוא בעל מלאכה, ובין אם עגלון או גבאי בית-כנסת - כל אחד מהם היה ארצי, יערי, סלעי, מלא שמש וכוח גבורה, מלא רכות, יושר, רצינות וחדוות חיוך. שבתית הייתה הקפוטה וחולין היה המקטורן, שבתי היה הספר וחולין הגרזן.

יהודי ווהלין אנשים פשוטים אבל לא המוניים, יומיומיים אבל בעלי נשמות של יום טוב. עגלון ידע פרק תהילים, סוחר – דף גמרא, ילד – פרשת חומש, בחור הוכיח בקיאות ברש"י.

והנערות שלנו? הן חלמו חלומות שיר השירים.

יהודי ווהלין היו קשורים לשמיִם, אבל בשתי רגליהם עמדו על האדמה השחורה. היטיבו לחיות עם האיכר השכן. מעולם לא לעגו לחגי הגויים. העריכו את אשר להם... אבל אף פעם לא חיללו כבוד זולתם. משפחה אחת גדולה חייתה שם פעם: יהודים, אוקראינים, פולנים, צ'כים, רוסים ואפילו גרמנים. אבל על כל זאת ביכולתנו לומר כיום: פעם, פעם היה זה כך. היום אין שם כלום עבורנו.

ווהלין נשרפה עבורנו, ואפילו אם כל אבן שם במקומה. ואפילו אם כל הבתים שם עומדים במקומם כאי פעם, עבורנו כל זה היום אפר שחור כלאחר שרפה גדולה. גם היום צומחים שם פרחים; אבל האדמה שהם צומחים בה רטובה עד כלות מדמעות יהודים, רוויה דם יהודי.

כל בית, כל בקתה שהתגורר בה פעם יהודי, הם עבורנו מצבה שנותרה. ובדרכי האפר ובין הסמטאות הצרות אין דבר שיכול להחריש ולהחניק את זעקתנו. מכל קיר, מכל גדר, מכל דלת, מכל חלון, מכל הגגות והארובות בוקעים בכי ויללה, מלמול חרישי של וידוי שהפטירו זקנינו בעת שגירשום אל בורות המוות. כל מקום, כל כיכר, כל דרך, כל שביל הנם מקום קדוש. איש מאִתָנו אינו מציב צעדו שם, אבל מהדהדים שם סביב הדי צעדינו של פעם. הגם שאין רואים אותם ואין שומעים אותם – הם שם. הם נשארו שם לעד. אחינו, אחיותינו, הורינו, ידידינו, שכנינו, שארי בשרנו הפעוטים, ילדים יהודים קטנטנים, כולם, כולם נשארו שם. קברים אין להם, בבורות ובערוצים מונחות עצמותיהם הקדושות. גופותיהם של קרובינו, של בני משפחותינו, של קדושינו שלנו. בכל שביל אליהם צמחו עשבים. איש אינו יודע לאן לבוא כדי להניח פרח ולומר קדיש. אך עבורנו, אלה שנולדו שם, הכול נשאר; הכול טמון בדמיוננו, בעומק נשמתנו.

כבכל מקום כך גם בווהלין - תמיד רדפו את היהודים. הבה נציץ אפוא, הבה נחזור ונראה, הבה נסתכל איך היו פני הדברים אז, בעת שזקנינו וזקני זקנינו, אבותינו ואחינו גילו התנגדות ומרי.

בימי חמלניצקי היו רוב מגִני לוצק יהודים. ובשעת מלחמת העולם הראשונה, בעת שצבאות אחדים נסוגו ואחרים טרם נכנסו, הייתה בערים ובעיירות מה שמכנים "סאמו אובורונה" – הגנה עצמית יהודית. במוטות ברזל ובסכינים, במקלות ולפעמים ב"נגאנים" [אקדחים] היו הם מדי לילה ברחובות, ועמדו על המשמר כדי להגן על רכושם ועל כבוד נשותיהם ובנותיהם. וכאשר הענן החום והשחור כיסה את שמי אירופה, כאשר האסון פקד את כולם אבל בעצמה הגדולה והנוראה ביותר פקד אותנו, היהודים - היו בחורים ובחורות של ווהלין בכל מקום שלחמו בו באויב, בכל חזית ברחבי כל העולם: בצבא הסובייטי, בצבא הפולני, בצ'כי, בצרפתי, בצבא הבריטי, בבריגדה הארצישראלית, בכל גדודי הפרטיזנים ורב היה מספרם בתנועת המרי הצרפתית.

פגשתי בשמות של בחורים ובחורות ווהלינאים שהשתתפו בקרבות הכבדים ביותר. הם היו בחזיתות הגורליות שביבשה ועל גדות הנהרות - בדווינה, בוולגה, בדנייפר, בסטוחוד, בחזית סטיר, בזברושץ', ואפילו בְּיינסקה בישצ'יצה.

בחיפושיי אחר עובדות פגשתי אף בשמותיהם של נערים מקובל שהיו בצבאו היוגוסלבי של טיטו. פגשתי שמות של יהודים מווהלין מכל הערים והעיירות כמעט - מלוצק, מרובנה, מסארנה, מטורצ'ין, מלודמיר, מרחוולובקה, מצ'רטוריסק, מסופייבקה ומקאמין-ק - יהודים שנטלו חלק ביחידות הפרטיזנים של אוקראינה, רוסיה הלבנה ופולין.

גדולה מאוד רשימת הנופלים, קטנה רשימת השורדים. חייבים אפוא להזכיר, לחזור ולספר שוב ושוב, לדבר על כך תמיד - כי הם על עצמם כבר אינם יכולים לספר כלום. הנחנו לעולם להשתכנע כי היהודים הלכו כצאן לטבח אל העקדה. רבות סיפרנו על אסוננו, אבל מעט על המרי וההתנגדות שלנו. אנו שבים ומזכירים איך הִכּו אותנו פעם; אבל איך נראו מכות הנגד שלנו, מספרים מעט מאוד.

עוולה גדולה עוולו לילדים יהודיים בכלל, ואף לילדי ווהלין. היו אלה גיבורים קטנים שהשתדלו לא רק להציל את חייהם, אלא אף לעזור להוריהם. בספרי "פון אש ארויסגערופן" ("זעקה מן האפר") ובכתבים אחרים שלי מספר אני משהו על כך, אבל מעט מאוד. מעט מאוד ידעתי אז על כך. אבל כשהתחלתי לנבור ולחקור, לשאול אנשים, להקשיב - התברר לי משהו שמוח אנושי אינו מסוגל לתפוס. הילדים הקטנים, כאשר ניצודו – בעטו, נשכו, התנגדו בכל כוחם, הִכּו באגרופיהם הקטנים, ניסו לברוח, לא הניחו להובילם אל המוות.

אם יש לי תמיד טענות אל ההיסטוריונים היהודים בפולין, הרי זה משום שהיו יכולים לספר ולכתוב על כך משהו. הם כתבו מעט מאוד; אבל טענתי הגדולה ביותר אליהם היא על שלא העלו על הכתב שום דבר מותיר רושם על אודות גיבורים יהודים קטנים אלה.

פרופסור לודוויג הירשפלד כתב: "אילו עלה הרצון או הצורך להקים גלעד, כי אז עליו להיות גלעד של קודש קודשים לילד היהודי מהגטו." הרגילונו לעובדה כי אלה שהחזיקו רובה בידם, שכבו תחת מטר כדורים. משמיִם נפלו רעמים וברקים ופצצות, מסביב הכול בער. זאת אמת לאמִתה. אבל על גיבורים שקטים שלחמו לבדם בלא עזרת איש והגנו על עצמם ועל זולתם, איננו יודעים כמעט כלום. ואלה שדווקא ידענו עליהם, הוזכרו לעתים כה נדירות עד ששמותיהם נשכחו כמעט. כבר אינני זוכר כיום את שמו של אותו זקן שגר בטרסטונייץ; שבועות על גבי שבועות הוא השחיז את אֵת החפירה שלו, עד שזו נעשתה חדה כחלף של שוחטים. במשך שנים ארוכות עזרה לו האת לחיות. עכשיו היה עליה לעזור לו בהגנת כבודו. כשקצין ס"ס גבוה בא יחד עם מפקד משטרה אוקראיני ורצה לקחת את נכדתו בת ה-19, הנערה היפה בכפר - ביקע הזקן באתו את ראשו של קצין ה-ס"ס כמו היה זה קלח כרוב. הזקן נורה למוות, נכדתו הומתה. לאיזה גיבור צריך להשוות את היהודי הזקן? אולי לזקן אחר? לבן-ציון סטאווקר שסירב לעמוד על הברכיים ונפל באמרו את המילים "שמע ישראל".

וצירל? בת איכר יהודי שהטמינה בכיסה חופן מלח כדי להשליכו בעיני השוטרים האוקראינים ולאפשר ליהודים להימלט מבור המוות. רבים נמלטו, אבל צירל נשארה בבור. ולייבק'ה ז'וק? הבחור "המתוק" כפי שכינוהו – את הכדור האחרון השאיר לעצמו, אולם לא צלח; הלאומנים האוקראינים הרגוהו באבנים ובמקלות. אברהמ'ל בוסליק איש 'בית"ר' ואברהם קרנר איש 'פועלי ציון': הראשון נפל בדיוויזיה של קובפק , והשני - בראותו שהוא מוקף באנשי גסטפו - ירה את כדורו האחרון ותלה את עצמו כדי לא ליפול חי בידי האויב, כי הוא ידע יותר מדי על אודות תחנת רדיו ליד מנייביץ'.

אנו, כל הווהלינאים הפזורים ברחבי כל העולם, נושאים בעומק לבנו את הגעגועים לשנות ילדותנו ולווהלין היהודית שלנו.

היזמה של ווהלינאים באמריקה ובישראל להקים אנדרטה בגבעתיים, אנדרטה שעליה ייחרתו שמות הפרטיזנים היהודים הווהלינאים, היא מעשה גדול; שכן תישאר לעד בזיכרון הדורות הבאים גבורתם של הלוחמים הווהלינאים. יש עכשיו מקום שבאים אליו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ווהלינאים ואחרים כדי להזכיר את הקדושים, לומר קדיש ולהניח פרחים.

בידידות ודרך-ארץ,

דניאל

ורשה 2000

דניאל כץ נפטר בוורשה בגיל 95 בשנת 2005.