עדויות מספרו של פנחס אורמלנד

בשידור הרדיו בשעה עשר, ב-22 ביוני 1941, שמענו כבר ברורות, שהמלחמה פרצה; הגרמנים חצו את הגבול ובצורה בוגדנית ביותר הפרו את ההסכם. מיד עם השידור התחילו אנשים לקבל צווי גיוס. גם אני קיבלתי הודעה להתייצב בכפר פוציריה, שלושה ק"מ מעירנו. הגעתי בזמן לנקודת ההתייצבות. תפקידי היה לקבל את הסוסים המגויסים, שהאיכרים התחילו להגיע אתם מכל הסביבה. כל מי שהביא את סוסו קיבל קבלה. קשרנו את הסוסים לעצים (היינו בתוך חורשה) וחיכינו להוראות הבאות.

היום עבר, הערב הגיע ולא היה אף אחד שידאג לנו למזון. אי סדר שרר בכל. קיבלתי רשות לגשת הביתה כדי להביא אוכל. העיר דומה הייתה לעיר רפאים, ריקה מגברים – מהם גויסו לצבא, מהם לעבודה וכחמש מאות איש היו עסוקים בטיפול בסוסים מגויסים, שצריך היה להוליכם לקִיֶב. והידיעות שהגיעו אלינו היו רעות מאוד. הגרמנים התקדמו במהירות רבה מזרחה. בריסק כבר הייתה בידיהם מהשעה שמונה בבוקר. מכל הסביבה באו גויים מי ברגל ומי בעגלה, וחוזרים עם שקים מלאים כל טוב. אותם לא עניין מה שיהיה ודגלו בסיסמה "לעולם תיקח!"

מ"הצבא האדום" המהולל לא נשאר כמעט זכר. אלפי חיילים בורחים, רעבים, מלוכלכים ועייפים עד מוות. הם נראו כצאן ללא רועה, הבורחים בפני חיות טורפות או מפני התפרצות איתני הטבע, אשר שפכו את כעסם עליהם. רובם השתדלו להשליך את נשקם ולהתפשט מבגדיהם הצבאיים למען יוכלו להופיע בפני הכובש כאזרחים תמימים. אבל על פי רוב נאספו על ידי הצבא הכובש. בשבת לפנות ערב הגענו העירה. חיכינו ללילה, כי לא רצינו להיכנס לעירנו מולדתנו לאור היום ובלילה התחמקנו כגנבים. טרם נכנסנו העירה שלחנו שני חברים להיוודע מה נשמע ואם אפשר איכשהו להיכנס, ואחרי שדיווחם היה פחות או יותר מניח את הדעת התחמק כל אחד בחשאי לביתו לבל תשורנו עין זר. את פנינו קיבלו ברגשות מעורבים: גם שמחו לראותנו בחיים, וגם הצטערו שלא ברחנו לרוסיה. מיד עם בואי יעצו לי לא להישאר ללון בבית. הלכתי לדוד קגן (הבית השלישי מביתנו) ושם בעליית הגג מצאנו לנו מחבוא זמני. ביתו של קגן היה בית עני, ועל כן לא פגעו בו הגויים, ביודעם שחבל על טרחתם ועל זמנם.

למחרת הביאו לי בני ביתי אוכל ואמרו לי: מתהלכות שמועות על פוגרום שעומדים להכין לנו בלילה. הסימנים הראשונים כבר בולטים לעין; העובדים בחשמל מורידים את הפנסים כדי שישתרר חושך בלילה, כי בחושך נוח יותר לרשעים לבצע את זממם. יושב אני במחבואי, שני נקשו דא לדא [זו לזו] ומסתכל אני בעד החרכים החוצה, והנה המראה שנגלה לעיני: גויים מסתובבים ברחובות, פותחים דלתות, נכנסים לבתים, לוקחים מכל הבא אל היד – רהיטים, כלי בית, כלי מיטה, מצרכי אוכל וכו'. אין בודקים בשעה כזאת. הכל כשר ובלבד לקחת מהיהודי. המחסנים העירוניים נשדדו כבר קודם, והשוד והביזה שהתחילו במוצאי שבת נמשכו ימים אחדים. בראש השודדים עמד גנב אחד מהכפר וולמצי, שלמד שנתיים בגרמניה או שלמד גרמנית בפולין אצל פולקסדויטשה [בן העם הגרמני]. הוא גם ידע להשתמש בנשק. עם בריחת הרוסים היה בן לילה למנהיג ההמון המשתולל.

כשבאו הגרמנים הראשונים, שאלו מיד: "מי השולט בעיר?" אז יצא הגנב הזה וברכם בגרמנית. הוא אף התגאה שנתן את הרשות לשדוד את רכוש היהודים ואת המחסנים הנטושים על ידי הרוסים. הגרמנים ירו ב"גיבור" בפומבי למען ידעו כולם ויראו שאין "הפקרות" תחת השלטון הגרמני. המעשה הזה הדהים את הגויים, והסדר בעיר ובסביבה הוחזר על כנו. מיד אורגנה מועצה עירונית ובראשה המהנדס וויניארסקי. בין חבריה היו כמה שהיו ידועים כשונאי ישראל מובהקים. הווטרינר ד"ר בביק נתמנה לראש המשטרה האזרחית. כך הושלט סדר בעיר. אולם מדי פעם "התחשבו" הגרמנים באינסטינקטים הבהמיים של הגויים. כך למשל תפשו הגרמנים צעיר יהודי, האשימוהו בהשתייכות לקומסומול, הכניסוהו למכונית ובמרחק של 12 ק"מ מהעיר הרגוהו. הדבר נודע לנו אחרי זמן-מה; שני יהודים – אברהם יעקב בורשטיין וגיסו אהרן שוסטר - הלכו למקום בו נפגע, לקחוהו משם והביאוהו לקבורה.

ביום שישי, 11 ביולי (פרשת בלק), בשעה שמונה בבוקר, נודע לנו שפרשים גרמניים מבקרים בעירנו ו"לוקחים" יהודים לעבודה. חבריי לעבודה ואנוכי החלטנו לא לחזור הביתה באותו ערב. אברהם פרידמן, סיפר לנו אחרי כן את הפרטים שהתרחשו באותו יום בעיר והתבטא: "לימדו אותנו פרשת בלק!" הגרמנים ועוזריהם האוקראינים תפשו כששים יהודים והכריחום לנקות את הסוסים, התעללו בהם בכל מיני צורות, אילצום לבצע כל מיני עבודות פרך, ולסיום העבודה ציוו עליהם "לחקות" את הסוסים – ללכת בקצב הסוסים וגם לרוץ עימהם.

ב-2 באוגוסט 1941 נרצחו שמונה מיהודי העיירה. שמונה הנרצחים היו: נח בינוק עם אשתו היפה, נחמיה פישמאן, פסח בייריש עם בנו, קולטאטש - מנהל חשבונות לשעבר, אברהם יצחק סנדיוק (סנדלר) ואברהם קוּטֶן - סוחר פירות וחוכר גני פרי. במרוצת הזמן גם נודע לי מי הם הגויים שהלשינו עליהם וגרמו לרציחתם איתו יחד. אחרי כן גם נודע לנו ש"העבודה הנקייה" הזאת – רציחת שמונת היהודים, בוצעה אך ורק ע"י אוקראינים. בכלל מעטים היו הגרמנים בעירנו. השלטון היה בידי האוקראינים ובידיהם היינו נתונים לשבט או לחסד.

אבל ברור היה לנו דבר אחד; לרצוח על דעת עצמם לבטח לא יכלו. ומעשה הרצח האחרון נעשה בהחלט בהסכמתם המלאה של השלטונות הגרמניים. כמו כן גם הבנו שהאוקראינים לא יסתפקו ב"הצגה" אחת או שתיים וישתדלו להשיג מהגרמנים את "ברכתם" למעשים נוספים מעין אלה שכבר נעשו או אפילו שיעלו עליהם בהיקפם. נוסף לאי הוודאות הביטחונית סבלנו גם במובן הכלכלי. פשוטו כמשמעו, התחלנו להרגיש בחוסר לחם. מי שהיה לו קמח אפה את הלחם בעצמו. הבעיה הייתה להשיג קמח, שמחירו עלה מיום ליום. האיכרים סירבו למכור קמח או גרעיני תבואה בעד כסף. הם דרשו חפצים שונים הן בבגדים והן ברהיטים ותאבונם הלך וגדל. משפחתי הייתה נתונה אז במצב די קשה. לא יכולנו להרשות לעצמנו לקנות קמח, לעומת זאת היו לנו תפוחי אדמה משלנו.

ביום שישי 22 באוגוסט, ערב ראש חודש אלול תש"א התפללתי בשטיבל הסטפנאי והנה ראינו על הכביש מכוניות נעות מכוסות ברזנט ובהן גרמנים והן מתקרבות למרכז העיר. מיד הבנו שדברים בגו. במשאיות כאלה היו חוטפים יהודים לעבודה או מעבירים אותם לכיוון "בלתי ידוע". את התפילה כבר לא סיימנו וחיש מהר התפזרנו איש איש לביתו או למחבואו.

לפני שהחלטתי לעשות משהו נכנסתי הביתה. מצאתי שם אורח. היה זה קוז'מה, פועל צעיר מהכפר מוסטישטש, 8 ק"מ מעירנו. הוא וכל בני משפחתו עבדו אצלנו לפני המלחמה והיינו מיודדים מאוד. בזמן האחרון לא ראיתיו אולי במשך שנה. על כן התפלאתי מאוד לראותו בביתי. והנה חזרה בתיה [אשתי] מגינתנו, בידיה הרועדות החזיקה סל תפוחי אדמה ופניה היו חיוורים ומבוהלים ובפיה בשורת איוב: "הגרמנים באו וכולם בורחים מן העיר!". היא פנתה לקוז'מה וביקשה אותו שייקח אותי: "קוז'מה, קח את איצקה!". בשם זה הייתי ידוע בין הגויים.

קוז'מה לא סירב, אבל הוא הציע שקודם יצא לבדוק את המצב והוא גם היה סקרני לראות את הגרמנים, כי טרם ראה אותם. לכפרו עדיין לא הגיע אף גרמני. בקושי הצליחה בתיה לשכנעו שידחה את תוכניתו לראות את הגרמנים לימים יותר נוחים ו"ייקח" אותי איתו מיד, כי הסכנה גדולה, חבל על כל רגע. קוז'מה נענה לבקשתה של בתיה וכמו כן קיבל את עצתה ללכת בדרכים צדדיות כדי שלא ניתקל בדרך בגרמנים, כי פגיעתם רעה. נשקתי לילדים ונפרדתי מאשתי והלכנו. רק יצאנו את העיר והגרמנים העמידו משמרות על כל הדרכים כדי למנוע מהיהודים לברוח.

הגרמנים קראו לשמואל וורבליה, יושב ראש הוועד היהודי, וציוו עליו ללכת עמם מבית לבית, אבל ברוב הבתים לא נמצאו הגברים. שמואל השתדל לנמק היעדרות הגברים בכל מיני תירוצים, ובין היתר – שהם עסוקים כעת בכל מיני עבודות ציבוריות, אבל הגרמנים לא כל כך האמינו לדבריו ואמרו לו בכעס גלוי ובהומור סארקאסטי: "אין דבר, מידו של היטלר בין כך ובין כך לא יברחו. היא תשיגם במוקדם או במאוחר". בהיעדר גברים בגיל העבודה "לקחו" גברים מגיל 16 עד שישים. נשים וזקנים מעל גיל שישים לא לקחו.

אבי ישב על יד גמרא [תלמוד] פתוחה ולמד. הגרמנים שנכנסו לביתנו לא נגעו בו לרעה ואמרו לו: "אתה לומד ביבליה [תנ"ך], יפה מצדך!" ועזבוהו לנפשו. לעומת הגרמני שלא נגע בשום דבר בבית השתדל האוקראיני להיות יותר קיצוני ממנו – הוריד את המזוזה והשליכה ארצה.

באותו זמן ישבתי בכפר מוסטישטש, חבוי בביתו של קוז'מה. לפי בקשתי הלך אחד מילדי המשפחה העירה להיוודע על המתרחש שם. כשחזר סיפר לנו, שלא יכול היה להגיע לביתנו, כי הגרמנים והאוקראינים שורצים שם על כל צעד ושעל, "חוטפים" יהודים מהבתים או מהרחוב ושולחים אותם לעבוד.

ביום שני 25 באוגוסט שלחתי שוב אחד מאחיו של קוז'מה העירה. הפעם הייתה השליחות יותר מוצלחת. הילד חזר, ובידו מכתב מאבי, ובו פירוט המאורעות שאירעו בעיר מאז ברחתי לכפר. 120 יהודים נרצחו. המצב עדיין רחוק מלהיות רגוע ומוטב שאמשיך להישאר בכפר. הוא מסר לי ד"ש מכל בני המשפחה, אבל שמותיהם של אהרן גיסי ובנו שלמה לא נזכרו. מיד הבנתי שמשהו רע קרה להם.

לקוז'מה היו חמישה אחים ושתי אחיות ומדי יום שלחתי אחד מהם העירה. לפעמים חזרו השליחים עם מכתב. לבסוף החלטתי לחזור הביתה. בשבת, ב-30 באוגוסט, לפנות ערב, יצאתי מבית האיכר. האיכר לא הסכים שאלך לבדי וציווה על בנו הקטן ארחיפ, בן השמונה, ללוותני.

גם בביתנו היה מחבוא, ובו ישבו כל הזמן שני יהודים, אבל אהרון ובנו שלמה הלכו לבית החרושת ללבנים בו עבדנו בזמן הסובייטים. המקום נראה מתאים כי היה קרוב ליער. שם היו גם בורות חימר, ואפשר היה להתחבא בהם במשך זמן רב. אהרון, בנו ועוד שני צעירים הסתתרו שם. לפנות ערב הלכו גויים מכפר ווייהושט מהעיר לביתם. הם עברו על יד בית החרושת וראו את המתחבאים. כנראה, שבנו של הפועל, אשר עבד אצלנו עשרים שנה ראה אותם והוא אשר גילה להם שבבורות מתחבאים יהודים. האיכרים הוציאו את היהודים והוליכום לגרמנים. הם יכלו אז בקלות לברוח, אבל חשבו שאם לוקחים אותם לעבודה, לא כדאי להסתכן ולברוח. את המסכנים הוליכו דרך הכפר אלקסיובקה, בו ישבו חמישים משפחות שעבדו אתנו במשך עשרים שנה. אף אחד מהם לא מצא לנחוץ לצאת מביתו ולהגיד לגויים המתעללים באומללים מילה אחת טובה: "מדוע אתם מתעללים בהם, במה הרעו לכם היהודים האלה?" בשמעי את הסיפור הזה הבנתי היטב את מימרת חז"ל "הטוב שבגויים הרוג!"- הווה אומר - הטוב שבגויים מוכן לצוות להרוג יהודים. אחר כך, במשך הזמן, נודע לי גם שם החוטף, ובהזדמנות הראשונה שהייתה לי, בחזית לטביה ב-12 באוקטובר 1944, הרגתיו במו ידי והספקתי אפילו ללחוש לו באוזן כשהיה פצוע: "דע לך, רשע, שזה בעד הדם הנקי ששפכת, בעד גיסי אהרון, בנו שלמה ובעד שני הצעירים ברוך ואייזיק אנגל". הוא ביקשני שלא יירו בו עוד ושיקחוהו לבית החולים. אמרתי לו: "אתה מוכרח לקבל את שכרך, את הכדור המגיע לך, ואחר כך אשלחך...!"

התפוסים שוכנו בבית פרצ'יק באחת החנויות והצפיפות הייתה גדולה. מספר התפוסים היה מעל ומעבר למספר הפועלים שהיו דרושים אז לגרמנים. על כן הבינו כולם שהסכנה רבה. התעללו בהם בכל מיני דרכים. בין היתר צוו לשיר "התקווה" ופרקי תהלים שונים ללא הרף. לשמואל וורבליה הייתה אפשרות לצאת חי מהסכנה אבל הוא לא ניצל אותה. הוא קיבל רשות ללכת הביתה וכשראו היהודים את שמואל יוצא מנקודת הריכוז התחילו קצת להתאושש ולהאמין שהכל יסתיים בטוב. שמואל נפרד מבני ביתו. נשק לילדיו, לבנו בן השלוש-עשרה ולבתו חסיה בת השמונה-עשרה, אמר להם שיזכרו שהם יהודים, וכשתהיה להם פעם היכולת, שלא ישכחו להתנקם באויבי עמנו. נשק למזוזה וחזר עם הגרמני, שליווהו למקום הריכוז. בלילה התקיים מעין משפט על החטופים בבניין בית המשפט הפולני לשעבר. בתוך בית דין ישבו שני גרמנים וחמישה אוקראינים. שלושה יהודים שוחררו. גם את וורבליה רצו לשחרר, אבל הוא לא הסכים בשום פנים ואופן ללכת הביתה ולעזוב את יתר היהודים לנפשם. לפנות בוקר הוציאו את היהודים ליער יז'ורקי, חמישה ק"מ מהעיר. הם הוכנסו לבור אחד ונורו. הגויים מהסביבה שמחו מאוד למחזה הזה ואמרו: "בכל זאת עושים משהו הגרמנים וידם לבטח עוד נטויה וינקו את עירנו מהיהודים!" היו גם אומנם מעטים, אשר לא יכלו להבין למה הגרמנים הורגים אנשים חפים מפשע. עם מותו של שמואל וורבליה לא היה אף אחד מהיהודים שיציגם לפני הרשות ולפני "הרשעות".

עם הגיעו של הגביטסקומיסאר לעירנו פחת ערכן של המועצה האוקראינית ושל המשטרה האוקראינית ושום דבר מקטן ועד גדול לא נעשה בלי הסכמתם של הגרמנים. על השלטון המקומי היה לספק את כל צרכי השלטון הגרמני וכמו כן לעזור בנגישת היהודים.

אז הגיע גם הזמן להקים את היודנראט. דוד בר, חתנו של גורטנשטיין, שמוצאו היה מגליציה, והוא ידע לדבר היטב גרמנית, מונה ליושב ראש היודנראט. לי אישית לא נראה כאדם מתאים, אבל הרוב היו בעדו. אני אישית "לא סבלתי" אותו. אחרי זמן מה הוא עזב את היודנראט ובמקומו היו שמאי מייסטל ואיתו בנצי קרש, יעקב יצחק קלורמן, אידל מאליק, יענקל כשר, נחמן מרידא ואריה דקלבוים. דוד בר שימש כמתורגמן. וכשיש כבר יודנראט צריך גם שוטרים יהודים.

בדרך כלל יש לציין, כי היודנראט שלנו היה בסדר, עשה כמיטב יכולתו, אם כי לא תמיד הצליח. הדרישות של הגרמנים היו מרובות, הגזרות רבות והאפשרויות של האוכלוסייה היהודית בעירנו לעמוד בכל הנגישות היו כמעט אפסיות. רוב היהודים השתדלו להתרחק מהרשות המרושעת, אם כי היו גם יוצאי דופן. חיינו ללא תוכנית לטווח ארוך- אלא מהיום למחר; הלכנו לעבודה, כל אחד במקומו. בכל העיר היו תשעה גרמנים: הגביטסקומיסר, ממלא מקומו ושבעה אנשי ס"ס. העיר מנתה אז כשלושת אלפים יהודים, כי היו גם הרבה פליטים מהסביבה. גטו טרם הוקם, אבל ידענו שלא נתחמק מהגזרה הזאת, כמו שלא פסחו עלינו גזרות אחרות, שנגזרו בכל השטחים הכבושים.

היודנראט היה תמיד עסוק, והפך לקבלן ולספק ראשי לשלטונות הגרמניים. חברי היודנראט היו תמיד בין הפטיש והסדן - בין דרישות הגרמנים ובין היהודים שלא רצו או לא יכלו למלאן. ולקוחות לא חסרו. מדי פעם היו באים ליודנראט מהמשטרה הגרמנית, ובמיוחד קנו להם שם-דבר המפקח ברגר וראש המשטרה שלאניץ, גבוה כעוג מלך הבשן [ענק]. הגביטסקומיסאר גר בביתו של מייסטל. זה היה בית בן שתי קומות. בימי הפולנים היה שם משרד מס ההכנסה. היודנראט הכין את הדירה הזאת לגביטסקומיסאר, עשה בה בדק בית, צבעה וריהטה.

המשטרה השתכנה בביתו של מוחובסקי. גם הבית הזה היה טעון שיפוצים רציניים. כמו כן היו דרושים לשליטים כלי בישול וכלי שולחן וגם משרתים ומשרתות (שלוש בחורות ושני בחורים). היודנראט הפנה, אם כן, לשרותים אלה שלוש בחורות - את חנה פלוס, דובה אנגל ואסתר דקלבוים, ושני בחורים. על חמשת אלה אפשר היה לסמוך, שבזמן הצורך יוכלו להודיענו על העומד להתרחש.

חורף. הצבא הגרמני זקוק ללבוש חם; ובכן נדרשה הועדה היהודית לספק 300 זוגות גרבי צמר, 100 כפפות, 120 מעילי פרווה, 100 זוגות מגפי לבד חמים ומאתיים צעיפי צמר. ההזמנה הזאת צריכה להתבצע תוך ימים ספורים. התחילה התרוצצות גדולה ביודנראט. הצבור היהודי כבר התעייף מהנטל וחלק גדול מאוד ממנו כבר התרושש ולא היה לו מה לתת.

היודנראט השתדל להעסיק, כמעט, את כל היהודים וייסד ארטלים למקצועות שונים: חייטות, סנדלרות, רצענות, כובענות, נגרות, נפחות, פחחות וכו'. הוגדל מספר היהודים שעבדו בבניין, סבלות ברכבת, חקלאות, ניקיון וכו'. לכל עונה דאג היודנראט שיהיו צוותות עובדים – לאסוף תפוחי אדמה, לנקות את השלג, להכין בתים בשביל היהודים המגורשים מהכפרים וכו'. קיווינו, שאם כולנו נהיה עסוקים בעבודה פרודוקטיבית נוכל להחזיק מעמד.

לא קיבלנו שכר ונאלצנו להתפרנס בדרך כלשהי. ואם כי נאסר על הגויים לבוא בדברים עם היהודים, הרי נמצאו "גויים טובים" (ממש מחסידי אומות העולם) אשר תמכו בנו - מי בתשלום ומי בחינם. ואין לשכוח, שאפילו אלה שעזרו לנו בתשלום עשו מעשה גדול והסתכנו הם ובני ביתם. ובכל פעם שאני נזכר בפולנים או באוקראינים, אמיצי הלב, שהעזו לעזור לנו, אני מרכין את ראשי לפניהם ולבי רוחש להם תודה. עצם המחשבה שעוד לא "אלמן" העולם לא פעם החזיקתנו בחיים ועודדתנו ולא נתנה לנו ליפול ברוחנו.

בבוקר צריכים ללכת לעבודה והנה גזֵרה חדשה. יש לבנות בונקרים בשביל הצבא. החורף בעיצומו ונחוצים דווקא צעירים. היודנראט הכין את הרשימה של הגילאים הנדרשים ללא כל הפליה בין עשיר לעני. גם קרובי היודנראט לא הופלו לטובה. פרט לשניים-שלושה צעירים, נכללו כולם ברשימה. ליוצאי דופן השתייכו אותם הצעירים, שדם רב כבר הוקז ממשפחותיהם כגון בן אחותי יוקל ועוד אחדים. בדעה זו היו רוב חברי היודנראט. אין לכלול את יוקל ברשימה, כי טרם חלפה שנה מאז נרצחו אביו ואחיו בן הט"ז.

והמצב לגמרי לא היה משמח. לא נתנו לנו לגשת לצעירים. אוכל לא נתנו להם, אפילו מי שתייה אסור היה להביא להם. השוטרים ניצלו את המצב ובעד הבאת בקבוק מים לקחו הרבה שוחד. הדבר כבר הוחוור היטב: הצעירים מיועדים למשלוח; לאן ולמי לא ידוע. סימן השאלה לגבי גורלם הלך וגדל. נעשה רק תיקון קל אחד – מותר לאב להחליף את בנו.

יוקל ישב כל אותו היום במחבוא. בבוקר הלכתי לעבודה כמדי יום ביומו. גם בתיה רעייתי הלכה אז לעבוד. היא הייתה צריכה עם עוד נשים לנקות את השלג מהדרך, כי קצין גרמני גבוה עמד לבקר בעיר. כשהלכתי לעבודה לקחתי איתי תמיד אוכל יותר משהצטרכתי. הרי אף פעם לא היה יהודי בטוח אם באותו יום יוכל לחזור הביתה. ואולי צריך יהיה גם לעזור למישהו. הפעם כך נהגתי. לעבודה הלכנו בלי שמירה. לפנות ערב חזרנו הביתה, אבל לא בדרך המלך אלא בסמטאות צדדיות. בקרבת הבית פגשתי את ידידי דוד קלורמן. הוא היה בין הנאספים בבית העם. גם הוא הלך במקום בנו. אבל כולם שוחררו. מהו פשר הנס הזה לא נודע לי עד היום. כנראה, שה "נס" הזה עלה ליודנראט בכסף רב.

השמועות על הקמת הגטו הולכות ורבות. נודעו אפילו פרטים; אלה בתים יישארו בתוך הגטו ואלה - לא. יהודים בונים "בונקרים" לשעת חרום וידי מלאות עבודה. הייתי, אם כן, אדם עסוק מאוד; עבודה מטעם היודנראט ועבודה פרטית. הייתי מוכר כאדם עובד, עושה את מלאכתו ואינו מרבה בדיבורים. ובימים ההם היו אנשים, היודעים לשמור סוד, מבוקשים ביותר. ידעתי לשמוע ונזהרתי מלהשמיע. ביתנו נכלל בין הבתים היהודיים שיישארו בגטו, ועל כן פנו אלי ואל בעלי הבתים המאושרים, יהודים שיצטרכו לעזוב את בתיהם וביקשו להסתיר את רכושם בבתים, שבחלקם עלה להישאר בתחום הגיטו. בונים מחבואים שונים וקוברים בהם את שארית הרכוש. לפונים אלי הצעתי כל מיני הצעות איך להסתיר את הרכוש שיישמר לזמן ארוך; לשים את התכשיטים והזהב בקופסת פח ולשימה בלבנה מבטון ואת הלבנה הזאת "לבטן" מתחת למדרגות או על יד הבית.

הנה בלובלין נהרגו כבר כל היהודים והיא "יודנריין" (ללא יהודים). ועניין הגטו קרם עור ובשר. התחילו להכין את החומרים הדרושים להקמת הגדר. גובהה היה שלושה מטרים והיה לה רק שער אחד ברחוב אוגרדובה בין בית יקותיאל סוקל ובין ביתו של מאיר פלדמן. שני הבניינים האלה היו בעיניי כראשונים לפורענות העתידה לבוא עלינו.

והנה הגיע הזמן לעבור לגטו. ההעברה הייתה צריכה להתבצע תוך שעות ספורות. מה שייעשה בגטו לא עניין את הגרמנים. זהו "עסקם" הפנימי של היהודים ומועצתם. על היודנראט לדאוג שיהיה דיור לכל היהודים ושכולם יהיו עסוקים. הגטו קיים ולנו נדמה שהמצב הזה הוא טבעי ולא יכול להיות אחרת. אנו מסתגלים גם לצרה הזאת, ובלבד שיתנו לנו לחיות. גם זה יעבור. והנה כבר חודש יוני 1942. המלחמה כבר נמשכת שנה ועדיין אין סימן של תקווה לסיומה.

וולף לייב כבר למעלה מחודשיים עצור, ודבר לא זז לטובתו. העניין הזה דיכאני מאוד. נודע לי גם שהוא כבר נקרא פעם לקצין. חקרוהו, ובחקירה סיפר את כל האמת, שיש לו אישה, שלושה ילדים ואימא זקנה. הס"ס באו גם ליודנראט ושאלו אודותיו ובדקו אם דבריו נכונים הם. היודנראט אישר את אמיתות דבריו. הרשעים לא הסתפקו בכל זה והלכו עם וולף לייב לביתו; ביקרו בבית, בו גרה האם ואחרי כן בבית בו גרו האישה ושלושת הילדים. לבסוף לקחו את כולם והסיעום לבית הקברות. על וולף לייב ציוו לכרות קבר לכל המשפחה. אחרי כן סופר, שאחדים מבני משפחתו הושלכו לקבר בעודם בחיים. את וולף לייב תלו על המרפסת של בית העם, שהיה בן שלוש קומות. הגופה הייתה צריכה להישאר תלויה שלושה ימים. היודנראט היה צריך עוד הרבה להתרוצץ ולהשתדל עד שהשיג רישיון להוריד את הגוויה כדי להביאה לקבר ישראל.

לא רחוק ממקום עבודתנו בעצים עבדו יהודים במחסן תבואה. מנהלם היה הפולני ברינצוויטש. הוא ניגש אלינו חיוור כמת והשתתף בצערנו. ברינצוויטש היה אדם טוב ועזר לנו רבות. הודות לו היה ליודנראט יותר קל להשיג את מנות הלחם המוקצבות. בזמן חיסול הגטו עזרה אשתו ליהודים אחדים, בסכנה את עצמה ואת בני ביתה. במשך זמן רב הייתה מספקת להם אוכל במחבואיהם ביערות. אבל אלה כמו ברינצוויטש לא היו רבים. בדרך כלל שמחו הגויים לאידנו. כשראיתי את הגויים המביאים עצים או תבואה ומשוחחים בנחת רוח על המקרה לא יכולתי להבליג והתערבתי בשיחותיהם ואמרתי: "שכחתם כנראה את הפתגם האוקראיני – כשהשכן בוער- עליך לעמוד על המשמר. גם יומכם יבוא!"

אחרי יום העבודה הקשה הזה חזרנו הביתה שבורים ורצוצים. אבא ובתיה צמו ואני נזפתי בהם שהם מתישים את כוחותיהם ואין יודע מה צופן לנו המחר. כביכול רציתי לעודדם ולחזקם, כשאני בעצמי כחרס הנשבר. יוקל נשאר בלי עבודה. איך מוצאים עבורו עיסוק, שיוכל להכתירו בכתר "יהודי מועיל"? בכרטיס העבודה שלי היו כלולים גם בני ביתי ובהם אבי. אני עבדתי בעבודה קבועה בעצים. השלינו את עצמנו לריק שתעודות כאלה תוכלנה להציל את נושאיהן. עדיין היינו תמימים וקיווינו.

ומה לעשות עם יוקל? איך להציל את השריד האחרון של משפחת אחותי? הדבר הזה לא נתן לי מנוח. את אחותו של יוקל, את רוזה, הצלחתי "לסדר" כעוזרת למנהל החשבונות יעקב יפה. הוא היה מנהל החשבונות של סדנאות העבודה. את שתי בנות דודתי, שבאו אלינו מוולקה-ש צרפתי לעבודה קבועה בעצים. בקבוצה זו עבדו עשרים בנות בהעמסת עצים על הקרונות. את העצים היו מביאים ברכבת מיוחדת (הקליין–באהן) מהיערות. את העצים היו פורקים מהקרונות הקטנים האלה ומעמיסים אותם על קרונות גדולים - למטרות שונות – להסקה, לבנייה וכו'. הייתה זו עבודה קשה, ואף על פי כן היה צריך להשתדל הרבה הרבה כדי להגיע לעבודה זו. שתדלנות כזאת הייתה על פי רוב עולה גם בכסף רב. אבל הדבר בהחלט השתלם. נוסף לערובה לביטחון חיים מסוים (עקב התעודה "יהודי מועיל"), יכלו העובדים בעצים ליהנות מאפשרויות שונות: להצטייד בענפים או בקליפת העצים. את האוצר היקר הזה היינו סוחבים לגטו. אבל הדבר הזה היה קשור בהרבה סכנות. אם קשה היה להביאם דרך השער היינו זורקים אותם מעל לגדר אל הגטו פנימה.

היודנראט הקים בחצר ביתנו מטבח הזנה ודוד קלורמן היה מנהלו. כל ילד היה מקבל ארוחה חמה בצהריים - מרק עם שעועית או עם תפוחי אדמה. אי אפשר להגיד שבעיית האוכל, ההסקה ועוד דברים פעוטים אחרים הנחוצים בחיי יום יום לא הטרידונו. אבל איך שהוא תמיד התגברנו על הקשיים האלה, אם כי לא פעם שילמנו על "מעשינו" אלה מחירים קשים מאוד. אבל כל הבעיות האלה היו כאין וכאפס לעומת הבעייה המרכזית - החיים. צריך היה לעמוד היטב על המשמר, לבחון כל מקרה וכל דבר היטב, כי צעד אחד לא נכון היה יכול להסתיים במוות. אמנם אי אפשר להגיד שעשינו הכל בחוכמה. כל חושינו התחדדו מאוד, לכל רחש ולחש שמנו לב ונוצרו בנו אינסטינקטים כמו אצל בעלי חיים. לא פעם חשנו בסכנה ממש באוויר, מבלי שיהיה עדיין סימן מוחשי לה.

בימים ההם לא ישנו הרבה יהודים בבתיהם, כל אחד חשב שבבית חברו יותר בטוח. הגרמנים דרשו מהיודנראט רשימות של היהודים, אבל אף פעם לא עשה היודנראט רשימה מדויקת, כך שתמיד הייתה להם היכולת לתמרן. צריך היה לדאוג שבכל מיטה יהיה אדם ישן בלילות במקרה של סריקה פתאומית. כי רק בהימצא מיטה ריקה, יכלו הגרמנים להתחיל לחשוד במשהו.

באחד הלילות, לאחר חצות, שמעתי שתי יריות. הייתי בטוח שלכל הפחות שני יהודים נרצחו. ואומנם בבוקר נתאמתה השערתי. שני בחורים - אלטר קטן ושלמה חיים נרצחו. שלמה היה דודו של אלטר (אחי אימו צ'רנה קטן). ומה הייתה הסיבה לרצח? אלטר קטן היה במקצועו טכנאי שיניים מוסמך. בעירנו היה עורך דין פולני ואשתו הייתה רופאת שיניים. אלטר קטן עבד אצלה בתור טכנאי, ובמשך הזמן עבד גם באופן פרטי בריפוי שיניים.

אביו, אברהם, היה בין שמונת ההרוגים הראשונים בעיר, ואלטר, כנראה, היה עדיין נחוץ. הוא העביר את כל ציודו הטכני למרפאה של הפולנייה. או אז כבר היה למיותר ואפילו לא דרוש. הם גרו בביתה של ביילה חיים, סבתו של אלטר. הרופאה ידעה בדיוק את מקום הימצאו. לפי בקשתה, כנראה, בא הקומיסאר עם עוד מישהו. דפקו בדלת. אלטר ושלמה היו חבויים בעליית הגג. וכשלא מצאום למטה שאל איפה השניים. התחילו לצעוק בצעקות איומות. לבסוף מצאום. הורידו את שלמה והרגוהו. אז העיר אחד המלווים את תשומת לבו של הקומיסאר שהנהרג אינו אלטר. המשיכו בחיפושים עד שמצאוהו והרגוהו.

במגרש הבנייה עבדו כל מיני בעלי מקצוע וביניהם גם נפחים. הם היו חותכים את פסי הרכבת ומשתמשים בהם לבנייה. כנפחים עבדו שני האחים צביבל מפנייבנו – ישעיהו ושלמה צביבל. אמם גרה בביתנו בגטו עם בנה ישעיהו, שקראוהו שייקה. הוא היה בחור נחמד. עבדתי איתו יחד בשנת 1940 בהובלת בהמות. חיבבתיהו מאוד. מדי פעם הייתי ניגש אליו וחוטף איתו שיחה וגם שואלו "מתי יכין עבורי ברזלים למעשה הבטון שלי". מפיו נודעו לי כמה דברים שהשתיקה יפה להם.

שייקה קיבל פעם מהמהנדס קולש אישור לנסוע או ללכת לכפרים שבסביבה לחפש קורות ברזל, שהיו צריכות להימצא שם לרוב עוד מתקופת מלחמת העולם הראשונה. גם אני סברתי שזהו רעיון טוב ויקל עלינו בהרבה בביצוע העבודה. קולש השתכנע בצדקת דברינו. אם נשיג את קורות הברזל האלה לא נצטרך לצקת קונסטרוקציות וחגורות בטון לחלונות.

שייקה הלך והביא עמו קורות אחדות. הוא חזר על מעשהו, בהסכמת המהנדס, כמה פעמים. מעשהו זה עורר חשדות ונמצאו אנשים שהתחילו לחשוד בו שבחיפושיו אחרי הקורות הוא גם מחפש קשרים עם הפרטיזנים. אומנם היעדרו בעבודה לא היה כל כך מורגש. אחיו יעקב, שהיה צעיר ממנו בשנתיים, והיה בחור חזק ובריא, מילא היטב את מקומו. השומר חודז'ינסקי כלל וכלל לא התמצא בעבודה זו ולא היה משנה לו אם עובדים שלושה או ארבעה נפחים. העיקר – נשמעת הלמות הפטישים – וזהו הסימן המובהק שהעבודה מתקדמת.

כל מעשיו של שייקה היו ידועים לי. יעצתי לו להיזהר וגם הבהרתי לו מפני מי עליו להישמר. פרט לקשרים של שייקה עם הפרטיזנים היו בעיר בחורים אחדים שמדי פעם היו נעלמים מהגטו ואחרי זמן-מה חוזרים. העשרה היו: יוסל'ה סגל, דב (דרוג) עמית, ישראלק'ה בורשטיין, יצחק טויזנר, איצקה פלדמן, יוסף קופרשמידט, שלושת האחים צביבל ואבא קלורמן. הם היו שבים עם כל העובדים החוזרים לגטו אחרי העבודה. הם נכנסו לשורותינו, מתערבבים בנו, כשבפיהם תמיד תירוצים מוכנים לכל שואל; פעם עבדו במקום פלוני, ופעם במקום אלמוני.

ידעתי גם על ישיבות סודיות שקיים יו"ר היודנראט, שמאי מייסטל עם הפרטיזנים. הישיבות נערכו בביתנו, במקום שפעם היה המטבח. זה היה בית ריק. "יודעי הסוד" היו מתכנסים בחדר צדדי לפנות ערב. כניסתם ויציאתם הייתה בתכלית הזהירות מפאת "עינא בישא" [עין הרע]. התקנתי יציאה מהתקרה דרך המטבח. בחוץ עמדו על המשמר בחורים נאמנים שהעיפו עין על כל הסביבה. בצורה כזאת יכלו "אנשי הסוד" לשבת בפנים בשקט ולדבר בגלוי על תוכניותיהם. בביתנו התקיים גם מדי פעם מניין. אני הייתי בין המעטים שידעו על כל המתרחש. וכדי לא לעורר שום חשד צריך היה לעבוד כרגיל בנאמנות ובמסירות.

הגביטקומיסאר היה מרוצה מעבודתנו, ובמיוחד היה שבע רצון ממני. בניתי לו אח בדירתו, ויוקרתי בעיניו ובעיני המהנדס עלתה, וכך יכולתי לשמור על קבוצתי, בה נכללו גם יקיריי וזקנים אחדים. ארגנתי את העבודה כך שגם הזקנים וגם הנשים יכלו להשתלב בה יפה. הנשים הכינו חצץ לעשיית החגורות לבניין הגדול. מלט היה לנו לרוב מהמלאי הרב מימי הסובייטים, שהובא לכאן עוד בשנת 1941. עבודות בנייה ויציקה לא חסרו לנו. פעם אנו בבניית בתים ופעם בבניית בורות שופכין או בכל עבודת יציקה אחרת. אבל בכל המקרים השתדלנו תמיד להתקין בכל מקום מחבוא לשעת חירום.

הגביטסקומיסאר עבר כבר לגור בביתו, ולאה קימל עבדה אצלו כטבחית וכעובדת נקיון. יום אחד, אחרי הצהריים התחיל הטלפון של הקומיסאר לצלצל. היא נגשה לטלפון והרימה את השפופרת. הסתבר, שמדברים ממשרד העבודה. בעירנו היו ארבעה משרדים ראשיים: משרד הגביטסקומיסאר, המשטרה של הס"ס עם המייסטר-המפקד ברגר בראש, משרד העבודה ולאנדפיררשאפט. משרד העבודה השתכן בביתו של צוקרמן לשעבר, בקומה השנייה. גרמני אחד, עובד משרד העבודה, ראה מבעד החלון במשקפת ברחוב ווליה או יותר נכון ברחוב ליובישוב, 2 ק"מ ממרכז העיר, צנחן צונח. הצנחן מילא את תפקידו והספיק להסתלק בשלום. הגויים ראו בן אדם הולך בכיוון היער.

אחרי כן נודעו לנו גם פרטים נוספים. ביער חיכו לו שני פרטיזנים, בחורים מעירנו. גם שמאי מייסטל עמד להפגש עמם ביער. שמאי היה אדם ישר מאוד, מהימן מאוד ורציני ביותר. הוא רצה לדעת בדיוק מה קרה והחליט לבדוק באופן אישי את העניין. כיו"ר היודנראט הותר לו להתהלך כמעט באופן חופשי ביום ובלילה. לפנות ערב הלך שמאי לכיוון בית החרושת ללבנים. במקרים כגון אלה, היה יוצא ל"טיוליו הסודיים" וחוזר לגטו לא דרך השער אלא דרך פרצה חבויה, שנמצאה על יד ביתם של מאיר דקטר ופייבל טרמה. היו שם שני לוחות דבוקים ללא מסמרים, מותאמים ומותקנים באופן אומנותי להפליא, שלא יכלו לעורר כל חשד. יודעי הסוד המעטים היו מזיזים את הלוחות ונכנסים דרך הפתח הפתוח. שמאי אמנם נפגש עם החבר'ה ביער, והתייעץ איתם כיצד להציל את מי שמסוגל לברוח על ידי בריחה ליער ווטלה-נוויר. אבל קודם כל צריך להבריח ליער מקלטי רדיו, נשק, תרופות וכו'.

באחד הלילות הגיע הגביטסקומיסאר לגטו. בידו האחת החזיק פנס-כיס ובשנייה אקדח שלוף ולא הפסיק לצרוח: "לנדא, יודנראט!". אחרי–כן נכנס לביתו של ברוך יוסי הסנדלר והוציא משם את סנדר לנדא עם אשתו ושני ילדיו. אשתו עם ילד אחד על גבה הצליחה לחמוק בחשכת הלילה והתחבאה בביתו של פייבל סגל, וסנדר עם בנו מובלים על ידי העריץ. הקומיסאר העמידם על יד כתלי השטיבל הסטיפנאי וירה בהם.

סנדר ובנו נפלו. הרוצח לא הסתפק במעשהו זה ונכנס שוב לביתו של סנדר לתור אחרי קורבנות חדשים. הוא מצא שני צעירים (לא מבני העיר, אלא מהסביבה) ירה בהם ואחרי כן פגע במשה באיון, חתנו של אברהמצ'י ובצעקות פראיות "יודנראט, מאליק!", התקרב לביתי והתחיל לדפוק בכוח בדלת. ביתי היה מלא אנשים. פחד מוות אחז את כולנו. מרוב בהלה היינו כמשותקים ואף אחד לא קם ולא זז לפתוח את הדלת. היחידה הייתה אשתי שלא איבדה את עשתונותיה. היא ירדה ממיטתה, ניגשה לדלת ופתחה ומיד חזרה למיטתה. הקומיסאר המשתולל פרץ פנימה באקדחו השלוף ובפנסו המאיר, זרק מבטים חטופים ופראיים במיטות, כאילו רצה להיווכח אם מישהו אינו נעדר, נכנס לחדרים, ויצא כלעומת שבא בפקדו עלינו לנעול את הדלת אחריו.

ואני המשכתי להביט מבעד לחלון ועקבתי אחרי החיה הטורפת בדמות אדם. הוא נכנס שוב לביתו של לנדא והוציא משם אישה וילד קטן. את הילד הרג מיד ואת האישה פצע פצע קל. האישה, בראותה את בנה מתבוסס בדמו, פנתה אל התליין בתחנונים שישים קץ לחייה, כי בלעדי הילד למה לה חיים. הרשע לא שעה לתחנוניה, עזבה לנפשה נאנחת ומתפתלת בכאביה. ועדיין לא שבע רעבונו לטרף. תפס יהודים אחדים נוספים והרגם, ורק אחרי קציר דמים זה עזב את הגטו. והנה הגיע שוטר אוקראיני, ובראותו את האישה הפצועה, הצורחת מכאביה, עשה עמה "חסד" וירה בה.

השעות חלפו ואני עדיין עוקב אחרי המתרחש בחוץ מבעד לחלון. אם כי הרוצח הלך, עדיין לא הייתי בטוח אם עוד מעט לא יחזור. בבית שררה דממת מוות. גם הילדים הקטנים שתקו. הם הבינו יפה שאסור לצעוק ואפילו לבכות. ומה השתוממתי בראותי לפתע את סנדר ואת בנו הירויים קמים והולכים לביתם. ובינתיים הגיע הבוקר והלכנו לעבודה. פשר העניין עם סנדר ובנו הוחוור לי אחרי כן. ממש נס קרה להם. בשעה שהקומיסאר השיכור כיוון עליהם את אקדחו, הפיל סנדר את עצמו וסחב אחריו גם את בנו, וכך ניצלו שניהם מהכדורים הקטלניים.

אחרי ה"אקציה" ב–10.8.42 עזב סנדר לנדא את הגטו וישב בדרווק, בכפר מולדתו. מדי פעם היה בא לגטו. משפחתו ישבה גם כן במחבוא בכפר. לעבודה לא היה צריך להופיע, כי הרי נמצא ברשימת המתים שקרויזה הרגם. סנדר לנדא היה אדם טוב, חרוץ, נוח לבריות ואהב לעזור לכל נצרך. אשתו וילדיו נהרגו ביערות.

בת הדודה מוולקה-ש, מייטה, תמיד דאגה לנו. כמו כן נעזרנו הרבה במטבח היודנראט, שהיה בחצרנו. בעגלת היודנראט היו מביאים את הקמח (על מנת לחלק 100 גר' לחם ליום לנפש). אף פעם לא בדקו את כמות הקמח בעגלה, ומי שהיה לו זהב יכול היה תמורתו להשיג קמח; במיוחד אצל ברינצביטש אפשר היה לקנות דגן. את הדגן היו מביאים ממחסנו לטחנה, ומשם למאפייה. וסתם יהודים שקנו בשבילם נהנו מהשירותים הטובים האלה. פעמים אחדות קנו גם בשבילי, ועד היום אינני יודע מי שילם עבורי.

בעל טחנת הקמח איגנאץ זמינקובסקי, שלח לי 25 ק"ג קמח כמתנה. הייתי ידידו הטוב של אחיו לוקש והוא נהג לבקרני לפני שהוקם הגטו עם ככר לחם או מצרכי אוכל אחרים והיה מחייה אותי ונפשות ביתי. קשה לתאר מה הייתה בשבילנו ככר לחם, וכשאני נזכר ב"חסידי אומות העולם", אינני מוצא די מילים להביע לידיד הזה מעל דפי זכרונותיי את הוקרתי. מבין היהודים תמך בי במיוחד, ללא ליאות, יעקב יצחק קלורמן. הוא נתן לי 50 ק"ג קמח וכך היו לי ביחד עם ה-25 ק"ג של ז'מקובסקי 75 ק"ג. אשתי אופה כל יום לחם ואנו שבעים. אחרי ימים אחדים גילתה לי אשתי סוד - תם ונגמר הלחם בבית.

ברל'ה זסק עבד בביתו של הקומיסאר בעבודות נקיון. הוא היה ממלא גם כל מיני שליחויות; להביא לאדוניו מצרכי אוכל, בגדים וכל מה שהיה דרוש לו. הוא היה שאר בשרי; נער טוב, נבון וישר. מפיו ניזונו לא פעם בכל מיני ידיעות אותן שאב ברל'ה ממקור כה מהימן כמו הקומיסאר. בדרך כלל היו ידיעותיו ברוב המקרים נכונות. והנה בא ברל'ה והודיע לנו בסודי סודות שבעשרה באוגוסט יצטרכו יהודי קאמין-ק לעזוב את הגטו לשלושה ימים. מותר יהיה לכל אחד לקחת איתו מטען של 4 ק"ג. יציאה זו מהגטו היא לשם ביצוע חיטוי יסודי בגטו. כמו כן יחולקו "אישורי עבודה" (ארבייטס-שיין) לכל הכשירים לעבודה. וכוחו של כל "שיין" הוא גם טוב לגבי בני המשפחה של בעליו. באישורי היו רשומים: פנחס אורמלנד, בתיה אורמלנד, הבן יונה, הבת גיטה'לה ואבי פסח הירש אורמלנד. ואם כי לידיעה זו התייחסתי דווקא באמינות, בכל זאת חששתי במקצת; מי יודע מהי הכוונה במבצע "חיטוי יסודי".

בשעה 12:00 בצהריים נשמעה הפקודה: על כל העובדים להפסיק מיד את עבודתם ולחזור עד השעה שש בערב לגטו. בשעה זו ייסגר הגטו ותתחיל שעת העוצר. מאי משמע לחזור לגטו בעצם היום? בבואנו לגטו ראינו שליד השער הוצב שומר מזוין (בימים כתקנם היה עומד שומר עם נשק רק בלילה). מיד הבנו שדברים בגו; ולא סתם דברים, אלא משהו רציני ביותר עומד להתרחש.

עד לערב חזרו כל היהודים לגטו, ביניהם גם אלה שעבדו בשדות ובדרך כלל היו חוזרים מאוחר. הפעם, בהתאם לפקודה, הקדימו לחזור. בצהריים כשבאנו לגטו ידענו כבר שמחר נצטרך לעזוב אותו, אם כי פקודה מפורשת טרם ניתנה. בערב התגנבתי לביתו של שמאי מייסטל להיוועץ בו מה לעשות; ללכת מחר למגרש למפקד או לא ללכת כי ממילא חלק ממשפחתי יעדר כגון הדודה צביה וילדיה.

שמאי מייסטל היה בעצמו אובד עצות ולא ידע מה לומר. בני משפחתנו מוולקה-ש, הדודה צביה וילדיה, הסתתרו כל הזמן אצל הפולניה פיאסצקה, וכשנפוצה שמועה על הסכנה המתקרבת היו מיד מתחבאים במקום מחבואם. לביתה של פיאסצקה היה נכנס לעתים קרובות שלאניץ מהמשטרה ומהס"ס. הוא היה נכה לאחר שאיבד את רגלו בהיתקלות עם הפרטיזנים. בשיחותיו עם פיאסצקה היה מספר על העומד להתרחש בגטו. וכך הייתה הדודה צביה פחות או יותר מעודכנת בחדשות. בנותיה של צביה עבדו ולבית פיאסצקה היו באות רק לישון. עם צביה ובנותיה יחד הייתה גם נחמק'ה בת אחותי חיה שהייתה אז בת אחת עשרה שנים. היא התחבאה בעליית הגג.

ביום חמישי, ב-6 באוגוסט 1942, חזרה לביתנו להתרחץ ולנשום קצת אוויר צח. היא סירבה לחזור למחבוא בבית פיאסצקה באומרה שמוטב לה למות מאשר להיות כלואה בכלוב ללא כל תנאים אנושיים. הרהוריי על סבל ילדינו לא נתנו לי מנוח והוסיפו כאב וצער. דברי הנערה שהביעו אדישות למה שיקרה הדהימוני. מוטב לה לחיות דקות אחדות באופן חופשי מאשר שעות או ימים סגורה ומסוגרת.

ביום ראשון באה מייטה, האחות המבוגרת של המשפחה הוולקאית [מוולקה-ש], לקחת אתה את אחיה איסר ולהחביאו בביתה של פיאסצקה. איסר עבד ברכבת. אחותי חיה ביקשה את בנה הגדול יענק'לה שגם כן ילך עמה: "לכל הפחות, שאתה בני, תישאר לנו לפלֵטה!" יענק'לה היה אז בן 12. הוא היה נער זהיר מאוד וער לכל רחש ולחש. בעיניי היה כאותה איילה או ארנבת, שאוזניהן תמיד נטויות לשמוע ועיניהן תמיד צופות למרחקים ובאופן תמידי מריחות את הסכנה המרחפת מעל ראשיהן. הוא שמע מיד בקול האם והלך. שער הגטו היה כבר נעול. השוטר שעמד על יד השער היה אדם טוב, ומייטה הצליחה להשפיע עליו שייתן להם לצאת . אנחנו, הנשארים, חיכינו בלב רועד ליום המחרת. מי יודע מה יביא לנו היום השני.

שש בבוקר. הפקודה ניתנה – על כל היהודים להתייצב על יד השער ללא כל מטען. הגענו לשער. מסביבנו שרצו שוטרים גרמנים ואוקראינים מכל הסביבה. את הזקנים ביותר העלו על העגלה של היודנראט, וביניהם גם את אבי. משום מה לא נראה לי הדבר. הורדתי את אבי מהעגלה ויעצתי לו שילך אתנו, ומה שיהיה עם כולנו יהיה גם איתו.

ושוב פקודה: "להסתדר בשישיות!" וכשראו, שמספר היוצאים את הגטו הוא די גדול, נסגר השער והיתר נשארו בגטו. אנחנו, שהיינו הראשונים כבר מחוץ לגטו, אמרנו בלבנו: "דבר דומה קרה גם בקובל. מחצית הגטו נשארו בחיים לפרק זמן קצר!" היינו נבוכים. מחשבות ממחשבות שונות התרוצצו במוחותינו. יש ורצינו לברוח, אבל מיד הבנו שאין לאן לברוח; ואם אפילו נברח – מה יהיה על ילדינו, איך אפשר לעזבם לנפשם?! הרעש היה איום וקורע לב. הילדים בכו, האמהות התייפחו. עמדנו אובדי עצות. אשתו של לייבל בריש סחבה חבילה וגם שני ילדים קטנים. לקחתי ממנה את החבילה כדי להקל על סבלה.

ובני אמר לי: "מוטב, אבא, שתיקח ממנה את הילד!" לאבי היה קשה ללכת ויוקל תמך בו לכל הדרך. לבסוף הגענו לכיכר הבכא [הבכי]. סביב הגדר ישבו האוקראינים, ונשקם בידם. חצינו את הכביש והנה על יד בית הקברות לפני עינינו נתגלה מראה איום: בורות – קברים רחבים וארוכים, עמוקים, לועיהם פתוחים, כאילו מוכנים לנו ומחכים לבואנו ומזמינים אותנו להיות מוכנים להיות טרף למו ועוד לא די בהם, ועומדים אנשים וחופרים.

בני שוב הגיב במימרה קצרה וחותכת: "אבא, מדוע חופרים בורות?" מעין אותה השאלה עתיקת היומין, הנה העצים ואיה השה לעולה . שתקתי. וכי מה היה לי לענות לו. ושוב נפלה שאלה: "אבא, מדוע אינך אומר לי לברוח ולהתחבא?" ואני – שותק ומעיי בי מתהפכים מרוב פחד ואימה. וכי מצבנו אינו קשה כעת ממצבם של אברהם ויצחק בדרכם להר המוריה? וכי גם כעת יופיע האיל במקום בני? אחרי פרק זמן קצר הגיעה קבוצה שנייה של יהודים, אלה שנותרו בגטו. אבי קראני בלחש שאגש אליו. והוא שאלני: "האם גם יעקב מייסטל ביניהם?" "כן!" – עניתיו - "וכי מה לך לדעת את זאת?" "סבורני שיהיה טוב" – אמר לי אבי - "מן הסתם יודע שמאי מייסטל שלא יקרה כלום, אם הוא נתן ליעקב לבוא לכאן."

השער נפתח שוב ומביאים מבית החולים את החולים. ביניהם הייתה גם ראדל קימל. היא שוטטה איתי דקות אחדות ואמרה לי שישנן שמועות שעוד מעט יתחילו לחלק "אישורים". כל הקשישים התרכזו סביב אבי, וביניהם גם יצחק קלורמן. כולם רצו לשמוע דברי עידוד מפי אבי. ר' יעקב יצחק פנה אליו בשאלה: "מה יהיה, הלא כורים קברים?" אבי, כדרכו, ענה לו בביטחון מלא: "ישועת ה' כהרף עין, הבה נתכונן לניסיון האחרון!" כולם הסכימו איתו והתחילו ב"ווידוי", אבל לצערנו הרב נשארו שערי השמיים נעולים. בדיוק בשעה שתיים התחילו לחלק "אישורים" לכל הכשירים לעבודה. הילדים והמבוגרים לא נכללו בין המקבלים. מה דלה היא שפת אנוש לתאר את התמונה שראו עיניי! רבים חוטפים "אישורים" של אחרים ורצים ל"צד החיים" (כך נקרא הצד בו התרכזו ה"מאושרים" – תרתי משמע - בעלי האישורים, שראו את עצמם מאושרים, כי נשארו בחיים).

והנה נפתח שער הגטו ובנה של זינקה עם שני ילדיו של חיים לייזרוק מופיעים. בין היתר, גם הם נהרגו. יקיריי צמודים אלי, ואני צמוד אליהם. אוחז אני ביד בני, ואשתי ביד ביתנו. אבי ואחותי עומדים על ידי, ואבי לוחש לי: "הקשב היטב, אולי קוראים כבר אתכם!". אליבא דאמת לא היה לי כל רצון לקחת את האישור. מה ערכו של אישור כזה אם אשאר לבדי בחיים? אפסה כל תקווה. צריך ללכת עם כולם. הכל הולך ונגמר. חסל קרבן העם היהודי בגלות פולין! מעיניה של בתיה הרגשתי שהיא תמימת דעים איתי – ללכת יחד עם הילדים. והנה נשמע השם "מייטה אורמלנד!". זוהי אחייניתי. עוד טרם הספיקה מייטה לגשת לשולחן ולקבל את אישורה התפרצה נערה וחטפה את האישור.

הכיכר נראתה מרחוק כשטח עליו השתלט נחיל נמלים בתנועה. הכל דוחקים ונדחקים מתוך מתיחות וחוסר סבלנות. השולחן, עליו כרטיסי העבודה, היה לאבן שואבת, שכולם נמשכים אליו. אוזני המצטופפים כאפרכסות. מפחדים חס וחלילה להחמיץ את הרגע המאושר, בו ייקראו לקבל את כרטיס החיים. והנה מגיע לאוזני צליל שמי "פנחס אורמלנד" ואחריו "בתיה אורמלנד, שלמה אורמלנד ורוזה אורמלנד" (אחייני ואחייניתי).

לקחתי את אישורי וגם אישורו של שלמה ושל רוזה ומצרף אליהם גם את בני יונה ואת בתי גיטה'לה וביחד עם בתיה אנו צועדים ל"צד הניצולים". התקווה והייאוש משמשים אצלנו בערבובייה. הבאמת ניצלנו כולנו? פתאום זינק לקראתנו מפקד המשטרה המקומית יאשקה ו"חטף" את בננו יונה ואת בתנו גיטה'לה ואמר בחמה שפוכה: "הרי אני מכיר אתכם, לא תצליחו לסדרני" ובכוח סחבם אל הצד שמנגד. בתיה רצתה ללכת אתם יחד, אבל השוטר דחפה באכזריות ובכוח, הכה בה נמרצות עד שאיבדה את הכרתה ודחפה ל"צד החיים" והילדים ל"צד הנידונים למוות".

אנחנו "המאושרים" כביכול, הוכנסנו לצריפים שהוקמו בזמנו על הכיכר, שהיו למעשה בקתות עפר. דמינו לצאן במכלאה, התלויות ברצונו של רועה; ברצותו משחררן ומוציאן החוצה וברצותו מחזיקן סגורות וכלואות. שוטר עם מקלע שמר עלינו, ולכל מי שניסה להתקרב לדלתות הבקתות חילק מכות אכזריות ביד נדיבה במוט ברזל. הצעקות והבכי יכלו לזעזע אפילו את לב השטן אבל לא את ליבות החיות הגרמניות והאוקראיניות. כשש מאות היינו בתוך "המכלאות" האלה. היתר, כאלפיים ושמונה מאות קשישים וילדים נשארו במגרש. ביניהם גם 130 צוענים.

הם נצטוו להתפשט ולעמוד ערומים כביום היוולדם. קבוצות בנות 50 איש הושלכו לשני בורות קבר ענקיים שהוכנו מראש באורך של 60 מטרים וברוחב של 40 מטרים בערך. על יד הבורות עמדו שני גרמנים לבושי סינורים לבנים וניצחו על ה"טקס" והקפידו שמספר הנכנסים לבור יהיה גדול ככל האפשר. וכשהכל כבר היה "בסדר" לפי "הטעם הגרמני הטוב" נסוגו אחור וציוו על השוטרים לירות. הנשים הגרמניות האורחות, שהגיעו במיוחד ל"חג" הזה, עמדו וצילמו את המראה מרהיב העין, למען תוכלנה אחרי כן לקשט את אלבומיהן המשפחתיים בתמונות "מרגשות" אלה. להרג ההמוני הזה הובאו גם יהודי לישה [גלושא רבתא], כי מספרם היה מועט. סוף סוף הייתה מכונת הרצח הגרמנית יעילה מאוד וחסכונית בהוצאות כספיות.

ואנו, ישבנו בבקתות רועדים מקור ונחנקים מחוסר אוויר (והרי כל זה היה בעיצומו של הקיץ!) ושומעים את כל המתרחש סביבנו. הבקתה, בה היינו, ואתנו יחד כשלוש מאות איש ואישה, הייתה חצייה באדמה ואורכה היה 25 מטרים. היריות והצעקות התחרו אלה באלה עד שלבסוף השתררה דומיית מוות על קברותיהם של יהודי קאמין-ק. היום המר והנמהר הזה נחרט כל כך בזיכרוני שאף פעם בחיי לא אשכחהו. כולנו היינו כמוכי הלם. צעקנו ותלשנו את שערותינו ומצפוננו הציק לנו: "האיך יכולנו לעזוב את ילדינו-מחמדינו?" שאלות נוקבות חתכו את מוחותינו כאזמל בבשר חי, אבל מענה להן לא מצאנו. כולנו היינו אבלים ולא היה אף אחד שיוכל לנחמנו.

כשהפציע השחר, חדר לבקתתנו קצת אור מהארובות. פתחנו קצת את הדלת לנשום אוויר ולאור הדל שחדר אלינו ראיתי את השינוי הפתאומי המזעזע שחל באישתי. בן לילה הזקינה ושערותיה הלבינו. לבסוף הורשינו לצאת החוצה. הועמדנו במסדר לבדיקת האישורים. בבקתה השנייה היה בן אחותי יוקל, בן הארבע עשרה. הוא היה עד אותנטי למה שקרה לנידונים למוות, ובנס נשאר בחיים. סיפורו כה זעזעני שעד היום אני זוכר מילה במילה מה שאמר לי.

הוא שכב ערום, כי הרי היה בין הנידונים למוות. פתאום ניגש אליו השטבסלייטר [ראש המטה] ושאלו למקום עבודתו. וכשענהו שהוא עובד ב"בטון", החליט להשאירו בחיים, כי טרם נסתיימה בניית חווילתו. הוא ציווה עליו לצאת מהבור ולגשת לערמת הבגדים, שנערמה בקרבת הכביש, אותו חצו ההולכים למוות בפעם האחרונה בחייהם, ולקחת משם איזו כסות ואחרי כן הכניסו לבקתת הניצולים.

בשמעי את דבריו אמרתי לבתיה: "רואה את, יקירתי, הודות לך נשאר יוקל בחיים. הנזכרת את, שהלכת בזמנו לקולש ורשמת אותו לבניין. ואולי גם יענק'לה חי אצל הפולנייה?".

ואני משתדל לפזר את מחשבותיה הנוגות ולהעסיק אותה בדיבורים ולנסוך בה קצת רוח חיים ולהציג לפניה מטרה מסוימת: "הנה נשארו יוקל ואולי גם יענק'לה – ועל כן יש להתחזק ולחיות – ויהא אפילו למענם". ואני ממשיך: "הנסים שקרו ליוקל שיצא בשלום מגוב האריות וקודם כשהפסיק לעבוד אצל חוודור (כל אלה שעבדו אצלו נהרגו), והתחיל הודות לך לעבוד אצל קולש – כל הדברים האלה מראים לנו בעליל שעכשיו יש לנו תקווה, שמישהו ממשפחתנו יישאר בחיים. משפחתנו לא תיכרת חס וחלילה ויהיה לה המשך." אשתי, שעדיין הייתה מוכת הלם, האזינה לדבריי ולא הגיבה עליהם אפילו במילה אחת. ואף על פי כן הרגשתי, שדבריי עזרו לה להתגבר במקצת על מצבה הקשה.

בינתיים נתגלו עוד 29 יהודים, שלא היו להם אישורים נכונים. אבל משום מה לא נגעו בהם לרעה. אומנם הם רוכזו בצד, אבל לא הומתו ואחרי כן צורפו אלינו, לבעלי האישורים הטובים. אבי לא נהרג ביחד עם כולם. ציוו עליו להתפשט, והוא סירב לבצע את הפקודה. הוא התעטף ב"קיטל" הלבן ובטליתו. כמו כן שפך "עפר הארץ" שלקח איתו בשקיק, וכל הזמן שמר עליו כעל אוצר יקר. הוא רצה לטעום ברגעיו האחרונים לחייו מטעמה של ארץ ישראל. הקומיסאר התרגז על היהודי החצוף והמרדן, חטף קרש והכה על ראשו. מיד צנח ונשמתו יצאה בטהרה. ב"אקציה" זו איבדה משפחתנו תשע נפשות יקרות: אבי, שני ילדינו, אחותי אסתר ושני ילדיה, ואחותי חיה ושני ילדיה.

בוקר. הוכרז על ביצוע איזו שהיא עבודה לפי התנדבות. כששים יהודים התנדבו. עליהם היה להקים גדר בתוך הגטו על מנת להקטינו. הגדר הזאת הייתה על יד ביתנו ממש. בינתיים נתפסו לייבל מאליק, אשתו וילדו; מאיר פלדמן ואשתו, יוסף קרוין ועוד. את כולם הוליכו לבור וירו בהם.

ביקשתי את מנהל העבודה שירשה לי ללכת העירה להביא משהו. לאמיתו של דבר רציתי לגשת אל הפולנייה פיאסצקה ולהגיד ליענקל, בן אחותי, שלא יעז עוד לצאת ממחבואו שבעליית הגג בביתו של מוטיל סטלמאך לשעבר. הלכתי עם יונה ווסרמאן. ואם כי השמש הייתה במלוא עוצמתה, חשכה לנו הדרך. הגויים הסתכלו בנו כעל בריות שלא מעלמא הדין [שלא מהעולם הזה]. הם צחקו לנו והתבדחו על חשבוננו. מיכל'קה הפאראגוואי (היגר פעם לפאראגוואי ואחרי כן חזר למולדת), פנה אלי בחיוך מרושע: "העודך חי? או שחזרת מהעולם ההוא? ואולי קמת לתחייה?" התעלמתי מדבריו ולא הגבתי עליהם והלכתי עם ווסרמאן לכיוון הבית, בו התחבא בן אחותי. שוחחתי עם ווסרמאן בקול רם, כדי שישמע אותי ממחבואו. כאילו סיפרתי לבן לוויתי מי נשאר מהמשפחה בחיים וביקשתיו להצטייד בסבלנות. טרם הגיע הזמן להתגלות. אחרי שמילאתי את תפקידי חזרתי למגרש העבודה קצת רגוע.

ליודנראט נוסף עוד מקום עבודה; בתי היהודים שנרצחו. ובכן נשלחו לגטו פועלים יהודים להוציא מהבתים את החפצים שנותרו. כל מה שנמצא נלקח והובא לגרמנים כדי שישלחו אחרי כן לגרמניה. העובדים היו צריכים לסדר ולמיין את החפצים שמצאו וכמו כן לנקות גם את הבתים ולהתקינם עבור הגרמנים, האוקראינים או הפולנים. הרבה קופצים היו לעבודה זו. רבים נכנסו לבתים האלה "רזים" ויצאו מהם "שמנים"; לבושים חולצות, מכנסיים ובגדים אחרים. היו גם כאלה שהצליחו ומצאו דברי ערך ודולארים. אף פעם לא הסכמתי ללכת לבתים האלה. בעיניי היו הבתים האלה כבוכים על מות בעליהם – כל אבן וכל לבנה זעקו אליי מהקירות העומדים כאבלים. וכשנודע לי שאחד מחבריי "נהנה מההפקר" - הזדעזעתי. על משכבי בלילות, כשנדדה שנתי, חשבתי על כל מה שכעת קרה ליהודים ועל מהלך מחשבותיהם. מי יכול היה לתאר לעצמו שיהודים כשרים וטובים ישתנו באופן קוטבי כזה?

נוסף על התנהגותו של חברי שכה הטרידתני, באה גם השיחה עם חבר אחר שהשתייך למחתרת, שממש זעזעתני עד היסוד. אני אישית הייתי כמעט מיואש, אם כי השתדלתי לעודד את רעייתי, בני אחיותיי וכל מי שבא איתי בשיחה. לא פעם קינאתי במתים. התאמצתי בכל כוחותיי לשמור על הרהוריי בעומק לבי ולא להוציאם החוצה. אליי, כאיש שידע לשמור סוד וכבנאי מומחה, פנו בעניין התקנת מחבואים ולהיוועץ איתי ממי להיזהר ועל מי אפשר לסמוך.

אנשים שהיו מעורבים בענייני המחתרת פנו אליי לא פעם שאצטרף אליהם, ואם כי מסיבות משפחתיות לא הצטרפתי אליהם, הרי כמיטב יכולתי עזרתי להם בעצה ובתושייה. מעניין שבראש ארגון המחתרת בעירנו עמד ראש היודנראט. המחתרת הזאת התחילה להתארגן במיוחד אחרי השחיטה הגדולה ב-10 באוגוסט 1942. רוב חברי היודנראט גם כן נהרגו וביניהם יעקב יצחק קלורמן. רק אחדים נשארו בחיים, ולא נשאר להם כעת הרבה לעשות. פרשת הקנסות כמעט נגמרה, כי כבר לא היה מה לתת לגרמנים, ובעניין חלוקת המנה של מאה גרם לחם טיפל המטבח, והממונה עליו היה דוד קלורמן.

חברי המחתרת היו מאוד מעונינים שאצטרף אליהם ופעם אחת בא אלי אחד מהם ואמר לי: "יש לנו שלושה רובים ואנו רוצים שתצטרף אלינו. הלא עבדנו פעם יחד בעצים ומהקבוצה הזאת נשארו בודדים (גבל חיים, אליעזר דקטר, חיים כץ, אביגדור כשר, פנחס אורמלנד). איננו דורשים ממך שום דבר, ובלבד שתצטרף אלינו."

"ומה יהיה עם אשתי ועם שני בני אחיותיי שאנו להם כהורים?". מה נדהמתי כשהשיב לי בזו הלשון: "מי כעת שם לב למשפחתו? כל אחד דואג לעצמו!" אמרתי לו: "ידידי, משתומם אני עליך; הלא רק לפני שבועות אחדים דיברת איתי אחרת. אמרת שהנך מוכן להקריב את חייך בעד בתך" (הייתה לו בת יפהפייה, היא נהרגה ביחד עם אמה בעשרה באוגוסט) – "אמנם זה נכון. אז אמרתי את הדברים האלה, ועכשיו אני מדבר אחרת. השתניתי מאז, אני לגמרי אחר" – ענה לי והמשיך: "הלא בעצמך קראת את הפתק שהשאיר ילד בן עשר". הוא לא חתם את שמו על הפתק. השוטר האוקראיני מהכפר יקושי על יד רטנה הביא את הפתק – פיסת נייר של שק מלט, ועליה כתוב: "יודעים אנחנו היטב לאן אנו הולכים. אתם, הנשארים בחיים – אנא, אל תשכחו לקחת נקם בעד דמנו הצעיר!"

- "ובכן, פנחס, עכשיו הזמן – אין מה להפסיד, צריך להזדרז פן נאחר!" נימוקיו היו אמנם די סבירים, אבל החלטתי הייתה נחושה – לא לנטוש את המשפחה, ואמרתי לו: "הכל ידוע ומובן, אבל לא אוכל לעזוב את משפחתי. פעם עשיתי משגה גורלי שנתתי לילדים ללכת. בכל זאת אמור נא לי מה היא הסיסמה. אולי נוכל אי פעם להיפגש בשעת הצורך!" על כל פנים, דבר אחד היה ברור לכולנו: לא נלך לאקציות הבאות ככבשים לטבח. התוכניות והקומבינציות של הגרמנים כבר ידועות לנו היטב!

עובדים כרגיל במגרש הבנייה. חסרות ידיים לעבודה. העבודה הייתה אז רבה ופועלים יהודים היו מעטים. הגרמנים נאלצו להביא כוח עבודה מהכפרים. גם לסדנאות ולבתי המלאכה השונים בעיר הובאו צעירים (שקצים) אוקראינים ופולנים ולימדום מקצועות שונים. 630 היהודים שנשארו לא יכלו לענות על כל הצרכים הרבים ששוק העבודה אז דרש.

ודווקא כשחסרו יהודים לעבודה נאלץ היודנראט מדי יום לשלוח גם כשלושים יהודים לחצי הגטו "המטוהר מיהודים" למיין את הבגדים והחפצים של היהודים שנהרגו. היו יהודים שהתנדבו לעבודה לא סימפטית זו מתוך תקווה שיוכלו להציל משהו מהרכוש היהודי או שימצאו חפצים ואולי גם מצרכי אוכל או כסף בהם יוכלו להחיות את נפשם.

אכן צדקו המתנדבים האלה. הם הצליחו להביא חלק ניכר מהרכוש היהודי למחצית הגטו שבו חיו עדיין יהודים. וכמו שקודם התנגדתי למעשה הזה של היהודים והטפתי מוסר, נוכחתי לדעת שלא היה מנוס מהמעשה הזה. אומנם אני בעצמי לא התנדבתי אף פעם לתפקיד זה, ולא רציתי ליהנות מרכוש הנרצחים, אבל הבנתי לרוחם של אלה שכך נהגו.

צירל, בתו של הרב פרלין ז"ל, ביקרה אצלנו כמעט מדי יום ומֵימְרָה [אמרה, פתגם] אחת שגורה בפיה: "אין מה לחכות למחר! מי שרק יכול – עליו להציל את עצמו ולברוח!" וכך ראיתי שגבל הוא לא היחידי שדוגל בסיסמה זו, והבנתי שאין לי לבוא בטענה לאנשים הסבורים שעליהם להציל את חייהם מבלי להתחשב בשום מניע. הפסקתי, אם כן, לדון אנשים כאלה לכף חובה, אם כי אני, לכשעצמי, נהגתי אחרת. לשאלתי את צירל "לאן אפשר לברוח?", הייתה עונה: "לאן שניתן!". היא סיפרה לי שבתוכניתה לעזוב את המקום כארית עם תעודות אריות. עליה לעזוב את העיר עד שבת – ולא תאבד את עצמה לדעת. "לא אלך למוות מרצוני הטוב – צריך להתנגד, צריך להיאבק ברוצחים ולא ללכת ככבשים לשחיטה. צריך לשרוף את כל הרכוש ולברוח, חבל על כל רגע!"

בבוקר באה אלי צירל, בתו של הרב פרלין ז"ל. היא הביאה לי את כתבי היד של אביה ואמרה: "בקשתי שטוחה לפניך לשמור על כתבי היד של אבי זצ"ל [זכר צדיק לברכה], אני הולכת ליער. אנא החבא אותם וכשהמלחמה תסתיים ידאגו הנשארים בחיים להוצאתם לאור. כל חפציי הם אצל ד"ר ווילגוצקי. דומני, שהרכוש הזה יספיק להגשמת תוכנית זו". לקחתי את הכתבים מידיה והבטחתיה לעשות כמיטב יכולתי שגם היא אי"ה [אם ירצה השם] תזכה לראותם בדפוס. בינתיים מיהרתי לעבודה ונפרדתי ממנה בברכת שלום חפוזה מתוך תקווה שלבטח נתראה במהרה.

בזמן העבודה הרגשנו אינסטינקטיבית איזה שהוא אי שקט, וכשחזרנו הביתה נודע לנו כי הרגו את צירל. השוטר מבית החרושת לזכוכית הרגה. צירל עבדה בבית  המלאכה של החייטים. כשיצא משם ירה בה. ומה משונים הם תעתועי הגורל! הגביטסקומיסאר מיכאליס נזף בשוטר: "בן כלב שכמוך, היו לי הזדמנויות רבות לירות בה ולבי לא נתנני, ואתה, בן נעוות המרדות העזת להרגה? איך מלאך לבך?"

בניית ביתו של הגביטסקומיסאר נסתיימה והוא נכנס לגור בו. לאה קימל עבדה אצלו במשק בית. יום אחד שאלתני אם אפשר לסמוך על אריה שוחט הצובע את חדרי הקומיסאר. ואחרי שהבטחתיה, כי הוא איש מהימן, פרסה לפני את תוכניתה: יש להוציא ארבעה רובים מהארון של הקומיסאר ולברוח. היא רוצה לבצע זאת בעזרתו. לה אין כבר מה להפסיד. כל משפחתה נשמדה. היא רוצה להצטרף לפרטיזנים; אם יקבלוה – מה טוב, ולא – גם כן לא אכפת לה.

עובדים. כל אחד במקומו. בעבודה מתחיל מצב רוחנו אט אט להשתחרר וכשנרגענו מתחילים גם קצת לשוחח ונושא השיחה – השנה החדשה העומדת על הסף – שנת תש"ג, שראשי תיבותיה כה מבטיחים, "תהיה שנת גאולה!". החלטנו בראש–השנה שיבוא לא לעבוד. יהודי הסביבה שעבדו עמנו חששו, שאם לא יעבדו לא יקבלו את מנותיהם – המאה גרם (היו אלה יהודים מפניבנו, דריוואק ועוד מקומות). הרגעתי אותם והבטחתי להם שאדאג להם ויהיה להם מה לאכול. ובלכתנו הביתה פיזרתי את העשרים ושמונה איש מהסביבה בין יהודינו והנותרים לקחתי אליי והתחלקתי עמם במה שהיה לי.

עצם הדבר שהצלחנו לחוג את ראש השנה ראינו כאות לטובה. אבל תקוותינו התבדו. השנה החדשה באה – והגאולה מאתנו והלאה. מצבנו הורע מיום ליום. צעירים אחדים הלכו היערה. גם אבא קלורמן, בנו של דוד קלורמן הלך ושלח לו מכתב בידי איכר ובו הבטיח לו שבקרוב יבוא לקחת את משפחתו. דוד קלורמן הציע לי גם כן ללכת איתו יחד עם אשתי ועם שני בני אחיותיי.

בכפרי הסביבה נמצאו יהודים בודדים, מומחים ביערנות. בכפר נוינה חי עדיין דוד גוז ומשפחתו. לעיתים הגיעו הפרטיזנים לכפר נוינה. הגרמנים והאוקראינים שהגיעו לכפר בחפשם אחרי פרטיזנים רצחו דרך אגב גם את דוד גוז ובני ביתו.

ערב. ברל'ה זסק, שעבד אצל הגביטסקומיסאר בא וסיפור בפיו. במו עיניו ראה אנשי ס"ס שבאו מבריסק. הם באו באותה מכונית כמו לפני שלושה חודשים ב"אקציה הגדולה". הלכתי עם ברל'ה לשמאי, שגר בביתו של מוטל סטרייר. הוא אכל אז ארוחת ערב. קראתיו החוצה וסיפרתי לו על הידיעה החדשה. שמאי שמע את דברי ברל'ה בקשב רב ומיד הגיב נמרצות ונואשות: "לא נשאר לנו כבר הרבה זמן לחשוב. יש לפרוץ את גדרות הגטו ולברוח – לברוח לאן שהרגליים תשאנה!". וכשקצת נרגע הוסיף: "נחכה עוד שעות אחדות ונראה."

שמאי שלח את ברל'ה "לרחרח" אצל הגביטסקומיסאר. כמו כן שלח את דוד בר אל הקומיסאר להיוודע ממנו על המצב. אחרי זמן קצר חזר ברל'ה וידיעה מרגיעה בפיו: הס"ס חזרו ופנו לדרך בואך בריסק. וגם הקומיסאר הגיע לגטו והלך ישר אל דוד בר. דוד בר יצא אל היהודים שעמדו כבר ברחוב מתוחים והרגיעם בשם הקומיסאר: "אתם יכולים לישון בשקט מוחלט. שום דבר רע לא יאונה לכם." ומה מגוחך היה המצב! הרוצח בכבודו ובעצמו הרגיענו ועודדנו. היש לסמוך על הבטחת רוצח? אבל לא הייתה בידינו ברירה והיינו נאלצים לקבל את דבריו כפי שהם; הרי אין לנו לאן ללכת. "הגויים הטובים" פחדו להחביאנו. גוי שנתפס בעוון כזה היה מוצא להורג וכל רכושו היה נשרף. כל הלילה נשארנו ערים ודרוכים וחיכינו בכיליון עיניים לבוקר: והיה אם ייפתחו שערי הגטו ונצא לעבודה, אז נדע שהכל כשורה. ליתר ביטחון הצבנו שמירה בנקודות מפתח בתוך הגטו לראות אם הגרמנים מגבירים את שמירתם עלינו.

בלילה הזה, אור לכ"ב בחשוון (2.11.42) לא ישנו. לבושים היינו ומוכנים לדרך, כמו בני ישראל במצרים בליל השימורים. לאן נלך לא ידענו. כל אחד היה עם סודו וחשש מרעהו פן יגלנו. אבל דבר אחד היה ברור לכולנו: הסוף הולך ומתקרב. בארבע לפנות בוקר התפללנו. מישהו נזכר שהיום יום השנה למותו של הרב פרלין. החלטנו שאם יתנו לנו לצאת לעבודה, אז אלה שהולכים לעבודה ילכו, והנשארים יעשו "מניין" ויאמרו "קדיש" ותהילים.

בשש בבוקר נפתח השער וכל אחד הלך לעבודתו כבכל יום. נשמנו לרווחה. בעבודה הרגשנו טוב. לא היה פנאי לחשוב ולהאזין לסיפורים המזעזעים. השעות אחרי העבודה שהיינו בגטו היו לסיוט. בגטו היו 28 בתים עם בית המלון של גולדשטיין לשעבר, בניין בן שתי קומות. אשתי לא פעם הייתה אומרת לי: "טוב שאתה יוצא לעבודה. אני שמחה שאתה יוצא, אבל אני נשארת כאן עם כל הצרות". אמרתי לה, שגם היא צריכה קצת לעבוד. היא יכולה, אם תרצה, לעזור לדוד קלורמן במטבח, וכך תשמע פחות "חדשות".

אבל בימים "טרופים" היינו גם בעבודה ערים למתרחש סביבנו ובגטו. גם ביום זה עם כל היותנו עסוקים בעבודתנו לא שכחנו את החרב המתהפכת על ראשינו. בזמן העבודה בא אלי יענקל'ה כצמן, בנה של הניה ואמר לי שראה במו עיניו את אנשי הס"ס יושבים בקומה השנייה בביתו של הגביטסקומיסאר. כמו כן ראה את מכוניתם נסתרת במוסך. ביקשנו את לייבה זלצר, שעבד אתנו במרתף, שייגש לגטו ויבדוק את המצב. הוא הלך, ואחרי שעה קלה חזר ובשורות איוב בפיו. אי שקט בגטו. אנשים בורחים לכל הכיוונים. הגביטסקומיסאר מסתובב ורושם מחדש את העובדים בבתי המלאכה. הוא נכנס לכל סדנא ואומר, בערך, בזו הלשון: כאן, בסדנא של החייטים נשאר סנדר קורזש, וכאן בסדנת הסנדלרים נשאר נחמן מריידה וכו' וכו'. וכך הוא עובר מסדנא לסדנא ומודיע את שמות הנשארים.

לייבה הבטיחני, שגם אני ברשימה. הרשימה מכילה 83 יהודים. לשאלתי – ומה עם היתר (עדיין נשארו בגטו 629 מבוגרים ועשרים ושניים ילדים) – ענני – "אותם עומדים לחסל, ורק הפ"ג [83 בגימטריא] יישארו".

הבנו שאנו מתקרבים לאחד השלבים האחרונים בחיסול יהודי קאמין-ק. לבטח עוד ישאירו מספר קטן של יהודים לבצע כל מיני תפקידים מיוחדים הקשורים בחיסול הגטו ואחרי כן גם הם יחוסלו. ובכן, כנראה שאין ברירה, ויש לברוח! בשעות הצהריים התחילו יהודים אט אט להתחמק מהגטו דרך הגדר והתפזרו בכיוונים שונים. חיים כץ נשאר בחיים ופגשתיו במארס 1944. בתור פרטיזן התנקם יפה באויבי עמנו. הוא הכיר יפה את הסביבה וידע מי מהגויים עזר ליהודים ומי הרע להם, ועם רשעים רבים עשה חשבון נוקב וכיהן יפה מאוד בתפקיד "כהן צדק".

עם הישמע הצלצול להפסקת צהריים אמרתי ליוקל שאני הולך לשמוע מה נעשה בבית. בדרך ראיתי אנשים עוזבים את העיר, וכשראוני הולך אל הגטו התפלאו. גם שמאי מייסטל פגשני ואמר לי: "הכל, כנראה, עומד כעת להסתיים". הוא ראה את בתיה מדברת עם דוד קלורמן. נפרדתי משמאי והמשכתי בדרכי הביתה. והנה הולכת בתיה עם יענקל'ה וכד חמיצה בידה. היא הלכה כבר לקראתי. היא סיפרה לי שיענקל'ה לא נתן לה מנוח והפציר בה במפגיע ללכת לאיצ'ה (זאת אומרת אלי לעבודה) ובקול בכייני התחנן לפניה: "כולם בורחים ולמה את רוצה להישאר?"

סיכמתי עם בתיה שתחכה לי על יד בית המטבחיים עם יענקל'ה. נשמעה הצפירה, הסימן לסגירת מגרש העבודה והשוער חודז'ינסקי עמד על יד השער ולא רצה לתת לי לצאת. דחפתי את יוקל בכוח החוצה. הבנתי שאין לנו כבר מה להפסיד. דחפתי את השומר הצידה בכוח עד שנפל ויצאנו. פגשנו את בתיה במקום שקבענו. גם שמאי מייסטל ועוד יהודים אחדים היו שם ויצאנו לדרך בואך לכפרים אלבלה ומוסטישטש. השוער חודז'ינסקי הזעיק מיד את הגרמנים והודיעם שהיהודים בורחים. שני "פולקסדויטשה" [בני העם הגרמני] רדפו אחרינו וירו בכיווננו.

שמאי נשכב על הארץ, שלף את אקדחו וירה בגרמנים. הירייה הרתיעתם והם חזרו על עקבותיהם העירה מתוך חשש שנתקלו במארב של פרטיזנים וכך ניצלנו. נכנסנו ליער אוֹלבלה. שמאי פנה לכיוון ווטלה, ואנו – לכיוון מוסטישטש. ואם כי היה היום יפה מאוד וחם, הרי אנו רעדנו מקור ועינינו חשכו מרוב פחד וצער. והנה תופעה מוזרה. בהיותנו בגטו, הרגיש כל אחד אחריות קולקטיבית בחזקת ערבים ישראל זה לזה. לא כן היה ביער. כאן דאג כל אחד לעצמו וכל אחד נזהר מחברו פן יוודע מקום מחבואו.