Text Size

מבוא

בבוקר יום ראשון, ה-22 ביוני 1941, בשעה ארבע לפנות בוקר, נשמעו התפוצצויות אדירות בקאמין-ק. מטוסים מנמיכי טוס ירו ממקלעיהם על רחובות העיירה. גרמניה הנאצית פתחה בהתקפה רבתי לאורך כל גבולה עם ברית-המועצות. פצצה במשקל חצי טונה התפוצצה ברחוב קובל באמצע הכביש, בדרך לתחנת הרכבת, ויצרה מכתש בעומק של עשרים מטרים. פצצה קטנה יותר נפלה על בנייני מוסדות בעיירה, וגרמה למותם של שבעה אנשים. בעיירה קמה מהומה רבתי. בשידורי הרדיו בעשר בבוקר כבר נודע בוודאות כי המלחמה פרצה, הגרמנים חצו את הגבול והפרו את ההסכם בצורה בוגדנית ביותר.

עם השידור החלו להגיע צווי גיוס והעיירה התרוקנה מגברים. כמה מאות אנשים גויסו לטיפול בסוסים, כי צריך היה להוליכם לקייב. הגרמנים התקדמו מזרחה במהירות הבזק, ובבוקר ה-22 ביוני נפלה בידיהם בריסק. כל "גדולי העיר", נושאי המשרות ומפקדי המשטרה, וגם כמה קבוצות מאנשי העיירה, ברחו מזרחה. בליל שישי, ה-28 ביוני, נפלה העיר קובל. הכוחות הסובייטיים נסוגו ממנה ללא קרב .

ב-25 ביוני 1941, היום הרביעי לפלישת גרמניה לברית-המועצות, עזבו אחרוני החיילים הסובייטים את קאמין-ק והעיירה נשארה ללא שלטון עד ל-6 ביולי. בעיירה התארגנו ועד מקומי של אוקראינים ומיליציה אוקראינית, ואחר כך הוקמה גם מועצה מקומית. האוכלוסייה הכפרית בזזה את מחסני הממשלה, ואחר כך את בתי היהודים. במשך שבוע נשים נאנסו, אנשים הוכו ובתים נשדדו ונהרסו. אוקראינים מבני המקום ומכפרי הסביבה ערכו פוגרום ב-28 ביוני, ובמהלכו הם שדדו רכוש יהודי ורצחו שני יהודים . סיור צבאי גרמני הזדמן לעיירה, אנשיו מינו מפקד משטרה ושוטרים אוקראינים ועזבו את המקום. בכיכר העיירה נערך טקס, ובו השתתפו גם נציגי היהודים; הם קיבלו את הגרמנים בלחם ומלח המסמלים כריתת ברית. הגרמנים מסרו את השלטון בעיר לידיו של הוועד האוקראיני. בסיום האסֵפה הוצאו להורג באמצע הכיכר שלושה קומוניסטים אוקראינים.

הגרמנים עזבו את המקום ולקחו עִמם בחור יהודי אחד, בחור שהואשם כי בשעתו היה חבר ה'קומסומול'. במרחק של 12 קילומטרים מהעיר הם הרגו את הצעיר. כאשר נודע הדבר בעיירה, הלכו למקום הרצח שני יהודים - אברהם יעקב בורשטיין ואהרון שוסטר - לקחו משם את הצעיר ההרוג והביאוהו לקבורה.

בעיירה הוקם ועד יהודי, ומתפקידו היה לקיים קשר עם הוועד הנוצרי ולספק את דרישותיו. שמואל ורבליה, עסקן מסור ומקובל, נבחר ליושב-ראש הוועד. הוועד הזמני כיהן במשך כשלושה חודשים, מה-6 ביולי ועד ל-6 באוקטובר 1941 .

ב-2 באוגוסט 1941 הגיעה לעיירה יחידת פרשים מחטיבת פרשי ה-ס"ס, חטיבה שהשתתפה ב"מבצע ביצות הפריפט" (Einsatz Pripetsumpfe) ל"טיהור" האזור משרידי יחידות צבא סובייטיות. לאחר השתוללות והתעללות בת יומיים, הגרמנים הזמינו אליהם כשלושים יהודים - על פי רשימות שהממשל האוקראיני המקומי הכין אותן עבורם. חלק מהאנשים שוחרר, לפי השמועות, בעזרת כופר נפש. למחרת, אור ליום שבת, ט' באב תש"א, הגרמנים הוציאו להורג שמונה יהודים והתעללו באחרים. היהודים שנרצחו היו הזוג ביניוק (קרסביץ'), אברהם-יצחק סנדיוק, נחמיה פישמן, אברהם קוּטֶן, מנהל החשבונות קולטאטש, פסח ברש ודב ברש (אב ובנו) . יחידה זו המשיכה לפינסק, ובדרכה זרעה הרס ביישובים רבים במרחב העיירה - לוביישוב, פנייבנו ועוד.

היהודים בקאמין-ק נאלצו לעבוד עבודת כפייה ולשלם קנסות. אולם הוועד האוקראיני המקומי לא הסתפק בכך ושלח הזמנה לפלוגת עונשין נוספת. הפלוגה הופיעה בעיירה ביום שישי, כ"ט באב תש"א, וסגרה את מבואותיה. היהודים החלו לברוח ולהסתתר. כמאה גברים בני 16 עד 60 נעצרו ורוכזו בחנותו של יוסף פרצ'יק. רק בודדים שוחררו; השאר, למעלה משבעים נפש, הוצאו להורג אור ליום שבת, ל' באב תש"א (23 באוגוסט 1941), ונקברו בקבר אחים מחוץ לעיירה. ליהודים בעיירה נאמר כי האנשים נלקחו לעבודה במזרח, אולם מפי עדים נודעה להם האמת. ליושב-ראש הוועד היהודי, שמואל ורבליה, ניתנה אפשרות להינצל, אולם הוא החליט ללכת יחד עם העצורים ומצא את מותו אִתָם. הוועד האוקראיני המקומי הבטיח כי אם היהודים יהיו "ממושמעים", לא יאונה להם כל רע. המאבק לחיים אילץ את היהודים להתרכז בקיום ולא לחשוב מעבר לכך. רבים העדיפו להאמין כי הציות להוראות השלטון יאריך את חייהם. אופיו של השלטון הנאצי לא היה ברור עדיין .

בספטמבר 1941 ניתנה הוראה לאוכלוסייה היהודית לשאת על בגדיה שני מגִני-דוד צהובים - בצד שמאל של החזה ובמרכז הגב . בחול המועד סוכות תש"ב (1941) הופיעו בעיירה מושל אזורי (גביטסקומיסר) גרמני ונציגים של השלטון הגרמני האזרחי. הוקמה גם הז'נדרמריה, המשטרה הגרמנית. על היהודים הוטלו גזרות שונות: היה עליהם למסור לגרמנים מיטות, מזרונים וספות; נאסר עליהם לגעת בכל רכוש ציבורי; הוטל עליהם לספק כוחות עבודה במספר ובזמן שיידרש; נאסר עליהם לקנות מהאוכלוסייה המקומית ולמכור לה; נאסר עליהם להימצא מחוץ לבתיהם בין שעות הערב לשעה שש בבוקר, והעונש על הפרת התקנה הזו היה הוצאה להורג; נאסר על היהודים ללכת על המדרכות, אלא רק על הכביש. העוברים על התקנות האלה היו צפויים לעונש מוות בתוך 24 שעות. יהודים, בדרך כלל צעירים, נרצחו באופן אקראי וללא שום סיבה הנראית לעין.

בהתאם להוראות הגביטסקומיסר, פריץ מיכאליס, מונה בראשית אוקטובר 1941 יודנראט לקהילה היהודית. יושב-ראש היודנראט היה דוד בר, סגנו - שמאי מיסטל, ובין החברים היו יהודה מליק, יעקב יצחק קלורמן, אריה דקלבוים, בן-ציון קרש, יעקב כשר וכמה נציגים נוספים. היודנראט היה אחראי לבצע את כל הוראות השלטון הגרמני והאוקראיני, ובהן משלוח יהודים לכל מיני עבודות, תשלום קנסות ופיקוח על הסדר בקרב האוכלוסייה היהודית. לעתים קרובות היודנראט נאלץ לטפל בשחרורם ממאסר של משפחות ושל יחידים מכפרי הסביבה. היודנראט הקים משרד ומנגנון; מנגנון זה כלל מטבח לנצרכים ומשטרה יהודית, וחברי המשטרה נשאו על שרווליהם ציון מיוחד. יושב הראש, דוד בר, הפך לשתדלן, ואילו סגנו, שמאי מייסטל, היה יושב הראש בפועל .

בתחילת חורף תש"ב (1941) החלו להתארגן ביזמת היודנראט בתי-מלאכה (ארטלים). בעלי-מלאכה אורגנו בארטלים לפי מקצועותיהם. העבודה בארטלים נעשתה לפי הזמנות של השלטון, ובחלקה גם עבור האזרחים. העובדים קיבלו 40% מהשכר, והשאר הועבר לקופת השלטון. יתרונם של הארטלים היה טמון באפשרות למגע בין היהודים לבין הכפריים שבסביבה, וכך ניתן היה להחליף עם האיכרים סחורות במזון. יהודים חסרי מקצוע נשלחו לעבודות כפייה שונות: תיקון דרכים וסלילתן; פריקת קרונות רכבת וטעינתם; ניקוי הרחובות; קיום שירותי העירייה והקמת צריפים לשבויים מול בית הקברות היהודי. העירייה הייתה נתונה בידי הוועד המקומי בראשות האוקראיני קוליה ליחוצ'בסקי, והלה התגלה כשונא יהודים מובהק.

בסוף החורף (כנראה בחודש אדר תש"ב) נדרשו מהיודנראט 150 גברים לעבודה בקרבת החזית. חלק מהיהודים היו צריכים להילקח מכפרי הסביבה. הם רוכזו בבניין אחד וחיכו להעברתם לחזית, אולם ברגע האחרון בוטל רוע הגזרה והגברים שוחררו כי הגביטסקומיסר קיבל שוחד בדולרים ובזהב. עשרים וחמישה גברים מהכפר גלושא זוטא נקראו להתייצב אף הם לעבודה זו, אך הם לא הגיעו. שוטרי הז'נדרמריה נסעו לכפר, ולאחר השתוללות שנמשכה יום ולילה לקחו עשרים נשים וילדים כבני-ערובה. למחרת היום הוציאום הגרמנים להורג, וזאת לאחר שהנשים והילדים חפרו לעצמם את קברותיהם. היה זה המקרה הראשון של רצח נשים וילדים לאור היום ובאכזריות רבה. לאחר הרצח המתועב הזה החלו האנשים להבין את גודל הזוועה, וכי אכן היה יסוד לשמועות שנפוצו על רצח המונים. הגרמנים הודיעו כי הכפר נענש על אי ביצוע פקודות, וכי ליהודים בקאמין-ק לא יקרה דבר אם יצייתו.

עם האביב החלו להגיע שמועות על מצב היהודים בערים השונות. נודע כי בקובל הוקם גטו, וכי בערים אחרות נרצחו כל היהודים. התברר כי לא זו בלבד שהגרמנים לא הצליחו לכבוש את מוסקבה, אלא שהם אף נאלצו לסגת . המצב בעיירה הלך והחמיר, ומנות הלחם פחתו והלכו. באוויר ריחפו שמועות על "אקציה" קרובה. ב-15 במאי 1942 התפרסמה ההוראה על הקמת גטו בשטח קטן של העיירה, ושם נאלצו להתרכז כל יהודי קאמין-ק ויהודים מכפרי הסביבה. בקאמין-ק נאספו יהודים מזאלאזייה, מגלושא זוטא, מגלושא רבתא, מפנייבנו, מאלבלה ומפאליצה . גטו נוסף הוקם בלוביישוב.

ב-1 ביוני נסגרו יהודי קאמין-ק יחד עם יהודי הכפרים שבסביבה, למעלה מ-3000 נפש בסך הכול, מאחורי גדר בגובה של שני מטרים. הגדר נבנתה מקרשים ומעליה נמתח תיל דוקרני. על היהודים היה לספק בעצמם את חומרי הבניין ואת הפועלים להקמת חומת הגטו. הגרמנים הורו ליהודים לעבור לגטו בתוך שעתיים בלבד. שטח המגורים שהוקצה לכל משפחה היה מצומצם, והעוברים לגטו נאלצו לוותר על מרבית חפציהם ולהשאירם בבתים, הפקר לכול. הצפיפות גרמה ללכלוך ולסכנה כי יפרצו מגפות. לגטו היה שער אחד בלבד, והוא נשמר תמיד על ידי שוטר אוקראיני. בבוקר יצאו בשלשות לעבודה בחוץ ובערב חזרו לגטו. בלילות סבלו מנדודי שינה ומחלומות זוועה. מדי פעם הופיעו הגרמנים והאוקראינים בשִכְרותם, השתוללו והפילו כמה קרבנות.

היציאה מהגטו לעבודה אפשרה מגע עם האוכלוסייה שבסביבת מקומות העבודה, וכך יכול היה להימשך סחר החליפין עם הכפריים. היה זה המקור היחיד לאספקת מזונות לגטו – הגרמנים הקציבו רק מנות לחם זעומות (100 גרם ליום). העובדים ניסו להגניב את המזון שהשיגו לתוך הגטו; בדרך כלל הם הצליחו לעבור בשלום את השער באמצעות שוחד, אולם הדבר היה כרוך בסכנת נפשות.

לגטו החלו להגיע שמועות על מעשי טבח ועל רצח של כל התושבים בגטאות אחרים. נודע כי יהודי קובל נרצחו ונקברו בקבר אחים בקרבת העיר. יהודי קאמין-ק חשו כי הרעה קרבה אליהם, אולם עדיין האמינו כי הם "יהודים טובים" ו"פרודוקטיביים" ולכן לא יפגעו בהם. עם זאת, היהודים החלו לחפש אחר מקלטים מוסתרים היטב מתוך אמונה כי יוכלו להתחבא בהם בעת צרה. דומה כי היה זה הניסיון ההיסטורי, פרי דורות של פוגרומים, אשר הטמיע בהם את האמונה כי אם יוכלו להסתתר "עד יעבור זעם" - הם יצילו את עצמם. לעומת זאת, חלק אחר של היהודים הבטיחו לעצמם מקום מקלט אצל גויים תמורת כל רכושם וכספם. בבוא שעת המבחן התברר כי לא אחת הייתה שיטה זו בעוכריהם: הגויים שקיבלו את הרכוש ביקשו להיפטר מבעליו; לכן הם הסגירו את אלה שבטחו בהם לידי הגרמנים, והללו רצחו את היהודים.

האקציה הראשונה

בתחילת אוגוסט 1942 נפוצו שמועות על "אקציה" הצפויה בגטו. ייתכן כי רק אנשי היודנראט ידעו מה יהיה היקפה האמיתי של האקציה. השמועות טענו כי הוכנו רשימות מפורטות ולפיהן נגזרו הגורלות. אנשי היודנראט עצמם הכחישו שמועות אלה. ביום ראשון, כ"ו באב תש"ב, הורגשה מתיחות בגטו. היהודים הכינו את חפצי הערך המעטים שנותרו להם וארזו אותם. לעבודה לא יצאו באותו יום. עם אור השחר התברר כי הגטו כולו מוקף גרמנים ואוקראינים חמושים.

ב-כ"ז באב תש"ב (10 באוגוסט 1942) נצטוו כל יהודי הגטו להתרכז במקום אחד. בשמונה בבוקר הוכרז על עזיבת הגטו על ידי כל התושבים ועל העברתם אל מחוץ לעיירה, לצריפים שהיהודים בנו אותם במו ידיהם בחורף שעבר. ההמון צעד מרחוב קובל אל עבר בית הקברות היהודי. מימין, על גבעה נמוכה, נמצא המבצר ובו משכן הגסטפו. אחר כך חצה ההמון את נהר הציר שעבר במרכז העיירה ואת הדרך לבריסק. וכך תיאר אברהם ביבר, עד ראייה למאורעות, את "מסע המוות" הזה: "...והנה עומד לנגד עיניי גם כיום קטע מהמסע הזה. הולכות משפחות ענפות, עשירים ואביונים, תלמידי חכמים ופשוטי עם - כולם כאחד, התרמיל ביד או על השכם, נעים בקצב אטי עם הזרם אל הבלתי נודע... את השיירה סוגרות עגלות עמוסות זקנים וחולים, שלא היה ביכולתם לצעוד בשורות. משני צדי הדרך שמרו הגרמנים והאוקראינים לבל יתחמק איש מהשורות, ונוסף עליהם - ילדי הרחוב הנוצרים ושכנינו האוקראינים והפולנים, שרגשי הסיפוק וההנאה העבירום על דעתם ממש..." .

ההליכה נמשכה כשעה וחצי. מגרש הצריפים היה מוקף גדר עץ גבוהה, ומעל לגדר ישבו זקיפים חמושים. בשטח בית הקברות היהודי נכרו בורות גדולים. בסביבות השעה אחת בצהריים נפוצה השמועה כי הגביטסקומיסר בא. האנשים רוכזו במקום אחד במגרש, והוכרז על חלוקת תעודות ("שיינים") לאנשים; מי שקיבל אותן נחשב ל"מועיל" וחייו ניצלו, לפחות באופן זמני. התברר כי אין כלל תעודות עבור ילדים בני פחות מ-15, וכי נגזר עליהם למות. משפחות נקרעו, ובקהל נאבקו על הזכות להגיע לבמה ולקבל את התעודה לחיים. אימהות יהודיות שקיבלו תעודות כאלה, בעת שהחיים נלקחו מילדיהן, קרעו את ה"שיינים" לעיני הגביטסקומיסר והקהל, ובכך גזרו על עצמן מיתה עם ילדיהן. עם תחילת הסלקציה יצאה אשתו של מוטל סטריר מתוך ההמון, ירקה בפניו של הגרמני שעמד מולה והטיחה לעומתו: "המפלה שלך בוא תבוא!" .

אברהם ביבר תיאר את המהפך בהתנהגותו של ר' יעקב יצחק קלורמן, חבר היודנראט. בנו לֶמָה היה מאנשי 'השומר הצעיר', עזב את העיירה, עלה לארץ-ישראל והתיישב בקיבוץ נגבה. האב השתייך ל'אגודת ישראל' והתנגד לדרך שהלך בה בנו, ולאחר עליית הבן נשאר בעיירה עם ארבעת נכדיו. לפני הרצח אמר האב: "עכשיו אני רואה שבני למה צדק" . במלחמת העצמאות נפל למה בקרב על נגבה נגד הצבא המצרי.

אוקראיני אחד קיבל קילוגרם סוכר ושני קילוגרמים מלח תמורת כל יהודי שהסגיר. הוא הוציא את שני בניו של חיים לייזרוק שעבדו אצלו כרועי צאן, מרדכי בן השתים-עשרה ועקיבא בן העשר, הִכּה אותם עד זוב דם והביא אותם למקום ההרג. ברצח היהודים בעיירה נרצחו הוריו של חיים לייזרוק - איסר ולאה, בניו, אחותו ויטל עם בעלה משה ובִתם סוניה, ופישל בן אחותו רוזה. חיים עצמו גויס לצבא הרוסי והרחיק לכת עד לאוזבקיסטן. רק לאחר המלחמה נודע לו גודל האסון. אחיו יעקב נפצע ומת מפצעיו בעת שהיה ביערות עם הפרטיזנים. רייזל אחותו, בעלה וילדיהם נרצחו על ידי פרטיזנים. מכל המשפחה הגדולה נותרו לאחר המלחמה רק הוא ואחיו פישל .

האנשים במגרש הוכו והצטוו להתפשט. ערומים ומוכים באכזריות הם נאלצו לרוץ לבורות בקבוצות בנות חמישים איש. שם הם נורו או נזרקו חיים לקבר. בקבר אחים זה נקברו גם יהודי הכפרים שהובאו באותו יום. כ-2,400 מיהודי קאמין-ק והכפרים שבסביבתה הובלו לבורות ונרצחו. עם היהודים נרצחו ונקברו גם 150 צוענים . 600 צעירים לערך מתוך כ-3,000 יהודי הגטו הצליחו לקבל את ה"שיינים" ונכלאו בתוך הצריפים. הגביטסקומיסר עצמו הוציא כחמישים אנשים נוספים משורות המוות, והללו סיפרו לצעירים שנותרו בחיים על אודות שאירע.

לאחר כארבע שעות בצריפים הוצאו הנותרים החוצה ומצאו מגרש ריק ועזוב. בשטח נותרו רק ערמות של בגדים. כמה צעירים מההמון ניסו לעורר את השאר לתקוף את השומרים ולברוח ליערות, אך הם נתקלו בייאוש ובאדישות.

לאחר יומיים של שהייה במגרש הורשו הנותרים לחזור לגטו. שטח הגטו צומצם לשליש. בגטו הם מצאו כמה משפחות שהצליחו להסתתר בזמן האקציה. אלה היו המשפחות היחידות שנותרו שלמות. למחרת יצאו כולם לעבודה. פינוי הגטו ומכירת חפצי הנרצחים לאוכלוסייה הנוצרית נוספו לשאר העבודות; המוני נוצרים התנפלו וחטפו מכל הבא ליד.

החלו להגיע שמועות על חיסול סופי של כל הגטאות באוקראינה המערבית. היהודים חשו כי טבעת ההשמדה הלכה והתהדקה סביבם. לעתים הם ישנו בבגדיהם והציבו תצפיות מסביב לגטו כדי לדעת אם הסוף קרב.

חיסול הגטו

לאחר האקציה הזאת, אקציה שנִסְפּו בה רוב יהודי המקום, החלו הנשארים בהתארגנות לבריחה וללחימה ביערות. רווחו שמועות על נוכחות של פרטיזנים ביערות, ואף נודע על קרבות שהיו בינם לבין הגרמנים. אולם כדי להצטרף לפרטיזנים היה צורך בנשק, ואותו היה קשה מאוד להשיג. מוכרי הנשק דרשו תמורתו דולרים וזהב, ואלה נמצאו ברשותם של מעטים בלבד. עצם החיפוש אחר נשק סיכן את חיי היהודים, וזאת מחשש שהגרמנים יֵדעו על כך ויקדימו לרצוח את היהודים. ארבעה בחורים ובחורה אחת יצאו ליערות כדי ליצור קשר עם הפרטיזנים, אולם לא נודע מה עלה בגורלם. על פי השמועות הראשונות מהיערות לא קיבלו הפרטיזנים יהודים לשורותיהם, והדבר הגביר את הייאוש.

החורף התקרב. בערבו של יום ראשון, ה-1 בנובמבר 1942, קמה בהלה בגטו. אנשים טענו כי ראו מכונית, ובה היו גרמנים מברסט-ליטובסק. היו אלה אנשי הגסטפו שבאו למקום. הגטו היה כמרקחה. נפוצו שמועות כי בכוונת הגרמנים לחסל לחלוטין את הגטו. בתשע בערב נודע כי הגביטסקומיסר הגיע לגטו ונכנס לביתו של ראש היודנראט, דוד בר. הגביטסקומיסר עזב את הגטו לאחר כמחצית השעה, ואז יצא דוד בר והודיע לאנשים כי הגביטסקומיסר הבטיח לו שלא יאונה כל רע לגטו וכולם יֵצאו לעבודה כרגיל. האנשים התפזרו לבתיהם, אולם ליתר ביטחון הם הציבו זקיפים על חומת הגטו. עם שחר יצאו לעבודה ובלבם קיננה חרדה. בשעה עשר בבוקר נודע כי הגביטסקומיסר עובר בין הארטלים (בתי המלאכה) ורושם את שמותיהם של שניים-שלושה מהעובדים בכל ארטל, אלה שהיו בעלי המקצוע המעולים ביותר שם. כולם הבינו כי פירוש הדבר הוא רציחת השאר וחיסולו הסופי של הגטו; רק בודדים יישארו בחיים לתקופה קצרה לשם ניצולם לטובת הרייך הגרמני. באותה העת נמצאו הארטלים מחוץ לגטו, באזור שהיה יהודי לפני הקמת הגטו. אברהם ביבר רץ לגטו, הצטייד בפרווה ובמגפיים (כדי לברוח ליער) ונטל עמו סכין; אחר כך חזר למקום עבודתו בארטל. בצהריים הבינו האנשים כי מדובר בחיסול סופי, וכל אחד נמלט על נפשו. שוטרים הוצבו במבואות העיירה ופתחו באש על כל מי שניסה להימלט. רבים נהרגו בדרכים. עשרות הצליחו לברוח לכיוון היערות. חלק מהאנשים שלא הצליחו לברוח חזרו בערב לגטו, ובמהלך הלילה ניסו שוב לברוח והצליחו.

כמחצית מ-600 הנותרים לאחר האקציה הראשונה ברחו ליערות. השאר הובלו לבורות ביום המחרת, ה-3 בנובמבר 1942 (כ"ג בחשוון תש"ג), ונרצחו ביריות. כך חוסל גטו "העובדים המועילים" בקאמין-ק. בחורף 1942–1943 נרצחו רוב הבורחים ליערות בידי קבוצות פראיות של פרטיזנים ואוקראינים או מתו מקור ומרעב. חלק מהבורחים, כמאה צעירים, הצטרפו בהמשך ליחידות הפרטיזניות הסובייטיות וליחידות הפולניות הפרו-סובייטיות .

באזורים שהגרמנים כבשו מידי רוסיה הסובייטית ב-1941 היה התכנון לקראת "הפיתרון הסופי" שונה מאשר בשטחים שהם כבשו מידי פולין ב-1939. רצח היהודים היה מבוסס על שני שלבים עיקריים: השלב הראשון כלל רציחות אקראיות, רציחות שנועדו לשבור את כוח ההתנגדות של היהודים ולהכין אותם להשמדה מבחינה פסיכולוגית. השלב השני כלל שתי אקציות - באקציה הראשונה הושמד כל "העורף התומך", כלומר אימהות, אבות, נשים וילדים; נותרו רק הצעירים, "המועילים". לבסוף, באקציה השנייה, נרצחו גם הם. הגרמנים לא התקשו במציאת שותפים פעילים לרצח העם היהודי. האוקראינים, שכניהם של היהודים מדורי דורות, סייעו לגרמנים ככל שיכלו. אם באזורי כיבוש אחרים נאלצו הגרמנים להשתמש בתירוצים שונים כדי לעקור את האוכלוסייה היהודית מסביבתה הטבעית ולהובילה למחנות, הרי שבאוקראינה ובביילורוסיה נרצחו היהודים בגלוי ובעזרת המקומיים (רְאוּ להלן).