עולם שנגוז - היהודים בווהלין

קאמין-קושירסקי נמצאת בחבל ווהלין וסיפור היהודים בה ובסביבתה הוא חלק מתולדות היהודים באזור זה. חבל ווהלין (WOLYN) נמצא בצפון מזרח אוקראינה ומשתרע בין הנהרות בוג (BUG) במערב ופריפט (PRIPET) בצפון. מצפון לו שוכנת שפלת פולסיה (POLESIE), ובה אגמים, ביצות ויערות עבותים. שמו של האזור לקוח ככל הנראה משמו של השבט הסלאבי, הווהלינים, שישב באזור הנהר בוג. לאורך השנים התמודדו ביניהם שליטי פולין ורוסיה על השליטה באזור.

ראשית היישוב היהודי בווהלין אינה ידועה בוודאות, אך יש לשער כי היהודים הראשונים הגיעו לאזור במאה ה-11. היהודים עסקו אז במסחר, במתן הלוואות, בייצור משקאות ומכירתם, במכס, מלאכה וחקלאות. הם נהנו משלטון עצמי חלקי . המאות ה-16 וה-17, עד לגזרות ת"ח ות"ט (1649-1648), היו תור הזהב של יהדות ווהלין. היהודים נהנו מפריחה כלכלית והשתלבו באוטונומיה היהודית במסגרת 'ועד ארבע ארצות'. בווהלין קמו ישיבות, ובראשן עמדו רבנים נודעים שהותירו אחריהם כתבים חשובים. ב-1795 הושלם סיפוח ווהלין לרוסיה. בסוף המאה ה-19 הגיע מספרם של היהודים בווהלין ללמעלה ממאתיים אלף, והם היוו כ-13% מהאוכלוסייה. ווהלין נכללה בתחום המושב שנקבע ליהודים ברוסיה. ההגבלות והאיסורים על ישיבת יהודים בכפרים דחפו אותם להתרכז בערים ובעיקר בעיירות. באזור זה - כמו גם באזורים אחרים - נוצרה ה"שטעטל", העיירה היהודית האופיינית. היו גם יהודים שעסקו בחקלאות.

תנועת החסידות של הבעש"ט התפשטה גם לווהלין, ונוצרו כמה שושלות של אדמו"רים: טריסק, סטפין ונסכיז'. בשנות השמונים של המאה ה-19 החלה בווהלין הפעילות הציונית.

במשך מלחמת העולם הראשונה התנהלו במרחב קרבות בין הצבא הרוסי לבין צבאות אוסטרו-הונגריה וגרמניה. היהודים סבלו קשות מנזקי המלחמה, ממגפות ומפוגרומים. הם התארגנו להגנה עצמית והחזיקו מעמד מול כנופיות מקומיות, אך לא הצליחו לעמוד בפני יחידות של "הצבא האדום" ו"הלבנים". הללו נלחמו אלו באלו במהלך מלחמת האזרחים שפרצה ברוסיה לאחר המהפכה באוקטובר 1917. בקאמין-ק לבדה נרצחו 120 יהודים.

בהסכם ריגה (1921) סופחו לפולין שני שלישים מפלך ווהלין. בשטח ווהלין שבשליטת פולין היוו היהודים כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה (כ-200 אלף נפש). מרבית הסוחרים ובעלי המלאכה בווהלין היו יהודים. רוב העוסקים במסחר היו חנוונים זעירים שהשלימו את פרנסתם באמצעות משקי-עזר חקלאיים. השלטון הפולני עודד את התחרות עם המסחר היהודי. במשבר הכלכלי בשנות השלושים החל הציבור היהודי להתרושש, והמצב הקשה נתן את אותותיו בחיי הקהילה. הקהילות עמדו בקושי רב בהוצאותיהן השוטפות, ובכלל זה בתשלום שכר הרבנים.

למעלה משני שלישים מן הילדים היהודים בווהלין למדו בבתי-ספר עבריים ('התחייה', 'יבנה') . הפעילות הציונית הייתה ערה ביותר, והיא נעשתה בעיקר במסגרת המפלגות ותנועות הנוער. בין תנועות הנוער בלטו בפעילותן בעיירות תנועות 'השומר הצעיר' 'בית"ר' ו'החלוץ'. התנועות קיימו קיבוצי הכשרה. החשוב שבהם היה קיבוץ חוצבי האבנים בקלוסובה (קליסוב), קיבוץ שנוסד ב-1924 והיה מרכז ההכשרות של תנועת 'החלוץ' בכל פולין. בסוף שנות השלושים קיימה תנועת 'בית"ר' סניף של האצ"ל בווהלין, וכן מחנה אימונים בנשק בסיוע הצבא הפולני.

ב-23 באוגוסט 1939 חתמו גרמניה וברית-המועצות על חוזה אי התקפה ביניהן, הלוא הוא הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. בנספח הסודי להסכם נקבעה חלוקת פולין בין גרמניה לבין ברית-המועצות. ב-1 בספטמבר 1939 פלש הצבא הגרמני לפולין, ומטוסי חיל האוויר הגרמני החלו להפציץ גם את חבל ווהלין - ובכלל זה גם את קאמין-ק.

ב-17 בספטמבר 1939 נע הצבא הסובייטי לקו שנקבע לו בהסכם, ותפס את אזור ווהלין עד לנהר הבוג. כניסת הצבא הסובייטי התקבלה על ידי היהודים בהקלה, וזאת כי הם ראו בכך הצלה מן הכיבוש הנאצי. האזור סופח לרפובליקה האוקראינית הסובייטית, ותושביו הפכו לאזרחי ברית-המועצות.

לאחר הסיפוח הותאמה הכלכלה לשיטה הסובייטית. המסחר והרכוש הפרטי הולאמו, וחלק מבעלי המפעלים היהודים הוגלו. בעלי המלאכה צורפו בהתאם למקצועותיהם לקואופרטיבים ("ארטלים"). החינוך והתרבות היהודיים נפגעו קשות, וזאת מכיוון שנאסרה הוראת השפה העברית. הפעילות הציונית הופסקה והיהודים נאלצו לעבוד בשבת.

ב-22 ביוני 1941 החלה המתקפה הגרמנית במסגרת "מבצע ברברוסה". כיבוש חבל ווהלין כולו הושלם עד לאמצע יולי של אותה השנה. רק כחמישה אחוזים מיהודי ווהלין הצליחו לצאת מזרחה. בווהלין הוקם ממשל צבאי גרמני, ולידו מִנְהל אזור לטיפול באזרחים. נתמנה מנהֵל אזור (Gebietsleiter), ומושבו היה בלוצק .

בימי הכיבוש הראשונים התארגן בווהלין שלטון אוקראיני, והאוקראינים המקומיים ביצעו פוגרומים ו"אקציות" בשכניהם היהודים. הפוגרומים נערכו ב-27 עיירות וב-12 כפרים, ובמהלכם היו קרבנות רבים בנפש (כ-500 איש) ונשדד רכוש רב. קבוצות של צעירים יהודים ניסו להגן באופן עצמאי על הציבור היהודי. איינזצקומנדו a4 פעלה בפלך, ערכה "אקציות" במסווה של טיהור השטח מיחידות סובייטיות ורצחה אלפי יהודים.

ב-1 בספטמבר 1941 הוקם בווהלין השלטון האזרחי של רייכסקומיסריאט אוקראינה. בירתו הייתה רובנה. לווהלין צורפו מחוזות קמיניץ-פודולסק ודרום פולסיה (נפות בריסק, קוברין, פינסק), וכך נוצר 'גנרל-בצירק ווהלין-פודוליה'. בתחילה הייתה בירתו בריסק, ומיוני 1942 – לוצק. ווהלין חולקה ל-12 "גביטים", וכל "גביט" חולק לנפות. השלטון המקומי האוקראיני בערים ובכפרים הוכפף לפיקוח גרמני צמוד.

ה"גביטים" נקבעו לפי הנפות (פוביאטים) הפולניות, ואחד מהם היה קאמין-ק. באמצע ספטמבר 1941 פרסמו הגביטסקומיסרים (נציבי המחוז) צו המורה להחליף את המגן-דוד היהודי הנישא על הזרוע בשני טלאים צהובים - האחד על החזה בצד שמאל, והאחר באמצע הגב. מזונם של היהודים צומצם מאוד באיכותו ובכמותו. הוטלו עליהם קנסות כבדים, רכושם הוחרם והם נאלצו לעבוד בעבודות כפייה שונות. שכר עבודתם של עובדי הכפייה נמסר ליודנראט, והוא השתמש בו כדי לשלם תמורת הקצבת המזון וחילק את מנות המזון בין היהודים. בזמן העבודה השגיחו מפקחים גרמנים או מקומיים על העובדים היהודים; הם התעללו ביהודים, הִכּו ופצעו אותם. בעלי המלאכה ובעלי מקצוע, כמו למשל רופאים ורוקחים, המשיכו לעסוק במקצועותיהם בגלל חיוניותם. בשעות החשכה נמצאו היהודים בעוצר בבתיהם.

בקיץ 1942 החל הרצח השיטתי והחיסול הסופי של יהודי ווהלין, והוא נמשך עד לאמצע אוקטובר של אותה השנה. יחידות גרמניות מיוחדות בסיוע המשטרה הגרמנית ומשטרת העזר האוקראינית ביצעו את פעולות המצוד אחר יהודים, סגירת הגטאות, הליווי והאבטחה. פקידי הגביטסקומיסריאט תיאמו את ההכנות, דאגו לאמצעי תובלה ונטלו חלק ברישום דברי הערך שהוחרמו מן היהודים. הם גם אספו את חפצי הנרצחים ובגדיהם, מיינו אותם ושלחו חלק מהם לגרמניה. השאר חולק בין התושבים המקומיים או נמכר להם.

בין החודשים יולי ואוקטובר 1942 נרצחו בווהלין כ-200 אלף יהודים, כלומר כ-80% מהכלואים בגטאות. כמה אלפי בעלי מקצוע נדרשים הושארו בחיים בשלב זה; הם נרצחו בחודשים האחרונים של 1942 ובמחצית הראשונה של 1943. ב-10 באוגוסט 1942 נרצחו כ-80% מהיהודים בגטו קאמין-ק (וכן בגטו לוביישוב), והשאר נרצחו בנובמבר 1942 (רְאוּ על כך בפירוט בהמשך).

בדרך כלל התייחסו האוקראינים אל היהודים באיבה גלויה, ולעיתים נהגו באדישות. בודדים מביניהם, במיוחד חברי כת הבפטיסטים (שטונדיסטים), היו מוכנים לסכן את עצמם למען היהודים הנרדפים. במקרים אחדים מצאו היהודים מקלט אצל כפריים פולנים ואף אצל צ'כים. מעריכים כי בבריחות ההמוניות השתתפו כ-27 אלף אנשים. בחלק מהמקומות לא עלה מספר הבורחים על אלפים ספורים. בסארני נמלטו כ-3,500 איש, ובלוצק - כ-2,000. מספר הניצולים מקרב הבורחים והמסתתרים היה קטן בגלל תנאי האקלים, הרעב ויחסם העוין והמתנכר של האוקראינים.

הבולטות מבין צורות ההתנגדות היהודית היו המרידות בגטאות וההתארגנויות של קבוצות ליציאה ליערות כדי להילחם שם. ההיסטוריון שמואל ספקטור כתב בעניין זה: "...המרידות בגטאות ווהלין הקדימו ב-8 עד 10 חודשים לפחות את המרד בגטו ורשה [ההבלטה אינה במקור- י.ב.]. המרידות היו על פי רוב מאולתרות ואורגנו תוך זמן קצר. התנאים הפיזיים של הגטו בעיירה הם שהכתיבו את דרכי המרד, שכללו בדרך כלל הצתה של בתי הגטו, כניסה לקרב קצר עם הרודפים ובריחה המונית ליערות הקרובים, כלומר שילוב של לחימה והצלה..." . הידועה ביותר מבין המרידות הייתה בטוצ'ין; ב-24 וב-25 בספטמבר 1942 ברחו בחסות האש והעשן כ-2,000 יהודים ליערות הסמוכים, אולם רק בודדים מהם שרדו עד ליום השחרור.

בדומה למרידות היו גם מרבית ההתארגנויות של הקבוצות חפוזות ומאולתרות, והן נעשו בסמוך למועד החיסול. מטרתן הייתה הישרדות באמצעות לחימה עם נשק ביד ביערות האזור. בסתיו 1942 הייתה עדיין תנועת הפרטיזנים הסובייטית בראשית דרכה, וניסיונות הקבוצות היהודיות ליצור קשר אִתה נכשלו; לכן הן נאלצו, בזמן הראשון לשהותן ביערות, להתמודד בכוחות עצמן. העדר הקשרים, עוינות האוכלוסייה ומיעוט הנשק - לצד סיבות אחרות - גרמו להישארות הקבוצות היהודיות בגטאות עד סמוך ליום החיסול. מעריכים כי מספר הקבוצות החמושות שהתארגנו ליציאה ליערות היה בין 35 ל-40. בכל קבוצה כזו היו בין חמישה חברים לבין כמה עשרות. קבוצות מעטות הצליחו להגיע ליערות, להצטייד בנשק שנלקח משוטרים אוקראינים ולשרוד עד אשר ניתן היה להצטרף ליחידות הפרטיזנים הסובייטיות.

לטוב ולרע, חיי הפרטיזן היו נתונים בידי מפקדו. המפקד שלח את אנשיו למשימות, שפט אותם ואפילו חרץ את דינם למוות. לדעת הלוחמים, גם ביחידות שמפקדיהם היו הגונים (מיסיוּרה, קרוּק, מקס) נענשו בחומרה יתרה דווקא היהודים. העבירות העיקריות שעליהן נענשו בחומרה היו אובדן נשק בקרב, לקיחת חפצים מאיכר או שינה בזמן שמירה. לא פעם קרה גם שלוחם יהודי יחיד יצא לפעולה ולא חזר; חבריו הלא-יהודים טענו כי הוא נפל בקרב, אולם בהמשך התברר כי הלוחם היהודי נורה בידי שותפיו למשימה. בראשית 1943 חל שיפור במצב עקב הגידול בכוחה של התנועה הפרטיזנית הסובייטית בווהלין והתארגנותה באוגדות ובוועדים מחוזיים מחתרתיים.

בסוף 1942 הופיעו ביערות ווהלין יחידות פרטיזנים של התנועה הלאומנית האוקראינית – ה-UPA (צבא המורדים האוקראיני). יחידות הפרטיזנים הללו נשאו שמות רבים, כגון: "בנדרובצים", "בולבובצים", "זלנובצים" ועוד. מנהיגי האוקראינים התאכזבו מן הגרמנים, וזאת כי לא קוימה ההבטחה שניתנה להם להקים מדינה אוקראינית עצמאית בשטחים שהגרמנים כבשו מידי הסובייטים. הפרטיזנים האוקראינים עסקו ברציחות המוניות בקרב האוכלוסייה הפולנית, בשרֵפת הכפרים הפולניים ובביצוע מעשי זוועה ביושביהם. בנוסף לכך הם רצחו את שרידי היהודים שמצאו ביערות או במקומות מסתור אחרים. הם היוו גורם מסוכן ביותר - לתנועה הפרטיזנית הסובייטית בכלל וליהודים בפרט. המלחמה בכנופיות האלה הייתה קשה ביותר, וזאת מכיוון שהן נהנו מחסות האוכלוסייה האזרחית. בסופו של דבר גברה ידם של הפרטיזנים הסובייטים .

באמצע 1943, עקב ריבוי התקפות האוקראינים על הפולנים, הופיעו בווהלין יחידות של ה'ארמיה קריובה' (בפולנית – "צבא המולדת", ובראשי תיבות AK או א"ק). ב'ארמיה קריובה' שירתו יהודים מעטים בלבד, ובדרך כלל הם היו ביחידות "ההגנה העצמית" שפעלו בכמה כפרים.

היהודים יכלו להיקלט רק ביחידות תנועת הפרטיזנים הסובייטית לאחר שזו החלה להתבסס. צפונית מזרחית לקובל, באֵזור מנייביץ', הוקמו שתי יחידות - האחת מהן תחת פיקודו של יוזף סובייסיאק ("מקס"), והשנייה תחת פיקודו של ניקולאי קונישצ'וק ("קרוק"); יחידות אלה כללו קבוצות יהודים מלישניובקה, ממנייביץ', מפּאבוּרסק, מקאמין-ק ועוד. בסוף 1942 שלח מפקד האוגדה לינקוב את הקולונל אנטון ברינסקי (המכונה "דיאדיה פְּיֵטְיָה") מדרום מזרח ביילורוסיה; משימתו הייתה להתחיל במיזוג הקבוצות המקומיות הקטנות לחטיבה. זו הוקמה באמצע דצמבר 1942, ונכללו בה יחידות (ברוסית – אוּטְרִיָאדִי) הפרטיזנים תחת פיקודם של אַנִישְׁצֶ'נְקוֹ, מִיסְיוּרָה, מַקְס, סַזוֹנוֹב, פִילְיוּק, קְרוּק וקַרְטוּחִין.

ביחידות של מיסיורה, מקס וקרוק היו גרעינים חזקים של פרטיזנים יהודים. יחידות אלו הועברו באביב 1943 לשתי האוגדות הרובנאיות (אוגדות תחת פיקודם של הגנרל ואסילי בגמה ושל הגנרל אלכסיי פיודורוב – האחרון כונה "הרובנאי" וגם "פיודורוב צ'רניגובסקי"). הקמת האוגדות, גידולה של התנועה הפרטיזנית, הידוק הקשר עם המטות בעורף וארגון ההצנחות – כל אלה שיפרו את תנאי הלחימה. נשק רב הגיע, לרבות נשק אישי משוכלל (תתי-מקלע), מכונות ירייה ואפילו תותחים קלים. הוצנחו בגדים, נעליים, מצרכי מזון, תרופות וציוד רפואי. הקמת המסגרות הגדולות וקבלת הציוד המשופר אִפשרו לשנות את דרכי הלחימה של הפרטיזנים. בנוסף ללחימה בשיטות של גרילה החלו יחידות גדולות של הפרטיזנים לתקוף חילות משמר גדולים יחסית. כך נכבשו באופן זמני יישובים בצפון ווהלין .

מטרות הלחימה הפרטיזנית באזור ווהלין היו - בין היתר - לחבל בדרכי התחבורה של האויב כדי למנוע מעבר גייסות, אספקה וציוד לחזית הדרום הגרמנית, חזית שהתנהלה בה הלחימה באוקראינה הסובייטית; לפגוע בחילות המצב של הגרמנים ושל כוחות העזר שלהם בעיירות הנפה ובמרכזים אחרים, וזאת כדי לערער את שלטונם בשטחים הכבושים; לפגוע בתחנות המשטרה המקומיות כדי לסכל אפשרות חדירה אל תוך האזורים שהיו בשליטת הפרטיזנים; להציב מארבים לכוחות גרמניים קטנים אשר בּוּדְדוּ מן החזית או נעו ממקום למקום. הפעולות נועדו לסייע לצבא האדום במלחמתו בחזית ולגרום לנסיגת כוחות האויב מן השטחים שכבשו, ובאותה עת לשמר את השליטה באזורים שבסיסי הפרטיזנים היו ממוקמים בהם (לרבות שדה תעופה) ולמנוע את כיתורם.

בתחילת 1943 חל גידול ניכר בשטחים שהחזיקו הפרטיזנים בווהלין, ובעיקר בחלק הצפוני של החבל. "אזורי הפרטיזנים" היו אזורים נרחבים שטוהרו מן הנאצים, וחלק גדול מן האוכלוסייה שם שיתף פעולה עם הפרטיזנים. אזורים אלו שימשו כ"בסיס הגרילה", ומהם יצאו הפרטיזנים לחדירות עמוקות מעבר ליערות ולביצות טובעניות כדי לפגוע ברכבות, במסילות ברזל, במפעלי אספקה וביעדים צבאיים חיוניים אחרים של הגרמנים.

הפרטיזנים פעלו בקבוצות לחימה קטנות. הם ערכו סיורים, אספו מודיעין וקיימו קשר עם אנשים בכפרים ובעיירות מרוחקות. הניידוּת וגורם ההפתעה היו עקרונות מרכזיים בלוחמה הפרטיזנית. בדרך כלל שאפו הפרטיזנים להימנע מקרבות פנים אל פנים, ובייחוד לא בשעות היום. הם העדיפו להילחם בלילה, חדרו לאזורים שהיו מרוחקים 70-60 קילומטרים מבסיסיהם וחזרו. אם כוחות המגן של הפרטיזנים נתקלו בכוחות סדירים גרמניים, אזי הם נלחמו נגדם בחירוף נפש - ולעתים סבלו אבדות קשות - כדי לאפשר לכוח העיקרי לחמוק מן האויב ולסגת לבסיסים ארעיים אחרים. בקיץ 1943 הגיע מספר הפרטיזנים בצפון ווהלין ל-10,000 לוחמים.

החטיבה על שם מולוטוב-איחוד פינסק שפעלה באזור קאמין-ק נשארה במקומה מ-1943 ועד לשחרור. מטרתה הייתה לשכנע את האוכלוסייה המקומית כי השלטון הסובייטי עומד לחזור. הגרמנים היו מבוצרים היטב בקאמין-ק, אולם בכל פעם שיצאו מהעיירה - חיסלו אותם. מפקד המחוז הגרמני, הגביטסקומיסר, הגיע להסכם עם הפרטיזנים, ולפיו הותר לגרמנים לצאת מהעיירה רק למרחק של עשרה קילומטרים ממנה. הפרטיזנים מנעו מהגרמנים לקחת אספקה כלשהי מהאיכרים. הם ביצעו פעולות שונות נגד השלטון הגרמני, ובהן פיצוץ רכבות ותחנות משטרה. באופן מתמיד נפגע קו הרכבות קובל-רובנה (וכן הקו קובל-קאמין-ק). כזכור, ברובנה נמצא מקום מושבו של הרייכסקומיסר הגרמני.

למרות כל המכשולים השתתפו יהודי ווהלין בכל סוגי הלחימה הפרטיזנית, אולם עיקר פעילותם הייתה במסגרת תנועת הפרטיזנים הסובייטית. במסגרת זו גם ניתנה האפשרות להציל חלק מן היהודים הלא-לוחמים אשר היו במחנות אזרחיים תחת חסות היחידות הלוחמות . קשה לאמוד את מספר היהודים שהשתתפו בתנועה הפרטיזנית הסובייטית בווהלין; ההערכה היא כי מספרם היה בין 1,500 ל-1,600 אנשים. בנוסף להם פעלו בין 200 ל-300 לוחמים במסגרות עצמאיות בדרום ווהלין. מעריכים כי כ-600 מן הפרטיזנים היהודים בווהלין נפלו חלל. רבים אחרים נפצעו ונותרו נכים לשארית ימי חייהם . בסוף 1943 עמד שיעור הלוחמים היהודים ביחידות האלה על כ-14%. ביחידות אחדות היה אחוז היהודים גבוה למדי; המספר הגדול ביותר של יהודים היה באוגדות הרובנאיות - למעלה מ-400 לוחמים, והדבר בלט בייחוד בשורות יחידתו של קרוק.

יהודים סובייטים - חלקם הסתירו את דבר יהדותם - הגיעו לתפקידי פיקוד בכירים. סטפאן קפלון פיקד על גדוד, ואחר כך על חטיבה; אלכסנדר אבוגוב היה בתחילה מפקד כוח הסיור בגדודו של מיסיורה, ולבסוף פיקד על פלוגת הסיור של האוגדה הרובנאית. מבין יהודי ווהלין ראוי להזכיר את רוברט סאטאנובסקי, מפקדו של גדוד פולני-סובייטי שגדל אחר כך והפך לחטיבה; את מישה גילדנמן, מפקד פלוגה במסגרת אוגדת סובורוב ; ואת יוסף קרפוס מלובומל שחי בזהות פולנית, ארגן קבוצת יערנים פולנים ועמד בראשה, ואחר כך פיקד על יחידת המשק בחטיבה הפינסקאית. יהודים רבים שירתו בתפקידי פיקוד זוטרים - מפקדי כיתות, מפקדי מחלקות ומפקדים רפואיים של יחידות.

בזמן הכיבוש הגרמני חיו בקאמין-ק שלושה רופאים יהודים: ד"ר ליפא אבינוביצקי, יליד גלושא רבתא; ד"ר לפל; ד"ר הוטניק.

ד"ר ליפא אבינוביצקי סיים את חוק לימודיו באיטליה ועבד כרופא בעיירה זמן קצר לפני המלחמה; הוא היה רווק, הצליח לברוח מהגטו עם חיסולו ולבסוף שימש כרופא באחת מיחידות הפרטיזנים באזור נוויר-ווטלה.

ד"ר לפל הגיע לעיירה עם אשתו, שניהם פליטים מפולין; הוא ורעייתו בלעו רעל והתאבדו לפני חיסול הגטו.

הסובייטים הטיסו את ד"ר הוטניק לעיירה ב-1940 כדי שישמש כמנהלו של בית החולים, בית-חולים אשר נבנה בה זמן קצר לפני המלחמה על ידי הפולנים. עד מהרה התפרסם ד"ר הוטניק ככירורג מעולה. בית החולים שבעיירה - לרבות הצוות הרפואי - פונה על ידי הסובייטים עם נסיגתם. הם השאירו את ד"ר הוטניק, יהודי מקייב ורופא מנתח במקצועו, כדי לטפל בפצועים שנסוגו מהחזית. הגרמנים הכירו בו חיש מהר כבעל מקצוע מעולה, והוא טיפל גם בפצועים ובחולים שלהם. הוא המשיך להתגורר בגטו עד לחיסולו. עם חיסול הגטו הועבר לגור בבית החולים, והיה היהודי האחרון שנותר בקאמין-ק. שניים מן היהודים שביחידת סובורוב, מליק ולרמן, הצליחו ליצור אתו קשר באמצעות מקשר של התנועה הפרטיזנית, ושכנעו אותו לברוח ולהצטרף לפרטיזנים שביערות. הם שלחו אליו מכתב בחתימת היהודים שנותרו בחיים. הוא השיב בחיוב, אך התנה את הסכמתו בהעברה של המכשירים ששימשו אותו בעבודתו. בכל שבוע מסר הרופא לאיש קשר חבילת מכשירים, ולבסוף הוברח הרופא עצמו אל מחוץ לעיירה. בליל ה-31 בדצמבר 1942, סוף השנה האזרחית וזמן שהגרמנים חגגו והשתכרו בו, הגיע אליו המקשר בעגלה רתומה לסוסים והעביר אותו לידי הפרטיזנים. הגרמנים הפיצו שמועה שהרופא נורה ונרצח. ד"ר הוטניק היה יהודי בעל לב חם ובעל הכרה לאומית. הוא שמר על קשר עם היהודים בזמן שהיה ביחידה הפרטיזנית. הפצועים הקשים מיחידות אחרות הובאו לטיפולו. עם השחרור הוא גויס בדרגת קולונל לצבא האדום.

סיפר אברהם ביבר: "...באפריל 1944, עם היציאה מן היערות, חליתי בטיפוס. ד"ר הוטניק הפנה אותי לבית-חולים צבאי באזור. לא ראיתיו עוד. נודע לי כי הוא קיבל דרגת סא"ל והתמנה למפקד בית-חולים צבאי בחזית. לאחר כמה שבועות, עם שחרורי מבית החולים הצבאי, פגשתי בעיירה דומברוביצה את ד"ר אבינוביצקי; הוא כבר היה אז קצין בדרגת סרן. מאז לא ידוע מה קרה להוטניק. בחטיבה שלנו, באוטריאד לָאזֹו, היה רופא ושמו מרדכי וולודבסקי מהעיירה יאנוב הנמצאת במרחק של 50 קילומטרים מלוביישוב. וולודבסקי טיפל בפרטיזנים בחורף 1942, ובקיץ 1943 נפל באחד הקרבות. יש אומרים שהוא נורה מהגב, היות והיה ידוע כמגן היהודים" .

ביחידות הפרטיזניות בווהלין שירתו גם לא מעט נשים יהודיות. רובן היו צעירות, בשנות העשרים לחייהן, והן נמלטו מן הגטאות ליערות. חלקן היה רב בשירותי העזר - קשריות, אחיות רחמניות, עובדות מטבח, תופרות ועוד. היו גם נשים שפעלו כפרטיזניות בשמירה על המחנות, ואף סיכנו את חייהן בתפקידי סיור וחבלה. חלקן הצטיינו וקיבלו אותות הצטיינות על אומץ לבן .

לצד הצעירים היהודים הרבים שהצטרפו ישירות ליחידות הלוחמות, נמצאו אז ביערות גם אלפי יהודים שבגלל סיבות שונות לא היו כשירים ללחימה. היו אלה קשישים, נשים, ילדים וגברים ללא נשק. בחיפושיהם אחר ביטחון וסיוע התרכזו הללו במחנות מיוחדים ששכנו ליד היחידות הלוחמות, ובהדרגה הם הפכו להיות חלק מהמאבק הפרטיזני. בספרות ההיסטורית היהודית כונו מחנות אלו "מחנות משפחה", ואילו בספרות הסובייטית הם כונו "מחנות אזרחיים". דומה כי המונח הסובייטי שיקף את המציאות בצורה נכונה יותר. האנשים במחנות נאבקו על חייהם, פשוטו כמשמעו. הם ניסו להיעזר בתנאי הטבע והסביבה כדי לשרוד. מטבע הדברים נמצאו מחנות אלה ביערות העבותים שבצפון ווהלין.

יצירת המחנות נבעה מבריחות גדולות של יחידים ושל קבוצות לאחר הרצח ההמוני. צעירים יהודים בעלי נשק לא היו מוכנים להפקיר את קרוביהם שהצטרפו אליהם ביער. המארגנים המקומיים של תנועת הפרטיזנים הסובייטית נאלצו להתמודד עם בעיה זו, והראשונים מביניהם היו מקס, קרוק ומיסיורה. הם החליטו להפריד בין הלוחמים לבין האזרחים, וכך קמו שלושה מחנות אזרחיים. מעת לעת נאלצו המחנות להעתיק את מקומם. המחנות סיפקו שירותים שונים ליחידות הלוחמות. תנאי החיים במחנות האזרחיים היו קשים, ובעיקר היה קשה אם הגרמנים ערכו מצוד. לעתים הם נאלצו לסגת תחת אש.

בסוף 1943 נכבשה מידי הגרמנים קייב, עיר הבירה של אוקראינה. בראשית 1944 החל שחרורה של ווהלין. עד לסוף מארס 1944 שוחררו כשני שלישים משטח ווהלין, אולם הצבא האדום עצר את התקדמותו לכמה חודשים והשחרור של ווהלין הושלם רק ביולי 1944. לאחר השחרור החלו היהודים שנותרו בחיים לצאת ממחבואיהם, מן היערות ומיחידות הפרטיזנים שפורקו. עם היציאה מהיערות גויסו רבים מהם לצבא האדום, והם המשיכו להילחם עד לכיבוש ברלין ולסוף המלחמה. חלקם נפלו בקרבות שנמשכו עד לסיום המלחמה ב-9 במאי, 1945.

מספר הניצולים המדויק אינו ידוע. לפי הערכות ניצלו כ-3500 מיהודי ווהלין, כלומר כ-1.5% מכלל האוכלוסייה היהודית שהייתה באזור לפני המלחמה . מתוך 40,000 בורחים ומתחבאים ניצלו כ-9% בלבד. נטייתם הטבעית של השורדים הייתה לחזור למקום שיצאו ממנו, אולם עד מהרה התברר להם כי בכפרים ובכמה מהעיירות מרחפת מעליהם סכנת רצח מצד אנשי ה-UPA. חלק מן העיירות היו שרופות, ולא היה לאן לחזור. הניצולים החלו להתרכז בעיירות הנפתיות, ושם הם יכלו למצוא מחסה וסיוע של השלטון הסובייטי. בעיקר הם נמשכו לרובנה, עיר ששוחררה כבר בראשית פברואר 1944 והפכה למרכז ליהודי ווהלין. ברובנה התרכזו כ-1200 מהניצולים, והם החלו להתארגן כקהילה. נעשו מאמצים לחפש אחר ילדים שהוחבאו אצל גויים, להוציא ילדים יהודים מבתי-יתומים, לשחרר אנשים מן הגיוס לצבא ועוד. הקהילה עודדה ניצולים להעיד נגד פושעי מלחמה אוקראינים ופעלה לגידור קברי האחים. חלק מהצעירים שאפו לנקום ברוצחי היהודים, והתנדבו לגדודים המיוחדים שהקים הנקו"ד למלחמה ב-UPA.

הקושי להמשיך ולחיות בארץ רוויית קברי אחים, יחס השלטונות, קשיי השיקום וסכנת האנטישמיות – כל אלה המריצו את היהודים לעזוב את ווהלין. רובם יצאו במסגרת הרפטריאציה לפולין, וממנה המשיכו בנתיבי הבריחה וההעפלה השונים לארץ-ישראל.