מסמכי הנצחה

חבל ווהלין משתרע בצפון מזרח אוקראינה, היכן שמשתרעת שפלת פולסיה. פולסיה היא שפלת אגמים וביצות המהווה שטח צפוף וגדול בתוך יערות המשתרעים על פני עשרות ואף מאות קילומטרים.

בהסכם ריגה שנחתם לאחר תום מלחמת העולם הראשונה (במארס 1921) חולק חבל ווהלין בין ברית-המועצות לבין פולין, מדינה חדשה שקיבלה את עצמאותה. בחלק הפולני של חבל ווהלין ישבו בעיקר אוקראינים, והיו בו גם יהודים שגרו בכפרים ובעיירות מזה מאות בשנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) - בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין גרמניה לבין ברית-המועצות - סופח חלק זה של ווהלין לברית-המועצות, וניתן לו הכינוי "אוקראינה המערבית".

ב- 22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לברית-המועצות (מבצע ברברוסה), והאזור נכבש על ידי הצבא הגרמני כבר בימי הלחימה הראשונים. בחבל ווהלין המערבי התגוררו וחיו בזמן הכיבוש כ-250,000 יהודים; הם היו פזורים במאות יישובים - כפרים, עיירות וערים מרכזיות כמו לוצק, קובל ועוד. רצח היהודים החל מיד עם הכיבוש, ביזמתן של "עוצבות המבצע" הגרמניות (ה"איינזצגרופן") ובסיוע מלא של האוקראינים המקומיים.

ב-1942 רוכזו כל יהודי ווהלין בגטאות, ובקיץ של אותה שנה (יוני–אוקטובר) הושמדה יהדות ווהלין כולה. שיטת הרצח הייתה שונה מזו שבפולין ובמערב אירופה: האנשים הובלו או הוצעדו מהגטאות לאזור סמוך; שם הוכנו בורות מראש, ולאחר שהאנשים נאלצו להתפשט - נורו או הושלכו חיים אל הבורות.

בצפון פולסיה, על הגבול שבין אוקראינה לרוסיה הלבנה, שוכנת העיירה קאמין-ק. ראשית ההתיישבות היהודית בעיירה הייתה במאות ה-14 וה-15. ב-1941 חיו בעיירה ובכפרים שבסביבתה כ–3000 יהודים, אנשים שפרנסתם הייתה ממלאכה (בכל המקצועות) וכן ממסחר זעיר והובלות. מיד עם כניסת הגרמנים נגזרו על היהודים גזרות קשות (נשיאת טלאי צהוב, עבודת כפייה וקנסות), ומדי פעם נרצחו יהודים. הוקם יודנראט, ואנשיו שימשו כנציגי היהודים כלפי המושל הגרמני (הגביטסקומיסר). לעתים אף הצליח היודנראט לבטל גזרות קשות תמורת מתן שלמונים.

ב- 1 ביוני 1942 הוקם בעיירה גטו, ולתוכו "נדחסו" כ-3000 נפש - לרבות כל יהודי הכפרים שבאזור. בגטו בוצעו שתי אקציות השמדה:

האקציה הראשונה נערכה ב-10 באוגוסט 1942 (כ"ז מנחם אב תש"ב). בבית הקברות היהודי נרצחו כ-2400 נפש; ביניהם היו כל הילדים והצעירים בני פחות מ-16, וכל המבוגרים בני למעלה מ-60. בגטו נותרו כ-600 איש בני 16 עד 60, והללו המשיכו לעבוד בעבודות כפייה.

האקציה השניה בוצעה עם חיסול הגטו ב-2 בנובמבר 1942 (כ"ב מרחשוון תש"ג).

כשהתברר לנותרים כי זהו הסוף, החלה בריחה לכיוון היערות. הבורחים נמלטו לאורך דרך של כארבעים קילומטרים עד ליערות, וכ-300 איש מתוכם הצליחו בכך. רוב הבורחים האלה נתפסו בדרכים על ידי האוקראינים ונרצחו על ידם, או הוסגרו לגרמנים תמורת קילוגרם מלח או סוכר. חלק מהם מתו ברעב או קפאו מקור ביערות במהלך החורף הקשה ביותר של 1942–1943.

בקיץ 1942 החלה התארגנות של קבוצות במטרה לצאת ליערות. הדבר הראשון שצריך לרכוש היה נשק, דבר שלא קל להשיגו והיה יקר המציאות.

הקבוצה הראשונה שהתארגנה ויצאה ליערות הייתה של שישה אנשים (לרבות בחורה). שלושת האחים צביבל ושמואל אבא קלורמן עמדו בראש הקבוצה הזו, וברשותם היה אקדח. הם נדדו בכפרים וביערות, והצליחו להשיג נשק מהכפריים באמצעות שימוש בכוח ובאיומים נגד משתפי פעולה עם הגרמנים. עם חיסול הגטו (נובמבר 1942) הצטרפו אליהם צעירים נוספים שהצליחו להימלט מהגטו. הם הפכו לכוח באזור, וכקבוצה הצטרפו ליחידת הפרטיזנים על-שם "קרוק" ששלטה באזור. "מחנה קרוק" חולק לשניים - הצעירים נשארו ביחידה קרבית, ואילו לילדים ולמבוגרים הוקם מחנה משפחתי תחת חסותם של הלוחמים. במחנה המשפחתי חיו כמאה יהודים, ורובם זכו להגיע ליום השחרור. היחידה הקרבית הצטרפה מאוחר יותר לגדוד של נאסייקין, גדוד שהשתייך לחטיבת ברינסקי – הלוא הוא "דיאדיה פייטייה" האגדי. ביחידה קרבית זו שֵירתו כמאה יהודים מקאמין-ק, מנייביץ', פאבורסק ועוד.

קבוצה שנייה של 12 איש אשר התארגנה ועזבה את הגטו בקיץ 1942 הייתה בראשותם של דב עמית (דרוג) ויוסף סגל. הם הגיעו ליערות נוויר (כ-40 קילומטרים צפונית לקאמין-ק), ושם נפגשו עם שבויים רוסים שברחו מהשבי. דב ויוסל'ה חזרו פעמיים לגטו, קיבלו תרופות ומכשיר רדיו והבטיחו לחזור ולהוציא מהגטו עוד אנשים לאחר שיארגנו בסיס ביער. לאסונם בגדו בהם השבויים, שדדו את נשקם, רצחו חלק מהם והשאר נותרו לפליטה. מאוחר יותר הצטרפו השרידים האלה ליחידה בבריגדה על-שם מולוטוב, "איחוד פינסק". בבריגדה זו, חטיבה שבסיסה היה ביערות ווטלה, נמצאו כחמישים יהודים יוצאי קאמין-ק וקוברין.

אחותי שרה, עשרה יהודים נוספים ואני צורפנו לגדוד מהיחידה של סובורוב, גדוד שנמצא באותה בריגדה על-שם מולוטוב. מפקדי הגדוד היו כולם שבויי מלחמה שברחו מהשבי והפכו לשונאי ורוצחי יהודים. בחורף 1942–1943 הם רצחו ביערות נוויר-ווטלה ובכפרים שבסביבה עשרות יהודים, וזאת מתוך כוונה לשדוד את נשקם, את בגדיהם וחפצי ערך שהיו ברשותם. היינו קבוצה קטנה של יהודים בקרב מאתיים לוחמים.

קבוצה נוספת של יהודים באזור נקלטה בחטיבה "פינסק - איחוד קורז' (Korz)", חטיבה שבסיסה היה ביערות פוסלובסק. בקבוצה זו נמצאו כשלושים לוחמים יהודים, אף הם מקאמין-ק ומקוברין. מפקד החטיבה היה גרוזיני ושמו איוון גיאורגייביץ', אדם שהיה אוהד יהודים. פרטיזן מהעיר לובומל ושמו יוסף קרפוס (ויצפרוכט) מילא בחטיבה את תפקיד האחראי על המשק, תפקיד קשה ומכובד לכל הדעות.

עם שחרור האזור באביב 1944 יצאנו מהיערות. היינו כחמישים לוחמים יהודים; חלק גויסו לצבא האדום, ומהם שנפלו חללים בחזיתות השונות. חלק מהלוחמים הצטרפו לארגון "הבריחה", ובאמצעותו העפילו לארץ-ישראל שהייתה אז תחת שלטון המנדט הבריטי.

קבוצה של פרטיזנים בישראל וחברים לנשק בארצות-הברית הגו את הרעיון להקים אנדרטה להנצחת זכרם של פרטיזנים ולוחמים מיהודי ווהלין. בשיתוף פעולה עם ארגון יוצאי ווהלין בישראל ועם עיריית גבעתיים אותר שטח ליד 'היכל ווהלין' שבגבעתיים. האנדרטה היא פרי עבודתם הברוכה של הפסלת הסביבתית איילת ביתן-שלונסקי ושל האדריכל מיכאל אלקוב. האנדרטה מציגה דמות של פרטיזן לוחם מתוך יצירתו של הפרטיזן אלכסנדר בּוֹגֶן , והיא מדגישה את העובדה כי כל אחד מהלוחמים ומהפרטיזנים נדרש להפעיל דמיון רב ואומץ - ואף להעיז ולפעול - כדי לשרוד. ליד האנדרטה, בכניסה ל'היכל ווהלין', חרותים בזכוכית למעלה מאלף שמות של פרטיזנים ולוחמים מיהודי ווהלין-מהם כמאה פרטיזנים ולוחמים יוצאי קאמין-ק והסביבה.

יהא זכרם ברוך.

מדי שנה, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה (כ"ו בניסן), מתקיים ליד האנדרטה טקס זיכרון במעמד ראש העיר גבעתיים וחברי הנהלת העיר, יושב-ראש ארגון יוצאי ווהלין בישראל, נציג 'יד ושם' במרכז, יושב-ראש ארגון הפרטיזנים בישראל, יוצאי עיירות ווהלין ותושבי האזור. בגמר הטקס, טקס שמופיע בו גם נציג הפרטיזנים, מונחים זרי כבוד מטעם ארגונים וקהילות של יוצאי ווהלין.

אנו עושים מאמצים לשתף בטקס את בני הנוער ואת דור ההמשך של יוצאי העיירה והסביבה, גבעתיים וקהילות ווהלין. אנו תקווה כי אנדרטה זו תשמש לדורות הבאים מזכרת נצח וציון דרך ללחימה ולגבורה שגילו הורינו, אחינו ואחיותינו בשעות הטרגיות של השמדת יהודי אירופה.

(לקוח מתוך: ילקוט ווהלין 51-52, כרך י' קובץ 2, פברואר 1995, עמ' 22 – 24)

פלישת גרמניה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נתקבלה בהפתעה גמורה במוסקבה, בעיקר על ידי סטלין. הוא היה זקוק ליותר זמן כדי לשקם את הצבא האדום, לאחר שבטיהורים של סוף שנות השלושים הוצאו להורג רוב המפקדים מרמת החטיבה ומעלה. גם הצטיידות בנשק חדש הייתה בעיצומה. סטלין לא שעה לפיכך לאזהרות על הכנות של מתקפה גרמנית לא של שירותי המודיעין שלו ולא של בנות הברית, כולל של צ'רצ'יל. ההלם שירד על סטלין ומקורביו שיתקם לכמה ימים. תרמה לחוסר המעש הזה גם הקונצפציה הצבאית הסובייטית שטענה שהמלחמה תיערך על אדמת האויב. לכן לא נערכה מראש שום הכנה למלחמה בדרך של מרי מזוין בעורף האויב הכובש.

הראשונים שהתעוררו לפעולה היו מנהיגי הרפובליקות הסובייטיות שהותקפו: אוקראינה וביילורוסיה, וכן מנהיגי הנקג"ב (הקומיסאריון לביטחון המדינה). ב-25 ביוני 1941 התקיימה התייעצות בקייב עם מזכירי המפלגות של המחוזות המערביים, וב-28 נפגשו כל המזכירים המחוזיים עם ניקיטה חרושצ'וב, אז מזכיר המפלגה באוקראינה. הוקמו קבוצות מבצעיות מורכבות מבכירים של המפלגה ונקג"ב, ובראשן משה ספיבק – מזכיר הועד המרכזי האוקראיני לענייני כוח אדם. הביצוע הוטל על הנקג"ב, שברשותו היו האמצעים הדרושים (כוח-אדם, מדריכים, נשק וכיו"ב).

במוסקבה התאוששו בינתיים וב-29 ביוני 1941 פרסמו הועד המרכזי של המפלגה ומועצת הקומיסרים הוראה, בה נאמר: באזורים הכבושים על ידי האויב יש להקים יחידות פרטיזניות וקבוצות חבלה למאבק ביחידות של צבא האויב. כדי להצית מלחמה פרטיזנית בכל אתר, לפוצץ גשרים, דרכים, ניתוק קשרי טלפון וטלגרף, שריפת מחסנים וכו'. בנאומו הפומבי הראשון ועד פרוץ המלחמה ב-3 ביולי 1941 חזר סטלין על הוראה זו.

התארגנות הנקג"ב בפיקוחה של המפלגה הייתה בשלב הראשון, בשלוש צורות: השארת יחידים או קבוצות זעירות לתפקידי מודיעין בעורף; ארגון "גדודי יירוט" (איסטרביטלני בטליוני) – בעיקר למלחמה במרגלים וצנחני האויב; גדודי פרטיזנים.

רוב אלה האחרונים, שהוקמו בפורמציות גדולות, לא החזיקו מעמד, כי לא התאימו ללוחמה פרטיזנית והתפזרו. גדודי היירוט – מספרם היה גדול כ-651 ובהם 118,023 אנשים. אלא שעם התקרב הגרמנים לחמו רובם עם יחידות הצבא האדום וצורפו אליו. מיעוט הושאר בעורף כיחידות פרטיזניות, כמו זו של קובפאק בנפת פוטיבול (מחוז סומי), או של בנימין שכנוביץ, בדנייפרופטרובסק.

בכל המסגרות שנמנו לעיל היו יהודים, לעיתים, במספרים נכבדים. כך למשל היו בגדוד היירוט של נפת סטלינדורף (נפה יהודית אוטונומית במחוז זפורוז'יה) למעלה משליש יהודים. בגדוד של שכנוביץ', מבין 25 לוחמים היו 5 יהודים, ביניהם המפקד – בנימין שכנוביץ' והקומיסר. שניהם נספו בקרבות עם הגרמנים. גם אצל קובפאק היו יהודים. וכך היו ביחידות של סבורוב, פיודורוב הצ'רניגובי, נאומוב, ועוד.

היהודים שהושארו בגדודי היירוט או ביחידות פרטיזניות, היו רק בחלקם חברי מפלגה ורובם בלתי מפלגתיים. בחודשים יולי-אוקטובר 1941, נוספו יהודים שנמלטו משני מקורות: מניצולי ההשמדה, ומחיילים יהודים מהשבי הגרמני או שהיו במצור והסתתרו. כידוע היו יהודי ברית המועצות הראשונים להשמדה. עם כיבוש עיר או עיירה, לאחר זמן קצר, באו אנשי האיינזצגרופן. ובתיאום עם הממשל הצבאי הגרמני ביצעו אקציות נגד יהודי המקום. פרט לאוקראינה המערבית ומחוז קמניץ-פודולסק ומחצית מחוז ויניצה (שצורפו לגנרל קומיסריאט ווהלין – פודוליה). הושארו לפי צורכי הצבא הגרמני מחנות קטנים של יהודים בעלי מקצועות נדרשים. גורל דומה נועד לחיילים יהודים מהצבא האדום שנפלו בשבי הגרמני: חוליות של שירות הביטחון הגרמני יחד עם המשטרה הצבאית סרקו את מחנות השבויים אחר יהודים, והוציאו אותם להורג.

בסוף מאי 1942 חל שינוי בלוחמה הפרטיזנית. ב-30 במאי הוקם המטה הפרטיזני האוקראיני המרכזי, וביוני 1941 – המטה הפרטיזני האוקראיני בפיקודו של טימופיי סטרוקאץ', לשעבר סגן הקומיסר של הנקג"ב באוקראינה. לרשות הלוחמה הפרטיזנית הועמדו מטוסי תובלה קלים, פותחו מכשירי קשר, סוגי נשק וחומרי חבלה מיוחדים, הוכשרו מפקדים, קצינים פוליטיים, ובעלי מקצוע בשטחי הקשר, החבלה והמודיעין. הנקג"ב, שהיה עד אז אחראי ללוחמה הפרטיזנית, העביר למטה הנ"ל כ-1,000 יחידות שמנו למעלה מ-25,000 לוחמים. מספרים אלה הם מוגזמים, שכן התקופה יולי 1941-יוני 1942 לא ידועה כמצטיינת בפעילות פרטיזנית נרחבת. יש לשער שבמספרים אלה נכללו קבוצות זעירות "רדומות" רבות, שפעילותן הייתה אפסית.

לאחר שהרבה יחידות אוחדו לאוגדות, ונשק רב סופק על ידי מטוסים, הורה המטה הפרטיזני האוקראיני, בסתיו 1942, לשתי האוגדות של קובפאק ושל סבורוב לנוע במסע קרבי מערבה לעבר צפון מחוז ז'יטומיר במטרה להפעיל את התנועה הפרטיזנית באזורים הדרומיים הערבתיים – מחוז קמניץ-פודולסקי, ויניצה וקייב, וכן להפעיל תנועה זאת מערבה לעבר מחוזות רובנה ווהלין. למסע הזה הצטרפו יהודים ניצולים וחיילים לשעבר. אוגדתו של קובפאק נשארה ניידת וערכה מסעות קרביים מערבה אל שטחי ביצות הפריפט, אל צפונה ומרכזה של ווהלין, והמסע הארוך אל עבר הקרפטים ביוני 1943. אוגדתו של סבורוב התמקמה בצפון מחוז ז'יטומיר, ועל בסיס גדודים ממנה הוקמו אוגדות חדשות, כגון שתי האוגדות הרובנאיות (של בגמה ושל איבן פיודורוב), של מליקוב, של מלניק, האוגדה של שצ'ורס בפיקוד טרטוטה, האוגדה ע"ש לנין בפיקוד איבנוב ועוד.

ביערות צפון מחוז ז'יטומיר הצטרפו יהודים שברחו מהאקציות בעיירות והסתתרו ביערות ובכפרים, וכן חיילים יהודים בורחי השבי ומסתתרים מהמצור. הם ניצלו את הופעת האוגדות הפרטיזניות שם והצטרפו אליהן. באמצע 1943 הצטרפה קבוצה של יהודים שברחה ממחנה עבודה שהיה בנובוגרד – ווהלינסק. הפרטים על מחנה זה ועל הבריחה מעטים מאוד, ואפשר להניח שהיה זה מחנה של בעלי מקצוע יהודים שעבדו עבור הצבא הגרמני. נובוגרד – ווהלינסק הייתה גם בימי השלטון הסובייטי בסיס צבאי חשוב עם קסרקטינים רבים, והגרמנים שבנו שם את הבסיסים שלהם, כולל בתי מלאכה שונים.

במחוז קמניץ-פודולסק ובמחצית הצפונית של מחוז וויניצה הקימו גטאות עד אמצע 1942. המחצית הדרומית של מחוז ויניצה צורפה לטרנסניסטריה שבשלטון הרומנים. יהודים מקומיים רבים שניצלו מהאקציות בתוספת יהודים רומנים רבים, ישבו כאן בגטאות עד לשחרור בראשית 1944. בגטאות אלה התארגנה מחתרת סובייטית ורוב פעיליה היו יהודיים. אלה הקימו אחר כך קשרים עם היחידות הפרטיזניות שפעלו באזור. בעת אקציות החיסול, בסוף קיץ 1942, ברחו רבים ליערות וכפרים. כשהגיעו לכאן באמצע 1943 קבוצות פרטיזניות במטרה לארגן אוגדות מחוזיות, הצטרפו אליהם כ-500 יהודים. בעיקר היה רב מספר היהודים, כ-200 איש, בבריגדה השנייה על שם סטלין – 220 איש (כולל פלוגה יהודית); בחטיבת הפרשים על שם לנין 47 איש;  באוגדות של קמניץ-פודולסק יחד עם האוגדה הטרנופולית היו כ-150 יהודים.

גם באזור ווהלין (מחוזות רובנה) התקיימו הגטאות עד הקיץ והסתיו של 1942. בכמה מהגטאות התארגנו קבוצות יהודיות שהצטיידו בנשק, ובסמוך לחיסול יצאו ליערות וחיפשו קשרים לפרטיזנים הסובייטים. אלה עדיין לא היו באזור, והקבוצות נאלצו להיאבק על הישרדותן עד לסוף 1942 וראשית 1943. הצטרפות חלק מהן אל קומוניסטים מקומיים: יוזף סובייסיאק (מקס), מקסים מיסיורה, מיקולה קונישצ'וק (קרוק) - לא פתרה את בעיותיהן. ראשונה נתקלו ביחידות פרטיזניות סובייטיות מאורגנות הקבוצות שפעלו בצפון מזרח ווהלין, מדומברוביץ, סרניק, ואחר כך מערבה יותר, מנייביץ, פובורסק וקמין קושירסקי. הם נפגשו עם סגן אלוף אנטון ברינסקי וקבוצתו, שהיו שליחים של מינהל המודיעין הראשי, ובאו מביילורוסיה הדרומית. הוא קיבץ את היחידות ל"חטיבה למשימות מיוחדות" מספר 001. רובם הועברו באביב 1943 לאוגדות הרובנאיות. קבוצת משה גילדנמן ("דיאדיא מישה") מקוריץ וכן יחידים ממזרח ווהלין נקלטו באוגדתו של סבורוב. קבוצת זופיובקה-קולקי שהלכה לחפש את יחידת גילדנמן נתקלה באוגדתו של קובפאק והתקבלה לשורותיו.

באמצע 1943 הגיעה לחלק הצפוני-מערבי של ווהלין האוגדה הצ'רניגובית בפיקודו של אלכסיי פיודורוב. הצטרפו אליה קבוצות מהאזור המערבי והצפון מערבי: שאצק, רטנה, לובומל וכן יחידים רבים מהאזור, כולל ממחוז לובלין (מהעבר המערבי של הנהר בוג), וכן כמה מבורחי המרד במחנה המוות סוביבור, וכן התלקטה באוגדה הצ'רניגובית של פיודורוב הקבוצה הגדולה ביותר של יהודים – 308 לוחמים.

פרשייה אחרת היא מחנות המשפחה היהודיים שהיו בצפון ווהלין, ובהם למעלה מ-500 נפש. למרות שהחל מהמחצית השנייה של 1943 הפכו לזרוע הלוגיסטית של האוגדות הפרטיזניות, הם לא נכללו "ברשימות של ההרכב האישי" של האוגדות, ויושביהם לא הוכרו אחר המלחמה כלוחמים.

על פי אומדנים סבירים לחמו באוקראינה כ-300,000 איש בשורות הפרטיזנים. ביניהם היו כ-3,500 יהודים. בהתחשב בנסיבות ובתנאים שהיהודים מצאו עצמם תחת הכיבוש הנאצי, זוהי השתתפות נכבדת למדי. להלן מספרי היהודים בכמה מהאוגדות הנודעות באוקראינה:

ארכיוני אוגדות אלו ואחרות נמסרו לאחר הפירוק למטה הפרטיזני האוקראיני. עם פירוקו של זה נמסר כל החומר לארכיון של המפלגה הקומוניסטית האוקראינית. בארכיונים אלה מצויות "רשימות של ההרכב האישי" ובהן פרטים אישיים רבים לגבי כל לוחם: לאום, גיל, מקום המגורים, מקצוע, חברות במפלגה, השכלה, תאריך ההצטרפות לפרטיזנים ועוד. בעזרת מידע זה ואחר אפשר לעמוד על טיב הלוחמים היהודים, ואף להרכיב מעין רשימה שמית כמעט שלמה של כל הפרטיזנים היהודים באוקראינה.

מיקי נבו הוא בנם של הפרטיזנים חנן וולודבסקי ושל שרה (לבית ביבר) וולודבסקי ז"ל.

אל משפחת אבי: סבי מיכאל, סבתי חיה, וילדיהם - מרדכי צבי, רבקה, נחמה, אידה, משה ומרים. אל משפחת אמי: סבי דוד, סבתי בינה אשר נפטרה משחפת, סבתי החורגת אסתר, וילדיהם - עטל, פיניה, סימה, נחום, סנדר, ברל ופייגה.

לכאורה דמומים אתם בתוך האדמה הזו, אך קול זעקתכם ליווה את ילדותי והחריש את לילותיי; אני יודע שראיתם מראות, שהייתה בכם תמיהה גדולה - על מה אירע לו לאדם; שראיתם מולכם עיניים לא אנושיות באין תחושה שלהם; אני יודע כי המראות הללו יחד עם זעקתכם עברו בדרך לא דרך מגיא ההריגה, בארץ קפואה ושמה פולין, דרך געגועיהם של הוריי ועד למחוזות חיי שלי.

על האדמה הקשה הזו שרוותה דמכם, אני עומד - בשר מבשרכם - ופונה אליכם קרוביי, אהוביי, אתם שלא זכיתי להכירכם; באתי לכאן כדי לסגור מעגלים בחיי שלי, לגעת במבוך הגעגועים שדבק בי מהוריי, לראות לשורש כאבם ולשורש הכאב שלי.

באתי לכאן כדי לספר לכם על הוריי - ילדיכם חנן ושרה.

ילדיכם שרדו את השואה ביערות כפרטיזנים לוחמים; לאחר מכן עלו לארץ-ישראל, ובה הקימו משפחה וביקשו מנוחה מזכרונותיהם; שלם היה גופם אבל נפשם מוכה, ואובדנם - הניתוק מכם - הוליד חלל רב ועצום בתוכם.

אני מבקש לומר לכם כי קשה הייתה להם הפרידה ללא נשוא; דברי הפרידה שהיו רוצים לומר לכם - נחקקו בלבם לאורך כל השנים שעברו מאז, ולכן הם זורמים גם בדמי.

אני מבקש לומר לכם שלא שכחו, אפילו לרגע, ועד היום הם נושאים את שמכם על שפתותיהם. והיום, בזקנתם, חוזרים אליהם המראות ביתר שאת.

שני סוגי מיתה מצוינים כניגודים במקורות, המתים באש והמתים במים; בעוד שהמתים באש הם אלו המאבדים את צורתם החיצונית, נראים המתים במים כאחד האדם, כישנים. המתים באש, אתם, נשחת גופכם על ידי המרצחים; המתים במים סובבים בינינו, גופם שלם אך נשמתם צורפה בכור ההיתוך של סבל ושל רוע אנושי שלא ניתן להבנה; דוק של עצב בעיניהם, מבטם נוגע לא נוגע ובמגעם שוכנת הבדידות.

ולמרות הכול השקיעו את כל מה שנשאר חי בתוכם בגידול ילדיהם, אחותי ואני, וזכו לעת זקנה לנכדים שהאירו את ימיהם - באהבה תמימה חפה ממועקות.

דוֹדי אברהם, בנכם – מי ששרד את השואה כנער צעיר - הגיע לארץ-ישראל, ובמשך שנים שירת כאן בצבא הקבע. כאָב הוא לי, ולמדתי ממנו את העצמה, את התקווה ואת מגע השורשים.

באתי לכאן לספר לכם על עצמי: אני נולדתי לילדיכם שרה וחנן לאחר שנים רבות של עקרות; שני לאחותי הבכורה בינה, דור שני אנו נחשבים; ובדמנו זורמים הזכרונות - לא מסיפורים עשויים זכרונות אלו, כי אם משברי מילים, מחלומות טרופים, מהניסיון לפענח את הכובד, את השתיקות, את העצב, את הציפיות ואת המבט וכל מה שאחריו הנמצאים בעיניהם של הורינו. גדלתי בתוך אהבה מכבידה, בין ובתוך צללים, ונדרשתי למלא ציפיות: ללמוד, להשכיל ולהרבות דעה. נאמר לי תמיד כי תכלית חייהם של הוריי היא הצלחתי, ולא עלה בידי להבין על מה ולמה אין תכלית אחרת.

שמעתי את הוריי נושאים את שמכם בשנתם וראיתי את בדידותם; אך כנער בחרתי להתמקד בקשיים של המפגש עם עולמם. לא עלה בידי להבין, ואף הכעיסו אותי, תכונות רבות בהם.

אבל מעבר למרירות ולכעסים נבנה בי הבסיס להיות לאדם. וכשגדלתי היו שזורים בי העבר והעתיד, מועקת הסבל והתקווה להמשך - מאסתי בפחדים והייתי ללוחם במדינה שלי; למדתי לחרוש את דרכי ארצי, להיות לאחד עם המדבר ולאהוב את הרי הגליל; וכפי שצורבת לי האדמה הארורה הזו את כפות רגליי ואת נפשי, כך האדמה בארצי שלי עוטפת אותי באהבתה; למדתי להגן על חיי, אבל לראות גם לסבלו של האחר - ואני רוצה פה להעיד בפניכם: גם כאשר לחמתי מעולם לא הייתה שנאה בלבי, ומראות שראיתם לא נשקפו מעיניי שלי.

ובחיי בחרתי את בחירותיי שלי. הקמתי את ביתי ונולדו לי ילדיי אורי ורועי, ילדים שדמם דמכם; הרבה אהבה לי אליהם ותקווה גדולה - אנא היו מליצי יושר עבורם לחיים טובים. אני מתגורר בגליל ועוסק כמוכם, סבא וסבתא, בחינוך. אני מנסה לעזור לכך שתלמידיי יהיו אנשים המחפשים את דרכם בנתיבי הלב והדעת, ושלא יהיו נגועים בשנאה.

עומד אני כאן מולכם - בן ואב, לוחם ומחנך - ונפשי יוצאת אליכם. ראו, השוכבים והנספים, המתים בחרב ובאש, השלדים המהלכים - ראו, ניצחתם, תפילתכם נשמעה; ראו את תלמידיי עומדים כאן לכבודכם ומנסים להבין את עולמכם.

באתי לכאן לבקש מכם מחילה על ששנים רבות לא רציתי לדעת, על שרציתי לחמוק מהמפגש; על שלא ידעתי לקבל ולא ידעתי להבין; על כך שגבה לבי והעזתי לבקר; על שלא היה בכוחי להכיל ולא היה ביכולתי להקל; על שנסתרו ממני עיניהם של הוריי ובחרתי במילים; על שהקשחתי לבי לסבל הגדול; על כך שהיו רגעים שבזתי, שהתביישתי, שמאסתי באהבה. היום הורה אני, והוריי שלי בדמדומי חייהם; בשר מבשרכם הוריי-ילדיכם, ובשר מבשרכם אני; אנא מחלו לי, אנא מחלו לי.

באתי לכאן לפגוש את אלוהיי שהוא אלוהיכם: כשיצאו הוריי מן היערות - השאירו שם את הקשר לאל. אבדן האמונה באדם לא אפשר להם את המשך האמונה; אבל לכם היה אל ואליו פניתם, אִתו שוחחתם, אִתו חלקתם את חייכם. וכשנפטר אדם בעיירה, נשאתם עליו תפילת קדיש. איני יהודי דתי אבל קיימים בי הקצוות, ומנעוריי מחפש אני את אמונתי ואת אלוהיי; ואני מבקש לשאת לכבודכם את תפילת הקדיש. היו שלום קרוביי; מקום קבע של אהבה אליכם קיים בתוך נפשי לעד, ואשתדל שיהא זה מקום של קבלה ושל שלווה.

יתגדל ויתקדש שְׁמֵהּ רבא. בעלמא די בְּרָא כִּרְעוּתֵהּ, וימליך מַלְכוּתֵהּ ויצמח פּוּרְקָנֵהּ ויקרב מְשִׁיחֵהּ. בחיֵיכוֹן וביומֵיכוֹן ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קָרִיב, ואִמרוּ אמן. יהא שְׁמֵהּ רבא מבורך לעולם וּלְעַלְמֵי עלמיא. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שְׁמֵהּ דְקוּדְשא בְּרִיך הוא. לְעִלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא דַאֲמִירָן בעלמא, ואִמרוּ אמן. יהא שְׁלָמָא רבה מן שְׁמַיָא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואִמרוּ אמן. עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואִמרוּ אמן.

מאמר מהעיתון 'ווהלין' מ-1995. נכתב על ידי ו. בוגדניוק, כתב העיתון.

ליד התמונות יש כותרת: "הזיכרון הביא אותם..."

צולם על ידי מ. ז'נצ'וק

לא לנקום, אבל לזכור

ידיהן השתלבו בחיבוק, השפתיים התחברו בנשיקה, דמעות עמדו בעיניהן. אחר כך הסתכלו אחת בפני השנייה ושאלו:

- איך את פה, וסה?

- ואיך את שם, מאשה?

המילים האלה לא נאמרו סתם כדי להפר את השתיקה הלא נוחה. מריה ג'וציק סיפרה לא פעם איך ביולי 1942 הכניסו את המשפחה שלה יחד עם משפחות אחרות יהודיות לגטו קאמין-ק, ואחר כך הייתה הוצאה המונית להורג. מאשה זו "נולדה בכותונת" (כלומר, היה לה מזל), והיא עצמה לא יודעת איך נמצאה מחוץ לאזור - בין הבורחים. אחר כך נשארה לבד עם האסון.

יום אחר יום שוטטה ילדה בת שמונה מבית לבית ומכפר לכפר מבלי לדעת לאן ללכת. בכפר קרפילובקה היו אנשים טובים שהאכילו אותה, דאגו לה לחום והחביאו אותה. הטיפול בילדה היתומה סיכן את כל מי שטיפל בה; היא גרה אצלם עד אשר נודע עליה לקרובי משפחה שהיו עם הפרטיזנים ביערות הקרובים, והם לקחו אותה אליהם. על זה היא סיפרה לא פעם בהיותה כבר בישראל.

וסה לא ידעה דבר על מאשה. פעמים רבות היא נזכרה איך הילדה הגיעה לבית שלה, מלוכלכת ובאפיסת כוחות. באותה התקופה שמאשה הגיעה לביתם, הן חיו ביחד כמו אחיות; שתיהן היו באותו גיל והתחבקו עם אימא אחת. וסה (ו. יא. דמיסרוק) הייתה נזכרת בזוועות: "איפה היא עכשיו מאשה? האם נשארה בחיים?"

לפני שנתיים חזרה מאשה לארץ אבותיה. יחד עם קבוצת תיירים ישראלים (תושבים לשעבר של ווהלין) היא הגיעה לביקור, מצאה את וסה וקיוותה לראות את המצילה - אותה האם שטיפלה בשתיהן. אבל לצערה האֵם לא זכתה להגיע ליום השמח הזה. ב-20 באוגוסט שוב נפגשו וסה ומאשה, השתיים אשר הצרה עשתה אותן לאחיות.

באותו היום היו הרבה פגישות נוגעות ללב בקאמין-ק. הנה בוכות ומתחבקות פולינה קרפניק ופניה סוקול; פניה בת השש מצאה אז מקום מבטחים אצל משפחתה של פולינה. לידם עומד בעלה אהרון - הוא מתלוצץ ואומר שלא הייתה לו אישה כזאת, אילולא הצילה אותה פולינה אוליאנובנה.

אגב, א. ג. סוקול עצמו היה במצב של סכנת מוות. אף פעם הוא לא ישכח איך ב-3 ביולי 1942 ריכזו הגרמנים והשוטרים המקומיים בגטו קאמין-ק מעל ל-3000 יהודים. הוא היה אז בן אחת-עשרה, והגיע גם הוא לשם יחד עם הוריו ושני אחיו. ביום הרצח ההמוני הם ברחו אל הפרטיזנים שהיו ליד הכפר וטלי באזור לוביישוב. הוא היחידי מבין שלושה אחים שנותר בחיים עד לסוף המלחמה - אח אחד נהרג בקרבות לשחרור ורשה, והאח האחר נהרג בביילורוסיה (רוסיה הלבנה) בהיותו בפרטיזנים.

23 אנשים מישראל ומארצות-הברית הגיעו לקאמין-ק בימי העצב האלה. אסירי הגטו הזה, הילדים שלהם ונכדיהם נאספו ב-20 לאוגוסט ליד בניין המועצה האזורית, ומשם הלכו אל מחוץ לעיר למקום הקבורה. במקום זה הוקמה מצבה ועליה הכתובת: "במקום זה באוגוסט 1942 הוצאו להורג 2600 אזרחים בני הלאום היהודי על ידי הכובשים הפאשיסטים הגרמנים ועוזריהם. יהי זכרם ברוך."

הגיעו לא מעט אנשים בני המקום וזרי פרחים בידיהם; בכך הם הביעו רגשות כבוד לחללים. א. ג. סוקול פנה לנוכחים והביע את תודתו על כך שאזרחי קאמין-ק דאגו להפוך מקום שנרצחו בו חפים מפשע למקום קדוש לכולם. אהרון אמר כי היהודים החלו להתנחל בקאמין-ק במאה ה-14. יחד עם האוקראינים המקומיים הם בנו את העיירה קאמין-ק, פיתחו את הכלכלה והעשירו את המורשת התרבותית; מעולם לא היו אויבים זה לזה. כאן המקום להזכיר כי ישנן ידיעות רבות על כך שיהודים רבים, וביניהם אלה שברחו מגטו קאמין-ק, היוו חלק נכבד מגדודי הפרטיזנים המקומיים.

אברהם דוידוביץ' ביבר סיפר בכאב כי באוגוסט 1941 לקחו הגרמנים כמאה יהודים, כביכול לצורך עבודה כלשהי, והרגו אותם. שנה לאחר מכן הם ריכזו את כל התושבים היהודים בגטו. ה-10 באוגוסט הפך ליום הטרגדיה של האזור. 2600 מבין הנלקחים מהגטו הוצאו להורג. המרצחים השאירו בחיים כ-600 איש לביצוע עבודות כלשהן; ביניהם היה גם אברהם דוידוביץ' ביבר. עם הזמן נודע להם כי הגרמנים ישאירו בחיים לא יותר ממאה אנשים, ואת היתר יהרגו. ב-2 בנובמבר לפני עלות השחר הם ארגנו בריחה המונית. כ-400 אנשים הצליחו לצאת מהעיירה, אך את רובם השיגו הרודפים. רבים נספו מקור ומרעב. כמה ברי-מזל הגיעו לגדודי פרטיזנים; ביניהם היו אברהם ביבר ושרה אחותו. האחים והאחיות שלהם, יחד עם האם והאב, היו קרבנות של הכובשים.

לפני הנוכחים נאם גם ראש המועצה האזורית של צירי העם, ר. א. קוחטיי. הוא הדגיש כי קבר אחים זה יהיה מקום קבורה קדוש עבור כל אלה שחשובים להם השלום והחירות בתקופה זו של בניית אוקראינה העצמאית. יחד עם זאת, המילים שנחקקו על המצבה מזהירות את החיים להיות זהירים וחשדניים; המתים הם אלה המזהירים את החיים להיות זהירים וחשדניים.

מעשים נאצלים בתקופה של שפיכות דמים נחרתים במיוחד בזיכרון האנשים. אחרי שביקר במקום ההוצאה להורג של קבוצת יהודים אחרת, יוסף דודוביץ' קרפוס הזמין אותי [את הכתב] לרכבו כדי לחזור יחד אִתו לקאמין קושירסקי. בדרך רציתי לשאול את יוסף דוידוביץ' [יוסף קרפוס שחי בזהות פולנית עם ניירות אריים] על מעשיו יחד עם הפרטיזנים המקומיים, אבל השותף לשיחתי נזכר במצילו - א. ל. סביטָשוּק.

איוון לזרוביץ' (סביטשוק) התגורר אז בחווה קטנה ליד הכפר מָשיב שבאזור לובומל. לילה אחד מישהו נקש על הדלת; אלה היו יוסף דוידוביץ' ואשתו ההרה. הם התחבאו אצל איוון זמן רב ככל שניתן, אבל קשה היה להסתיר מהשכנים את הלידה המתקרבת. זמן רב חשבו הגברים מה לעשות. יוסף עמד על שלו: "קח אותנו, איוון, לאן שתוכל. ואחר כך ננסה להגיע לפרטיזנים." איוון ענה: "טוב, אז ניסע כל עוד הסוס שלי יהיה מסוגל לנוע."

אחרי הרבה שנים שוב התארח יוסף דוידוביץ' אצל משפחת סביטשוק. הרבה רגעים מרגשים ניתן לציין מאותה הפגישה. אבל יותר מכול נחרת - לא רק בזיכרון, אלא גם בלב - איך הוא התחיל להתארגן לדרך, ואז בא אליו א. ל. סביטשוק ואמר: "יוסל'ה, נשמרו אצלי דברים שאתה השארת. קח אותם."

אחרי ששמעתי [הכתב] את הסיפור המרתק הזה, התנצלתי על השאלה העדינה והתעניינתי: "סלח לי, יוסף דוידוביץ', אבל נדמה לי ששם המשפחה שלך אינו יהודי. הכיצד?" "נכון, הייתי פעם ויצפרוכט. אבל כדי להינצל מהמרצחים נאלצתי להציג את עצמי כפולני ושמו קרפוס. ואתה יודע, השם הזה כל כך נכנס לי לנשמה עד שלא יכולתי לעזוב אותו. כי כאן בעצם נולדתי שנית בשם הזה. ככה החלטתי להישאר עם השם הזה עד לסוף חיי."

על עוד מצבה מונחים פרחים. זהו מקום הגטו של אז. הדיירים האחרונים שלו, כפי שסיפר א. ד. ביבר, הוצאו להורג ב-2 בנובמבר 1942. בצורה טרגית זאת הסתיים קיומה של הקהילה היהודית בקאמין-ק.

אולם למרות נסיונות המרצחים, קהילה יהודית של ניצולי קאמין-ק והסביבה חיה ופועלת בניו-יורק. אחד מחבריה הפעילים, א. ג. סוקול, סיפר כי הקהילה מארגנת קשרים עם ארץ המולדת של מייסדיה; ולא לצרכי רשמיות או אירועים חגיגיים, אלא לתועלת שני הצדדים. פרט לכך סיפר אהרון כי הוא הזמין אליו את יושב הראש של המועצה האזורית, ר. א. קוחטיי, כדי לסכם סופית את כל הפרטים של פרוייקטים עסקיים אשר יהיו מועילים לקאמין-ק.

בזמן הפגישות האלה נשאלה השאלה: מי הם המרצחים? הרי אף אחד לא קרא לעשיית דין, לנקמה. יותר מזה, אחת מאלו ששוחחתי אִתם אמרה: "אנו הגענו לכאן לא כדי לדרוש עונש על שנעשָׂה, אלא כדי להשתחוות על קברות יקירינו ולתת להם כבוד. ולגבי הרוצחים - אלוהים יעניש אותם בעולם הזה או בעולם הבא. אני חושבת כי גם המתים – לו היו יכולים - היו אומרים לנו לא לפעול לפי העיקרון 'דם בעד דם' ולא להרבות את הרשע על פני האדמה."

ו. בוגדניוק

כתב העיתון 'ווהלין'

באמצע החמסינים, נסענו, אשתי ואני, למסע בן שמונה ימים באוקראינה. הייתה זו סגירת מעגל לאחר שנים שבהן עסקתי ביחד עם אברהם ביבר בכתיבת ספר על העיירה קאמין-קושירסקי שבה נולד, על רצח היהודים שבה ועל הלחימה הפרטיזנית. לקחתי איתי לדרך את ספרו של ג'ונתן ספרן פוייר, הכול מואר (כינרת זמורה ביתן, 2003). לפני שנתיים ראיתי את הסרט והנה הגיעה העת לקרוא את הספר. גיבורו של ספרן, סופר יהודי אמריקאי, נסע לאזור וולין, אליו נסענו גם אנו וחיפש את תרחימברוד (למעשה טרוכנברוד או סופייבקה), עיירה שנעלמה וממנה לא נותר כמעט דבר, למעט אישה שאספה, מיינה ותייקה את כל השרידים. אזור וולין, המהווה כיום מחוז באוקראינה, היה חלקה המזרחי של פולין בין שתי מלחמות העולם. בקבוצה שבה נסענו היו תתי קבוצות של בני משפחה, לפעמים בהרכב של שלושה דורות, שבאו לחפש את הזיכרון ומה שיכול להעיד על העבר. אוקראינה עצומה בממדיה, כמעט פי שלושים מישראל בשטחה – שדות פתוחים לכל עבר, דרכים ארוכות לאין-קץ ויערות, יערות הגדלים מעצמם בכל מקום. בגיא של באבי יאר, בבתי הקברות של היהודים בעיירות בהן חיו, במחנות העבודה – עצים גבוהים צמחו ומחו את כל העקבות, או לפחות את רובן. לצד העצים, בלבוב ובמקומות אחרים, אנדרטאות כבדות משחם שחור וכתובות. המספרים בלתי נתפסים, טורי מספרים עולים ממאות בודדות לאלפים, לעשרות ולמאות אלפים. קשה לדמיין איך נמוגו כל האנשים האלה לכתובות על אנדרטאות שחורות. במחנה ינובסקה בלבוב, שער בכניסה ומאחוריו אין דבר: יער, ברכה ובה ברווזים. מאחורי המראה הפסטוראלי הזה מסתתרים הסיפורים הבלתי נתפסים שהביאו איתם בני הדור הראשון, שלושת הניצולים, בני השמונים ומעלה, שהיו איתנו בקבוצה. אוקראינה של היום האירה לנו פנים. כל מי שפגשנו היה אדיב וענייני. השפה אינה ידועה לרובנו כך שלא הבנו מה שאמרו לנו ובדרך כלל גם לא היה טעם לנסות ולדבר באנגלית. נדמה כי הארץ הגדולה והרחבה שקעה בתנומה והיא רק החלה להתעורר ממנה. בכפרים, עגלות רתומות לסוסים בדרכים מרוצפות אבנים, הם מראה שכיח. בשדות עדיין נראים קוצרים במגל ומערימים את הקש על העגלה בקלשון. זמן רב חולף עד שפוגשים כלי רכב והנהג עוקף טורי ברווזים החוצים את הדרך. לפעמים בתי היהודים נעלמו כליל, לבנים בודדות נותרו מתחת לצמחייה ירוקה. לפעמים הוקמה עליהם כנסייה ולפעמים הם נותרו ובני המקום גרים בהם. בבתי הכנסת, אם לא נחרבו, נעשה שימוש לצורך אחר. אחד מבתי הכנסת לשעבר, בעיירה קאמין-קושירסקי, משמש כבית חרושת לבשר חזיר. בכל זאת, סימנים של מלחמת העולם השנייה עוד נותרו פה ושם. בכניסה לעיירה קאמין-קושירסקי הוצב שלט: זהו אזור לחימה של הפרטיזאנים. בפגישה מקרית בכפר וידרטי, מצפון לקאמין-קושירסקי, פגש אברהם ביבר סופרת שכתבה ספר על הפרטיזאנים והכירה שני אחים שהצילו יהודים ונלחמו איתם. בכל מקום, בכפרים הקטנים מסביב לקאמין-קושירסקי, פגשנו מישהו שזכר וידע לספר. בכפר פנייבנו הראו לנו את רחוב היהודים לשעבר והוא כיום דרך עפר ומסביב ל"כיכר היהודים" לא נותר בית אחד על תילו. בכפר קטן אחר, מלה גלושא, פגשנו מורה להיסטוריה. בבית הספר בכפר 200 תלמידים בכיתות ה עד י'. אחת הכיתות היא של צוענים ובה תלמידים מכל הגילאים יחד. המורה להיסטוריה, כבן ארבעים, הראה לנו את המקום שבו נקברו תשעה עשר יהודים. לפני מספר שנים, כאשר נמצאו השלדים, הם הועברו לקבורה בגיא ההריגה המרכזי בקאמין-קושירסקי, בבית הקברות היהודי. ב- 10 באוגוסט 1942 אספו הגרמנים את יהודי העיירה ויהודים מהכפרים השכנים, העבירו אותם לבית הקברות היהודי, שבו נחפרו בורות וירו בהם למוות (כ- 2600 איש, מהם כ- 150 צוענים) בסיועם של שוטרים אוקראינים שעמדו מסביב. 600 איש נותרו בחיים עוד כמה חודשים. בתחילת נובמבר 1942 נאספו הנותרים. כמחציתם ברחו ליערות והיתר נרצחו ביריות.

במסע ראינו מקרוב את מפעל ההנצחה שהקים אברהם ביבר ביחד עם הניצולים יוצאי העיירה, לאחר שנפלה ברית המועצות וניתן היה להגיע למקום. בית הקברות היהודי, למעט שתי מצבות, נמחק. כאשר החלו עבודות במקום ונמצאו עצמות, נגרף העפר עם השלדים לגבעה קטנה. ביוזמתו של אברהם ביבר הוקמו מצבות בשלושה אתרים בעיירה: בגיא ההריגה העיקרי, באתר ביער שבו נרצחו מאה גברים (ובהם אביו של ביבר, ב- 23 באוגוסט 1941) ובגטו שהוקם בעיירה. בטקס שערכנו באתר העיקרי אמר ביבר את הקדיש ו"אל מלא רחמים" מהזיכרון. באחד החורפים, פגעה סערה במצבה והיא התנפצה לחלוטין. ביבר דאג לשיקומה, בסיועו של היהודי היחיד שגר כיום במקום, שאיננו מבני העיירה. בנסיעה ביערות ראינו מאות עצים שהוכרעו לארץ באחת הסערות. התארחנו בביתה של משפחה אוקראינית שהצילה משפחה יהודית, זוג הורים ושני ילדיהם והחביאה אותם במשך תקופה ארוכה. עד היום משתדלים הניצולים לעזור למציליהם על ידי משלוח כספים ותרופות. גם אברהם ניצול בזכותה של פולניה שהחביאה אותו במשך שלושה חודשים. תמיד היו גם אנשים אחרים. הקושי בכך שהם היו מעטים מדי והרצח היה יעיל להחריד ושיטתי. אולם עם האנשים הטובים האלה, אברהם היה שוב בבית, עם בני עירו, דובר את האוקראינית שהכיר מילדותו. כשחזר לעברית, היה שוב לישראלי המעורה בארץ ופתר תשבצים בקלות מפליאה, בשעות הארוכות בהן נסענו באוטובוס. בארוחת ערב חגיגית אצל משפחה אוקראינית למדנו לדעת שמהנדס בניין מרוויח היום באוקראינה מאה וחמישים (!) דולר. הבן הבכור הרחיק לכת עד סחלין שבמזרח ברה"מ לשעבר, כדי להרוויח את מחייתו ובא לבקר את הוריו עם משפחתו פעם בשנה. שמענו רבות על בעיות צינורות הגאז העוברים דרך אוקראינה ועל המחלוקת עם ברה"מ. גם על הרדיואקטיביות של צ'רנוביל שמענו ולמדנו לדעת שבאזור קאמין-קושירסקי מקבל כל תושב דולאר וחצי (!) לחודש כפיצוי עקב נזקי הקרינה. חזרנו לביתו של היהודי היחיד החי היום בעיירה (התיישב בה רק לפני מספר שנים) במכונית "מוסקוביצ'י" בת 39 שנים. כיצד נדחסנו, שלושה אנשים, למושב האחורי וכיצד נסעה המכונית- הרי זה נס ממש…בכביש הראשי בעיירה מכתשים גדולים. מההפצצות בזמן הכיבוש הגרמני בשנת 1941? לא יכול להיות…רק הכנסיות יפות להפליא, צבועות בכחול-לבן ומוכתרות בכיפות זהב דמויות בצל. למדנו גם את ההבדל שבין צלב קתולי לצלב פרבוסלבי. בכיכר העיירה בניין סובייטי אפור, שקירותיו מתקלפים. סגן ראש העיר קיבל אותנו, קבוצה מישראל שמנתה שמונה אנשים, בכיבוד שכלל שוקולד, קפה ווודקה. עיתונאי מהמקומון של העיירה בא לצלם אותנו, אך לא שאל שאלות כלל. האם תוכן הכתבה כבר נקבע מראש? …בכל זאת, הקרח נשבר בפגישה, אולי בגלל הוודקה. נישאו נאומים וסופרו בדיחות. אברהם דווידוביץ' [בן דוד, על שם האב] ביבר, התקבל שוב בכבוד מלכים בעיירה ממנה נמלט בעור שיניו. למחרת, כשנסענו בדרכי היער, סיפר שברח צפונה, ליערות, לפי עמודי הטלגרף. אוקראינה היא כיום ארץ ענייה בממדים שאינם מוכרים לנו. בשבת, בלבוב, זוגות בדרך לנישואיהם. לפי הפנים הצעירות נדמה שמדובר בבוגרי תיכון בלבד. במוזיאון העירוני, בחדרים העתיקים והמפוארים, חתנים, כלות וצלמים בכל מקום. בחלק אחר של המוזיאון, תזכורות מכאיבות לעברה הקשה של אוקראינה: מכונות ירייה, עיתונים ישנים, כרזות, תמונות של סטאלין. לא יכולתי להבין הרבה: הכול באוקראינית בלבד. בכיכר העיר, בגשם, עומדת אישה וחזיר לידה, מוצע למכירה. ככל ששהיתי יותר באוקראינה, איבדתי את העניין בספרו של פוייר: המציאות שפגשתי עולה על תחבולות הכתיבה המפוארות של הסופר. גם יהדות קיבלנו בשפע, כי הקבוצה הייתה מורכבת מחילוניים ודתיים. בעקבות הבשר הכשר, אכלנו בבית הכנסת של גאלינסקי בקייב. בערב שבת, בלבוב, השתתפנו בתפילה בבית הכנסת "צוֹרִי גלעד" ואחר כך סעדנו במקום ושמענו דברים מפי הרב והרבנית. במקום בית כנסת, בית ספר ופנימייה בחסות חסידות סטולין-קארלין. הרב התייחס בסבלנות רבה לשתי בנותיו, שהפריעו לו בזמן התפילה ואחר כך הלך כדי להשכיבן לישון והניח על ראשו שטריימל ענק מפרווה. למדתי לדעת שאסור, מבחינה הלכתית, לפתוח מטרייה בשבת ולכן חבריי הדתיים למסע, אנשי "הכיפות הסרוגות", נרטבו עד לשד עצמותיהם. היהדות המתחדשת באוקראינה היא יהדות חרדית המתחברת לזו שהייתה בעבר. ביקרנו בקברו של הבעל שם טוב, מקים החסידות, במז'יבוז'. מורה הדרך סיפר על החסידים היוצאים ליערות וצועקים לריבונו של עולם: טָאטֶע [אבא, ביידיש], ענה לנו!". ביום האחרון למסע ביקרנו בקברו של ר' נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב. קראנו את "התיקון" של הרב נחמן מברסלב ובו עשרה פרקי תהילים והנה- המילה "משגב" נזכרת כמה פעמים ובצורות שונות. בשיחה עם מישהי מארה"ב שהצטרפה לקבוצה, הגענו למסקנה שגם כדי להחזיק מדינה יהודית קטנה במזרח התיכון, כ"ציוני חילוני" לחלוטין, צריך הרבה מאוד אמונה ותעצומות נפש. אחר כך ערכנו טיול קצר בגן שהעניק הגראף פוטוצקי לסופיה אהובתו, שמוצאה היה מיוון. שמחנו מאוד לחזור להמולה המוכרת, לחום המהביל ולמציאות הישראלית שלנו. למדנו לראותה בצורה אחרת.

מקורות

אברהם ביבר וישראל בן דור, יהודים של יערות ואגמים, קהילת קמין-קושירסקי והסביבה (פלך ווהלין) (2007)

מסמך 1

מועצה מקומית

קאמין-ק

11.3.90

בתשובה למכתבכם הרינו להודיעכם שמקום רציחתם וקבורתם של יהודי קאמין-ק בשנת 1941 אותר ונקבע על ידי תושבים. המקום נמצא סמוך למפעל הלבנים הישן כשלושה-ארבעה קילומטרים מהעיירה. במקום צמח יער. נודה לכם באם תוכלו לבוא ולסייע בידינו לגדר את המקום.

יושב-ראש המועצה המקומית

קשיריץ

מסמך 2

מועצה מקומית

קאמין-ק

18.5.90

הרינו לאשר שבתאריך 16.5.90 אותר על ידי הוועדה המיוחדת מקום קבורתם של יהודי קאמין-ק בשואה. המועצה הזמינה מצבה שתוקם במקום הזה.

אנו מזמינים אתכם לבוא ולקבל את כל האינפורמציה שבידינו.

חתום: קשיריץ

יושב-ראש המועצה המקומית

מסמך 3

13.5.91

אנו החתומים מטה - נציג העיירה קאמין-ק ממחוז ווהלין בבית הנבחרים שבמינסק, מר מיסיוק; מנהל משרד הפנים, מר דרקאץ'; הרופא המחוזי הראשי, מר זאיקה - מאשרים כי בתאריך זה, 13 במאי 1991, בבית העלמין היהודי שבעיירה קאמין-ק הוצא ארגז שהכיל שאריות של שבעה אנשים, קרוביו של תושב לשעבר החי כיום בארצות-הברית, קלורמן שמואל-אבא בן דוד. ואלה הם:

1. דוד בן למל קלורמן - האב

2. מנוחה בת משה קלורמן - האם

3. מאשה בת דוד קלורמן - אחות

4. יהושע בן דוד קלורמן - אח

5. הירש בן דוד קלורמן - אח

6. פרידה בת משה דרייצין - דודה

7. משה בן זלמן דרייצין – בן-דוד

בנוכחותנו נסגר הארון, ואנו מאשרים שמלבד עצמות ושאריות של הגופות אין שם דבר.

החתומים:

נציג קאמין-ק בבית הנבחרים - מיסיוק

הרופא הראשי – זאיקה מנהל משרד הפנים - דרקאץ'

מסמך 4

(מסמך באוקראינית מהארכיון המחוזי בווהלין)

מסמך מס' 727/1-39

הוועדה המבצעת של מועצת צירי העם

4.6.91

ב-7 במארס 1945, אנחנו החתומים מטה - יושב-ראש הוועדה ליטווינוב איוון דמידוביץ', מזכיר המפלגה הקומוניסטית באזור; סגן היושב-ראש, פיליפנקו דוד פדרוביץ'; המזכיר הראשון של המפלגה והמפקח המחוזי של המרכז לסטטיסטיקה, תאודורוביץ' סרפימה הבלוביץ' - ערכנו מסמך על השמדה חייתית של אזרחים על ידי הכובשים הפאשיסטים הגרמנים באזור קאמין-ק של מחוז ווהלין, ועל הרצח שם בתקופת הכיבוש מ-8 ביולי 1941 ועד ל-13 במארס 1944. ההוצאה להורג של האזרחים הסובייטים על ידי כיתות היורים בוצעה:

1. באוגוסט 1941 – 80 איש

2. באוגוסט 1942 – 1700 איש [למעשה, 2400 איש]

3. בנובמבר 1942 – 815 איש [למעשה, 500 איש]

4. לבד מזאת, בשנים 1941–1942 נרצחו עוד 2500 נפש. בסך הכול נורו ונרצחו 5095 איש [פרט לכ-150 צוענים שנרצחו, לא ידוע על רצח המוני אחר בתקופת הכיבוש].

הנרצחים נקברו בבורות ליד העיר, ליד בית העלמין היהודי בקאמין-ק. בסך הכול היו 13 בורות, הגדול ביניהם במידות של 13X27 מטרים ובעומק של 2.80 מטר. האחראים והמבצעים של הרציחות האלה היו הגביטסקומיסר [מושל אזור] הגרמני מיכאלס, מפקד המשטרה האוקראינית בלושוק יקים סמיונוביץ' ויושב-ראש המועצה המקומית מיכאלבסקי מיקולה.

חתומים:

יושב-ראש – ליטווינוב

סגן – פיליפנקו

מזכיר – תאודורוביץ'

העתק המסמך מאושר על ידי:

מנהל הארכיון – מ. גיקה

מנהלת מחלקה מיוחדת - ל. פ. איוונובה

עובד הארכיון – נ. או. אמיז'נקו

מסמך 5

(מסמך ברוסית המאשר מציאת 19 שלדים בקבר אחים בכפר מאלה גלושה [גלושא זוטא] שבאזור ליובישבסקי, במחוז ווהלין שבאוקראינה הסובייטית.)

פרוטוקול (ברוסית)

הוכן ב-17 ביולי 1991 על ידי ועדה בהרכב הבא: רודסקי ר. ג'. – יושב-ראש המועצה של צירי העם בכפר מאלה גלושה, סטדניק נ. ו. – יושב-ראש הוועדה המבצעת של מועצת צירי העם האזורית בקאמין-ק ויושב-ראש הסניף האזורי של קרן 'שלום', קליין יו. מ. – חבר עמותת תרבות יהודית של מחוז ווהלין, זאיקה י. פ. – רופא מחוזי ראשי של אזור קאמין-ק.

המסמך מעיד כי ב-17 ביולי 1991, בכפר מאלה גלושה שבאזור ליובישבסקי במחוז ווהלין של אוקראינה, בוצעו חפירות במקום קבורה של אזרחים סובייטים מן הלאום היהודי שהוצאו להורג בשנות מלחמת העולם השנייה על ידי הכובשים הפאשיסטים הגרמנים.

השרידים של 19 החללים הוכנסו לארון עץ לצורך העברה לקאמין-ק לקבורה מחדש בקבר האחים של אזרחים מן הלאום היהודי, קבר אחים הנמצא במקום ההוצאה ההמונית להורג על ידי הכובשים הפאשיסטים הגרמנים בשנים 1941–1942.

חתומים:

ר. ג'. רודצקי

נ. ו. סטדניק

יו. מ. קליין

י. פ. זאיקה

מסמך 6

טופס מס' 295

הוועדה המבצעת של המועצה הסובייטית האזורית של צירי העם, מחוז ווהלין

6.8.91

לכבוד: יושב-ראש קהילת יהודי קאמין-ק של ארצות-הברית וישראל, אברהם ביבר

הועדה המבצעת של מועצת צירי העם האזורית מזמינה אותך ואת חברי הקהילה היהודית בעיר קאמין-ק להשתתף באירועים לכבוד זכרם של אזרחים סובייטים בני הלאום היהודי שנרצחו בשנות מלחמת העולם השנייה.

על החתום:

יושב-ראש הוועדה המבצעת

ר.א. קוּחְטֵיי

מסמך 7

טופס מס' 312

המועצה האזורית של צירי העם בקאמין-ק, מחוז ווהלין

21.8.91

לכבוד: יושב-ראש קהילת יהודי קאמין-ק של ארצות-הברית וישראל

הנדון: מזמינים אתכם ואת כל הוועדה באשר להנצחה

אדון נכבד,

פנייתכם לוועדה המרכזית לאשר ביקור בעיר קאמין-ק לחברים של קהילת יהודי קאמין-ק של ארצות-הברית וישראל נבדקה במועצה האזורית הסובייטית. אנו מזמינים אותך וחברים של הקהילה, ביניהם קליין שרלוטה אשר בנה מתגורר בקאמין-ק, לבקר באזור ובעיר קאמין-ק בזמן המתאים לכך לצורך הנצחת זכר החללים היהודים בתקופת המלחמה באזור.

כמו כן הנני מודיע שלפי בקשתכם ובקשת העמותה של תרבות יהודית, ביוני 1991 בוצעה בעיר קאמין-ק קבורה מחדש של עפר הנרצחים הסובייטים מן הלאום היהודי אשר נספו בשנות מלחמת העולם השנייה בכפר מאלה גלושה [גלושא זוטא] שבאזור לוביישוב.

מתבצעות עבודות בניית יד לנרצחים שתיחשף ב-10.8.92 ואשר תוקם במקום ההוצאה ההמונית להורג של יהודים בעיר קאמין-ק בשנות המלחמה על ידי הפאשיסטים, הכובשים הגרמנים.

בכבוד,

יושב-ראש מועצת צירי העם האזורית

יושב-ראש הוועדה המבצעת, ר. א. קוחטיי