פנחס אורמלנד - קטעים מספרו

שבת 9 בספטמבר 1939. פולין מובסת, רק ווארשה עדיין מתגוננת ומפרפרת בציפורני החיה האכזרית. הצבא הפולני "המהולל" אינו קיים. מצביאו "הנערץ" רידז שמיגלי נמלט. חיילים לרוב מתרוצצים כעכברים מורעלים וכצאן בלי רועה או כחיות הבורחות מג'ונגל בוער. כולם המומים, חסרי אונים ואובדי עצות. המהומה בעיירה הולכת וגוברת. צעירים מתכוננים לברוח – ללכת לרוסיה. אומנם הגבול סגור בצורה הרמטית, אבל אין להתייאש, צריך לנסות. מתחילים לתפור תרמילי–צד ותרמילי–גב. פסיכוזה של בריחה המונית השתררה בכל.

אני, לכשעצמי לא חשבתי על בריחה. וטעמים שונים השפיעו על החלטתי זו: לא אוכל לזנוח את המשפחה ולהפקירה, ולברוח עם כולם ביחד – נראה בעיני כתוכנית לא מציאותית עקב חוסר אמצעים כספיים וקשיי הטלטולים בדרכים. אבל גם לשבת בבית לא היה כל טעם. מטוסי האויב הטרידונו ללא סוף. אובד עצות הסתובבתי ברחובות העיר לשמוע ולראות מה עושים אנשים. מצב רוחי היה קשה. ראיתי איך כולם בורחים או מתכוננים לברוח בחשכת הלילה. ביום היה מסוכן מאוד להסתובב בדרכים מפאת ההפצצות של מטוסי האויב, שהיו חגים מעל ראשי הפליטים ויורים בהם במקלעים ללא רחם. הבורחים היו על פי רוב הצעירים, שחשבו שהגרמנים יגייסום לכל מיני עבודות-כפייה. מה שנוגע לקשישים, נשים וילדים – היינו כולנו רגועים. הלא הגרמנים ידועים היו עוד ממלחמת העולם הראשונה ביחסם הטוב לשכבות אוכלוסייה חלשות. לבטח השד גם לא כל כך שחור כפי שמציירים אותו. וכל מה שסופר על הגרמנים לבטח בהרבה מופרז מטעמי תעמולה אנטי-גרמנית. רגע היו מחשבותיי כמחשבות רוב הצעירים, ורגע – חשבתי ומה יקרה לי אם אעבוד בעבודת כפייה, וכי אינני יודע לעבוד. ואת המשפחה, בכל מקרה אין לעזוב. ונהפוך הוא: אולי בגין המשפחה יוטב גם לי.

הפליטים שראיתי והמצב בו הם היו נתונים, הרתיעוני מהרפתקאות הנדודים. ובהיותנו כה נבוכים ומבולבלים הגיעה לאוזנינו הבשורה המשמחת: הרוסים התערבו והתחילו לשחרר את אדמות אוקראינה ורוסיה הלבנה – השטחים המזרחיים של פולין, הגובלים עם רוסיה. ואם המצב הוא כזה – לשם מה ללכת לרוסיה, כשרוסיה באה אלינו?! בשבת, ב-17 בספטמבר 1939, עברו הרוסים הראשונים, חיילי הצבא האדום, את הגבול הפולני-רוסי. לעיירתנו הגיעו ב-22 בספטמבר.

בחלומותינו הבהירים ביותר לא היינו יכולים לחלום שהגאולה תבוא בצורה כזאת ובמהירות כזאת. אנו היהודים ראינו בהתפתחות עניינים זו נס מהשמיים, כי איך שלא יהיה הבנו ששלטון הסובייטים עבורנו הוא הרע במיעוטו.

ועל כן הייתה שבת זו בספטמבר ל"שבת הגדול" אצלנו. ה"צבא האדום" נכנס לשטחים המזרחיים של פולין שגבלו עם רוסיה הלבנה ועם אוקראינה כצבא משחרר והיחס של החיילים לאוכלוסייה האזרחית היה מצוין. הם לא פגעו בשום דבר והיו אדיבים מאוד. חילקו ממתקים לילדים, באו בדברים עם כל אחד, סיפרו על הנסים והנפלאות בארץ החופש והדרור, בה כל אדם נושם לרווחה, בה אין משעבדים, אין אדונים ואין עבדים. אומנם בימים הראשונים היה על ה"צבא האדום" להילחם עם קבוצות חיילים פולנים, שהתבצרו ביערות או בביצות פולסיה ולא רצו להשלים עם בואם של הרוסים. הם ראו במעשה הרוסים נבלה גדולה. עשו – כך אמרו – יד אחת עם הגרמנים, כדי להביא סוף לקיומה של פולין. לולא פלישת הרוסים, היו הפולנים יכולים להילחם זמן רב נגד הגרמנים, להתארגן, ולהציק לאויב, ובינתיים היו באים בעלי הברית של פולין ועוזרים להם.

ביום שני, אחרי יום הכיפורים, בא אלינו אדון זאוודסקי, מפקד המשטרה הפולנית בעיר ושאל : "מיהו האחראי למטבח?" [מטבח להזנת הפליטים שהוקם בעיירה]. כל אחד שנשאל פחד לענות, כי כולם הכירוהו כשונא ישראל וכאדם קשוח מאוד ובפרט בימי חירום. לבסוף מצאוני. קצת מפוחד אמרתי לו, שאני בעל-הבית, בו נמצא המטבח. והוא היה קצת נרגז ונרגש והמשיך לדבר: "אבל לי נחוץ האחראי למטבח!" וכששמע שאני גם האחראי לפעולת המטבח נרגע ואמר: "יש לי אליך בקשה. היות ואתמול היה קרב קשה בין הצבא הפולני ובין הצבא הרוסי והובאו הרבה פצועים לעירנו, והם ללא אוכל וללא מים, הרי משאלתי היא שאנשיך יטפלו בהם". אחרי ששמעתי את דבריו הוקל לי קצת ונשמתי לרווחה. אנשים, שעמדו בצד וראוני משוחח איתו, אמרו לי אחרי–כן, שפני היו לבנים כסיד, וחששו פן יפגע בי לרעה.

כשנרגעתי הסברתי לזאוודסקי שאנו עוסקים קודם כל בפליטים בריאים, ושנית לא נוכל לבדנו לעמוד בעומס כזה, על כן עצתי שגם הוא ילך לקראתנו ויעשה כמונו ויארגן אנשים למבצע החשוב הזה. בהמשך השיחה, הבנתי שאין לי כלל וכלל מה לפחד מפניו. אין כל חשש ששרידי הצבא הפולני, הנאבקים פה ושם ברוסים, יוכלו לעמוד נגד הכוח הסובייטי האדיר, ועניינם אבוד, והרוסים עומדים בכל רגע לבוא גם לעירנו. הבנתי שתקופת גדולתו של מר זאוודסקי כבר פגה ואין ביכולתו עוד להפיל את חימתו על תושבי העיירה. על כן המשכתי לשוחח איתו כשווה עם שווה: "אתם, הפריצים הנכבדים, צריכים להתבייש, אם אתם צריכים לפנות אלינו החלשים והמעטים. אנו העניים והמעטים הצלחנו להתארגן ולגייס צעירים בעלי רצון טוב כמו אורמלנד, רויזן, ווייסמן, קלורמן ואחרים ללא אסיפות וללא דרגות ופקודות ואנו מסוגלים לעזור למאות פליטים ומצילים אותם מחרפת רעב. וכי פריץ גדול כמוהו אינו יכול לעשות דבר דומה, כפי שאנו עשינו, ועליו לפנות אלינו בבקשה שנעזור לו?"

זאוודסקי לא אמר מילה, והסתלק אבל וחפוי ראש. כניסת הסובייטים לעיירתנו הייתה מרגשת מאוד, ואנו היהודים נשמנו לרווחה. הימים הראשונים היו בעינינו לימי חג. עמדנו ברחובות, הסתכלנו בחיילים הבאים, בציודם ומדיהם. הופעתם הייתה מכובדת מאוד ובכל התנהגותם הפגינו את ידידותם לאוכלוסייה האזרחית. עם רבים דיברנו אפילו באידיש. רבים מצעירינו התחילו לענוד סרטים אדומים והיו בן-לילה למיליציונרים רוסיים, שומרי סדר ומילאו כל מיני תפקידים שהצבא הטיל עליהם.

המשטר הסובייטי התבסס די מהר בעיירתנו: הוקמה מועצה עירונית (גורסובייט); נקבעו ועדי הפועלים במקומות העבודה והועד הפועל של האזור (רייאיספולקום); הוקמו מוסדות כלכליים כגון "רייפוטרבסיוז" (הגוף הכלכלי הדואג לצרכיה הכלכליים של האוכלוסייה, מעין "המשביר" שלנו בארץ) וצרכניות וארטלים – קואופרטיבים של עובדים במקצועות שונים. הייתה עבודה לכל מי שרצה.

בימים הראשונים נאלצו החנוונים לפתוח את חנויותיהם (לפני שחוסלו והצרכניות באו במקומן). ומה התפלאנו כשבולמוס של קנייה אחז את "החברים מהמזרח". מצאנו סתירה בין סיפוריהם על חייהם בגן-העדן הקומוניסטי ובין מעשיהם. אם כל כך טוב להם – למה הקניות האלה בממדים עצומים. גם מצרכי אוכל היו קונים כמו אנשים הבאים אחרי רעב ממושך. הלהיטות הזאת לבגדים ומצרכי מזון אמרה לכולנו "דרשני!" לאט לאט נעלמו מהנוף הרגיל החנויות ובמקומן באו הצרכניות עם מלאי הסחורה המוגבל. מנשה וויסגרוז, סנדלר במקצועו, נתמנה למנהל של צרכניית כל-בו, ויצחק אברך מקובֶל – למנהל צרכניית מכולת.

לכאורה הכל טוב ויפה, ובכל זאת עבר על יהודי העיירה משבר קשה. רוב היהודים היו סוחרים, חנוונים זעירים ורוכלים. לכל אלה היה די קשה "להסתדר" במשטר החדש ולהתרגל לצורת החיים החדשה. ובמיוחד סבלו האמידים לשעבר. הם היו עדיין מבולבלים ולא ידעו מה מחכה להם. ככל שהשלטון התבסס באזורים המשוחררים, כן היינו פחות בטוחים לגבי ה"מחר". אצל הפולנים הרגשנו תמיד מתי צפוי להתרחש פוגרום. אצל הגרמנים גם כן יכולנו לרחרח מתי צפויה "אקציה". אבל אצל הסובייטים קשה היה לנחש מתי יבואו לקחתך מהבית. הם היו אומנים במלאכה זו. היו שטחים ברוסיה שמהם גורשו מאות אלפי אנשים בן לילה באופן פתאומי, מבלי שאף אחד לא ציפה לזאת. ההכנות נעשו בקפדנות נפלאה. כמובן, שאחרי מעשה כזה, אחזו פחד ורעדה את האנשים, ואף אחד לא היה בטוח אם למחרת יימצא במקומו או יטייל כבר במרחבי המולדת הסובייטית.

ושוב חלפה שנה והגיעו הימים הנוראים. הפעם, לצערנו הרב, לא היו מורגשים כ"ימים נוראים" במובנם המסורתי. מספר המתפללים בבתי הכנסת לא היה רב. רוב האנשים היו בעבודה. הרב משה מרדכי פרלין היה מדוכא מאוד ואמר: "על זאת בוכייה נפשי!" ביום הכיפורים גדל קצת מספר המתפללים, אבל עדיין רחוק היה מלהגיע למחצית המתפללים בשנים כתקנן. המצב הזה הכאיב לרב מאוד. הוא התעניין בכל מה שנעשה סביבו, והיה אסיר תודה לי שאני מספר לו על הכל. הוא רצה לדעת אפילו פרטים בלתי חשובים בעיניי. הרב אמר שעליו לדעת, בין שהם דברים שהיהודים עושים אותם ובין שהם דברים שהגויים עושים אותם, בין אם הם טובים ובין אם הם רעים. הרב גר אז בביתו של יעקב זלצר, שכני. עזרתי לרב בהקמת הסוכה, אבל הוא היה במצב רוח של דיכאון ועצב. הוא אמר לי, שמסופק הוא אם יזכה ליהנות מהסוכה. אומנם זכה הרב לקיים מצוות ישיבה בסוכה, אבל מיד אחרי החג נפל למשכב, ומחוליו זה הוא כבר לא קם. ביקרתיו לעיתים תכופות, התאמצתי לעודדו. אמרתי לו, שלעת כזאת בתור מנהיג העדה הדתית עליו להתחזק למען צאן מרעיתו, והוא ענני חלשות :"אתה צעיר הנך, תעבור אי"ה [אם ירצה השם] הכל בשלום. דע לך שסופה עומדת להתחולל, אבל אני כבר את תפקידי מילאתי. אני הולך ומסיים את חיי." בכ"ב במר חשוון תש"א, פרשת "חיי שרה" בליל שבת קודש שעה 11:30 נפטר הרב. הידיעה על פטירתו נפוצה מהר בעיר ובסביבה. מותו פגע בנו קשות. ההלוויה נערכה ביום ראשון. כל יהודי העיר ורבים מהאזור ליווהו למנוחת עולמים. גם גויים השתתפו בה, וביניהם הד"ר ווילגוצקי, שהיה מידידיו של הרב. ההלוויה יצאה מהשטיבל של חסידי טריסק, דרך של שני קילומטרים, עד שהגיעה לבית הקברות. סיפרתי על שיחותיי עם הרב ועל חזותו הקשה ומותו מעיד על נכונות דבריו ככתוב "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיהו פרק נ"ז פסוק א').